האראלד השלישי, מלך נורווגיה
 | |||||||||
| ציור של מטבע של האראלד השלישי | |||||||||
| לידה |
1015 מחוז רינגריקה, נורווגיה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
25 בספטמבר 1066 (בגיל 51 בערך) גשר סטמפורד, אנגליה | ||||||||
| שם מלא | האראלד סיגורסון | ||||||||
| מדינה |
 נורווגיה | ||||||||
| מקום קבורה | טרונדהיים, נורווגיה | ||||||||
| בת זוג |
אליסיף מקייב תורה תורברגסדאטר | ||||||||
| שושלת הרדרדה | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
האראלד השלישי, מלך נורווגיה (נולד כהאראלד סיגורדסון, בנורדית עתיקה: Haraldr Sigurðarson; 1015 – 25 בספטמבר 1066) כונה גם האראלד הארדרדה (harðráði, מילולית: המלך הקשוח, הקפדן), היה מלך נורווגיה בין השנים 1046–1066, וטען לכתר דנמרק עד לשנת 1064, ולכתר אנגליה קודם מותו. קודם לעלייתו לשלטון, האראלד היה בגלות במשך חמש-עשרה שנים ברוס של קייב ובאימפריה הביזנטית כאיש צבא וכשכיר חרב.
ב-1030, כאשר מלאו לו 15 שנים, לחם האראלד בקרב סטיקלסטד יחד עם אחיו-למחצה, אולף האראלדסון (לימים אולף הקדוש). אולף טען לזכותו על לכס המלכות הנורווגי, שאותו הוא איבד למלך דנמרק, קנוט הגדול, שנתיים קודם לכן. אולף והאראלד הובסו בקרב על ידי נאמניו של קנוט והאראלד אולץ לצאת לגלות ברוס של קייב. לפיכך הוא בילה זמן מה בשירות בצבאו של יארוסלאב הראשון, נסיך קייב, בסופו של דבר הגיע לדרגת קפטן, עד שבשנת 1034 לערך הוא עבר לקונסטנטינופול יחד עם חבריו לנשק.
בקונסטנטינופול הוא הגיע במהרה להיות מפקד המשמר הוורנגי, והשתתף בקרבות בים התיכון, באסיה הקטנה, בסיציליה וייתכן שגם בארץ ישראל, בבולגריה ובקונסטנטינופול עצמה, שם הוא נעשה מעורב בעימותים שושלתיים. האראלד צבר עושר רב במהלך שהותו באימפריה הביזנטית, אותו הוא העביר למשמרת אצל יארוסלב. בסופו של דבר הוא עזב את האימפריה הביזנטית ב-1042 ושב לרוס של קייב כדי להתכונן לטעון לכתר הנורווגי. כפי שנודע לו, בהיעדרו מנורווגיה הושב הכתר הדני מידיהם של הדנים לידי בנו הבלתי חוקי של אולף, מגנוס הטוב.
ב-1046 איחד האראלד את כוחותיו עם יריבו של מגנוס בדנמרק, הטוען לכתר, סוון השני ויצא ברכיבה אל החוף הדני. מגנוס, שלא חפץ להילחם כנגד דודו, הסכים לחלוק את המלוכה עם האראלד, מאחר שהאראלד הסכים לחלוק עמו את עושרו. השלטון המשותף הסתיים באופן פתאומי בשנה שלאחר מכן כאשר מגנוס מת וכך הפך האראלד להיות השליט היחיד של נורווגיה. בתחום מדיניות הפנים ריסק האראלד את כל ההתנגדות מבית והתווה את אחדותה הטריטוריאלית של נורווגיה תחת ממשל מרכזי. תקופת מלכותו של האראלד הייתה ככל הנראה תקופה של שלום ויציבות והוא מיסד מערכת מטבע, כלכלה יציבה ומערכת סחר חוץ. מתוך רצון להשיב לקדמותה את "אימפריה הים הצפוני" של קנוט, טען האראלד ככל הנראה גם את כס המלכות הדני ובילה כמעט את כל השנים עד ל-1064 ברכיבה לאורך החוף הדני ולוחמה כנגד בעל בריתו לשעבר, סוון. אף על פי שהמערכות הצבאיות הללו היו מוצלחות, הוא לא הצליח מעולם לכבוש את דנמרק. זמן לא רב לאחר שהוא ויתר על תביעתו לכתר הדני, חידש טוסטיג גודווינסון, רוזן נורת'מבריה שלעבר, אחיו של המלך האנגלי שנבחר זה מכבר, הרולד גודווינסון, את בריתו עם האראלד והזמינו לטעון את זכותו לכתר האנגלי. האראלד נענה לאתגר והגיע לאנגליה בספטמבר 1066, פשט על החוף והביס את הכוחות האנגלים המקומיים בקרב פולפורד, ליד יורק. למרות שבתחילה נחל הצלחות, הובס האראלד ונהרג בהתקפה של כוחותיו של הרולד גודווינסון בקרב גשר סטמפורד.
היסטוריונים מודרניים מחשיבים את מותו של האראלד השלישי בקרב גשר סטמפורד, ששם קץ לפלישתו, כקיצה של התקופה הוויקינגית. האראלד נחשב גם כמלך הויקינגי הגדול האחרון, או אף כוויקינגי הגדול האחרון.
ראשית חייו
האראלד נולד במחוז רינגריקה (Ringerike) שבנורווגיה ב-1015 או ב-1016 (על פי הסאגות, הוא היה בן 15 כשהשתתף בקרב סטיקלסטד שהתנהל בשנת 1030). הוא היה בנה של אוסטה גודבראנדסטאר מבעלה השני, זיגורד סיר שהיה מלך משנה ברינגריקה ובין ראשי השבטים החזקים והעשירים באזור. מצד אמו היה האראלד הצעיר מבין שלושת אחיו-למחצה של אולף האראלדסון (לימים האראלד הקדוש). בנעוריו התאפיין האראלד בתכונות של מרדן טיפוסי עם שאיפות גדולת והעריץ את אולף וראה בו מקור לחיקוי. כך הוא נבדל משני אחיו הגדולים שהיו דומים יותר לאביהם, בלטו יותר כאנשי מעשה והתרכזו יותר באחזקת אדמותיהם.
הסאגות האיסלנדיות, במיוחד מחזור העולם של סנורי סטורלוסון, טוענים שזיגרוד, כמו אביו של אולף, היה נינו של האראלד הראשון, בקו זכרי. רוב החוקרים המודרניים מאמנים שהמידע אודות אבותיו של האראלד שדרכם הוא היה צאצא של האראלד הראשון, יחד עם פרטים נוספים בגנאלוגיה של שושלת פיירהייר, הם בדיות ששיקפו את הצרכים הפוליטיים והחברתיים בתקופה בה נכתבו המקורות (כמאתיים שנה לאחר זמנו של האראלד), והיו רחוקים מהמציאות. קרבתו המשפחתית לכאורה של האראלד השלישי להאראלד הראשון לא הוזכרה ולא הייתה משמעותית כלל בימי חייו ותמוהה הטענה שקשר זה סיפק לגיטימיות של ממש לטענתו לכס המלכות הנורווגי.
