עמליה לבנוני
| ענף מדעי | היסטוריה, מזרחנות |
|---|---|
עמליה לבנוני (נולדה ב-22 ביוני 1944) היא פרופסור אמריטה בחוג למזרח התיכון שבאוניברסיטת חיפה.
חייה ופועלה
עמליה לבנוני נולדה בבצרה, כבת למשפחת זבידה שהיו משפחת סוחרים מבוססת בעיראק, אחת משבעה אחים. המשפחה במקור מבגדאד, היא נולדה בבצרה כי שם שהתה המשפחה לרגל עסקיה. עלתה ביחד עם משפחתה ב-1951, מתגוררת בחיפה משנת 1959. למדה בתיכון "ערב חדש". למדה ערבית ואנגלית לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, עבדה כמורה במשך עשר שנים ובגיל 34 החלה ללמוד לתואר שני אותו הסבה ללימודי המזרח התיכון, אף אותו עשתה באוניברסיטת חיפה. עשתה תואר שלישי באוניברסיטה העברית, תחת הנחייתו של פרופסור נחמיה לבציון וקיבלה דוקטורט ב-1990. נושא הדיסרטציה שלה היה: "הרקע לעליית ברקוק לשלטון והמעבר מסולטנות טורקית לסולטנות צ'רקסית במצרים."
בשנים 2007-2003 כיהנה עמליה לבנוני כראש החוג למזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. בין הפרויקטים הבולטים שיזמה וניהלה כראש חוג: האחד: "חברים על ספסל הלימודים"; בשיתוף ובמימון המרכז היהודי-ערבי. מטרתו ליצור שיתוף פעולה בין יהודים לערבים בתחום האקדמי. במסגרתו מסייעים תלמידים יהודים לתלמידים ערבים בהגשת עבודות בעברית ואנגלית והתלמידים הערבים עוזרים ליהודים בערבית. השני: לבנוני עניינה את המשטרה בלימודי ערבית מדוברת ויש לה פרויקט משותף עם קורס קציני צוערים במשטרה. זהו פרויקט תרבותי, חברתי ואקדמי במטרה ליצור התקרבות של המשטרה למגזר הערבי, לאחר הקרע שחל בעקבות אירועי אוקטובר 2000.
לבנוני מכהנת כחברת סנאט אוניברסיטת חיפה, חברת ועדת הפרס ע"ש סילביה שיין, חברת ועדת חוקת אוניברסיטת חיפה, חברת האגודה הישראלית ללימודי המזרח, חברת ועדת החינוך ישראל-ארצות הברית של קרן פולברייט.
לבנוני שהתה בשבתונים באוניברסיטת טיבינגן, אוניברסיטת אברהארד, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטת פרינסטון.
מחקרה
מחקרה של עמליה לבנוני הוקדש לחקר ההיסטוריה הממלוכית בנושאים פוליטיים וחברתיים. במחקרה היא סותרת חלק נכבד מן התיזה של מייסד תחום המחקר על הממלוכים החוקר החשוב ביותר בתחום, דוד איילון.
