היסטוריה של סודאן: פרהיסטוריה, כוש, מרואה ונוביה
האזור בו שוכנת כיום סודאן שימש למגורי אדם במשך אלפי שנים. הסודאנים הקדומים היו מושפעים מן התרבות המצרית ממלכותיהם, כוש ומרואה קיבלו אלמנטים רבים מן הממלכה הפרעונית, ועמדו איתה בחילופי תרבות ויחסי סחר. שנים רבות לאחר נפילת השושלות הפרעוניות במצרים, ואובדן העצמאות המצרית, עדיין שמרו תושבי כוש ומרואה על התרבות המצרית המקורית, בנו פירמידות וכתבו בכתב המושפע מכתב החרטומים. לאחר נפילת ממלכת מרואה, קיבלו עליהם הנובים את הנצרות במהלך המאה ה-6 והקימו ממלכות נוביות נוצריות שהחזיקו מעמד אל מול האסלאם עד המאה ה-15.
פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת
חפירות ארכאולוגיות בנילוס מעל אסואן אישרו כי האדם מתגורר בעמק הנילוס במשך אלפי שנים. אתר קבורה פרהיסטורי שהתגלה בצפון סודאן כלל את אחד התיאורים הראשונים של לוחמה[1]. התושבים התגוררו בכפרים מבוצרים העשויים מלבני בוץ, והתפרנסו מציד ומדיג בנילוס, וכן מאיסוף דגן ורעיית בקר. מחקר אנתרופולגי וארכאולוגי הראה כי בתקופה שקדמה לתקופה השושלתית במצרים, אוכלוסייתה של נוביה ואוכלוסיית מצרים העליונה היו קרובות מבחינה אתנית ותרבותית, וכך נוצרה בשתי הממלכות בו זמנית מלוכה פרעונית.[2]. בתקופת תרבות נקדה השלישית, העיר נקדה, שהייתה מרכז תרבותי וצבאי חשוב במצרים הקדם שושלתית, כבשה את שכניה הנובים והטמיעה בהם לחלוטין את התרבות המצרית. התוצאה הייתה הרס התרבות ודילול של האוכלוסייה, אם במאמץ מכוון הקרוב לרצח עם של מלכי השושלת הפרעונית הראשונה במצרים, או בהגירה רצונית של הנובים לאזורים אחרים.
כוש
ערך מורחב – ממלכת כוש
התיעוד ההיסטוריה הראשון של צפון סודאן מגיע ממקורות מצריים, שתיארו את הארץ הנמצאת במעלה הזרם מהמעבר הראשון של הנילוס, והקרויה "כוש" כ"אומללה". המצרים חלשו על האזור במשך אלפי שנים, ופעולותיהם קבעו את הנעשה באזור הנילוס התיכון. אפילו בתקופות הביניים, בהן ההשפעה של מצרים בכוש נחלשה, עדיין הייתה מצרים גורם השפעה תרבותי ודתי על העמים בכוש.
במהלך המאות, התפתח הסחר. סוחרים מצריים יצאו עם דגן לכוש ושבו לאסואן כשבידם שנהב קטורת, עורות של חיות בר, וקרנליאן - אבן יקרה שאותה העריכו המצרים הן כפריט בעיצוב תכשיטים, והן כראש חץ משובח. כן הביאו עמם הסוחרים המצרים זהב ועבדים, ששימשו בעבודות הבית, כשפחות, וכחיילים בצבאו של פרעה. הצבא המצרי חדר אל כוש מעת לעת בזמן הממלכה הישנה, אך מעולם לא נעשה ניסיון ליצור שם נוכחות צבאית קבועה עד לזמן הממלכה התיכונה (בין 2100 לפנה"ס ל-1720 לפנה"ס), כאשר בנתה מצרים סדרת מבצרים לאורך הנילוס עד לסמנה בדרום, על מנת להבטיח את זרימת הזהב מהמכרות בוואוואט.
