כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה

הכלל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה הוא כלל הלכתי האומר כי אסור לתלמיד להורות הלכה כאשר רבו נמצא באזור, משום שבכך הוא מראה שהינו שווה לרבו בחכמתו. כלל זה אינו תקף כלפי תלמיד חבר, ומותר לו להורות במקום רבו.

במשנה ובתלמוד

על גדולי האמוראים מסופרת זהירותם הרבה שלא להורות הלכה בפני רבם. רב חסדא שימש כדוגמה לתלמיד שכיבד את רבו וסירב להורות הלכה במקומו, שלא לפגוע בסמכותו. לפי דברי רב יוסף לאביי, בדיון על האיסור להורות הלכה במקום רבו, "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי", אפילו על אכילת ביצה בכותח - דבר שברור שמותר הלכתית - שאלו את רב חסדא, בימיו של רב הונא, ולא הורה. בסורא, עירו של רב הונא, סירב רב חסדא להורות הלכה. אבל בעירו של רב חסדא, כפרי, נחשב רב חסדא למורה ההלכה.

על פי המובא בתלמוד, נדב ואביהוא נענשו בעונש מוות כאשר נכנסו לקודש הקדשים להקטיר קטורת, רק מכיוון שהורו הלכה בפני רבן - משה רבינו. אודות עונשו של תלמיד שהורה בפני רבו, מובא גם במסכת עירובין:

ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאמא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

— מסכת עירובין סג ע"א

בראשונים

השקפתם של חכמי איוורא על עצמאות התלמיד ביחס לרבו משתקפת במקור הבא:

הרב רבי משה, רבו של רבינו יונה, ואחיו מר שמואל מאיוורה, כתבו באגרותיהם: מיום שגלו אבותינו וחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות, אין לנו עוד לומר 'מורא רבך כמורא שמים', וכל הדינין הראויין לעשות תלמיד לרב - נתבטלו, כי הגמרות והפירושים והחידושין והחיבורים הם המורים האנשים, והכל לפי פקחות הלבבות. ולכך היו רגילים שבעירם יחזיק התלמיד מדרש, ולא אמרינן בהא: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. וכן יסתור דבריו התלמיד לרב, אם יוכל לפי פלפולו.

היחס לפסקי הלכה של גדול הדור

בהתייחס לדברי התלמוד, ששמואל הנביא עבר על איסור מורה הוראה בפני רבו, הקשו התוספות מדוע שמואל נחשב מורה הלכה בפני רבו? הרי שמואל באותו יום פגש את עלי לראשונה, והם תרצו: "גדול הדור היה, ובא ללמוד לפניו". המהרי"ק כתב שמדברי תוספות אלו לומדים שהאיסור להורות הלכה בפני רבו חל גם על גדול הדור שאינו רבו, אם הוא בא ללמוד בפניו, ורבי ישראל איסרלן כותב שהאיסור חל לגבי גדול הדור אפילו לא בא ללמוד בפניו וכן נפסק בשולחן ערוך.

יש שהסבירו שהאיסור להורות בפני גדול הדור חל רק על עניינים חמורים, כמו בענייני עגונות, ממזרים ושאר פסולים, ושאלות כלליות גדולות, בעוד בעניינים חמורים פחות גדולי הדור מוחלים ועל כן כל רב יכול להורות בהם.

דיון הלכתי

בהתחשב בסגנון הלמידה הישיבתי, המבוסס על לימוד בחברותא ומתאפיין בוויכוח ומחלוקות כחלק בלתי נפרד מחווית הלימוד, טבעו חז"ל את הביטוי: "מלחמתה של תורה", כמושג חיובי לוויכוח בעל אופי בונה, המוביל בסופו של דבר להסקת מסקנות ופסיקת ההלכה והתירו לדון בכך אפילו בפני הרב. לשם הבהרת הדברים דרשו חז"ל בתלמוד בבלי את הפסוק, על מנת להסביר את מהותה של המלחמה התורנית בין הלומדים:

אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.

— מסכת קידושין דף ל', עמ' ב'

הסביר זאת רש"י בפירושו: ”מתוך שמקשים זה על זה, ואין זה מקבל דברי זה, נראין כאויבים, והכי דריש לה (כלומר הדרוש על הפסוק הוא): 'ספר מלחמות' - מלחמה שעל ידי ספר, 'והב בסופה' - אהבה יש בסופה”.

כך גם נפסק להלכה בספרי הפוסקים:

דווקא להורות במקום רבו אסור, אבל להתווכח עם רבו באיזה פסק או הוראה, שלא נראה לו כמו שרבו אומר, ויש לו ראיות והוכחות, וודאי שרי (מותר), שהרי כל הש"ס מלא מזה שהתלמידים התווכחו עם רבותיהם. ואמרו חז"ל; אפילו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה לזה בהלכה, ואת והב בסופה, שאחר כך נעשו אוהבים זה לזה וכן אב ובנו, וכך דרכה של תורה. ואמרו חז"ל "ומתלמידי יותר מכולם" ואסור להחניף בדברי תורה, והתורה נקראת אמת. ומכל מקום, אם רבו עומד על דעתו, אסור לו להורות עד שרבו יודה לדבריו.

— ערוך השולחן, יורה דעה רמ"ב, כ"ג

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0