ממלוכים
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك, קרי: ממלוכ, ברבים: مماليك, בתעתיק עברי מדויק: ממאליכ; פירוש המילה: "נרכש", "נקנה") היו חיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.
הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת הדוושירמה.
תחילת המוסד הממלוכי
המסורת של שימוש בעבדים בני חסות שהתאסלמו הייתה מקובלת בח'ליפות העבאסית (ואולי אף קודם לכן). בשנים 813–815 החל הח'ליף העבאסי אל מאמון ברכישתם והכשרתם הצבאית של עבדים לא מוסלמים בבגדד, כאשר בסוף ימיו מנה צבאו בין 3000 ל-4000 חיילים-עבדים ממוצא לא מוסלמי. עם זאת, הראשון שעשה בהם שימוש צבאי נרחב היה אחיו, הח'ליף העבאסי אל-מעתצם (838-842), שהתרשם במיוחד מיכולותיהם כקשתים רכובים, שהיו יכולים לירות חץ מקשת תוך כדי דהירה מעל גב הסוס.
עד מהרה הפכו החיילים הממלוכים לגורם דומיננטי בצבא הח'ליפות דבר שהוביל לחיכוכים בינם לבין האוכלוסייה המקומית בבגדד. בעקבות כך נאלץ מועתסם להעביר את בירתו לעיר סאמרא, אך דבר זה לא הצליח להשקיט את המתחים בקרב החיילים הממלוכים דבר שאף הוביל לרציחתו של הח'ליף אל-מותאווקיל על ידי החיילים-עבדים ב-861.
מקורם של החיילים-עבדים מאזורים בצפון הים השחור (שבטים טורקיים קיפצ'אקים ואחרים), הקוקז (בעיקר גאורגים וצ'רקסים) וממרכז אסיה - אליהם הצטרפו (בשלב מאוחר יותר) גם עריקים מונגולים, כורדים ואף יוונים ואירופאים אחרים. המשותף לכולם היה הרקע הלא מוסלמי שלהם ומעמדם הנמוך כעבדים קנויים. השימוש בחיילים לא מוסלמים אפשר לח'ליפים להתגבר על האיסור ההלכתי (לפי השריעה) של מוסלמים ללחום במוסלמים אחרים.
לאחר התאסלמותם פסקו החיילים להיות עבדים אך עדיין היו מחויבים בנאמנות לבעליהם. הנאמנות המוחלטת לח'ליף שקנה אותם הקנתה לממלוכים יתרון נוסף על פני חיילים מוסלמיים מקומיים שנטו פעמים רבות לנאמנויות שבטיות ואחרות על חשבון הנאמנות לשלטונו של הח'ליף. היותם של החיילים הממלוכים זרים מהמעמד הנמוך ביותר האפשרי הגבירה את תלותם ונאמנותם הבלעדית לשליט, והפחיתה את נכונותם ליטול חלק בקנוניות נגדו. גורמים אלה ביססו את מעמדם של הממלוכים כנכס צבאי מהמדרגה הראשונה.
בעקבות התפוררותה של הח'ליפות העבאסית הפכו הממלוכים לכוח הצבאי ולעיתים גם המינהלי המרכזי ברחבי העולם האיסלמי. תחת שלטונו של צלאח א דין (ממוצא כורדי) והאיובים במצרים התחזק כוחם של הממלוכים, עד שבשנת 1250 הם תבעו לעצמם את השלטון במדינה זו והקימו בה את הסולטנות הממלוכית.
השימוש בעבדים-חיילים נמשך ברחבי העולם האיסלמי עד המאה ה-19, כאשר הטורקים העות'מאנים המשיכו עד המאה ה-17 לגייס לשורותיהם עבדים צעירים שנקראו יניצ'רים, בעוד שהמשטרים הממלוכים המשיכו להתקיים (תחת חסות עות'ומנית) בעיראק ובמצרים עוד במאה ה-19.
התזה של דוד איילון
המזרחן דוד איילון חקר את הממלוכים. לדעתו של איילון מצויים שורשיו של המוסד הממלוכי, במסורת בני החסות, שהייתה מקובלת בחצי האי ערב. בן החסות, ה"מוולא" בערבית, היה לא-מוסלמי שהתאסלם תחת חסותו של ערבי מוסלמי. אותו ערבי מוסלמי הפך לבעל חסותו של המוסלמי החדש ונוצרו ביניהם יחסי פטרון-קליינט. המוולא נלחם בשירותו של הפטרון שלו וגילה כלפיו נאמנות רבה.
