אלו מציאות
| מסכת | בבא מציעא |
|---|---|
| סדר | נזיקין |
| נושא עיקרי | השבת אבידה |
| מספר הפרק במסכת | 2 |
| מספר משניות | 13 |
| דפים בתלמוד בבלי | דף כ"א עמוד א' - דף ל"ג עמוד ב' |
| מספר דפים בתלמוד בבלי | 13 |
אלו מציאות הוא הפרק השני במסכת בבא מציעא העוסק בעיקר בדיני השבת אבדה. בפרק 13 משניות, ובתלמוד הבבלי הוא כולל כ-13 דפים, וממוקם בין הדפים כ"א עמוד א' - ל"ג עמוד ב'.
נושאי הפרק
ערך מורחב – השבת אבדה
ייאוש שלא מדעת
- ערך מורחב – ייאוש שלא מדעת
נחלקו האמוראים באבדה ללא סימן שנמצאה קודם שבעליה שם לב לאובדנה, וברור שמיד כאשר יידע מכך המאבד הוא יתייאש מאבדתו, האם נחשב לייאוש גם קודם שידע המאבד, דעת אביי שלא נחשב ייאוש, ודעת רבא שנחשב ייאוש. בגמרא מובאים מספר מקרים בהם סביר להניח שהמאבד ידע מאבדתו, כגון מעות שדרך האדם למשמש בכיסו בכל שעה, חפצים יקרי ערך או דברים כבדים, במקרים אלו האבדה מותרת למוצאה גם לדעת אביי. להלכה נפסק שייאוש שלא מדעת אינו נחשב לייאוש, וזוהי אחת ממחלוקות יע"ל קג"ם שבהן נפסקה הלכה כאביי ולא כרבא[1].
סימן העשוי לידרס
נחלקו האמוראים בחפץ המסומן ב"סימן העשוי לידרס", דהיינו סימן שלא יחזיק מעמד מחמת דריסת אנשים על החפץ, האם המוצא חפץ זה חייב בהשבת אבדה. דעת רבה שסימן זה אינו נחשב סימן, משום שהבעלים התייאש כי סבר שעד שימצא החפץ יידרס הסימן, ודעת רבא שנחשב לסימן[2]. להלכה פסק הרמב"ם שסימן זה מחייב בהשבה[3].
השבת אבדה בסימנים נוספים
נחלקו אמוראים בחפץ שאין סימן בגופו הנמצא במקום מסוים, האם נחשב המקום לסימן, ויתחייב המוצא בהשבת אבדה או שרק סימן בגוף החפץ מחייב בהשבה. כמו כן דנה הגמרא האם מניין כגון כמות הפירות שהיו בכלי, נחשב סימן. וכן אם נמצאה האבדה בצורה מסוימת כגון מטבעות שנמצאו זו על גב זו, האם נחשבים לסימנים המחייבים בהשבה[4].
אבדה במקום רבים וזוטו של ים
דעת רבי שמעון בן אלעזר שאבדה שנמצאה במקום שהרבים מצויים שם הרי היא של מוצאה. הגמרא הסתפקה האם ההיתר הוא רק במקום שמצויים רוב נכרים או גם ברוב ישראל, וכן האם חכמים מסכימים לדבריו, ואם כן האם רק ברוב נכרים או גם ברוב ישראל. כמו כן הגמרא פוסקת שאבדה שנמצאה בנהר או בזוטו של ים המוגדרת כאבודה ממנו ומכל אדם הרי היא של מוצאה, ואף אם המאבד טוען שלא התייאש[5].
סימנים דאורייתא או דרבנן
הגמרא דנה האם חיוב השבת אבדה עם סימן הוא מדאורייתא כלומר שסימן נחשב להוכחה מהתורה או רק מדרבנן. נפקא מינה האם מועיל סימן גם לדיני דאורייתא כגון השבת גט עם סימן או לעניין התרת עגונה על פי סימן. מסקנת הגמרא היא שסימנים דאורייתא מהכתוב "עד דרוש אחיך אותו"[6].