לאחר מרד שאירע בשנת 1028 אולץ אולף לצאת לגלות עד לשובו לנורווגיה בראשית 1030. בשומעו את החדשות על שובו המתוכנן של אולף, קיבץ האראלד 600 איש כדי לפגוש את אחיו ואת אנשיו עם נחיתתם במזרח נורווגיה. לאחר שהתקיימה קבלת פנים ידידותית, יצא אולף לקבץ צבא ובסופו של דבר הוא לחם בקרב סטיקלסטד שהתנהל ב-29 ביולי 1030, בו השתתף האראלד לצד אחיו. הקרב היה חלק מניסיון של אולף להשיב לעצמו את הכתר הנורווגי, שנתפס על ידי המלך הדני, קנוט הגדול. הקרב הסתיים בתבוסה של האחים מידיהם של הנורווגים שהיו נאמנים לקנוט, אולף נהרג והאראלד נפצע קשה. אף על פי כן, הפגין האראלד במהלך הקרב כישרון צבאי ראוי לציון.
הגלות במזרח
ברוס של קייב
לאחר התבוסה בקרב סטיקלסטד הצליח האראלד להימלט בסיועו של רוגנואלד ברוססון (לימים רוזן אורקני) לחווה מבודדת במזרח נורווגיה. הוא נשאר שם לזמן מה כדי להחלים מפציעתו בקרב ולאחר מכן (ככל הנראה לאחר חודש), הוא יצא למסע בהרי שוודיה. שנה לאחר קרב סטיקלסטד הגיע האראלד לרוס של קייב. ככל הנראה הוא בילה לפחות חלק מזמנו שם בעיר סטרייה לדוגה, לשם הוא הגיע במחצית הראשונה של שנת 1031. האראלד ואנשיו התקבלו בברכה על ידי יארוסלאב הראשון, נסיך קייב, שאשתו אינגגרד, הייתה קרובת משפחה רחוקה של האראלד. מתוך צורך נואש במפקדים צבאיים, הכיר יארוסלב ביכולת הצבאית של האראלד ומינה אותו להיות מפקד צבאותיו. אחיו של האראלד, אולף, היה עוד קודם לכן בגלות בחצרו של יארוסלב בעקבות המרד של שנת 1028. במקור הקרוי "הקלף העבש" (Morkinskinna) מצוין שיארוסלב אימץ את האראלד בראש ובראשונה בשל היותו אחו של אולף. האראלד לקח חלק במערכה הצבאית של יארוסלב כנגד פולין ב-1031 וככל הנראה לחם כנגד אויבים ומורדים אחרים של רוס של קייב כמו הצ'ודים באסטוניה, האימפריה הביזנטית, הפצ'נגים ועמים נוודים אחרים.
בשירות האימפריה הביזנטית
לאחר כמה שנים ברוס של קייב, עברו האראלד והכוח שתחת פיקודו שמנה כ-500 איש דרומה לקונסטנטינופול, בירתה של האימפריה הביזנטית, ככל הנראה בשנת 1033 או 1034, שם הם הצטרפו למשמר הורנגים. למרות ש"ספר האי השטוח" (Flateyjarbók) טוען שבתחילה העדיף האראלד לשמור על זהותו המלכותית בסוד, רוב המקורות מסכימים שהמוניטין שלו ושל אנשיו היה ידוע היטב במזרח באותה תקופה. בעוד שמשמר הוורנגים היה מיועד בעיקר לתפקד כמשמר שומרי הראש של הקיסר, מצא עצמו האראלד בפעילות קרבית בכל רחבי האימפריה. פעולתו הקרבית הראשונה במסגרת זו הייתה כנגד שודדי ים ערבים בים התיכון ולאחר מכן בערים בתוככי אסיה הקטנה שהעניקו סיוע לשודדי הים. באותה התקופה, על פי סנורי סטורלוסון, הוא הפך ל"מנהיגם של כל הורנגים". ב-1035 דחקו הביזנטים את הערבים מחוץ לאסיה הקטנה והאראלד לקח חלק במערכות הצבאיות שהתקדמו עד לנהר הפרת, שם על פי משורר החצר שלו, תיודולף ארנורסון, הוא השתתף בכיבושם של שמונים מבצרים ערביים, מספר שההיסטוריונים זיגיפוס בלונדל ובנדיקט בנדיקז לא רואים כל סיב לפקפק בנכונותו. למרות שהוא לא היה מפקד עצמאי בשום צבא כפי שנרמז בסאגות, לא נראה סביר שהאראלד והורנגים לא נשלחו באותה תקופה למשימת כיבוש עיר או מצודה. במהלך ארבע השנים הראשונות למלכותו של מיכאל הרביעי פפלגוניאן, קיסר האימפריה הביזנטית, השתתף האראלד ככל הנראה במערכות כנגד הפצ'נגים.
לאחר מכן, על פי המדווח בסאגות, יצא האראלד לירושלים ולחם בקרבות באזור. למרות שהסאגות מתארות את פעולותיו אלו בסדר כרונולוגי לאחר מסעו לסיציליה, מפקפק ההיסטוריון קלי דה-ווירס בסדר דברים זה. השאלה אם מסעו היה בעל אופי צבאי או למטרות שלום תלוי בשאלה אם הוא התרחש לפני או אחרי הסכם השלום שנחתם ב-1036 בין מיכאל הרביעי לבין חליף השושלת הפאטמית, מעאד' אל-מסתנצר באללה (למעשה עם אמו של החליף, במקור נסיכה ביזנטית נוצרית, מאחר שהחליף היה עדיין קטין), למרות שלא סביר שמסע זה אירע קודם לכן. היסטוריונים מודרניים מעריכים שהאראלד היה עשוי להיות בכוח שנשלח ללוות את עולי הרגל לירושלים (ככל הנראה גם חברי המשפחה הקיסרית) בעקבות הסכם השלום, שכן הוסכם גם שהביזנטים יורשו לשקם את כנסיית הקבר. יותר מכך, מצב זה הציב בפני האראלד את ההזדמנות להילחם כנגד השודדים שהתנכלו לעולי הרגל הנוצרים.
