הסנאט של מרילנד
 | |
| מדינה |
 מרילנד |
|---|---|
| סוג | בית עליון |
| הרכב | |
| מספר מושבים | 47 |
 | |
|
רוב:
מיעוט:
| |
| בחירות | |
| בחירות קודמות | בחירות 2018 |
| בחירות הבאות | בחירות 2022 |
| מנהיגים | |
| נשיא הסנאט | ביל פרגוסון (ד') |
| מנהיג הרוב | ננסי ג'. קינג (ד') |
| מנהיג המיעוט | בריאן סימונייר (ר') |
| משכן | |
 | |
| בית המדינה של מדינת מרילנד, אנאפוליס, מרילנד, ארצות הברית | |
הסנאט של מרילנד (באנגלית: The Maryland Senate), המכונה לפעמים סנאט מדינת מרילנד (Maryland State Senate), הוא הבית העליון של האספה הכללית, בית המחוקקים של מדינת מרילנד בארצות הברית. הסנאט מורכב מ-47 סנאטורים שנבחרו מאותו מספר של מחוזות (כל מחוז שולח נציג), והסנאט אחראי, יחד עם בית הנבחרים של מרילנד, להעברת חוקים במרילנד, ולאישור מינויים שנעשו על ידי מושל מרילנד.
הסנאט התפתח מהבית העליון של האספה הקולוניאלית שנוצר בשנת 1650 כאשר מרילנד הייתה מושבה קניינית בשליטת ססיל קלברט, ברון בולטימור השני. האספה הורכבה מהנגיד ומחברי המועצה שמונו על ידי המושל. האספה הקולוניאלית כונסה בצורה זו עד 1776, כאשר מרילנד העבירה חוקה חדשה שיצרה חבר אלקטורים למינוי חברי הסנאט. חבר האלקטורים בוטל ב-1838 וחברים החלו להיבחר ישירות מכל מחוז וכן מהעיר בולטימור. ב-1972, בשל החלטת בית המשפט העליון, הוגדל מספר המחוזות ל-47 והם אוזנו לפי אוכלוסייה ולא גאוגרפית.
כדי לשרת בסנאט של מרילנד, אדם חייב להיות אזרח מרילנד בגיל 25 ומעלה. הבחירות ל-47 המושבים בסנאט מתקיימות כל ארבע שנים, במקביל לבחירות הפדרליות בהן לא נבחר נשיא ארצות הברית. מושבים פנויים מאוישים באמצעות מינוי על ידי מושל מרילנד. הסנאט מתכנס במשך שלושה חודשים מדי שנה; בשאר ימות השנה עבודת הסנאט קלה ורוב החברים מחזיקים בתפקיד אחר בתקופה זו. הרוב בסנאט שייך לדמוקרטים מאז 1900. בבחירות 2018, המפלגה הדמוקרטית זכתה ביותר משני שלישים מהמושבים.
סנאטורים בוחרים בנשיא לשמש כיושב ראש הבית, וכן בנשיא פרו טמפורה, כלומר זמני. הנשיא ממנה יושבי ראש וחברים לשש ועדות קבועות, ארבע ועדות חקיקה וכן ועדות מינויים וכללים. סנאטורים מאורגנים גם באספות בחירה, המחולקות לפעמים על פי מפלגות ולעיתים לפי דמוגרפיה.
היסטוריה
מקורותיו של הסנאט של מרילנד נעוצים ביצירת אספה במהלך ימיה הראשונים של פרובינציית מרילנד. אספה זו התכנסה לראשונה בשנת 1637, מה שהופך אותה לגוף המחוקק הפועל בזמן הארוך ביותר ברציפות בארצות הברית.[1] במקור, האספה הייתה חד-ביתית, אך בשנת 1650 המושל והמועצה הממונה שלו החלו לשמש כבית העליון של בית מחוקקים דו-ביתי שמונהג כיום. לממונים אלה היו קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם בעלי המושבה, בית קלברט. לפיכך, הבית העליון בתקופה הקולוניאלית לא הסכים לעיתים קרובות עם הבית התחתון, שנבחר על ידי העם, נטה להיות פופוליסטי יותר, ודחף להגברת החקיקה במושבה.