הממלוכים כמוסד אסייתי
המשך הוויכוח המחקרי כיום
הממלוכים בח'ליפות העבאסית
הממלוכים של אל-מועתצם
אחד מבניו הצעירים של הארון אל-רשיד, אבו אסחאק, מי שיהיה לימים הח'ליפה אל-מועתצם, החל כבר בשנת 814–815, בתקופת שלטונו של אחיו אל-מאמון לרכוש עבדים בבגדאד מידי בעליהם הקודמים ולהכשיר אותם לשירות צבאי. אבו אסחאק אף ערך הסכם עם הסאמאנים, שלפיו הם שלחו לו עבדים ישירות מאזור טראנסאוקסאניה. בסוף ימיו של אל-מאמון, מנה הצבא של אבו אסחאק בין 3,000 ל-4,000 לוחמים מאומנים היטב ונאמנים לבעליהם. אחרי שהפך אל-מועתצם לח'ליף בשנת 833, הפכה היחידה הממלוכית לכוח מרכזי בצבא הח'ליפות. מועתצם אף הקים את העיר סאמארא למען הממלוכים על-מנת שלא יושפעו מההשפעה המשחיתה של התככים הפוליטיים בבגדאד.
אחרי אל-מועתצם
הח'ליפים העבאסיים המשיכו לשמור על קיומן של יחידות ממלוכיות ורכשו בשבילן עבדים, לרוב ממוצא לא מוסלמי בעיקר מהערבה האסייתית, אך גם ממזרח אירופה מאתיופיה מהמגרב ומהקווקז. בתקופת בית עבאס נקראו חיילים אלו "ע'ולמאן" (או "ע'ילמאן", "נערים" בערבית), "עבד" (Abd, "עבדים"), או "מואלי" ("בני חסות"). המונח "ממלוכים" הפך לנפוץ רק בתקופה הסלג'וקית. השימוש בחיילים לא-מוסלמים אפשר לח'ליפים להתגבר על האיסור ההלכתי בשריעה האוסר על מוסלמים להילחם נגד מוסלמים אחרים. השימוש בלא-מוסלמים פתר את האיסור ההלכתי לשעבד מוסלמים. כחלק ממסלול האימונים שלהם, אוסלמו הממלוכים ותורגלו בלוחמה של קשתים רכובים. לאחר התאסלמותם הפסיקו החיילים להיות עבדים, אולם עדיין היו מחויבים בנאמנות לאדונם.
הממלוכים באמירות הסאמאנית
מיקומה של טרנסאוקסניה ושל ח'וראסאן כנקודת מפגש בין הח'ליפות העבאסית לבין השבטים הנומאדיים של הערבה, הביא ליצירת מערכת יחסים מורכבת ורב גונית בין העממים הטורקיים לבין השושלות השולטות באזורים אלו. הסאמאנים, ועוד הטאהרים לפניהם, נלחמו בשבטים טורקיים, סחרו בעבדים טורקים והחזיקו לוחמים טורקים בצבאותיהם.
הסאמאנים נהגו לשעבד טורקים, ששבו בפשיטות מלחמתיות, ורכשו באופן ישיר מהשבטים הטורקיים, שבויים מהמלחמות הבין שבטיות על-מנת לשעבדם. העבדים נחשבו באותה תקופה סחורה בעלת ערך רב. המסחר בעבדים מגזעים שונים והמיסוי על סחר זה הפכו לאחד ממקורות הכנסה העיקריים של הממלכה הסאמאנית. השליטים הסאמאנים אף הקימו מחנות אימון בהם הכשירו את העבדים הטורקיים לקריירה בצבא או בבירוקרטיה, ושלחו אותם בסיום הכשרתם לשמש כ"ע'ולמאן" בח'ליפות. טולון, אביו של אחמד מייסד השושלת הטולונית במצרים, היה חלק מתשלום המס, בעבדים טורקים, שהעלה נוח בן אסד לח'ליף אל-מאמון. הח'ליף אל-מועתצם שלח שליח מיוחד כדי לרכוש מאותו מושל סאמאני עבדים טורקיים לצבא הממלוכי הפרטי שלו. הצבא והבירוקרטיה של הממלכה הסאמאנית החלו גם הם להתבסס באופן גדל והולך על ממלוכים טורקיים, בעיקר מתקופתו של אסמאעיל בן אחמד ואילך.
