המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/שנים אוחזין

שגיאות פרמטריות בתבנית:פרק
סוג לא תואם [ מספר ]

שניים אוחזין

אלו מציאות ←
מסכת	בבא מציעא
סדר	נזיקין
נושא עיקרי	זכייה מן ההפקר
מספר הפרק במסכת	ראשון
מספר משניות	8
דפים בתלמוד בבלי	דף ב' עמוד א' - דף כ"א עמוד א'
מספר דפים בתלמוד בבלי	20
מספר ההלכות בתלמוד ירושלמי	8

פרק שניים אוחזין הוא הפרק הפותח את מסכת בבא מציעא, ועוסק בדיני זכייה מן ההפקר, ובמקרים מיוחדים של מציאות. בפרק יש שמונה משניות, וכתשע עשרה דפי גמרא בתלמוד בבלי (מדף ב. עד דף כא.)

הפרק ממוקם בראש המסכת בגלל השתייכות המשנה הראשונה שלו - שבה מוזכר שבועה וחלוקה, לפרק האחרון בבא קמא, שגם שם מוזכרים דיני שבועה ודיני חלוקה.

הפרק הינו פרק ישיבתי, והוא מלא ב"רייד" ויסודות.

נושאי הפרק

שניים אוחזין בטלית

ערך מורחב – שניים אוחזין בטלית

המשנה דנה במקרה של ויכוח בין שני אנשים, שמצאו חפץ כגון טלית ביחד, ובאים לבית הדין כששניהם אוחזים בטלית במידה שווה, ומתווכחים מי הגביה את החפץ ראשון ובכך קנה אותו והפך לבעליו.

בגמרא מבואר שבכך עוסקת המשנה רק בחלקה הראשון, ואילו בחלקה השני מהות הויכוח הוא בשניים שרצו לקנות את אותו חפץ, והמוכר לא זוכר למי הוא מכר אותו. בשני האופנים הדין הוא ששניהם יחלקו את שווי הטלית וכל אחד מהם ישבע "שבועת הנוטלין" שחצי זה אכן שייך לו.

המפרשים נחלקו האם מה שכל אחד נוטל חצי הוא מדין פשרה, או שבעצם זה שהוא אוחז חצי מהחפץ יש לו תפיסה בדבר והוא מראה בעלות. אמנם בציור שכל אחד אוחז בתוך ידו חלק מהטלית הוא נחשב "אדוק בה" ולכן הוא יטול חלק זה בלא חלוקה.

דיני ממון המוטל במחלוקת

בהמשך לנידון זה, ממשיכה הגמרא לדון בויכוחים על בעלות הממונות בין שני צדדים, באלו אופנים משאירם אצל המוחזק, ובאלו אופנים עושים חלוקה. מסקנת הססוגיא, על פי ביאורי הראשונים:

• אם הוויכוח הוא כששניהם תופסים את הממון, והחלוקה יכולה להיות אמת (לדוגמה שניים אוחזין בטלית כך אפשרי ששניהם תפסו ביחד וכל אחד החזיק חצי) ויכול להיות שאין רמאי (אפשרי במציאה כשכל אחד חושב שהוא מצא קודם) - הדין הוא יחלוקו בשבועה.
• אם הוויכוח הוא כששניהם תופסים את הממון, והחלוקה יכולה להיות אמת, אך ודאי אחד הצדדים מרמה (לדוגמה בוויכוח על יצירת חפץ וממילא החפץ שלו יש אפשרות שהחלוקה תהיה אמת - כאשר היוצר מכר לחבירו חצי מהחפץ, אך וודאי אחד הצדדים מרמה, כאשר הוא טוען לבעלות מלאה) - רש"י סובר שהדין הוא יהא מונח עד שיבוא אליהו ורבינו תם וריב"א סוברים כי גם במקרה הזה יחלוקו בשבועה
• אם הוויכוח הוא כששניהם תופסים את הממון, אך החלוקה אינה יכולה להיות אמת (לדוגמה, כששניים הפקידו סכומים שונים אחד גדול ואחד קטן ולבסוף כל אחד טוען לבעלות על הגדול המחלוקת ביניהם היא על היתרה - והנפקד מחזיק בשביל שניהם וודאי יש אחד רמאי) - הדין הוא שיהא מונח עד שיבוא אליהו.
• אם הוויכוח הוא כשאין לאף אחד מהם חזקה על החפץ - הדין הוא כל דאלים גבר (לר"ת, אך ריב"א חולק בחלק מהמקרים).

הודאה במקצת על ידי עדים

ערך מורחב – מודה במקצת

נאמר בתורה:

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

— (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ו'-ח')

היינו, שאם אדם תובע את חירו על סכום מסויים וחברו מודה רק על חצי מסכום התביעה, לדוגמא אם תבע את חברו על מנה, וחברו מודה שהוא חייב לו רק על חמישים זוז, אז הנתבע מחויב בשבועה מהתורה שהוא לא חייב את הסכום כולו, ובטעם החיוב, נחלקו בגמרא רבה ורבי חייא, לדעת רבה מקור החיוב הוא מסברא, שמזה שהודה לחלק מטענת התובע יש לנו יסוד להניח שיש צדק מלא בתביעתו, ולכן אנו חוששים שהוא באמת חייב את הסכום כולו, ורק מפני שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אז הוא "אישתמוטי קמישתמיט" (מתחמק) ולכן הוא הודה על חצי מהסכום.