הבית העליון בוטל לזמן קצר במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כשהמושלים הפוריטניים ניסו לבסס את שליטתם ולמנוע את החזרת השפעתם הקניינית. הוא בוטל שוב על ידי המושל ג'וזיאס פנדל ב-1660, שביקש ליצור ממשלה קולוניאלית המבוססת על בית מחוקקים נבחר חד-ביתי כמו זה של המושבה השכנה וירג'יניה. תפקיד המושל הוסר מבית המחוקקים ב-1675, אך במאה הבאה תפקידו וסמכויותיו נותרו ברובם זהים.[2]
בשנת 1776, בעקבות החתימה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ופרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית, מרילנד ביטלה את השליטה הקניינית של האנגלים וכוננה חוקה חדשה. על פי חוקה זו, הבית העליון של האספה הכללית נודע לראשונה בשם הסנאט של מרילנד. הגוף החדש כלל חמישה עשר סנאטורים שמונו לכהונה של חמש שנים על ידי חבר אלקטורים, שהורכב משני אלקטורים מכל מחוז ואחד כל אחד מהערים בולטימור ואנאפוליס. חבר האלקטורים נדרש לבחור תשעה סנאטורים מהגבול המערבי ושישה מהגבול המזרחי של המדינה.
הבחירות הראשונות שנערכו לפי חוקת 1776 התקיימו ב-1781, והשיטה לא השתנתה שוב עד 1838. בינתיים צצו מספר בעיות בתהליך המינוי. על פי החוקה החדשה, חבר האלקטורים בחר בכל הסנאטורים של המדינה ולא עמד בפני הגבלות, מלבד הדרישה הגאוגרפית, באופן בחירתם. כתוצאה מכך, מקובל היה שחבר האלקטורים בחר בסנאט המורכב כולו ממפלגה פוליטית אחת. רק ב-1826, כאשר המפלגה הלאומית הרפובליקנית זכתה ברוב בחבר האלקטורים עם התחייבות לבחור בסנאט מאוזן, הייתה מיוצגת יותר ממפלגה אחת. באותה שנה, האלקטורים בחרו 11 רפובליקנים לאומיים וארבעה פדרליסטים.[3] בנוסף, כל המושבים הפנויים בסנאט אוישו על ידי הסנאט עצמו, מה שגרם לעיתים קרובות לכך שחלק גבוה באופן לא פרופורציונלי מהסנאט מונה למילוי מושבים פנויים. השיא היה כאשר במהלך מושב אחד ארבעה עשר מתוך חמישה עשר סנאטורים נברו למלא מקום.
ב-1836 עלתה המתיחות סביב הרכב הסנאט במדינה. באותה שנה, המפלגה הדמוקרטית זכתה ב-53% מהקולות במדינה לחבר האלקטורים, אך סיימה רק עם תשעה עשר מתוך ארבעים אלקטורים. כאשר האלקטורים הוויגיים תכננו לבחור בסנאט כלל-וויגי, האלקטורים הדמוקרטיים יצאו מהאולם ומנעו מחבר האלקטורים את כמות הנוכחים הנדרשת לאישור הבחירה. הסירוב לבחור בסנאט מנע גם את בחירתו של המושל, שכן מושלי מרילנד נבחרו על ידי בית המחוקקים. אולם, בסופו של דבר עמדתם של הדמוקרטים נחלשה בעקבות הבחירות לבית הנבחרים בחודש שלאחר מכן, בהן זכו הוויגים ברוב מוחץ. האלקטורים חזרו וסנאט שכולו וויגי נבחר.[4]
המחלוקת הביאה בסופו של דבר לשינויים ארוכי טווח בסנאט בשנת 1838. חבר האלקטורים בוטל, משך הכהונה הוארך לשש שנים כששליש מהסנאט ייבחר כל שנתיים, סנאטור יחיד נבחר בבחירה ישירה מכל מחוז ומהעיר בולטימור, ומושבים פנויים אוישו על ידי בחירות מיוחדות. הסנאט לא פעל עוד כמועצת המושל, אף על פי שהוא המשיך לאשר את מינויי המושל. שינויים חוקתיים שינו מעט את השיטה בשנת 1851, כאשר הקדנציות קוצרו לארבע שנים, וב-1864, כאשר בולטימור קיבלה שלושה מושבים במקום אחד, אך שינוי מהותי במבנה הסנאט לא נעשה עד 1964.