ב-1038 הצטרף האראלד לביזנטים במסעם לסיציליה, במסגרת ניסיונו של גאורגיוס מניאקיס לכבוש את האי מידי הסרצנים, שהקימו את עליו את אמירות סיציליה. במהלך המסע לחם האראלד לצדם של שכירי חרב נורמנים כמו ויליאם "זרוע הברזל". לפי סנורי סטורלוסון כבש האראלד ארבע ערים בסיציליה. ב-1041, כאשר תמה משימתו של חיל המשלוח הביזנטי בסיציליה, פרץ מרד לומברדי-נורמני בדרום איטליה והאראלד הוביל את המשמר הורנגי במספר קרבות. האראלד לחם יחד עם מושל איטליה הביזנטי, מיכאל דוקיאנוס, כשבתחילה צלחה דרכם, אך הנורמנים, בהנהגתו של בעל בריתם לשעבר, ויליאם "זרוע הברזל", הביסו את הביזנטים בקרב אוליבנטו שהתחולל במרץ ובקרב מונטה-מג'ורה שהתחולל במאי. לאחר התבוסה נקראו האראלד והמשמר הורנגי לשוב לקונסטנטינופול, בעקבות מאסרו של מניאקיס על ידי הקיסר ועקב סיבות נוספות. לאחר מכן נשלחו האראלד והמשמר הורנגי לבולגריה, לשם הם הגיעו בסוף שנת 1041. בבולגריה לחם האראלד במסגרת צבאו של מיכאל הרביעי ועסק בדיכוי המרד הבולגרי בהנהגת פטר דליאן, אירוע שמאוחר יותר ניתן בזכותו להאראלד הכינוי "מבעיר בולגריה" (Bolgara brennir) על ידי משורר החצר שלו.
לעימות בין מיכאל הרבעי לבין מאינקיס לא הייתה השפעה על האראלד והוא קיבל את הכבוד וההוקרה עם שובו לקונסטנטינופול. בספר יווני, שנכתב בשנות השבעים של המאה ה-11, "האסטרטגיה של קקאומנוס" (Στρατηγικὸν τοῦ Κεκαυμένου), נאמר ש"ארלטס" (האראלד) מצא חן בעיני הקיסר. הספר מציין שהקיסר העניק להאראלד קודם כל דרגת πρωτοσπαθάριος במשמר הקיסרי לאחר המערכה בסיציליה. לאחר המערכה נגד הבולגרים, שבה שירת האראלד בהצטיינות, הוא הועלה לדרגת σπαθαροκανδιδᾶτος, השלישית בסולם הדרגות הביזנטי שהייתה מוענקת בדרך כלל לבעלי ברית זרים של הקיסר. ה"אסטרטגיה של קקאומנוס" מציין שהדרגה שהוענקה להאראלד הייתה נמוכה יחסית. על פי דברי משורר החצר של האראלד, תיודולף ארנורסון, הוא השתתף ב-18 קרבות גדולים במהלך שירותו אצל הביזנטים. עד מהרה, לאחר מותו של מיכאל הרביעי בדצמבר 1041, סר חנו של האראלד בחצר הקיסרית, ולאחר מכן החלו העימותים בין הקיסר החדש, מיכאל החמישי קלפאטס לבין הקיסרית רבת העוצמה, זואי.
במהומה שנוצרה, נעצר האראלד והושלך לכלא, אך מידע זה שנוי במחלוקת. הסאגות מציינות שהאראלד נעצר בעוון מעשי הונאה נגד הקיסר וכן בשל רצונו להינשא לאחייניתה או נכדתה של הקיסרית שנקראה מריה (בקשתו נדחתה ככל הנראה על ידי הקיסרית, שכן היא רצתה לשאת את האראלד בעצמה). ויליאם ממלמסברי מציין שהאראלד נעצר על חילול כבודה של אשת אצולה, בעוד שעל פי סקסו גרמטיקוס ההאשמה שהועלתה נגדו הייתה רצח. דה-וירס מעלה סברה שככל הנראה הקיסר החדש חשש מפניו האראלד בשל נאמנותו לקיסר הקודם. המקורות גם חלוקים בדעתם על האופן שבו נחלץ האראלד ממאסרו, אך ככל הנראה הוא קיבל סיוע מבחוץ כדי להימלט בעיצומו של מרד שפרץ נגד הקיסר החדש. בעוד שחלק מהוורנגים נותרו לשמש כשומרי ראשו של הקיסר, היה האראלד מנהיגם של הוורנגים שתמכו במרד. בסופו של דבר נגרר הקיסר מחוץ לארמונו, עיניו נעקרו והוא הוגלה למנזר. על פי הסאגות היה האראלד זה שעיוור את הקיסר מיכאל החמישי (או לכל הפחות טען שהוא עשה זאת).
בחזרה לרוס של קייב
בתקופת שהותו במזרח צבר האראלד עושר רב ואותו הוא שלח למשמורת ברוס של קייב. הסאגות מציינות שבנוסף לשלל הקרבות שהוא צבר, הוא השתתף שלוש פעמים במעשי ביזה של הארמון הקיסרי שאירעו לאחר מותו של כל קיסר, או שקיבל תשלומים שהוענקו על ידי הקיסר החדש לאנשי המשמר הורנגי כדי להבטיח את נאמנותם. סביר להניח שהכספים שהאראלד הרוויח במהלך שירותו בקונסטנטינופול אפשרו לו לממן את המהלכים לטענה על כס המלכות הנורווגי. אם העובדה שהוא גרף כספים לאחר מותם של שלושה קיסרים נכונה, אזי מדובר על מותם של רומנוס השלישי, מיכאל הרביעי ומיכאל החמישי, שבהם הייתה להאראלד הזדמנות לגרוף לכיסו הון עצום, מעבר לשכר הרגיל ששולם לו עבור שירותיו.
לאחר שזואי שבה לכס המלכות ביוני 1042 יחד עם קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס, ביקש האראלד את רשותם לשוב לנורווגיה. למרות שזואי סירבה להתיר לו זאת, עלה בידו של האראלד להימלט אל הבוספורוס עם שתי ספינות ועם כמה מתומכיו הנאמנים. למרות שהספינה השנייה נהרסה על ידי השרשרת שהביזנטים מתחו לרוחב המצר, ספינתו של האראלד הצליחה להפליג בבטחה אל מימי הים השחור לאחר שביצעה תמרוני התחמקות מוצלחים מהמחסום. למרות זאת, ב"אסטרטגיה של קקאומנוס" זוכה האראלד לשבחים על "הנאמנות והאהבה" שלו כלפי הקיסרות שאותה הוא חש גם לאחר שובו לנורווגיה ועלייתו לכס המלכות. לאחר בריחתו מקונסטנטינופול הגיע האראלד לרוס של קייב בסוף שנת 1042. במהלך תקופת שהותו השנייה שם, הוא נשא לאישה את יליזבטה (במקורות הסקנדינבים, אליסיף), בתו של יארוסלב הראשון ונכדתו של אולוף סקטקונונג, מלך שוודיה. זמן קצר לאחר שהאראלד הגיע לקייב, תקף יארוסלב את קונסטנטינופל וסביר להניח שהאראלד סיפק לו מידע מודיעיני יקר ערך על מצבה של הקיסרות הביזנטית.