איילון חקר את המוסד הממלוכי מן הופעתו במאה ה-9 בח'ליפות העבאסית. התיזה העיקרית של איילון גורסת כי המוסד הממלוכי התקיים מן המאה ה-9 ועד לחיסולו על ידי מוחמד עלי בראשית המאה ה-19 על פי אותה שיטה ואותם עקרונות סיעתיים. על פי השיטה הממלוכית, השליטים המוסלמים קנו ילדים ונערים, בעיקר טורקים, מן הערבה האירו-אסייתית על מנת שישמשו שומרי ראש נאמנים לאחר תקופת חניכות שבמהלכה הם למדו את עקרונות האסלאם ואימון צבאי. למרות מעמדם הרם, הממלוכים היו עילית בת דור אחד מאחר שהם לא הורשו להוריש את מעמדם הצבאי והפוליטי לצאצאיהם. כל שליט הקים יחידת עילית ממלוכית משל עצמו על מנת להגן על שלטונו ובשלב מסוים לאחר עלותו לשלטון הוא היה חייב להיפטר מן הממלוכים של קודמו או קודמיו על מנת לקדם את הממלוכים שלו. לדעת אילון, בתקופת החניכות חונך הממלוכ לנאמנות בלתי מסויגת לאדונו ולסולידריות עם עמיתיו הממלוכים המשתייכים לאותו אדון. קשר סולידריות זה, חשדאשיה, לא הותר כל ימי חייו של אדונם ואף לאחר מותו. בתקופה הממלוכית (1517-1250) החשדאשיה עמדה בבסיס הסיעתיות בפוליטיקה הממלוכית, כאשר תנועה מעגלית מתקיימת בה ללא הרף של ממלוכים חדשים הדוחפים החוצה מן המערכת הפוליטית-צבאית את הוותיקים ואלה בתורם מסולקים ממנה על ידי ממלוכים טריים שזה עתה התבססו בה. אילון גם ייחס חשיבות למוצאם האתני של הממלוכים, בהסתמך על הערות של היסטוריונים מסוימים בני התקופה, וגרס כי בתקופה הראשונה של הסולטנות הממלוכית, התקופה הבחרית או הטורקית, (1382-1250), המערכת הפוליטית הייתה יציבה יותר וכי הממלוכים הטורקים עלו בכישוריהם הצבאיים על הממלוכים הצ'רקסים (1382-1517) וכי אלה האחרונים הביאו לשקיעתו של הצבא הממלוכי ולשקיעת המדינה הממלוכית בשל משטרם הקלוקל.
נקודת מפנה בהיסטוריה הממלוכית, תקופת השלטון השלישית של אל-נאצר מחמד אבן קלאון
בספרה זה ((1310-1341), A Turning Point in Mamluk History, The Third Reign of al-Nasir Muhammad Ibn Qalawun) של עמליה לבנוני נבדקה יריעה רחבה של מקורות מגוונים, הן אלה שיצאו כבר בדפוס והן כתבי יד. כמו כן נבדקו תהליכי שינוי והתמד בשיטה הממלוכית לאורך כל תקופת שלטונם העצמאית של הממלוכים במצרים וסוריה. אילון התייחס למוסד הממלוכי כאל גוף שאינו תלוי זמן כאילו לא היה חלק מסטרוקטורה חברתית-תרבותיות כוללת. לדעת לבנוני, לפחות בסולטנות הממלוכית, המודל של השיטה הממלוכית על פי גרסתו של אילון פעל בשנים הפורמטיביות בלבד, בתקופת ביברס וקלאון, וגם אז לא תמיד כיבדו את עקרונות החשדאשיה. עד מהרה העילית הצבאית הממלוכית הפכה לבורגנות שגרפה רווחים ניכרים מעסקי מסחר ותעשייה בסיועו ובעידודו של השלטון. תהליך זה הועצם במיוחד בתקופת שלטונו השלישית של אל-נאצר מחמד, בה האיום הצלבני והמונגולי הוסר כליל מעל הסולטנות ולמעשה הצבא עסק במשימות אזרחיות כמו הקמת פרויקטים ציבוריים מטעם השלטון, מסחר ופנאי. בתקופה זאת שיטות החינוך של הממלוכ נעשו מתירניות, שפע חומרי הועטר[דרושה הבהרה] של ממלוכים פשוטים כאמירים והמחיצות בין ממלוכים פשוטים לבין האמירים הוסרו. אמירים רבים הגיעו לדרגות הרמות ביותר בצבא ללא כישורים צבאיים הולמים אלא בזכות קשריהם המיוחדים עם הסולטאן. גם העיקרון של אי כניסת בני ממלוכים לצבא הופר