בשנת 1964 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין ריינולדס נגד סימס שיש לחלק את המושבים בבתי המחוקקים לפי העיקרון של "אדם אחד, קול אחד". למספר בתי מחוקקים במדינות ארצות הברית, כולל מרילנד, היו מערכות המבוססות על גאוגרפיה ולא על אוכלוסייה, ובית המשפט קבע שזה הפר את התיקון ה-14 חוקה. גידול אוכלוסין לא פרופורציונלי ברחבי מרילנד גרם לכך שהעיקרון של מושב אחד לכל מחוז העניק לבוחרים של מחוזות מסוימים, כמו אלה שבגבול המזרחי, ייצוג לא פרופורציונלי. מחוזות אחרים, במיוחד אלה באזורים פרווריים, היו מיוצגים סבלו מייצוג חסר.
מושב מיוחד של בית המחוקקים בשנת 1965 שינה את הסנאט כך שהוא ייצג 16 מחוזות וחילק מחדש את המושבים, שוב לפי מחוזות, אך עשה זאת באופן שהפך את הייצוג לפרופורציונלי יותר לאוכלוסייה ממה שהיה לפני כן. כך, הגבול המזרחי, שבחר קודם לכן תשעה סנאטורים, בחר רק ארבעה לאחר 1965. זה נעשה כדי לשמר את האידיאל של מחוזות שלמים המיוצגים על ידי סנאטור יחיד, במקום לפירוק מחוזות למספר מחוזות קטנים יותר. תיקון חוקתי ב-1972 הרחיב את הסנאט ל-47 חברים, שנבחרו ממחוזות יחסיים לאוכלוסייה. מחוזות אלה מחולקים מחדש כל עשר שנים על סמך מפקד האוכלוסין של ארצות הברית כדי להבטיח שהחלוקה תישאר פרופורציונלית.
סמכויות והליך חקיקה
הסנאט של מרילנד, כבית העליון של האספה הכללית הדו-ביתית של המדינה, חולק עם בית הנבחרים של מרילנד את אחריות החקיקה במדינת מרילנד. הצעות חוק מגובשות לרוב בתקופה שבין ישיבות האספה הכללית על ידי הוועדות הקבועות של הסנאט או על ידי סנאטורים בודדים. לאחר מכן הם מוגשות על ידי סנאטורים למחלקת שירותי החקיקה של מרילנד לצורך ניסוח בשפה חקיקתית. בין 2000 ל-2005, הוגשו בסנאט בממוצע 907 הצעות חוק מדי שנה במהלך מושב הסנאט בן שלושה חודשים. הצעת החוק מוגשת, ועוברת לפני שהיא מועברת לוועדה. ההחלטה האם חקיקה עוברת מתקבלת לרוב בוועדות. ועדות יכולות להחזיק בחקיקה ולמנוע ממנה להגיע לדיון בסנאט. להמלצות ועדות להצעות חוק חקיקתי עצום, ונדיר שהסנאט מאשר חקיקה שקיבלה דו"ח שלילי בוועדה. לאחר שוועדה שקלה הצעת חוק, הצעת החוק חוזרת לסנאט לדיון שני ושלישי, המתקיימים רגע לפני ההצבעה הסופית על החוק.[5]
לאחר קבלת האישור מהסנאט, נשלחת הצעת חוק לבית הנבחרים לדיון. אם גם הבית התחתון מאשר את הצעת החוק ללא תיקונים, היא נשלחת למושל המדינה. עם זאת, אם בית הנבחרים מבצע תיקון, הסנאט רשאי לשקול מחדש את הצעת החוק עם תיקונים או לבקש הקמת ועדה כדי לברר הבדלים בגרסאות הצעת החוק שהתקבלו על ידי שני הבתים. לאחר שחוק אושר על ידי שני הבתים ומועבר למושל, המושל יכול לחתום עליו או להטיל עליו וטו. אם המושל חתם על החוק, הוא ייכנס לתוקף בתאריך שנקבע בהצעה, בדרך כלל 1 באוקטובר של אותה שנה. אם הוטל וטו, הסנאט ובית הנבחרים חייבים שניהם להצביע ברוב של שלוש חמישיות (60%) כדי לבטל את הווטו. עם זאת, אסור לבתים לבטל וטו בשנה הראשונה של כהונה חדשה של המושל, שכן הצעת החוק התקבלה במושב הקודם. בנוסף, אין להטיל וטו על החלטות משותפות והצעת חוק התקציב, למרות שהאספה הכללית מוגבלת מבחינה חוקתית במידה בה היא עשויה להשפיע על האחרונה. האספה הכללית יכולה רק להקטין את הצעת התקציב של המושל, ולא להגדיל אותה.