מלך נורווגיה
השיבה לסקנדינביה
מתוך כוונה להחזיר לעצמו את הממלכה שאבדה לאחיו למחצה אולף, החל האראלד את מסעו מערבה בראשית 1045, כשהוא יוצא מנובגורוד לסטריה לדוגה, שם הוא השיג לעצמו ספינה. מסעו עבר דרך ימת לדוגה, במורד נהר הנייבה, בואך המפרץ הפיני והים הבלטי. הוא הגיע לסיגטונה שבשוודיה ככל הנראה בסוף 1045 או בראשית 1046. בהגיעו לשוודיה, איבדה ספינתו, על פי משורר החצר שלו, את שיווי המשקל שלה עקב מטען הזהב הכבד. בהיעדרו של האראלד, הושב כס המלכות הנורווגי למגנוס הראשון, בנו הבלתי חוקי של אולף. האראלד אמור היה לדעת על כך וככל הנראה הייתה זו הסיבה לרצונו לשוב לנורווגיה מלכתחילה. מאחר שבניו של קנוט הגדול בחרו לוותר על נורווגיה ותחת זאת להילחם על אנגליה, ומאחר ובניהם ויורשיהם של הרולד "קל הרגל" ושל הארדיקאנוט מתו בצעירותם, מעמדו של מגנוס כמלך היה בטוח. שום איומים מבית או התקוממויות לא תועדו במהלך 11 שנות מלכותו. לאחר מותו של הארדיקאנוט, שבעקבותיו נותר כס המלכות הדני פנוי, נבחר מגנוס להיות בנוסף מלך דנמרק והוא הצליח להביס את הטוען לכתר הדני, סוון אסטרידסון.
בשומעו על התבוסה של סוון מידיו של מגנוס, נפגש האראלד עם אחיינו שהיה איתו יחד בגלות בשוודיה וכן עם אנונד יקוב, מלך שוודיה והשלושה איחדו את כוחותיהם כנגד שוודיה. הישגם הצבאי הראשון כלל פלישה לחוף הדני במאמץ להרשים את התושבים המקומיים ולהבהיר להם שמגנוס לא מסוגל לספק להם הגנה כל שהיא וכך לגרום להם להיכנע להאראלד ולסוון. כאשר שמע על כך מגנוס, הוא ידע שמטרתם הבאה תהיה נורווגיה. האראלד תכנן ככל הנראה להשיב לעצמו את כתר מלכות המשנה של אביו ולאחר מכן לתבוע לעצמו את כל שטחי הממלכה. בכל אופן, התושבים לא חפצו לפנות כנגד מגנוס ובשומעו את החדשות על תוכניותיו של האראלד, שב מגנוס, שהיה אז מחוץ לגבולות הממלכה, לנורווגיה בראש כל צבאו. במקום לפתוח במלחמה, המליצו יועציו של מגנוס למלך הצעיר לא להיכנס למאבק כנגד דודו וב-1046 הושגה פשרה שעל פיה האראלד ימלוך על נורווגיה (לא על דנמרק) ביחד עם מגנוס (למרות שלמגנוס הייתה עדיפות). יש לציין שעל האראלד היה להסכים גם לחלוק את מחצית עושרו עם מגנוס, שבאותה עת היה במצב של פשיטת רגל והיה זקוק נואשות למזומנים. במהלך תקופת שלטונם המשותפת קצרת הימים, החזיקו השניים חצרות מלכות נפרדות ופגישותיהם המתועדות הבודדות כמעט והסתיימו בעימותים פיזיים.
ב-1047 יצאו מגנוס והאראלד לדנמרק בראש הכוחות הצבאיים שלהם. מאוחר יותר באותה שנה, מת מגנוס ביוטלנד מבלי להניח אחריו יורש. לפני מותו, הוא החליט שסוון יהיה יורשו בדנמרק והאראלד יירש אותו בנורווגיה. בשומעו את החדשות על מותו של מגנוס, קיבץ האראלד במהרה את המנהיגים המקומיים בנורווגיה והכריז על עצמו כמלך נורווגיה ודנמרק. למרות שמגנוס מינה את סוון כיורשו על כס המלכות הדני, הכריז האראלד את תוכניותיו לקבץ צבא ולגרש את בעל בריתו לשעבר מדנמרק. בתגובה אנשי הצבא וראשי השבטים בראשות אינר תמברסקלפיר הביעו את התנגדותם לכל תוכנית פלישה לדנמרק. למרות שהאראלד עצמו התנגד להבאת גופתו של מגנוס בחזרה לנורווגיה, התכונן הצבא הנורווגי להעברת הגופה לנידארוס (כיום טרונדהיים), שם הם קברו אותו בסמוך לקברו של אולף הקדוש בסוף 1047. אינר, שהיה ממתנגדיו של האראלד טען ש"הליכה בעקבותיו של מגנוס המת עדיפה על הליכה בעקבותיו של כל מלך אחר חי".
הפלישות לדנמרק
להאראלד הייתה גם שאיפה להקים מחדש את שלטונו של מגנוס על דנמרק ולטווח ארוך הוא ככל הנראה רצה גם להקים מחדש את "אימפריית הים הצפוני" של קנוט הגדול. בעוד שהצעתו הראשונה לפלוש לדנמרק כשלה, בשנה שלאחר מכן נכנס האראלד למה שיהפוך למלחמה מתמדת כנגד סוון שהתמשכה משנת 1048 ועד שנת 1064. בדומה למערכותיו (אז יחד עם סוון) כנגד שלטונו של מגנוס בדנמרק, רוב מערכותיו כנגד סוון כללו פלישות מהירות ואלימות על חופי דנמרק. ב-1048 הוא בזז את יוטלנד וב-1049 הוא החריב ושרף את העיר הדבי, שבאותה עת הייתה מרכז הסחר החשוב ביותר של הדנים ואחת הערים המוגנות ביותר והמאוכלסות ביותר בסקנדינביה. הדבי מעולם לא התאוששה מהחורבן שהמיט עליה האראלד ונותרה שוממה לחלוטין עד אשר מה שנותר ממנה נבזז על ידי שבטים סלאבים ב-1066. הראשון משני הקרבות שהתנהלו מאוחר יותר באותה שנה לא התקיים, כאשר, על פי סקסו גרמטיקוס, חיילי צבאו הקטן של סוון היו כה מפוחדים כאשר הצבא הנורווגי התקרב לעברם, כך שהם בחרו להימלט בקפיצה למים ורובם טבעו. למרות שהאראלד ניצח ברוב ההיתקלויות בין שני הצבאות, לא עלה בידו לכבוש את דנמרק.
הקרב השני, שהיה משמעותי הרבה יותר, היה קרב ימי, קרב ניסה, שהתנהל ב-9 באוגוסט 1062. מאחר שהאראלד לא היה מסוגל לכבוש את דנמרק למרות פלישותיו, הוא שאף להשיג ניצחון החלטי בקרב כנגד סוון. בסופו של דבר הוא יצא מנורווגיה בראש צבא גדול וצי של כ-300 ספינות. סוון התכונן גם הוא לקרב, שהמקום והזמן בו הוא נערך נקבעו מראש. סוון לא הופיע בזמן המוסכם ולפיכך שלח סוון את החיילים הבלתי מקצועיים שלו בחזרה הבייתה ובכך הצטמצם כוחו בכמחצית. כאשר הספינות ששוחררו מהקרב היו כבר מחוץ לטווח השגה, הופיע לבסוף הצי של סוון, וגם הוא מנה 300 ספינות. הקרב הסתיים במרחץ דמים שבו הביס האראלד את הדנים. 70 ספינות דניות נותרו ריקות מיושביהן, אך ספינות רבות ואנשים רבים הצליחו להימלט, כולל סוון עצמו. במהלך הקרב לחם האראלד כקשת מן המניין, כמו רבים אחרים בשלב המוקדם של הקרב.