מהי אבדה
הגמרא עוסקת לאורך כמה דפים בגדרי אבדה, להלן מספר נידונים: גוזלות הנמצאים מאחורי הגדר[7], מציאת מעות בכותל ישן או חדש[7], אבדה הנמצאת בחנות או בתוך סחורה שקנה[8], בהמה הרועה לבדה בדרך או שרצה בשדות[9].
פטורים
הגמרא מביאה מספר מקרים בהם אינו חייב להשיב כגון זקן ואינו לפי כבודו, או כהן המוצא אבדה בבית הקברות[9], [10].
שומר אבדה
- ערך מורחב – שומר אבדה
המוצא אבדה חייב מהתורה להשיבה לבעליה, וכל זמן שהאבדה ברשותו מחויב לטפל בה ולשומרה. אם מצא בהמה מאכילה משכר מעשיה. בטרחה זו מחויב לזמן מוגבל בהתאם לגודל הטרחה, כך שזמן החיוב נע בין שלשה ימים לשנים עשר חודש לפי סוג האבדה[11]. כמו כן מחויב לשמור על האבדה שלא תתעפש, לכן מצא בגד צריך לנערו אחת לחודש, וכן ספרים חייב לפתחם בין פעם בחודש לפעם בשנה[12].
זמן ההכרזה
נחלקו תנאים במשנה עד מתי חייב להכריז מוצא אבדה שיש בה סימן. לדעת רבי מאיר הזמן הוא עד שידעו שכני המקום בו נמצאה האבדה, ואילו דעת רבי יהודה היא שיש להכריז בירושלים על אבן הטוען שלושה רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים[13], וכמותו נפסקה הלכה[14].
פריקה וטעינה
- ערך מורחב – פריקה וטעינה
הרואה בהמה רובצת ומשאה עליה חייב מדאורייתא לפרוק את משאה ולהקימה, כמו כן אם נפלה הבהמה מכובד המשא יש חיוב לטעון את הבהמה במשאה. חיובים אלו מוטלים על האדם רק כשהבעלים נמצאים עמו ועוזרים לו. הסוגייה דנה האם חיובים אלה הם רק כשמקבל תשלום על עזרתו, או גם בחינם מוטל עליו לפרוק ולטעון, וכן האם דיני פריקה וטעינה שווים בעניין זה[15]. להלכה נפסק שבפריקה חייב בחינם, ובטעינה רשאי ליטול שכר[16].
מסורת תחילת הלימוד
נהוג ברוב קהילות ישראל שכאשר הילד מתחיל ללמוד גמרא, הפרק הראשון שלומד הוא פרק אלו מציאות, זאת משום הנושאים הקרובים אל מושגי הילד, וכן משום שעל ידי לימוד דיני השבת אבדה מתרחק הילד מלקחת דבר שאינו שלו. היה מנהג בקהילות גליציה להתחיל עם הילד בפרק זה במשנה י"א כדי שהילד ילמד את המשפט ”ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא” ורק אחר כך עברו לתחילת פרק אלו מציאות[17].
סוגיות נוספות
- אבדתו ואבדת רבו - הגמרא דנה בסדרי העדיפויות להשבת אבדה, ולעניין פריקה וטעינה ופדיון שבויים[18].
- זמן ההכרזה על אבדה - נחלקו התנאים עד מתי חייב להכריז המוצא; האם מספיק שידעו שכיניו או שמוטל עליו להכריז בעלייתו לרגל למשך שלושה רגלים[19].
- צער בעלי חיים - בגמרא מובא שעניין זה הוא מדאורייתא, ומקורו הוא מצוות פריקה[20].
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"א עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ב עמוד ב'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק ט"ו, הלכה ח'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ה עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ד עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ז עמוד א'
- ^ 7.0 7.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ה עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ו עמוד ב'
- ^ 9.0 9.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל' עמוד ב'
- ↑ מסכת בבא מציעא, דף ל"ב עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ח עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ט עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ח
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק י"ג, הלכה ח'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"א עמוד א'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק י"ג, הלכה ז'
- ↑ חינוך ילדים, מאת הרב חיים שלום שוורץ, עמ' לג
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ח עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ב עמוד ב'