בניגוד לבית הנבחרים, לסנאט האחריות הבלעדית ברשות המחוקקת של המדינה לאישור מינויים שנבחרו על ידי המושל לתפקידים. לאחר שהמושל מעביר את המינוי לסנאט, ועדת המינויים בוחנת את המועמד וממליצה על אישור או דחייה לסנאט כולו. רק מועמד אחד שהוצע על ידי המושל בהיסטוריה הקרובה נדחה: לין בוהל, שהייתה מועמדת לתפקיד מזכירת הסביבה של מרילנד על ידי המושל רוברט ארליך, נדחתה בגלל חששות לגבי כישוריה.[6] לסנאט גם האחריות הבלעדית לשפוט כל אדם שהודח על ידי בית הנבחרים. על הסנאט להשביע את המודח לפני המשפט, ונדרש רוב של שני שלישים כדי לקבוע את הרשעתו.[7]
הרכב
| מושב | מפלגה | סה"כ | |
|---|---|---|---|
| דמוקרטים | רפובליקנים | ||
| 2007–2010 | 33 | 14 | 47 |
| 2011–2014 | 35 | 12 | 47 |
| 2015–2018[8] | 33 | 14 | 47 |
| 2019–2022[9] | 32 | 15 | 47 |
| חלוקת הצבעה אחרונה | 68.1% | 31.9% | |
ארגון
הסנאט של מרילנד מורכב מסנאטורים שנבחרו מ-47 מחוזות הסנאט. בעוד שלכל סנאטור הכוח להציג ולהצביע על הצעות חוק, מגוון של ועדות, אספות בחירה ותפקידי מנהיגות מסייעים לארגן את עבודת הסנאט. הסנאטורים בוחרים את נשיא הסנאט, המשמש כיושב ראש הבית. הם גם בוחרים בנשיא זמני, שעומד בראש הסנאט כאשר הנשיא נעדר.[10] לנשיא הסנאט של מרילנד השפעה משמעותית על החקיקה העוברת בו, הן באמצעים פורמליים, כמו יכולתו למנות ראשי ועדות ומנהיגים של מפלגת הרוב, והן באמצעים לא פורמליים.[11] סמכויות אלו מציבות את נשיא הסנאט של מרילנד בין האישים החזקים במדינה.
לאחר הגשת הצעת חוק, היא מועברת לאחת משש הוועדות הקבועות של הסנאט. ככלל, לאספה הכללית של מרילנד יש פחות ועדות קבועות מכל בית מחוקקים אחר בארצות הברית. בכל ועדה בין 10 ל-15 חברים. ארבע מהוועדות הקבועות עוסקות בעיקר בחקיקה: ועדת התקציב והמיסוי, ועדת החינוך, הבריאות ואיכות הסביבה, ועדת הכספים וועדת הליכי משפט.[12] ליושבי ראש ועדות החקיקה הללו הסמכות לקבוע אם ועדותיהן ידונו בהצעת חוק, ולכן יש להם השפעה משמעותית על החקיקה. ועדת המינויים מנהלת את אחריות הסנאט לאשר מינויים שהוצעו על ידי המושל וממליצה על אישור או דחייה של המינוי, החלטה שתתקבל על ידי הסנאט בכללותו. ועדת הכללים קובעת את הכללים והנהלים של הסנאט. יש לה גם הסמכות לבחון חקיקה שהוגשה על ידי חבר בסנאט לאחר המועד האחרון להגשה, ולהחליט אם להפנות אותה לוועדה קבועה או לבטל אותה. לצד הכהונה בוועדות הסנאט, חברי הסנאט מכהנים גם במספר ועדות משותפות עם חברי בית הנבחרים.