בסופו של דבר גרמו עייפות והעלות הגבוהה של הקרבות ללא הכרעה להאראלד לחתור לשלום עם סוון וב-1064 (או ב-1065), הסכימו שני המלכים להסכם שלום ללא תנאים מוקדמים. על פי ההסכם, הם המשיכו להחזיק בממלכותיהם בגבולות הקודמים ולא נפסקו שום תשלומים פיצויים. בחורף של 1065, סייר האראלד ברחבי ממלכתו והאשים את האיכרים באי תשלום מיסים. בתגובה, הוא השתמש בצעדים ברוטליים והיו אנשים שהוטלו בהם מומים ונהרגו כאות אזהרה לאחרים למען יראו ויראו. האראלד השיג שליטה על האומה שלו באמצעות שימוש בכוח צבאי קבוע שהוחזק על ידי האצולה הנורווגית. תרומתו של האראלד לחיזוקה של המלוכה הנורווגית היית כפיית מדיניות שעל פיה רק המלך ראשי לעשות שימוש בכוח זה, ובכך ריכז תחת ידו את הסמכויות שנלקחו מהאצילים המקומיים.
התנגדות מבית
לדברי ההיסטוריון קנוט הלה, השלים האראלד את השלב הראשון במה שהוא כינה "האיחוד הטריטוריאלי הלאומי של נורווגיה". בפלסו את דרכו למלוכה בכוח, היה על האראלד לשכנע את האצולה שהוא האדם הנכון לשלוט על נורווגיה לבדו. כדי למסד בריתות עם הכוחות מבית, הוא נשא לאישה את תורה תורברגסדאטר מאחת מהמשפחות רבות ההשפעה בנורווגיה. ההתנגדות העיקרית לשלטונו של האראלד הייתה מצדם של צאצאיו של הוקון זיגרודסון, בני השושלת רבת העוצמה של רוזני לאדה, שמשלו בצפון נורווגיה ובאזור טרונדלאג ברמה גבוהה של אוטונומיה תחת שלטונו של מלך נורווגיה. הוקון אף משל על כל שטחה של נורווגיה (להלכה תחת שלטונו של מלך דנמרק) משנת 975 ועד 995, כאשר הוא נהרג במהלך ההשתלטות על נורווגיה של אולף טריגבאסון. גם אחר מותו של הוקון, אחזו צאצאיו במידה מסוימת של ריבונות בצפון, ובראשית תקופת מלכותו של האראלד הנהיג את המשפחה אינר תמברסקלפיר, שנישא לבתו של הוקון. בעוד המשפחה שומרת על יחסים טובים עם מגנוס, גרם השלטון האבסולוטי של האראלד והתבססותו על כס המלוכה לעימות עם אינר.
היה זה מאבק הכוחות שלו עם האצולה הנורווגית שהקנה לו את הכינוי "הארדרדה" (המלך הקשוח, הקפדן). למרות שהיחסים בין האראלד לבין אינר היו קלוקלים מלכתחילה, העימות בין השניים לא התרחש לפני שהאראלד יצא צפונה לחצר מלכותו בנידארוס. באחת הפעמים הגיע אינר לחצר מלכותו של האראלד ובהפגנת כוח הוא היה מלווה ב"שמונה או תשע ספינות ובכמעט 500 איש", כשברור שהוא חיפש לפתוח בעימות. האראלד לא התרגש מהפרובוקציה. למרות שהמקורות חלוקים על הנסיבות, האירוע הבא הוביל לא פחות ולא יותר לרציחתו של אינר על ידי אנשיו של האראלד, והוא איים להטיל את נורווגיה למלחמת אזרחים. למרות שצאצאיו הנותרים של הוקון זיגרודסון נחשבו למורדים במלכות, בסופו של דבר הצליח האראלד להגיע לשלום איתם והוא הבטיח את צייתנותה של המשפחה עד לסוף תקופת מלכותו. עם מותו של אינר ושל בנו בשנת 1050 לערך, התבסס מעמדם של רוזני לאדה כבסיס לאופוזיציה וטרונדלאג הפכה להיות מעל לכל ספק חלק ממלכתו של האראלד.
לפני קרב ניסה, הצטרף להאראלד הוקון איברסון, שהצטיין בקרב וזכה בחיבתו של האראלד. על פי המדווח הוא גם שקל להעניק לו תואר רוזן, אך למורת רוחו של איברסון נסוג האראלד מהבטחתו. כשמעמדו באזורים ההרריים של נורווגיה יציב מאוד, הוענק לאיברסון תואר רוזן ורמלנד על ידי סטנקיל, מלך שוודיה. בראשית 1064 נכנס הוקון לאזורים שבשליטתו והחל בגביית המיסים כך איים האזור להתכחש לנאמנותו להאראלד. המרד של הוקון ושל החוואים באזור היה ככל הנראה הסיבה מדוע שאף האראלד להיכנס להסכם שלום עם סוון השני, מלך דנמרק. לאחר שנכרת ההסכם, יצא האראלד לאוסלו ושלח גובי מיסים לאזור הרמות, רק כדי למצוא שהאיכרים מסרבים לשלם את מסיהם עד להגעתו של הוקון. בתגובה, חדר האראלד לשוודיה בראש צבא ובמהרה הצליח להביס את הוקון. כשהוא עדיין מתמודד עם התנגדותם של האיכרים, פתח האראלד במערכה עם האזור שסירב לשלם את מסיו. עקב ריחוקו של האזור בפנים הארץ, הוא מעולם לא היה חלק אינטגרלי מתחום ממלכתו של מלך נורווגיה. כשהוא משתמש בצעדי דיכוי חריפים, העלה האראלד באש חוות וכפרים ואנשים נהרגו או שהוטל בהם מום. המערכה החלה במחוז רומריקה, והמשיכה בהדמרק, בהדלנד וברינגריקה. מאחר שהאזורים הללו כללו כמה קהילות עשירות, חיזק האראלד את מעמדו הכלכלי על ידי החרמת אחוזות. בסוף 1065 שרר ככל הנראה שלום בנורווגיה, שכן כל מתנגדיו של האראלד נהרגו, הוגלו או דממו.