ורבים מבני האמירים הבכירים קיבלו תפקידים חשובים ואקטאע הולם בזכות אבותיהם. עם מות אל-נאצר מחמד נותרה קבוצה של אמירים מאוד מבוססים מבחינה כלכלית, צבאית ופוליטית. חוסר מחויבותם לשיטה הממלוכית בולט במיוחד בפיצול שחל בתוך הממלוכים שאל-נאצר קנה וחינך. טוענים רבים לשלטון ניסו לבסס לעצמם סיעה ממלוכית על ידי מתן שוחד לממלוכים פשוטים תמורת הצטרפותם אליהם. התחרות בין האמירים יצרה "שוק פרוע" עבור הממלוכים הפשוטים. אלה מכרו את נאמנותם לכל דורש אך הפרו אותה כשעלתה הצעה טובה יותר. במשך כ-40 שנים לאחר מות אל-נאצר מחמד, איש מבין האמירים הדומיננטיים לא יכול היה ליטול את השלטון ועל כן הותירו את הקלאונים, צאצאיו של אלנאצר מחמד, בשלטון באופן נומינלי. סולטאנים קלאונים שביקשו שלטון אפקטיבי לעצמם כגון אל-נאצר חסן ואל-אשרף שעבאן נרצחו על ידי הממלוכים ונסיכים קלאונים קטינים הועלו לשלטון תחתם. תוצאה חשובה של האי יציבות החברתית-פוליטית הייתה קיומן של סיעות ממלוכות שונות שפעלו זאת לצד זאת כאשר החשדאשיה, אותו רגש סולידריות שאילון טוען שהיה הבסיס לקיומן וגיבושן של הסיעות הממלוכיות, לא היווה עוד גורם להתלכדותן או התפרקותן של סיעות ממלוכיות, גם לא של אלו שהשתייכו לאותו אדון. בתקופה זאת התגבשה, לדעת עמליה לבנוני, התפיסה לשיתוף פעולה פוליטי על בסיס פלורליסטי שבו תתאפיין הפוליטיקה של התקופה הצ'רקסית.
על רקע זה, גורסת עמליה לבנוני, עליית ברקוק לשלטון, בתום אותן 40 השנים שלאחר מות אל-נאצר מחמד, איננה תוצאה של הפיכה אלימה של הצ'רקסים נגד הטורקים, כפי שאילון טוען, אלא סיומו של תהליך התעצמות כוחם של הממלוכים הפשוטים על חשבון האמירים. ברקוק, מייסד הסולטנות הצ'רקסית, עלה מדרגת ממלוכ פשוט לדרגת אמיר מאה ומקדם אלף תוך מספר חודשים בשל המוביליות הגדולה שנוצרה בין הסיעות השונות בצבא הממלוכי. מוצאו הצ'רקסי לא היה גורם מכריע בקידומו או בעלייתו לשלטון בסופו של תהליך. יתירה מזאת, ברקוק היה צריך להבטיח את שלטונו מפני הממלוכים הפשוטים שהוא עצמו קנה ואימן. נסיונותיו להחזיר את שיטת החינוך הנוקשה נכשלו משום שהתנאים החדשים של הממלוכים היו עתה זכויותיהם המוקנות. ובאשר לטענה שברקוק שינה באופן מכוון את אופיו האתני של הצבא על ידי חיסול שיטתי של הממלוכים הטורקים וקנייה מסיבית של ממלוכים צ'רקסים תחתם, המקורות מלמדים כי על מנת להבטיח את שלטונו, ברקוק שמר על הפרדה בין שכבת האמירים שאותה השתדל לאייש בממלוכים טורקים (כ-25% לפחות מן האמירים הבכירים עם מותו היו טורקים) לבין הממלוכים הפשוטים שהיו צ'רקסים. מבנה זה של הצבא הצריך מחקר באשר להיצע של ממלוכים בשוקי העבדים. המקורות מלמדים שבארץ מוצאם של הממלוכים האוכלוסייה הטורקית עברה משבר דמוגרפי קשה הן בשל המגפה השחורה והן בשל פלישת טימור לנג המונגולי. התאסלמות הטורקים בארץ מוצאם וכן ריתוקם של הלוחמים הטורקים על ידי השליטים המקומיים בארץ מוצאם בשל המלחמות נגד המונגולים, גרמו להיעדרם משוקי העבדים. עבדים צ'רקסים, שהיו ברובם נוצרים, לעומת זאת, נמצאו בשווקים בשפע ואף הגיעו באופן יזום בעקבות קרוביהם למצרים. ואמנם המקורות מלמדים שמספרם של הממלוכים הצ'רקסים בצבא הממלוכי הלך וגדל מאמצע המאה ה-14 והוא הגיע לשיאו ערב עליית ברקוק לשלטון. יתירה