הריגת צאצאי שאול על ידי הגבעונים
הריגת צאצאי שאול על ידי הגבעונים התרחשה בתקופת מלכות דוד המלך. המאורע מתחיל ברעב קשה בארץ ישראל כתוצאה מגזירת שמים שנענש העם, בין השאר, בשל הריגת גבעונים בימי שאול המלך, ומסתיים במסירת שבעה מצאצאיו של שאול לגבעונים והריגתם על ידם כנקמה על מעשי שאול ובסיומו של הרעב. המאורע מופיע בספר שמואל[1].
רקע
בספר שמואל מתואר רעב קשה המתרחש בארץ ישראל שהתמשך על פני שלוש שנים. חז"ל [2] מאריכים בתיאור אירוע זה. בתום השנה הראשונה של הבצורת שואל דוד את עם ישראל שמא יש בכם עובדי עבודה זרה. בדקו, ולא מצאו. בתום השנה השניה שואל אותם דוד שמא עוברי עבירה יש בכם. ובדקו, ולא מצאו. בתום השנה השלישית שאל אותם דוד שמא פוסקי צדקה ברבים [דרושה הבהרה] יש בכם. בדקו, ולא מצאו. מיד אמר דוד, 'אין הדבר תלוי אלא בי' והלך לשאול באורים ותומים. מדוע נגזר רעב על עם ישראל. והשיבו לו, שזה מחמת שני דברים א. ששאול המלך לא נספד כהלכה. ב. על כך ששאול המית את הגבעונים.
חז"ל מסבירים. שלא הכוונה שהרג את הגבעונים אלא כיון שהרג את נב עיר הכהנים והם סיפקו להם מזון ומים מחמת עבודתם ולאחר מיתתם נפסק להם פרנסתם נחשב כאילו הרגם.
מנגד בתלמוד ירושלמי [3], סובר שבאמת שאול הרג שבעה מן הגבעונים: שני שואבי מים, שני חוטבי עצים, שמש, חזן, וסופר. בעיון יעקב כתב שלכן בקשו הגבעונים שבעה מבני שאול והקיעום על העץ שבעה חדשים.
המאורע
לאחר התשובה שקיבל דוד גזר הספד על שאול במשך י"ב חודש. ואח"כ בא למשא ומתן עם הגבעונים כדי לספקם. ביקשו הגבעונים את בני שאול, חז"ל מספרים שהעבירו את כל בני שאול ליד ארון הברית ומי שקלטו הארון נשאר בחיים ומי שלא נמסר לידי הגבעונים, וכך ניצל מפיבושת בן יהונתן בן שאול המלך.
בחלקו השני של הסיפור יושבת רצפה בת איה, אמם של שניים מן המוצאים להורג ושומרת במשך כל חודשי הקיץ על גופות שני בניה אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת ועל גופות "חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי[4] מפני עוף השמים וחיית השדה. מעשה זה מביא את דוד לקבור את עצמות שאול ויהונתן בנו בקבר קיש אבי שאול.
בספרות חז"ל והראשונים
הגמרא[5] מקשה, כיצד אפשר דוד את ההוצאה להורג למרות האמור בתורה: ”לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ”[6], וכיצד אפשר את התלייה ארוכת הטווח בניגוד להוראת התורה: ”לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה”[7]. והשיבו: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפהרסיא" או: " מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה".
הרמב"ם בחיבורו משנה תורה, ציין את אכזריותם של הגבעונים ואי נכונתם למחול, כתכונה המבדילה בין ישראל לעמים ערלי הלב: ”אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה” [8]
איך דוד עבר על לאו בל תלין
המפרשים הקשו איך דוד עבר על בל תלין. ולא הביאם לקבורה מיד. ברמב"ם [9] פסק ”יש למלך רשות להרוג ולתקן כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם” ומפרשי הרמב"ם [10]. ציינו לדברי הירושלמי ”ומרן דוד קטיל לן” (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג') ולמדו זאת ממעשה זה. שבשביל תיקון העולם, כפי מה שהשעה צריכה יכול המלך להרוג ולהלין גופתם ימים רבים[11].
לקריאה נוספת
- אוריון, פסח, "הערה לשמואל ב' כ"א: א-יד", בית מקרא ט/א-ב (תשכ"ד), עמ' 123–126 (=בית מקרא לו/ב [תשנ"א], עמ' 155–159). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- בן-ישר, מנחם, "עיון בפרשת רצפה בת איה (שמואל ב' פרק כ"א)", בית מקרא יא/ג (תשכ"ו), עמ' 34–41 (=בית מקרא לו/א [תשנ"א], עמ' 56–64). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ויסמן, זאב, "היבטים משפטיים במעורבותו של דוד המלך בגאולת דמם של הגבעונים", ציון נד/ב (תשמ"ט), עמ' 149–160. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- Campbell, Antony F., 2 Samuel (Forms of the Old Testament Literature 8), Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2005, מסת"ב 0802828132, pp. 188-192
- Fensham, F. Charles, "The Treaty between Israel and the Gibeonites", Biblical Archaeologist 27/3 (1964), pp. 96-100
- Malamat, Avraham, "Doctrines of causality in Hittite and Biblical Historiography: A Parallel", Vetus Testamentum 5/1 (1955), pp. 1-12
- McCarter, P. Kyle, II Samuel (Anchor Bible 9), Garden City, NY: Doubleday, 1984, מסת"ב 0385068085, pp. 263-265, 436-446
הערות שוליים
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י'
- ^ מסכת יבמות, דף ע"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ז'
- ^ חז"ל בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט עמוד ב' מבוארים שלא הכוונה לילדיה שהרי לא היה לו בנים. אלא לבני מירב שהיא גידלה אותם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ט עמוד א'
- ^ דברים, כ"ד, ט"ז
- ^ דברים, כ"א, כ"ג
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:רמב"ם
'ללא: כן' אינו ערך חוקי משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה י' - ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה י'
- ^ הרידב"ז, קרית מלך. שם
- ^ אבן האזל שם