מדיניות
תקופת מלכותו של האראלד עמדה בסימן הרקע שלו כמצביא, שכן לעיתים קרובות הוא פתר סכסוכים בכוח הזרוע. אחד ממשוררי החצר שלו אף התפאר על האופן בו האראלד הפר את ההסדרים שהוא התחייב עליהם בקרבותיו בים התיכון. בעוד הסאגות התמקדו בעיקר במלחמה של האראלד נגד סוון ובפלישה לאנגליה, מעט בהם נאמר על מדיניות הפנים שלו. היסטוריונים מודרניים ראו בכך סימן לכך שלמרות שלטונו האבסולוטי, תקופת מלכותו של האראלד עמדה בסימן של שלום ושגשוג לנורווגיה. האראלד נחשב כמי שיישם מדיניות כלכלית חיובית, שכן הוא פיתח את המטבע הנורווגי ויצר כלכלה בת קיימא, שאפשרה לנורווגיה להיות שותפה בשוק הסחר העולמי. באמצעות קשריו הוא יזם יחסי סחר עם רוס של קייב ועם הקיסרות הביזנטית וכן עם סקוטלנד ועם אירלנד. לפי הסאגות המאוחרות, ייסד האראלד את אוסלו, שם הוא בילה את רוב זמנו.
האראלד גם המשיך לקדם את מעמדה של הנצרות בנורווגיה וחפירות ארכאולוגיות מראות שכנסיות נבנו ושופצו במהלך תקופת מלכותו. הוא גם הביא מארצות זרות בישופים, כמרים ונזירים, במיוחד מרוס של קייב ומהקיסרות הביזנטית. הנצרות שהונהגה בנורווגיה הייתה שונה במקצת מזו שהייתה נהוגה בחלקים אחרים של צפון אירופה. מאחר שאנשי הכמורה לא הוסמכו באנגליה או בצרפת, התגלעה מחלוקת כאשר האראלד אירח לביקור את שליחי האפיפיור. מחאותיהם של שליחים אלו גרמו לגרש את הכמורה הקתולית מחוץ לחצר מלכותו ועל פי המדווח הוא הצהיר באוזני השליחים ש"הוא לא מכיר בשום ארכיבישוף או לורד של נורווגיה למעט המלך עצמו". ההיסטוריון הנורווגי, הלבדן קוהט, ציין ש"מילים אלו נאמרו מגרונו של עריץ ביזנטי". סביר להניח שהאראלד שמר על קשריו עם קיסרי ביזנטיון לאחר שעלה לכס המלכות, מה שיכול להסביר את הרקע של מדיניותו הכנסייתית.
המשלחות לצפון
עם שובו לנורווגיה, נראה היה שהאראלד החל לגלות עניין בחקירת שטחי ממלכתו, כפי שלדוגמה "הקלף העבש" מדווח על מסעו של האראלד לאזורי הרמות. נאמר גם שהוא חקר את הימים מחוץ לשטחי הממלכה, כפי שבן התקופה, אדם מברמן, מדווח שמסעות ימיים כאלו נוהלו על ידי האראלד. קלי דה-ווירס העלה השערה שהאראלד "אף ידע ושאף לחפש את הארץ האגדתית שנקראה וינלנד, שהימאים הוויקינגים גילו זמן קצר לפני כן". מצד שני העלה הקלימטולוג יוברט למב השערה שהארץ שנחקרה על ידי האראלד הייתה שפיצברגן או נוביה זמליה.
הפלישה לאנגליה
רקע והכנות
לאחר החתימה על שביתת הנשק ובהכירו בכך שהוא לא יוכל לכבוש את דנמרק, הפנה האראלד את תשומת לבו לאנגליה. הריבון על אנגליה היה הארדיקאנוט, בנו של קנוט הגדול, עד למותו חשוך ילדים ב-1042. האראלד ביסס את תביעתו לכס המלכות האנגלי על ההסכם שנכרת בין מגנוס לבין הארדיקאנוט ב-1038, שבו הוצהר שאם מי מהם ימות, השני יירש את כס המלכות ואת אדמותיו של המת. עם מותו של הארדיקאנוט, לקח מגנוס על עצמו את הכתר הדני והחשיב את עמו כיורש החוקי להארדיקאנוט. בעוד שאדוארד המודה הכתיר את עצמו כמלך בהיעדרו, רקם מגנוס תוכניות לפלישה לאנגליה ב-1045, רק כדי לשוב על עקביו עם הצי שלו לדנמרק עקב מרידתו של סוון אסטרידסון. למרות שהאיום הוסר באופן זמני עקב מותו של מגנוס ב-1047, יצר המשא ומתן של אדוארד עם אויביו במהלך שנות החמישים של המאה ה-11 את הרושם מבחינתו של האראלד (וכן לסוון אסטרידסון ולויליאם מנורמנדיה) שהוא כשיר להיות יורשו של אדוארד. בינואר 1066, כאשר מת אדוארד, ירש אותו, לתדהמתו של האראלד, הרולד גודווינסון, בנו של אחד מיועציו של אדוארד.
בנו של האראלד מגנוס, היה קודם לכן מעורב במלחמתו של גרופיד' אפ ל'ואלין, מלך ויילס, ב-1058, כנגד המלך האנגלי, על ידי הפעלת הצי הנורווגי, כך ניתן להסיק ככל הנראה שהאראלד ניסה לחוש את המצב באנגליה זמן רב לפני הפלישה ב-1066, רק כדי להיווכח שהוא לא מסוגל לנהל במקביל מלחמה גם בדנמרק וגם באנגליה. לאחר מותו של אדוארד, כרת האראלד ברית עם טוסטיג גודווינסון, אחיו של הרולד, שב-1065 הוא נושל מתואר רוזן נורת'מבריה על ידי אדוארד. על פי הסאגות, התחייב טוסטיג להעניק את תמיכתו להאראלד, כולל "רוב ראשי השבטים", בפגישה שהתקיימה בנורווגיה. כמה מהיסטוריונים מטילים ספק אם פגישה זו התקיימה בכלל, שכן ההיסטוריון מהמאה ה-12, ויליאם ממלמסברי טוען שטוסטיג לא העניק את תמיכתו להאראלד אלא רק כאשר הם נפגשו בהאמבר שבצפון-מזרח אנגליה. מידע זה עשוי להצביע על כך שהפלישה הייתה במקור תוכנית בלעדית של האראלד ושאיחוד כוחותיו עם טוסטיג התרחש כחלק מהסכם מאוחר יותר ביניהם כאשר הם נפגשו לראשונה בסקוטלנד או בנורת'מבריה. גרסה אחרת של ההיסטוריונים היא שהפגישה אכן התקיימה בנורווגיה, אך בהשתתפותו של קוספיג שהיה אחד מתומכיו הראשונים של טוסטיג והוא שימש כאיש קשר בפגישה. בהנחה שתיאור זה נכון, ההסכם נעשה בנורווגיה והפגישה הראשונה בין האראלד לבין טוסטיג אכן התקיימה בבריטניה. ואכן, "הקלף העבש" מזכיר ש"אנשים מסוימים" טענו שטוסטיג שלח נציגים לנורווגיה, בעוד שהוא נותר בצרפת.