מזאת, בנו של ברקוק, פרג', שעלה לשלטון אחריו, ניסה לחסל את הממלוכים הצ'רקסים של אביו ולהביא ממלוכים טורקים. למרות הערות אלה במקורות עדויות כמותיות של מבנה שכבת האמירים שלו והממלוכים הפשוטים מלמדים שהרוב המכריע בצבא הממלוכי נותר צ'רקסי עד תום הסולטנות הממלוכית. באשר לתהליך שקיעתה של המדינה הממלוכית, גורמים כלכליים וחברתיים, בעיקר העדר אימוץ של טכנולוגיות חדשות וקיבעון של מבנים חברתיים, היו אינסטרומנטאליים בו. שינויים אתניים ככל שנראו חשובים בעיני בני התקופה, לא יכולים היו להוביל לתהליך מבני וארוך טווח מסוג זה.
הלקב (התואר) של הסולטאן: האם זהו סימן לסדר חדש במבנה הסיעתיות אצל הממלוכים?
במאמרה זה (The Sultan's Laqab, A Sign of a New Order of Mamluk Factionalism?) של עמליה לבנוני [1] נבדק מקומה של הסיעתיות במערכת הפוליטית של הסולטנות הממלוכית. לבנוני טוענת במאמר זה שהמודל של החשדאשיה כבסיס לגיבוש סיעתי של הממלוכים לא פעל לאורך כל התקופה הצ'רקסית. לדעתה לא ברור עד כמה הוא היה מרכיב קבוע במבנה הסיעות בתקופה הטורקית, אך ברור שבתקופה הצ'רקסית התגבש דפוס של שלטון דו-מפלגתי, אשרפיה וט'אהריה, שהביא, בניגוד לדעה הרווחת, לשיטת שלטון יציבה ונעדרת שפיכות דמים. המבנה הדו-מפלגתי הביא גם להדברות בין שתי המפלגות ביחס לבחירת הסולטאן החדש ובחלוקת המשאבים בין הקואליציה התומכת בשלטון לבין הסיעה שנותרה באופוזיציה. למעט בתקופות מעבר שהיו קצרות בצורה מפליאה, כל הסולטאנים הצ'רקסים מתו מיתה טבעית, חלקם בזקנה מופלגת אפילו במושגים של היום. בניהם של הסולטאנים, שכולם היו קטינים למעט אחד, פונו מהשלטון לאחר מספר חודשים בשלטון ללא פגע ואחר כך חיו מבלי שהוגבלה ניידותם. מצב זה נוצר מן ההפרדה שיצרו הסולטאנים בתקופה הצ'רקסית בין הממלוכים הפשוטים לבין האמירים. ניתן לומר שהיה בכך כדי סגירת מעגל וחזרה אל התקופה הפורמטיבית אלא שהצבא הממלוכי של המאה ה-15 היה צבא ללא משימות צבאיות של ממש. הממלוכים של הסולטאן לא היו עוד יחידות העילית של הסולטאן, כפי שטוען אילון. מספרם של הממלוכים של הסולטאן היה קטן בהרבה מזה שהיה נהוג בתקופה הטורקית, תקופת אימונם הייתה קצרה בהרבה ומיומנותם הצבאית הייתה ירודה. גם נשק לא ניתן בידיהם, כנראה בשל החשש מפני התנהגותם האנרכיסטית כלפי האוכלוסייה, הפקידות ואפילו הסולטאן והאמירים הבכירים. הסולטאן קידם לדרגות האמירות הנמוכות בודדים מבין הממלוכים שלו באופן שלא צמחה בקרבם מנהיגות, ואילו את הדרגות הגבוהות הוא אייש בממלוכים וותיקים מן הקואליציה שלו. זאת הסיבה לתופעה שממלוכים רבים בתקופה זאת מתן בשיבה טובה כאשר הם עדיין מכהנים בתפקידי מפתח, בניגוד לדעה הרווחת. לדעת לבנוני, עם מותו של הסולטאן השולט, לא היו אלה הממלוכים הצעירים שלו, כפי שאילון טוען במודל הממלוכי שלו, שנטלו את השלטון והצמיחו מתוכם את הסולטאן הבא. הם גורשו בקלות יתירה מן הקלעה, המבצר בקהיר. עם סילוקם הם נקלטו במשקי הבית (households) של האמירים הבכירים. רק שם, הם קיבלו את ניסיונם הפוליטי והצבאי האמיתי. מי שנטל את השלטון היה אחד האמירים הוותיקים והוא שלט בגיבויים של האמירים מן הקואליציה שלו. כלומר, מבנה הכוח הפוליטי-חברתי בתקופה הצ'רקסית היה מושתת על משקי-הבית של האמירים הוותיקים.