אבל דעת רבי חייא שבחיוב המודה במקצת שבועה אין סברא, אלא זה גזירת הכתוב.

מחמת מחלוקת זו, נחלקו רבה ורבי חייא גם בדין "הודאה במקצת על ידי עדים", כגון: ראובן תובע את שמעון מנה, ושמעון כופר בכל החוב, אבל יש עדים ששמעון חייב לראובן חמישים זוז,

לדעת רבה בהתאם לשיטתו לעיל, כיוון שסברת מודה במקצת שיש יסוד להניח שהנתבע חייב מזה שהוא לא העיז לכפו בהכל, אז בציור שהוא כן יכפור הכל, לא שייך דין מודה במקצת.

אבל לדעת רבי חייא גם בדוגמא כזאת שייך חיוב התורה, וגם בציור כזה הוא יוחייב שבועה.

"הילך"

ערך מורחב – מודה במקצת#"הילך"

בהמשך למחלוקת זו נחלקו האמוראים בגמרא האם כאשר המודה במקצת מוסר מיד את החלק שהוא מודה בו לידי התובע, האם דינו כמודה במקצת. דעת רבי חייא שאף זהו מודה במקצת, והעובדה שמסר מיד את החלק שהודה בו איננה משנה את דינו. לעומת זאת רב ששת פוטר את הנתבע מלהישבע, מפני שכאשר הוא מוסר מיד את מה שהודה בו נמצא שחלק זה לא נזקק כלל להליך של תביעה והתדיינות בבית הדין, והדיון מתמקד רק במה שלא מסר לידי התובע, ובזה הרי הוא כופר בכל. עוד הסבר לפטור של רב ששת בהילך, הוא, שכאשר הנתבע משלם מיד מקצת מהכסף, אין לנו סברת "אישתמוטי קמישתמיט", והנתבע מחויב בשאר בגלל החזקה אין אדם תובע ולא לו (מאירי).

מיגו דחשיד אממונא

מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא- הגמרא דנה, האם אדם שנחשב אצלינו בתור עבריין בדיני ממונות, כגון שגזל, כפר בפיקדון וכדומה, האם ניתן להאמין לשבועתו, או שאנו תולים שרק לגבי הממון לא היה אכפת לו לעבור על האיסור, אבל על איסור שבועת שקר הוא לא יעבור.

לדעת אביי, כל החשוד על הממון פסול להישבע, ולרבי יוחנן הוא כשר לשבועה, והגמרא מקשה לדעת אביי, איך במשנה מחייבים את הנתבע שבועה, והרי אנו חוששים לכך שהוא גזל את הטלית, ולדעתו תירצה הגמרא שאנו לא חוששים שהוא לקח את הטלית כדי לגנוב, אלא הוא לקח אותה כיוון שהתובע חייב לו ממון מלפני זה, והוא חטף את הטלית בתור פירעון לחוב.

לפי תירוץ זה, לכאורה אין מחלוקת בין אביי לרבי יוחנן, כיוון שבכל מקרה נטען שהנתבע חטף את החפץ בשביל פירעון חוב, וכן דעת הרא"ש, אבל דעת הראשונים שיהיה מחלוקת בציור שבו הנתבע מחל בפני עדים על חובתיו של המלווה, כך שלא ניתן לחשוש שלקח את החפץ בתור פירעון.

בטעם היסוד להניח שהאדם שכבר גזל לא ישבע לשקר שזה שלו, נחלקו הראשונים, לדעת רבי יהודה החסיד האדם מוכן לעבור על איסור אחד בלבד בשביל הממון, אבל אם הוא רואה שהוא הסתבך והוא יאלץ לעבור על איסורים נוספים, הוא יפרוש, לכן לדעה זו, אם הנחשד כבר עבר על איסורי ממון פעמים רבות, הוא יפסל לשבועה.

לתירוץ א' בתוספות, האנשים חוששים יותר לעבור על איסור שבועת שוא מעל איסור גזל, לפי שהוא חמור הרבה יותר.

תקפו כהן

ערך מורחב – תקפו כהן

הגמרא מסתפקת אם בכל ספק בעלות ממוני, שההלכה קובעת שהמוציא מחברו עליו הראיה והולכים אחר המוחזק, אם יבוא אחד הנתבעים ויתפוס אם יועיל, ואם ישאירו את החפץ בידו או לא.

הספק הראשון של הגמרא, הוא האם בשניים האוחזין בטלית, ואחד מהם יתקוף ויחטוף את הטלית כולה מחברו בפני בית הדין, האם הדיינים יוציאו את הטלית מידו בשביל לבצע את החלוקה או לא.

הספק השני, שהיה מעשה במרחץ שהיה עליו מחלוקת בין שני אנשים למי הוא שייך, ואחד הצדדים הקדיש את המרחץ, ונסתפקה הגמרא האם הוא נחשב הבעלים ולכן הוא יכול להקדיש את המרחץ ובכך לאסור את השימוש בו או לא.

הספק השלישי, מה דינה של בהמה שהיא בספק אם היא בכור או פדיון פטר חמור, כך שאין ידוע אם צריך לתת אותה לכהן או לא, ובא אחד הכהנים וחטף את הבהמה, האם הבהמה שייכת לכהן או לבעלים, בל אחד מהספיקות רבו הדעות אין בעצם ספק הגמרא והן בהלכה למעשה והרב שבתי כהן (הש"ך) חיבר ספר מיוחד לנידונים אלו בשם תקפו כהן.