בכל אופן, תוכניות הפלישה הושלמו בתחילת ספטמבר 1066 וככל הנראה התכנונים החלו במרץ או באפריל. בעוד שהוא לקח עמו את אליסיף, את בנותיו ואת בנו אולף, הוא השאיר בנורווגיה את תורה ודאג שבנו הבכור מגנוס יוכרז כמלך במקומו. לאחר שקיבץ את הצי שלו בסולונד שבסוגנפיורד, הפליג האראלד מנורווגיה באוגוסט ונחת קודם כל באיי שטלנד ולאחר מכן באורקני (שניהם בשליטה נורווגית אז). בשני המקומות הצטרפו אליו כמה אצילים, ראשי שבטים ואנשי צבא חשובים, כולל פול וארלנד תורפינסון, רוזני אורקני. לאחר מכן הוא יצא לדנפרמליין שבמחוז פייף, שם הוא פגש את בעל בריתו של טוסטיג, מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד (על פי חלק מהמקורות טוסטיג נכח בפגישה), שהקצה לו כוח של כמה אלפי חיילים סקוטים. לפי רוב המקורות מהתקופה, נפגשו האראלד וטוסטיג בטינמות' ב-8 בספטמבר, כשהאראלד עם כוח של מנה בין 10,000 ל-15,000 איש ב-240–300 ספינות וטוסטיג עם 12 ספינות בלבד על אנשיהם. הדבר לא מוזכר בסאגות אך מדווח על ידי ג'ון מווסטר, שטוסטיג הפליג ממקום גלותו בפלנדריה כבר במאי או ביוני. הוא פשט אז על כפרים לאורך החוף הדרומי של בריטניה, מהאי וייט ועד סנדוויץ'. כאשר קיבץ הרולד גודווינסון צבא גדול ככוח נגד, הפליג טוסטיג צפונה כדי לפגוש את האראלד, בעוד שגודווינסון נותר בדרום בציפייה לפלישתו של ויליאם מנורמנדיה, שזה מכבר טען בגלוי לזכותו על הכתר האנגלי.
הפלישה וקרב גשר סטמפורד
לאחר שיצאו טינמות', נחתו האראלד וטוסטיג ככל הנראה בנהר טיז. אז הם נכנסו לקליבלנד, והחלו לבזוז את אזור החוף. הם נתקלו בהתנגדות הראשונה בסקרבורו, שם דרישתו של האראלד לכניעת העיר נתקלה בסירוב. בסופו של דבר, העלה האראלד את העיר באש ופעולה זו גרמה לערים אחרות בנורת'מבריה להיכנע לפניו. לאחר פשיטות נוספות, הפליגו האראלד וטוסטיג במורד נהר ההאמבר, שם הם עגנו בריקאל. החדשות על הפלישה הגיעו עד מהרה לידיעתם של מורקאר, רוזן נורת'מבריה ושל אדווין, רוזן מרסיה, וב-20 בספטמבר התנהל קרב פולפורד כנגד צבא הפלישה של האראלד במרחק 3 ק"מ מדרום ליורק. הקרב היה ניצחון החלטי עבור האראלד וטוסטיג וגרם לעיר יורק להיכנע ב-24 בספטמבר. תהיה זו הפעם האחרונה בה צבא סקנדינבי הביס כוחות אנגליים. באותו היום בו נכנעה יורק, הגיע הרולד גודווינסון בראש צבאו לטאדקסטר, 11 ק"מ בלבד מהצי הנורווגיה שעגן בריקאל. משם, הוא צפה ככל הנראה על הספינות הנורווגיות, והכין מתקפת פתע. כשביורק לא נמצאו שום כוחות של האראלד להגנת העיר, צעד הרולד גודוינסון דרך העיר לגשר סטמפורד.
בשחרו של ה-25 בספטמבר, יצאו האראלד וטוסטיג ממקום נחיתתם ברוקאל עם רוב אנשיהם, אך הותירו מאחור כשליש מהכוח. הם הביאו איתם רק שריונים קלים, שכן הם ציפו רק לפגוש את אזרחי יורק, מאחר שהם קבעו יום קודם לכן להיפגש על גשר סטמפורד כדי להחליט מי ינהל את העיר מטעם האראלד. בהגיעו לשם ראה האראלד את כוחותיו של הרולד גודוינסון מתקרבים, חמושים בכבדות, ונהנים מעדיפות מספרית. למרות שהכוחות האנגליים עוכבו על ידי חייל נורווגי בודד על הגשר, שאפשר להאראלד ולטוסטיג לארגן מחדש את כוחותיהם במבנה קרבי, הוכה בסופו של דבר צבאו של האראלד קשות. האראלד עצמו נפגע מחץ בגרונו והוא נהרג בשלבים הראשונים של הקרב, כשהוא לא לבוש בשריון ושהוא לוחם באופן אגרסיבי עם חרבו בשתי ידיו.
לקראת סיום מהלך הקרב הופיעו לבסוף כמה מכוחות העתודה הנורווגים שחנו בריקאל בפיקודו של אייסטין אורה, אך הם היו מותשים מאחר שהם התקדמו בריצה כל הדרך. אייסטין הרים את דגלו של האראלד שנפל על הארץ ויזם מתקפת-נגד אחרונה. למרות שלרגע מסוים נראה היה שהם מבקיעים את הקו האנגלי, נהרג אייסטין בפתאומיות ושארית הכוח נמלט משדה הקרב. בין אלו שנותרו בריקאל לאחר הקרב והותר להם על ידי האנגלים לשוב בשלום למולדתם, היה בנו של האראלד, אולף. למרות שהמקורות מציינים ששארית הפליטה מצבאו של האראלד נישא על 20–25 ספינות, סביר להניח שמספר זה כלל רק את הכוחות הנורווגיים. רוב הכוחות מסקוטלנד ומאורקני, נותרו ככל הנראה בריקאל.
ניצחונו של הרולד גודווינסון היה קצר ימים, שכן מספר שבועות לאחר מכן הוא הובס על ידי ויליאם הכובש בקרב הייסטינגס. העובדה שהרולד לחם כנגד האראלד השלישי בגשר סטמפורד ולאחר מכן יצא במהירות הבזק כדי להתייצב מול הפלישה הנורמנית, וכל זה תוך פחות משלושה שבועות, נתפשת כגורם העיקרי לניצחונו של ויליאם בהייסטינגס.
חיים אישיים
האראלד תואר על ידי סנורי סטורלוסון כאדם "גדול וחזק יותר מאנשים אחרים" מבחינה פיזית. נאמר שצבע שערו וזקנו היה בהיר ושהוא היה בעל שפם ארוך ושאחת מגבותיו הייתה ממוקמת גבוה יותר בהשוואה לשנייה. דווח גם שרגליו וידיו היו גדולות ושהוא התנשא לגובה של חמש אמות. לא ידוע אם תיאורו של סטורלוסון על מראהו החיצוני של האראלד תואם את המציאות.
