הפלישה הגרמנית ללוקסמבורג
 | ||||||||||||||||||||||
| חיילים גרמנים חוצים את הגבול הלוקסמבורגי | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 10 במאי 1940 | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פלישה לפני | המלחמה המדומה | |||||||||||||||||||||
| פלישה אחרי | הפלישה לצרפת | |||||||||||||||||||||
| מקום | לוקסמבורג | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
הפלישה הגרמנית ללוקסמבורג התרחשה במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה בתחילת מלחמת העולם השנייה. הקרב החל ב-10 במאי 1940, נמשך יום אחד, ובסופו נכבשה לוקסמבורג לאחר התנגדות לוקסמבורגית סמלית. הממשלה והדוכסית הגדולה הצליחו להימלט ללונדון ולהקים שם ממשלה גולה.
רקע
פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 העמיד את לוקסמבורג במצב עדין מאוד. מחד, דעת הקהל הייתה אנטי-גרמנית ובעד צרפת ובריטניה, אולם מאידך בשל המדיניות הנייטרלית של המדינה מאז הסכם לונדון (1867), אימצה הממשלה עמדה לא לוחמנית וזהירה כלפי שכנותיה. האמונה הרווחת הייתה שבמקרה וגרמניה הנאצית תחליט לתקוף את צרפת, היא תחזור על תוכנית שליפן מימי מלחמת העולם הראשונה. תוכנית זו, הייתה מחייבת את גרמניה לכבוש גם את לוקסמבורג הולנד ובלגיה, לפיכך החלו בלוקסמבורג להתכונן לקראת מלחמה אפשרית, אף על פי שברור היה שהצבא הלוקסמבורגי הקטנטן לא יוכל להחזיק מעמד מול מכונת המלחמה הגרמנית.
באביב 1940 החלה ממשלת לוקסמבורג בבנייתו של קו שוסטר לאורך הגבול הצרפתי והגבול הגרמני, שהיה אמור להגן על המדינה ונקרא על שם האדריכל שלו. הקו כלל ביצורי בטון ופלדה מסיביים ותחנות רדיו שאוישו בידי מתנדבים הוקמו לאורכו.[1] בניית הקו נועדה יותר להרגיע את האזרחים וברור היה שאין לו ערך ממשי. כוחות ההגנה של לוקסמבורג הוגבלו באותם ימים לכמה מאות מתנדבים ושוטרים, וללוקסמבורג לא היה צבא של ממש.
לאחר מספר אזעקות שווא במהלך 1940, הלכה וגברה ההסתברות של עימות גרמני-צרפתי וגרמניה עצרה את הייצוא של הדלק לתעשיית הפלדה הלוקסמבורגית. בשעת ערב מאוחרת ב-9 במאי הגיע לידי ממשלת לוקסמבורג מסמך של הצבא הגרמני מאפריל של אותה שנה. המסמך התגלה כתוכניות מפורטות לכיבוש נקודות אסטרטגיות בתוך המדינה, וגם תוכניות ערוכות להפעלת גיס חמישי של לוקסמבורגים-נאצים.[1] עוד באותו היום הועמדו כוחות המשטרה והגבולות בכוננות מלאה ונעצרו פעילים נאצים שהיו עשויים להוות גיס חמישי. עם זאת, חלקם שוחררו כיוון שעדיין נהנו מחסינות דיפלומטית.[1]
הפלישה
ב-10 במאי בשעה 03:15 הגיעה הוראה לסגור את שערי הברזל של קו שוסטר ולחיילים ניתנה הוראה לעקוב אחרי תנועות הצבא הגרמני בצד המזרחי של נהרות הגבול של לוקסמבורג. במקביל, כוחות גרמניים מיוחדים בלבוש אזרחי בסיוע מקומיים (אשר כונו Stoßtrupp Lützelburg) ניסו להשתלט על תחנות הרדיו לאורך הגבול הגרמני-לוקסמבורגי אולם נכשלו. בני משפחת המלוכה הלוקסמבורגית פונו במהירות ממעונם בארמון קולמר-ביירז' אל ארמון הדוכס הגדול בעיר לוקסמבורג. בו ביום, שארלוט, הדוכסית הגדולה מלוקסמבורג העבירה בישיבת השרים החלטה שהממלכה תעבור לחסות צרפתית. הדוכסית הגדולה שארלוט אמרה על ההחלטה: "החלטה קשה, אך הכרחית"[2]
הגרמנים היקצו לפלישה שלוש דיוויזיות פאנצר הראשונה השנייה והעשירית ההתקפה יצאה לדרכה בשעה 04:35. הם לא נתקלו בכל התנגדות משמעותית פרט לכמה גשרים שנהרסו וכמה מוקשים שהתפוצצו, שכן הרוב המוחלט של יחידות המתנדבים הלוקסמבורגים נשאר בבסיסיהם. בזה אחר זה תחנות הרדיו נפלו. מטוסים גרמניים חגו בחופשיות בשמי לוקסמבורג, לכיוון בלגיה וצרפת, אף על פי שחלקם עצר כדי להנחית כוחות בתוך המדינה.[1] שר החוץ הלוקסמבורגי יוזף בק, יחד עם ראש הממשלה פייר דופונג, ניסו ליצור קשר עם השגריר הגרמני בלוקסמבורג, אולם התבשרו כי הוא אינו במעונו. בשעה 06:30 רוב הממשלה פונתה מעיר הבירה באמצעות שיירה לעיירת גבול. הם נתקלו במחסום בצומת דרכים שאויש על ידי יחידות מוטסות גרמניות ונאלצו לעשות עיקוף דרך השדות כדי להימנע מהתקפה.