בערך ב-1720 לפנה"ס פלשו למצרים נוודים אסיאתים המכונים "חיקסוס". האירוע סיים את עידן הממלכה התיכונה. הקשרים עם כוש נותקו, והמצודות לאורך הנילוס נהרסו. את הריק שנוצר עקב אובדן הנוכחות המצרית מילאה ממלכת קרמה, שנוסדה ליד העיר המודרנית דונגולה. לאחר שהמצרים השיבו לעצמם את הכוח, ונוסדה הממלכה המצרית החדשה (1570 לפנה"ס - 1100 לפנה"ס) הפך הפרעה יעחמס הראשון את כוש למחוז במצרים, והציב בה משנה למלך. על אף שהשליטה המינהלית של המצרים בכוש הגיע רק עד למעבר הנילוס הרביעי, המקורות המצריים מונים מחוזות המגיעים עד הים האדום ובמעלה הנהר עד לחיבור בין הנילוס הכחול והנילוס הלבן. המצרים הבטיחו את נאמנות ראשי השבטים המקומיים בכך שגייסו את ילדיהם לשמש בחצרו של פרעה. המצרים ציפו גם למנחות של זהב ועבדים מראשי השבטים הכפופים להם.
בתקופה בה ייצבה מצרים את שלטונה בכוש, יושבו באזור מנהלנים, אנשי דת, חיילים, סוחרים ובעלי מלאכה. השפה המצרית הייתה בשימוש נרחב בפעולות של יום יום. האליטה הכושית אימצה את התרבות המצרית ובנתה מקדשים לאלי מצרים, כמקדשו של אל השמש אמון בנפאטה, סמוך לעיר המודרנית קוריימה. המקדשים נותרו כמרכזי הפולחן הרשמי, עד לבואה של הנצרות לאזור במהלך המאה ה-6, כאשר ההשפעה המצרית פחתה, ומצרים הייתה נתונה תחת השפעות זרות, ראו עצמם בני האליטה הכושית כשומרי גחלת התרבות המצרית וערכיה הדתיים.
עד המאה ה-11 לפנה"ס נחלשה סמכות הממלכה החדשה, השלטון במצרים עצמה פוצל ושלטונה של מצרים בכוש נפסק. אין מידע על שהתרחש באזור במהלך שלוש המאות הבאות. במאה ה-8 לפנה"ס שבה כוש ונזכרה ברשומות כממלכה עצמאית וחזקה, השולטת מנפאטה, בה ישבה שושלת חזקה של שליטים שהרחיבו את ממלכתם אט אט אל תוככי מצרים עצמה. בשנת 750 לפנה"ס, מלך כוש בשם קשטה כבש את מצרים העליונה והפך לשליט תבאי עד לשנת 740 לפנה"ס. יורשו, פיאנחי, כבש גם את אזור הדלתא של הנילוס, איחד את מצרים מחדש וייסד את השושלת הפרעונית ה-25. במשך מאה שנים נשלטה כוש מתבי על ידי מלכים אלו. התערבות מלכי השושלת באזור סוריה הביאה לעימות בין מצרים ואשור. כאשר האשורים פלשו למצרים, נסוג טהארקה, הפרעה הכושי האחרון אל נפאטה, והמשיך לשלוט בכוש מעיר זו.
מרואה
- ערך מורחב – מרואה
השושלות המצריות שלאחר השושלת ה-25 כשלו בהשלטת השלטון המצרי בכוש. בערך בשנת 590 לפנה"ס, הצליח צבא מצרי לכבוש את נפאטה, והכריח את שליטי כוש להדרים למיקום בטוח יותר, מעבר למעבר הנילוס השישי, במרואה. במשך המאות שלאחר מכן, הייתה הממלכה המרואית ממלכה נפרדת, ובעלת התפתחות נפרדת ושונה מזו של מצרים, שאיבדה את עצמאותה (כשהייתה לסירוגין תחת שלטון פרסי, הלני ולבסוף רומי). במהלך שיא כוחה של הממלכה המרואית, במאה השנייה לפני הספירה ועד המאה השלישית לספירה שלטה מרואה על האזור שבין המעבר השלישי בנהר הנילוס בצפון, עד לסאובה, מקום בו מצויה כיום העיר ח'רטום במזרח.
שליטי מרואה המשיכו את מסורת הפרעונים, בנו עמודים גבוהים ומקושטים (בלטינית stelae) לציין את גבולות שלטונם, ואת הישגיהם, ופירמידות כקבריהם. מבנים אלו, וכן חורבות היכלות, מקדשים ובתי מרחץ במרואה מעידים על רמת הארגון הפוליטי ועל העושר של התרבות במרואה. מערכת השקיה מתוחכמת איפשרה ליישב אוכלוסייה גדולה במקום. במהלך המאה הראשונה לספירה פינה כתב החרטומים את מקומו לכתב מרואי שאימץ את שיטת הכתיבה המצרית עבור השפה הנובית שדוברה במקום. השלטון במרואה לא עבר תמיד בירושה לפי כללים נוקשים. בנה של המלכה שנחשב לראוי ביותר ירש את אביו במותו. תפקידה של המלכה האם בהליך הבחירה היה חיוני להעברת השלטון. לעיתים עבר השלטון מאח לאח או מאח לאחות, אם השליט לא הותיר אחריו יורשים ראויים.
