הסכם ואיטנגי
היסטוריה של ניו זילנד | ||
---|---|---|
|
הסכם ואיטנגי (באנגלית: Treaty of Waitangi, במאורית: Tiriti o Waitangi) הוא הסכם שנחתם ב-6 בפברואר 1840 בין נציגי הממשל הבריטי בניו זילנד לבין מנהיגי שבטים מאורים מכל רחבי המדינה. ההסכם נועד להסדיר את היחסים שבין המאורים למתיישבים האירופאים בניו זילנד ובפרט את המחלוקות בנוגע לבעלות על קרקעות ומעמדה של ניו זילנד כפרובינציה בריטית. הסכם ואיטנגי הוא נדבך חשוב בהיסטוריה של ניו זילנד והוא מהווה את הבסיס ליחסים בין הגזעים במדינה גם כיום.
ההסכם הוא חריג בהיסטוריה של התנהלות האימפריה הבריטית מכיוון שהוא מהווה למעשה הכרה באי היכולת להכניע את הילידים המקומיים בצורה צבאית ובנכונות (לפחות תאורטית) להתחלק איתם בשלטון על הטריטוריה.
רקע היסטורי
בתחילת המאה ה-19 החלו להתיישב בניו זילנד מיסיונרים בריטיים מתוך כוונה להפיץ את הנצרות באזור. עם המסיונרים הגיעו גם מתיישבי קבע ראשונים שרכשו אדמות מהמאורים והחלו להשתלט על שטחים נרחבים בארץ החדשה. עד מהרה נוצרו חיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים (שכונו פאקהה - Pakeha), ובעקבות חיכוכים אלו שלחה בשנת 1833 ממשלת בריטניה את ג'יימס באזבי כנציג מטעמה להשליט סדר בניו זילנד.
החיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים הלכו והתרבו. בסופו של דבר החליטה ממשלת בריטניה בינואר 1840 לשלוח את ויליאם הובסון לניו זילנד כשליח מטעמה, במטרה להגיע עם המאורים להסכם שיסדיר את העימותים בינם לבין המתיישבים ולהחיל על האיים ריבונות בריטית.
החתימה על ההסכם
הצעדים הראשונים שביצע הובסון בתפקידו היו ההכנות לחתימת ההסכם. בתחילת פברואר 1840 כתבו הובסון ובאזבי את הטיוטה להסכם ולאחר שזו אושרה על ידי מספר ראשי שבטים מאוריים מאזור נורת'לנד הוחלט על חתימת ההסכם במעמד רשמי - ארבעה ימים בלבד לאחר שהחלו בניסוחו. ב-6 בפברואר 1840 התכנסו הובסון וכ-40 ראשי שבטים מאוריים בחצר ביתו של ג'יימס באזבי לחתימה על ההסכם. במעמד החתימה היו בנמצא 5 עותקים של ההסכם במאורית ו-5 באנגלית, בימים שלאחר מכן הוכנו עוד שמונה עותקים של ההסכם בשתי השפות ואלו נשלחו בכל רחבי ניו זילנד על מנת שמנהיגי שבטים מאוריים נוספים יחתמו עליהם ובכך יעניקו להסכם משנה תוקף, בשבעת החודשים שבין פברואר לספטמבר 1840 הועברו העותקים בכל רחבי המדינה וחתמו עליהם כ-500 ראשי שבטים מאורים נוספים.
פרטי ההסכם ונקודות מחלוקת
להסכם יש שתי גרסאות - הגרסה המקורית באנגלית והתרגום למאורית, כל אחת מהגרסאות כוללת שלוש פסקאות, אך התרגום למאורית אינו זהה לניסוח של המקור האנגלי וסביב הבדלים אלו נוצרו עד מהרה חיכּוּכים בין המאורים למתיישבים האירופאים. על פי הנוסח האנגלי הפסקה הראשונה מעניקה למלכת הממלכה המאוחדת ריבונות (sovereignty) על כל ניו זילנד, הפסקה השנייה מעניקה לראשי השבטים המאורים בעלות בלעדית על כל הנכסים, שטחי המחיה, היערות, האגמים, אזורי הדיג והציד שבהם הם חיים, ומגדירה שהמאורים יוכלו למכור את נכסיהם אך ורק למושל ניו זילנד כנציג הכתר הבריטי. הפסקה השלישית היא הכרזה על שוויון זכויות מלא בין המאורים לאזרחים הבריטיים בניו זילנד.
בגרסה המאורית של ההסכם בפסקה הראשונה קיימת ההכרזה שניו זילנד תהא תחת ממשל (מאורית: Kāwanatanga) בריטי, ובפסקה השנייה ההכרזה על שטחי החיים של המאורים תחת שלטון (מאורית: Rangatiratanga) של ראשי השבטים המאוריים. ראשי השבטים המאוריים ראו בהגדרות הללו הגדרות שקולות, וחשבו שהשלטון על הארץ יתחלק ביניהם - בשטחים בהם הם חיים, לנציגי הכתר הבריטי - בשטחים שיימכרו להם, בעוד הבריטים ראו בהסכם הכרה של המאורים בריבונות בריטניה על כל ניו זילנד תוך הכרה של ממשלת בריטניה ברכוש של המאורים.
תוצאות
ההסכם כובד רק זמן קצר וב-1845 החלה סדרת קרבות בין המתיישבים האירופים לבין השבטים המאורים בנוגע לשליטה על השטח, קרבות שנמשכו לסירוגין עד 1872. במהלך הקרבות השתמשו הכוחות הבריטיים בהסכם על מנת להכריז על המאורים שלחמו נגדם כמורדים כנגד הכתר הבריטי, המאורים מצידם השתמשו בהסכם על מנת לנסות ולשמר את העצמאות שלהם בחלקים נרחבים ככל האפשר של המדינה, ולמנוע השתלטות של מתיישבים על קרקעות נוספות. עם זאת, במספר מקרים במהלך המאה ה-19 בהם הובאו הנושאים שבמחלוקת בפני בתי המשפט אלו התייחסו להסכם כחסר תוקף משפטי ולא כפו על הממשל לפעול על פי הקווים המנחים שנקבעו בו.
הממשל הקולוניאלי לא אישרר את ההסכם בחוק בריטי או בתקנה של הפרובינציות האוסטרליות או הניו זילנדיות עד לשנת 1975, אז קיבל ההסכם מעמד חוקי מוגבל מתוקף חוק הסכם ואיטנגי. מתוקף החוק הוקם גוף בשם בית הדין של ואיטנגי (Waitangi Tribunal) שנועד לחקור הפרות של ההסכם ולגבש המלצות לפתרון בעיות בין המאורים לאירופאים ברוח ההסכם.
קישורים חיצוניים
- הסכם ואיטנגי באתר NZHistory מטעם משרד התרבות של ניו זילנד
}