מאוחר יותר פונתה חלק מהמשפחה המלכותית, והשאר פונו עד השעה 08:00 לא לפני שיצרו קשר עם צרפת כדי להודיע על הפלישה. המשטרה הלוקסמבורגית ניסתה להיאבק בחיילים הגרמנים, אם כי ללא הועיל. עיר הבירה נכבשה לפני הצהריים. נפגעיה של לוקסמבורג בקרב הסתכמו ב-75 שוטרים וחיילים שנשבו, שישה שוטרים וחייל אחד שנפצעו, וחייל אחד שנפצע. בשעה 08:00, יחידות שהשתייכו לדיוויזיית הפרשים הקלים השלישית של צבא צרפת בפיקודו של רוברוט פטיאט, בסיוע יחידות בריטיות מחיל המשלוח הבריטי, חצו את הגבול הדרומי והיו מספר התנגשויות בינם לבין הכוחות הגרמניים. יחידות אלו נסוגו מאוחר יותר אל מאחורי קו מז'ינו.
תוצאות
הדוכסית הגדולה שארלוט עברה לארמון מונטאסטרו (Château de Montastruc) שבמחוז דורדון בדרום צרפת, יחד עם ראש ממשלתה פייר דופונג. אולם בגלל התקדמות צבא גרמניה לתוך צרפת, צרפת לא הסכימה לקחת אחריות על שלום הדוכסית הגדולה. היא קיבלה אישור מספרד של פרנקו לעבור בשטחה אך לא לעצור בשטחה, ועברה לפורטוגל דרך ספרד. היטלר הציע לה לחזור ללוקסמבורג ולקבל בחזרה את כל סמכויותיה, אך היא ענתה: "ליבי אומר כן, אך המוח שלי אומר לא".[2] בסוף אוגוסט הגיעה ללונדון משם הפעילה את ההתנגדות הלוקסמבורגית הדלה דרך ה-BBC. בעקבות הפופולריות שצברה היא הפכה לסמל ההתנגדות הלוקסמבורגית. באוקטובר הגיעה לארצות הברית ולאחר מכן התיישבה במונטראול שבקנדה, שם ילדיה המשיכו את לימודיהם. היא נפגשה מספר פעמים עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט וחרשה את ארצות הברית כדי לשכנעה להצטרף למלחמה. באותו הזמן, הרייך השלישי סיפח את הדוכסות יחד עם המחוז הצרפתי השכן מוזל ליחידה מנהלית בשם Heim ins Reich.
ממשלה לוקסמבורגית גולה הוקמה בלונדון. אחותה של הדוכסית הגדולה, הנסיכה אנטוניה מלוקסמבורג הוגלתה לדכאו. בנה של הדוכסית הגדולה, יורש העצר ז'אן גויס למשמר האירי. העיר לוקסמבורג שוחררה בספטמבר 1944 על ידי הקורפוס בו שירת יורש העצר ז'אן. אולם הבירה המשיכה להיות מאויימת במסגרת קרב הארדנים שבו הגרמנים דחקו את בעלות הברית אל עבר יערות בלגיה. העיר שוחררה סופית ב-23 בינואר 1945 והדוכסית הגדולה חזרה ללוקסמבורג באפריל 1945.
הערות שוליים