על אף שנפאטה נותרה המרכז הדתי של התרבות המרואית, צפון כוש הפכה בסוף למחוז ספר, תחת לחצם של שבטים נודדים ממזרח לנילוס. הנילוס המשיך להעניק לאזור נגישות לעולם הים-תיכוני. בנוסף לכך יצרה מרואה קשר עם העולם הערבי, ועם הודו, באמצעות סוחרים שנעו לאורך חופי ים סוף והביאו אל מרואה השפעות הלניסטיות והשפעות הינדו. ישנן ראיות מסוימות לכך שטכנולוגיות מטלורגיות ממרואה הגיעו למערב אפריקה.
מרואה לא שמרה תמיד על קשרים תקינים עם מצרים. בתגובה למשלחת צבאית מרואית למצרים העליוניה, נע צבא רומי דרומה וכבש את נפאטה ב-23 לפנה"ס. הרומים עזבו את השטח עד מהרה, מכיוון שסברו כי הוא דל מכדי ליצור בו יישוב רומי של קבע.
במהלך המאה השנייה לספירה, כבשו שבטים נובאדים את גדתו המערבית של הנילוס בצפון כוש. שבטים אלו, הרכובים על סוסים וגמלים, דרשו מס מהאוכלוסייה המרואית בתמורה להגנה. בסופו של דבר התערבו השבטים באוכלוסייה המקומית והפכו לחלק מהאוכלוסייה המוראית, ולמעמד לוחמים בתוך החברה. עד המאה הרביעית לספירה, השתמשה רומא בחיילים נובאדים, והשתמשה במרואה כחיץ בין מצרים ושבטי הנוודים הפראיים מדרום למרואה. עם התרחבות קיסרות החזקה שקמה באתיופיה הסמוכה, הלכה ממלכת מרואה והתערערה. ב-350 לספירה כבש קיסר אקסום את העיר מרואה, והרסה.
נוביה הנוצרית
עד המאה ה-6, עלו שלוש ממלכות כיורשות הפוליטיות והתרבותיות של ממלכת מרואה. נובאטיה בצפון, שבירתה פאראס, המצויה כיום במצרים. מאקוריה שמרכזה בדונגולה, העיר העתיקה על הנילוס הנמצאת במרחק של 150 קילומטרים דרומה מהעיר דונגולה כיום, ואלואה, שקמה בדרום, באזור הליבה של מרואה העתיקה, ובירתה סאובה. כל שלוש הממלכות נשלטו על ידי האריסטוקרטיה העתיקה של הלוחמים מן התרבות המרואית, שנשאה תארים יווניים בחיקוי לחצר המלכות הביזנטית.
התיעוד הקדום ביותר של הממלכות שירשו את מרואה כלול בדיווחיהם של סופרים יוונים וקופטים בדבר המרת מלכי נוביה לנצרות במהלך המאה ה-6. על פי המסורת שלחה הקיסרית הביזנטית תאודורה מיסיוניר שהגיע לנובאטיה והחל להטיף לנצרות בערך ב-540. ייתכן שתהליך ההמרה לנצרות החל מוקדם יותר. מלכי נוביה קיבלו את הנצרות בגרסתה המונופיזיטית והכירו בסמכות הרוחנית של הפטריארך הקופטי באלכסנדריה, על פני הכנסייה הנובית המקומית. הירארכיה של בישופים שמונו על ידי הפטריארך הקופטי ומקורם במצרים, הדריכה את פעולות הכנסייה, ואף רכשה לעצמה סמכות חילונית נרחבת. הכנסייה היא שהבטיחה את ירושת המלכים והעניקה את הלגיטימציה ליורשים, והמלך הנבחר הגן על האינטרסים של הכנסייה. מעמד המלכה האם בהליך הירושה היה מקביל לזה שבמרואה.
עליית הנצרות הביאה לחידוש הקשרים לתרבויות הים התיכון, וחידשה את קשריה התרבותיים והאידאולוגיים של נוביה עם מצרים. הכנסייה עודדה את האוריינות בנוביה ושלחה כמרים שהוסמכו במצרים על מנת ללמד בנוביה. השימוש בשפה היוונית בליתורגיקה פינה את מקומו בסופו של דבר לשפה הנובית המקומית, שהחלה להשתמש בכתב אלפביתי ששילב אלמנטים של הכתב המרואי העתיק עם סימנים קופטיים. השפה הקופטית שימשה לעיתים קרובות הן בכתבים כנסייתיים, והן בשימושים חילוניים. ישנו תיעוד בדבר השימוש ביוונית בנוביה עד למאה ה-12. לאחר המאה ה-7 החלה הערבית להפוך לשפה חשובה בממלכה הנובית, במיוחד כשפתם של הסוחרים.