ניזאם אל-מולכ תיאר בהרחבה את מערך ההכשרה שהעניקו הסאמאנים לעבדים הטורקיים. מודל ההכשרה הסאמאני שימש דוגמה גם לשושלות שבאו אחריהם ובייחוד הע'זנווים והסלג'וקים. בדומה לח'ליפות, גם בממלכה הסאמאנית צברו הממלוכים הטורקיים כוח רב, דבר שהביא לשינוי במאזן הכוחות בתוך האמירות הסאמאנית ושהפך את העבדים הטורקיים פעמים רבות לכוח מאחורי הכס. המשמר המלכותי של האמירים הסאמאנים הפך להיות בהדרגה למורכב רובו ככולו מממלוכים. התחזקותו של משמר פרייטוריאני זה הביא לעלייה בכוחו של הח'אגב, שהיה מעין שר חצר וממונה על המשמר, על חשבונו של הווכיל, ראש משק הבית של האמיר (משרה המקבילה במידת מה למאיורדומוס בחצר המרובינגית באירופה). חשובה אף יותר הייתה החלפתם של הדהקאנים, פרסים ממעמד אצולה נמוך, בעבדים טורקיים במשרות האדמיניסטרציה של האמירות.
הממלוכים בסולטנות הסלג'וקית
תחילת השימוש בממלוכים
הממלוכים בקרב מנזיקרט
ערך מורחב – קרב מנזיקרט
נזאם אל-מולכ והממלוכים
הממלוכים בסולטנות הסלג'וקית המאוחרת
הממלוכים בסולטנות האיובית
חשיבות הממלוכים בעלייתו של צלאח אל-דין לשלטון במצרים
תפקיד הממלוכים בפוליטיקה האיובית
צאלח איוב והממלוכים
הממלוכים בקרב מנצורה
- ערך מורחב – קרב אל-מנצורה (1250)
הסולטנות הממלוכית במצרים
- ערך מורחב – הסולטנות הממלוכית
עליית הממלוכים לשלטון במצרים
הממלוכים של השושלת הבחרית
- ערך מורחב – השושלת הבחרית
הממלוכים של השושלת הבורג'ית
- ערך מורחב – השושלת הבורג'ית
הממלוכים במצרים לאחר תקופת האימפריה
ממלוכים בארץ ישראל
- ערך מורחב – הסולטנות הממלוכית#ממלוכים בארץ ישראל
- ערך מורחב – התקופה הממלוכית בארץ ישראל
- ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית
ממלוכים בהודו
- ערך מורחב – השושלת הממלוכית של דלהי
בשנת 1211 המפקד הממלוכי של הכוחות המוסלמים בהודו, קווטבודין אייבק הכריז על עצמו כסולטאן. שושלתו שלטה בהודו עד 1290.
ממלוכים בבגדאד
במאה ה-18 הכריזו הממלוכים בבגדאד על עצמאותם מהאימפריה העות'מאנית, ושמרו על עצמאותם במשך מספר שנים עד שבגדד נכבשה בשנית על ידי העות'מאנים בשנת 1832.
ראו גם
מדינות מוסלמיות אחרות השתמשו גם הם בעבדים לוחמים:
חוקרי הממלוכים בישראל:
לקריאה נוספת
- אמנון כהן (עורך), היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1250), ירושלים, כתר ויד יצחק בן צבי, 1981
- יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84, 1992, ע"מ 173–206
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הממלוכים |
והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל: פרק 14: עבד כי ימלוך | התקופה הממלוכית, סרטון באתר יוטיוב- The Art of the Mamluk Period (1250–1517), באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
- שלטון הממלוכים במצריים באתר הבית של גילי חסקין
- אמיר מזור, המנצוריה בסולטנות הממלוכית (1290–1310): סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, תשע"ב
- לי צ'יפמן, דמותו של הרוקח בעיני לקוחותיו בתקופה הממלוכית, ג'מאעה, 2009
22464823ממלוכים