הפארק הלאומי צ'יטוואן
 | |
| יערות גשם בפארק הלאומי צ'יטוואן | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 1973 |
| מבקרים בשנה | 77,000 (נכון ל־1999) |
| גוף מנהל | המחלקה לשימור הטבע והפארקים הלאומיים |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 932 קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה |
 נפאל |
| קואורדינטות | 27°30′N 84°00′E / 27.500°N 84.000°E |
| האתר הרשמי | |
הפארק הלאומי צ'יטוואן (נפאלית चितवन राष्ट्रिय निकुञ्ज; אנגלית Chitwan National Park; בעבר נקרא "הפארק הלאומי המלכותי צ'יטוואן") משתרע על שטח של 932 קמ"ר בדרום נפאל, כ-200 ק"מ דרומית לבירה קטמנדו. הוא הוכרז כפארק לאומי ב-1973, והיה לפארק הלאומי הראשון במדינה. ב-1984 הכריז ארגון אונסק"ו על המקום כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה ואקלים
הפארק שוכן בטראי הפנימי שבמרכז-דרום נפאל, וגובל בדרומו בגבולה של נפאל עם הודו. אורכו 78 ק"מ ממזרח למערב, והוא ממוקם בין גובה של 150 ל-815 מטר מעל פני הים. בצידו המזרחי הוא גובל בשמורת פארסה (Parsa) שהוכרזה ב-1984. האזור היה מוגן כבר ב-1846, עת שימש כשמורת ציד מלכותית, והוא שמר על מעמדו זה עד שנת 1951. ב-1958 הועלתה הצעה להגדיר חלק משטח הפארק כשמורת קרנפים, וזו יצאה לפועל ב-1961[1]. הפארק הלאומי הוכרז בשנת 1973 וב-4 במרץ 1974 הותקנו התקנות המסדירות זאת. שטחו המקורי של הפארק עמד על 544 קמ"ר והוא הוגדל לשטחו הנוכחי ב-1977.
קרקע הפארק מתוארכת לפלאוקן ולפליסטוקן, ונישאה למקום על ידי זרימת מים. היא עשויה מאבן חול, קונגלומרט, קווארציט וסלעי משקע אחרים. השטח מתאפיין בצוקים תלולים הפונים לכיוון דרום, ובהם צמחייה דלה ביחס למורדות הצפוניים. הפארק שוכן באגן הניקוז של הגאנגס ומישורי ההצפה שבתחומו מדורגים בצורת טראסות.
האקלים בפארק סובטרופי, ועונת המונסון הגשומה נמשכת מאמצע יוני עד סוף ספטמבר. החורף יבש יחסית, וכ-90% מסך המשקעים, שכמותם עומדת על כ-2,400 מ"מ בשנה, יורדים בעונת המונסון, וגורמים לשטפונות ולהצפות. טמפרטורות המקסימום מגיעות בממוצע ל-38°C בקיץ, ויורדות עד כ-6°C בממוצע בין אוקטובר לינואר.
החי והצומח
 | |
| מגדל תצפית בפארק | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1984, לפי קריטריונים 7, 9, 10 | |
| מדינה |
נפאל |
|---|---|
 | |
הפארק עשיר בבעלי חיים, ובשטחו חיים 43 מיני יונקים, כ-45 מיני עופות, כ-45 מיני דו-חיים וזוחלים וכ-65 מיני פרפרים. היונקים הגדולים החיים בפארק הם הפיל האסייתי והקרנף ההודי, המצוי בסכנת הכחדה. יונקים נוספים כוללים את הגאור, חזיר הבר ההודי, המונטיאק המצוי, אייל סמבר, אייל נקוד, האייל החזירוני, הארבע קרן, קופי לנגור אפורים ומקוק רזוס, מיני סנאים שונים, ועוד. עם הטורפים נמנים הטיגריס הבנגלי, הנמר, הדהול, הצבוע המפוספס, הדוב השפתני, התן הזהוב, הדלק צהוב-הגרון, גירית הדבש, הלוטרה חלקת-הפרווה, חתול הדגים הנמרי ואחרים. אוכלוסיית הזוחלים כוללת, בין היתר, את הגאביאל הנדיר, קרוקודילים ואת הפיתון הבורמזי.
עד 1951 הייתה באזור הפארק שמורת צייד, ואוכלוסיית בעלי החיים בו נפגעה. מאז הוקם הפארק הלאומי השתפר המצב, ואוכלוסיית הקרנפים, למשל, גדלה מכ-100 פרטים בלבד ב-1966 לכ-400. לעומתם, אוכלוסיית הטיגריסים עדיין בסכנה. בעבר היו בתחומי הפארק כ-3,000 טיגריסים וכיום עומד מספרם על כ-150 בלבד.
צמחיית הפארק מבוססת על יערות טרופים וסובטרופים נשירים, אם כי גם עצי אורן נפוצים בו. היערות תופסים כ-70% משטח הפארק, וכ-20% נוספים מכוסים בעשבים[2]. מין ידוע של עשבים בפארק הוא "עשבי הפילים" ("elephant grass") הגבוהים. אלה גדלים סמוך לנהרות ועשויים להגיע לגובה של שמונה מטרים.
השפעת האדם
האזור יושב על ידי בני הטהרו משך מאות שנים, אך בשנות ה-50 הם היו למיעוט בשל הגירת תושבי הגבעות שמדרום לפארק, אשר נמלטו אליו לאחר שהמלריה הודברה בו. הפארק הוא אחד מאתרי התיירות הפופולריים במדינה, מחוץ לעמק קטמנדו ולאזור פוקארה. מספר המבקרים עלה מכאלף בשנה עם הכרזת הפארק ליותר מ-31,000 מבקרים ב-1989, 77,000 ב-1999 והוא נמצא בעלייה מתמדת. בשטח הפארק שני אתרי הינדו קדושים.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי צ'יטוואן- נתוני UNEP אודות הפארק
- תמונות מהפארק
הערות שוליים
  | |
|---|---|
|
23549287הפארק הלאומי צ'יטוואן