בעוד שהוועדות מוקמות על פי חוקי הסנאט הרשמיים, ישנן מספר אספות בחירה המשפיעות באופן משמעותי על תהליך החקיקה. החזקות שבהן הן האספה הדמוקרטית והאספה הרפובליקנית, שלכל אחת מהן מנהיג ומצליף. מכיוון שהדמוקרטים שולטים במאה ועשרים השנים האחרונות ברוב המושבים בסנאט, מנהיגם מכונה מנהיג הרוב, ואספת הבחירה שלהם מסוגלת להשפיע על החקיקה במידה רבה יותר מאשר זו הרפובליקנית. מנהיג הרוב ומנהיג המיעוט אחראים לניהול השתתפות מפלגתם בדיונים במליאה. האספות גם מגייסות ומחלקות כספי קמפיין על מנת לסייע למועמדים שלהן להיבחר. השדולה השחורה של מרילנד ושדולת הנשים של מרילנד, קבוצות של סנאטורים אפרו-אמריקאים ונשים בהתאמה, ממלאות גם הן תפקידים בולטים בסנאט.[13]
חברות
זכאות
על מנת להיות זכאי להתמודד לסנאט של מרילנד, אדם חייב להיות אזרח המדינה ולהיות בן 25 נשים לפחות. כמו כן, על המתמודד להתגורר במדינה לפחות שנה, ובמחוז בו מתכוון לרוץ לפחות שישה חודשים. אף עובד ציבור של ממשלת ארצות הברית, לרבות הצבא, אינו רשאי להיבחר בסנאט, למעט אלו המשרתים במילואים או במשמר הלאומי. באופן דומה, אף עובד של ממשלת המדינה אינו רשאי לשרת, למעט קציני אכיפת חוק, לוחמי אש ועובדי הצלה.
בחירות ומשרות פנויות
חברי הסנאט של מרילנד נבחרים כל ארבע שנים, בבחירות אמצע הכהונה של נשיאי ארצות הברית. מועמדי המפלגות נקבעים לפי בחירות מקדימות. הבחירות מתקיימות ביום שלישי שלאחר יום שני הראשון של נובמבר. אם מושב בסנאט מתפנה באמצע כהונה, בגלל מוות, מחלה, אי כשירות, פסילה, התפטרות או הרחקה של חבר בסנאט, המושב ימולא במינוי, שמומלץ על ידי הוועדה המרכזית של מפלגתו של הסנאטור במחוז שלו. בתוך חמישה עשר יום ממועד בחירת המלצת הוועדה המרכזית, על המושל למנות אדם למושב הפנוי.
47 המחוזות מהם נבחרים סנאטורים מחולקים כל עשר שנים על בסיס אוכלוסייה, לפי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית. חוקת מרילנד מגדירה במפורש את התהליך לחלוקת המחוזות הללו, ומחייבת את המושל להמליץ על מפת בחירות חדשה ולהגיש אותה לאישור המחוקקים. נכון לשנת 2005, בכל מחוז התגוררו כ-112,000 איש. כל מחוז סנאט בוחר שלושה צירים לבית הנבחרים של מרילנד, וסנאטורים וצירים מכהנים ירוצו לעיתים קרובות יחד כחברים בלוחות המכהנים במחוזותיהם. עם זאת, נדיר שמערער על בעל תפקיד.