האראלד עצמו עסק בכתיבת שירה. על פי חוקר הספרות והמיתולוגיה האמריקאי, לי מ. הולנדר, כתיבת שירה הייתה עיסוק שיגרתי של מלכי נורווגיה, אך האראלד היה היחיד שהיה בעל "כישרון בולט". לפי אחד מקטעי השירה, הצטיין האראלד במספר תחומי פעילותו שנחשבו לענפי ספורט בעידן הויקינקי, וכן בנוסף לשירה, בבישול בירה, רכיבה על סוסים, שחייה, סקי, קליעה, חתירה ונגינה על נבל. הסאגות מציינות שהאראלד ואנשי המשמר הורנגי שלו לקחו לעצמם הפסקה לפחות בהזדמנות אחת במהלך הטלת מצור על עיר כדי לעסוק בפעילות ספורטיבית.
בנוגע לאמונתו הדתית, הייתה להאראלד, על פי דה-וירס, "נטייה דתית כלפי הנצרות" והוא היה "קרוב באופן פומבי לכנסייה הנוצרית", למרות שהוא הושפע על ידי התרבות הנוצרית-מזרחית של רוסיה ושל הקיסרות הביזנטית, שם הוא בילה את רוב ימי חייו. הוא התעניין באופן ברור בקידומה של הנצרות בנורווגיה, וזאת ניתן לראות בבנייה ובשיפוצים המתמשכים של הכנסיות בתקופת מלכותו. למרות זאת, מציין דה-וירס ש"לא נראה שהמוסר האישי של האראלד תאם את האידיאל הנוצרי", ברמזו על נישואיו הכפולים.
צאצאיו
ב-1044 או 1045 נשא האראלד לאישה את אליסיף ויחד הם הביאו לעולם מספר בלתי ידוע של צאצאים. לפי סנורי סטורלוסון היו להם שתי בנות:
- אינגגרד - נישאה לאולף הראשון, מלך דנמרק ולאחר מותו למי שלימים יהיה פיליפ אלסטנסון, מלך שוודיה.
- מריה – הייתה אמורה להינשא לאייסטין אורה, אך היא מתה באורקני באותו יום בו מתו אביה וחתנה המיועד בקרב גשר סטמפורד.
על פי הסאגות, נשא האראלד לאישה את תורה תורברגסדאטר בשנת 1048 לערך. כמה היסטוריונים מודרניים חולקים על כך, שכן במקרה כזה האראלד היה נשוי בנישואים ביגמיים עקב היותו נשוי עדיין לאליסיף. עם זאת ייתכן שנישואים כאלו יכלו להתקיים בנורווגיה של המאה ה-11 ולמרות שלהאראלד היו שתי נשים, רק אליסיף נשאה את התואר מלכה. האראלד ותורה הביאו לעולם לפחות שני צאצאים:
- מגנוס השני, מלך נורווגיה (נולד ב-1049 ומלך מ-1066 ועד מותו ב-1069).
- אולף השלישי, מלך נורווגיה (נולד ב-1050 ומלך מ-1067 ועד מותו ב-1093).
מורשתו
קבורתו
שנה לאחר מותו בגשר סטמפורד, הועברה גופתו של האראלד לנורווגיה והוא נטמן בכנסיית מריה בנידארוס (טרונדהיים). כמאה שנה לאחר קבורתו, הועברה גופתו למנזר הלגסטר שנהרס במאה ה-17. ב-25 בספטמבר 2006, ביום השנה ה-940 למותו של האראלד, פרסם העיתון הנורווגי "אפטנפוסטן" מאמר על מצבם העלוב של מקומות קבורתם של מלכי נורווגיה מהתקופות הקדומות, כולל זה של האראלד, שעל פי המדווח ממוקם מתחת לכביש שנסלל על מיקומו של המנזר החרב. במאמר נוסף שפורסם למחרת, חשפה עיריית טרונדהיים את העובדה שהם בוחנים את האפשרות להוציא את גופת המלך מקברו ולטמון אותה בקתדרלת נידארוס, כיום מקום קבורתם של תשעה ממלכי נורווגיה, ביניהם מגנוס הראשון ומגנוס השני, קודמו של האראלד השלישי ויורשו, בהתאמה. חודש לאחר מכן דווח שההצעה ירדה מעל הפרק.
הנצחה בעת החדשה
שתי אנדרטאות הוקמו לזכרו של האראלד השלישי באוסלו, העיר שעל פי המסורת הוקמה על ידו. תבליט ארד על גבי גרניט מעשה ידיו של לארס אוטנה, בדמותו של האראלד רוכב על סוס, הוקם ב-1905 בכיכר הנושאת את שמו של המלך. ב-1950 הוסר הלוט מעל תבליט מעשי ידיה של אנה גרימדלן וגם הוא מתאר את האראלד רוכב על סוס. תבליט זה ניצב בחזית המערבית של בית עיריית אוסלו.
בתרבות
דמותו של האראלד השלישי מופיעה בכמה יצירות ספרותיות. הוא משמש כדמות הראשית בשני ספרי ילדים מאת המשורר והסופר הבריטי, הנרי טריס, "אחרון הוויקינגים" (1964) ו"החרב מהצפון"/"האחים הצפוניים" (1967). הוא גם מופיע כדמות הראשית בטרילוגיה "הוויקינג האחרון" (1980) מאת פול אנדרסון וב"ביזנטיום" (1989) מאת מייקל אניס, שמתאר את הקריירה של האראלד בקיסרות הביזנטית.
ספר ההיסטוריה החלופית, "צלבן הזהב" (2007) מאת הארכאולוג הימי, דייוויד גיבינס, מאפיין את האראלד כדמות מפתח ועוקב אחריו כשהוא משיג את המנורה האבודה בין שאר אוצרותיו במהלך שירותו במשמר הורנגי בקיסרות הביזנטית. דמותו של האראלד מופיעה גם בספרו של טום הולט, "מדוולנד".
בקולנוע גולמה דמותו של האראלד על ידי ריצ'רד לונג בפרק הראשון של הסדרה "היסטוריוניקס" של ה-BBC ב-2004, שכותרתו הייתה "1066" והוא חוקר את הרקע לקרב הייסטינגס.
עזיבתו הבלתי שגרתית של האראלד מקונסטנטינופול מתוארת בשיר "הבריחה הגדולה" של להקת הפולק מטאל הפינית, טוריסס. בנוסף, הוא מופיע לסירוגין באלבומים "דרכם של הורנגים" (The Varangian Way) ו"עמוד והילחם" (Stand Up and Fight).
קישורים חיצוניים
- האראלד באנציקלופדיה בריטניקה (1911).
- קטעים מהסאגה על האראלד השלישי
- Harold Hardrada, Big Man, Big Reputation, By Geoff Boxel
- A Timeline of the Life of Harald Hardrada
- האראלד השלישי, מלך נורווגיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- האראלד השלישי, מלך נורווגיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
34520708האראלד השלישי, מלך נורווגיה