על מנת לבדוק את מבנה הכוח במערכת הפוליטית בדקה עמליה לבנוני את ההרכב של שכבת האמירים בתקופת שלטונם של שלושה סולטאנים. בדיקה זאת הראתה כי בקרב הממלוכים המשתייכים לאותו אדון היו דרגות שונות של נאמנות וכי לא התקיימה ביניהם סולידריות, חשדאשיה, בלתי מסויגת. ממלוכים שלמדו אצל אותו אגא, מדריך, בקבוצה קטנה נותרו חברים לאורך זמן, הקסרקטין בו אומנו הממלוכים היה בדרגת חשיבות שנייה ורק במקום האחרון השפיעה ההשתייכות לאותו אדון. מקום חשוב נוסף בו נוצרו קשרים של חברות בין הממלוכים היה משק הבית של האמיר. דווקא במקום זה הייתה אינטראקציה בין ממלוכים שהשתייכו לאדונים שונים ועל כן הוא היה מכריע ביצירת מרקם רב-גוני של קשרים בין הממלוכים, צעירים וותיקים. משק הבית של האמירים, לא פחות ממשק הבית של הסולטאן, היה למוסד מרכזי במקרו-סטרוקטורה של הכוח, החברתי-פוליטי, של המדינה. בגלל קיומן של קבוצות שונות בתוך אותו פלג ממלוכי, היה צורך בסמלים שיאחדו אותם. סמל מאחד כזה היה הלקב של הסולטאן. כך כל הסולטאנים הממלוכים נקראו אל-אשרף או אל-ט'אהר, על שם אב מיתולוגי שכל אחד מן הפלגים אימץ, כדי שהממלוכים שלהם יוכלו לחבור לאחר מות אדונם לממלוכים הוותיקים שנשאו אותו שם כמותם. במערכת פוליטית דו-מפלגתית דיכוטומית זאת שאיגדה ממלוכים צעירים וותיקים לדורותיהם במסגרת השתייכות אחת, המשמעות של חשדאשיה הייתה שונה במהותה מרעיון החשדאשיה של ראשית התקופה הממלוכית.
ספר פרי עטה
- A Turning Point in Mamluk History: The Third Reign of al-Nasir Muhammad Ibn Qalawun (1310-1341)/ by Amalia Levanoni. Leiden: E.J. Brill, 1995.
ספרים שערכה
- The Mamluks in Egyptian and Syrian Politics and Society, edited by Michael Winter and Amalia Levanoni. Boston, MA: Leiden; Brill, 2003.
- The Mamluk Sultanate: Political, Military, Social and Cultural Aspects, eds. Amalia Levanoni and Reuven Amitai.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "The Sultan's Laqab: A Sign of a New Order in Mamluk Factionalism", The Mamluks in Egyptian and Syrian Politics and Society, co-edited Michael Winter and Amalia Levanoni, E.J. Brill (Leiden, 2004), pp. 79-115.
29697487עמליה לבנוני