שכר והטבות
חברי הסנאט ובית הנבחרים של המדינה, מלבד נשיא הסנאט ויושב ראש בית הנבחרים, מרוויחים אותו שכר. השכר נקבע על ידי ועדת התגמול של האספה הכללית.[14] לאחר שתי קדנציות, 2007-2010 ו-2011–2014, שבמהלכן עמד השכר לחברי האספה הכללית על 43,500 דולר לשנה (56,500 דולר ליושבי הארש), החלו החברים לקבל העלאות שנתיות בשנת 2015, כך שבתחילת 2018 הם הרוויחו 50,330 דולר לשנה, עלייה של כ-16% במשך ארבע שנים. שכרם של יושבי הראש הוגדל ל-65,371 דולר בשנה.[15]
סנאטורים יכולים גם לבקש החזר עבור הוצאות הקשורות לארוחות ולינה במהלך מושב החקיקה, ועבור הוצאות נסיעה מסוימות הקשורות לחובותיהם בכל שלב במהלך השנה. הסנאטורים מקבלים את כל ההטבות שמקבלים עובדי מדינה, לרבות ביטוח בריאות וחיים, כמו גם תוכניות חיסכון לפנסיה. למרילנד תוכנית פנסיה למחוקקים, אליה יש גישה גם לסנאטורים וגם לנציגי בית הנבחרים. מלבד ההטבות הללו, סנאטורים יכולים להעניק עד 138,000 דולר בכל שנה במלגות לסטודנטים לפי בחירתם, אם הם עומדים בדרישות שנקבעו על פי חוקי הסנאט.[16]
הרכב נוכחי
החל מינואר 2019, רוב המושבים בסנאט של מרילנד מוחזקים על ידי חברי המפלגה הדמוקרטית, עם 32 דמוקרטים ו-15 רפובליקנים, רוב גדול משני שלישים.[17][18] הדומיננטיות הזו אינה דבר חדש, שכן לדמוקרטים רוב בסנאט במשך עשרות שנים. הדמוקרטים נוטים לשלוט במושבים במרכזי האוכלוסייה הגדולים כמו בולטימור, מחוז מונטגומרי ומחוז הנסיך ג'ורג', בעוד שהרפובליקנים שולטים ברוב המושבים בגבול המזרחי ובמערב מרילנד. בסנאט מכהן מספר משמעותי של נשים ואפרו-אמריקאים, כאשר נשים מהווים בממוצע כ-30% מהמושבים ואפרו-אמריקאים כ-25%.[19]
מנהיגות
ב-8 בינואר 2020 נבחר הסנאטור הדמוקרטי ביל פרגוסון, מהמחוז ה-46, לתפקיד נשיא הסנאט, לאחר פרישתו של נשיא הסנאט הקודם, תומאס ו. מייק מילר. מילר הוא יושב ראש הסנאט בעל זמן הכהונה הארוך ביותר בהיסטוריה של מרילנד ובהיסטוריה האמריקאית כולה, כשכיהן במשך 32 שנים כנשיא, מ-1987 עד 2019.[20] מלוני ג. גריפית', מהמחוז ה-25 במחוז הנסיך ג'ורג', היא הנשיאה הזמנית. אספת הבחירה הדמוקרטית מנוהלת על ידי מנהיגת הרוב ננסי ג'. קינג מהמחוז ה-39 במחוז מונטגומרי.[21] בריאן סימונייר מהמחוז ה-31 נבחר כמנהיג המיעוט על ידי האספה הרפובליקנית בסנאט בשנת 2020.[21][22]
כללים ונהלים
כללים ונהלים רבים בסנאט של מרילנד נקבעים בחוקת המדינה. הסנאט ובית הנבחרים נפגשים שניהם למשך תשעים יום לאחר יום רביעי השני בחודש ינואר, אם כי מושבים אלה עשויים להתארך עד שלושים יום לפי הצבעה בשני הבתים, והמושל יכול לזמן מושבים מיוחדים. הסנאט מכונס בלשכת הסנאט של בית המדינה של מדינת מרילנד. הישיבה בסנאט היא לפי מפלגה, כאשר המנהיגים בוחרים את הקצאת הישיבה המדויקת. לכל סנאטור משרדים באנאפוליס, בירת המדינה.
שדלנות נפוצה במרילנד, ויש יותר מ-700 לוביסטים רשומים במדינה. בעוד שלוביסטים יכולים להוציא כספים באופן חופשי על הסברה, הם מוגבלים במתנות שהם יכולים לתת למחוקקים וביכולתם לתרום לקמפיינים. נושאי אתיקה הקשורים ללוביסטים ועניינים אחרים מטופלים על ידי הוועדה המשותפת לאתיקה חקיקתית, הכוללת שישה סנאטורים. חברי הסנאט עשויים לפנות לוועדה זו או ליועץ אתי כדי לעזור להם לפתור סוגיות של ניגוד עניינים פוטנציאלי. על הסנאטורים להימנע מניגודי עניינים, והם נדרשים להגיש תצהירים כספיים פומביים למדינה.[23]
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של האספה הכללית של מרילנד (באנגלית)- הסנאט של מדינת מרילנד באתר פרויקט "הצבע חכם"
הערות שוליים
- ^ Little, Thomas H. & Ogle, David B. (2006). The legislative branch of state government: people, process, and politics. ABC-CLIO. pp. 312–316. ISBN 1-85109-761-9.
why are maryland senate committee chairs so powerful.
- ^ "Senate: Origins and Functions". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-26 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Steiner, Bernard C. (1896). "The Electoral College for the Senate of Maryland and the Nineteen Van Buren Electors". American Historical Association Annual Report for 1895. Washington, D.C.: Government Printing Office. p. 134.
- ^ Yeargain, Tyler (2020). "The Legal History of State Legislative Vacancies and Temporary Appointments". Journal of Law and Policy. 28 (2): 578–80. נבדק ב-29 באפריל 2021.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "General Assembly — The Legislative Process: How a Bill Becomes a Law". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kobell, Rona (21 ביולי 2008). "Lynn Buhl, EPA". Bay and Environment. Baltimore Sun. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Constitution of the State of Maryland, Article 3. Maryland State Archives.
- ^ The Baltimore Sun (5 בנובמבר 2014). "Republicans ride GOP wave to gain General Assembly seats". נבדק ב-5 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Baltimore Sun (9 בינואר 2019). "By the numbers: 188 members, more than 2,500 bills in Maryland General Assembly session". נבדק ב-24 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "General Assembly: Organizational Structure". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pagnucco, Adam. "Mike Miller is Not Going Anywhere". Maryland Politics Watch. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Senate — Standing Committees". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Maryland Department of Legislative Services (2006). "Maryland Legislator's Handbook" (PDF). p. 30. אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 במרץ 2011. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lazarick, Len (19 במרץ 2014). "If legislators do nothing, they get a pay raise". Maryland Reporter. נבדק ב-24 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Report of the General Assembly Compensation Commission" (PDF). General Assembly of Maryland. בינואר 2014. p. 21. נבדק ב-24 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Maryland Department of Legislative Services (2006). "Maryland Legislator's Handbook" (PDF). pp. 39–41. אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 במרץ 2011. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Maryland Senators — Democrats". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-24 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Maryland Senators — Republicans". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-24 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Legislative Black Caucus of Maryland, Inc". Maryland Manual Online. Maryland State Archives. נבדק ב-24 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pamela Wood, Luke Broadwater (24 באוקטובר 2019). "Miller says he'll step down as Maryland senate president; Democrats pick Baltimore's Bill Ferguson to replace him". נבדק ב-1 בפברואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 21.0 21.1 "Current Senate Members". General Assembly of Maryland. 22 בינואר 2020. נבדק ב-28 באוקטובר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Wood, Pamela (10 באוקטובר 2020). "Maryland GOP senators elect new, more conservative leaders". Baltimore Sun. נבדק ב-28 באוקטובר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Maryland Department of Legislative Services (2006). "Maryland Legislator's Handbook" (PDF). pp. 47–51. אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 במרץ 2011. נבדק ב-27 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה)
הסנאט של מרילנד34982249Q1494656