הממלכות הנוביות הנוצריות, ששרדו זמן רב, הגיעו לשיא כוחן ושיגשוגן במהלך המאה ה-9 והמאה ה-10. אך פלישות מוסלמיות, כיבושה של מצרים על ידי המוסלמים בשנת 640, וניתוקה של נוביה הנוצרית מאתיופיה הנוצרית, על ידי פולשים מבית אומיה שהגיעו לאזור סנאר ליד הנילוס הכחול במהלך המאה ה-8, איימו על הממלכות הנוצריות. נובאטיה ומקוריה התאחדו לממלכת דונקולה לפני שנת 700.
הערבים ניסו בתחילה לכבוש את נוביה בכוח. פלישות אסלאמיות ב-642 ושוב ב-652 נהדפו. על אף שהעיר דונקולה הושמה במצור, והקתדרלה בדונקולה נהרסה, נראה כי לא היה בכוחם של הערבים לכבוש את הממלכות הנוביות כשם שכבשו את שכניהן בצפון. הערבים נטשו עד מהרה את תוכניותיהם לאסלם את נוביה בכוח הזרוע. אך השליטה המוסלמית במצרים הפכה את הקשר עם הפטריארך הקופטי באלכסנדריה לקשה ומסובך. הכמרים הפסיקו להגיע לנוביה, והכנסייה הנובית הפכה למבודדת מיתר העולם הנוצרי. השפעת הערבים והאסלאם גדלה, ההגירה הערבית לאזורי הספר נמשכה בהתמדה, והערכים נטמעו בתושבי הארץ והטמיעו בה את תרבותם.
החדירה הערבית
הקשרים בין הנובים והערבים התקיימו מאות רבות לפני בוא האסלאם. שבטי נוודים ערבים נדדו לאורך נמלי ים סוף בחיפוש אחר תבלינים ועבדים. נישואי תערובת והטמעה בין האוכלוסיות הטמיעו את התרבות הערבית. לאחר שהניסיונות הראשונים לכבוש את נוביה בכוח נכשלו, המפקד הערבי במצרים עבדאללה איבן סעד, כרת ברית עם הממלכות הנוביות, שחודשה מעת לעת, והסדירה את יחסי הנובים הנוצרים והערבים המוסלמים במשך שש מאות שנים. ברית זו הייתה ידועה כבאקט (מהמילה הלטינית PACTA).
שליטי מצרים הערבים הבינו את היתרונות הכלכליים שביחסי שלום עם נוביה, ובחסות הבאקט הבטיחו את חופש התנועה והמסחר בין הממלכות. הבאקט כלל גם הסדרי ביטחון בהם התחייב כל צד להגן על הצד השני במקרה של התקפה מצד שלישי. הבאקט חייב גם החלפת תשורות שנתית כאות לרצון טוב. התשורה הנובית ניתנה בדרך כלל בעבדים, והתשורה המצרית בדגן. היה זה אך סמל ליחסי המסחר הערים שהתפתחו, לא רק בדגן ובעבדים אלא בסחורות רבות - סוסים ומוצרי צריכה שסיפקו הערבים לנובים בתמורה לשנהב, זהב, יהלומים ובקר שקיבלו הערבים מהנובים.
קבלת הבאקט לא סימלה כי הממלכות הנוביות כפופות לערבים. עם זאת, בחסות הבאקט, ניתן לסוחרים הערבים מעמד מועדף בנוביה. הם הקימו שווקים בערים הנוביות. מהנדסים ערבים פיקחו על הקמתם של מכרות בהן היה שימוש בעבדים נובים לכריית זהב וברקת. עולי רגל מוסלמים בדרכם למכה חצו את ים סוף על גבי מעבורות בנמלים בשליטה נובית, ששימשו אף לסחר עם הודו.
בתקופה זו היגרו ערבים רבים לסודאן. אפילו קבוצות שאינן דוברות כיום ערבית מזהות את מוצאן מההגירה הערבית לסודאן בתקופת הבאקט. שתי הקבוצות דוברות הערבית המשמעותיות שהתגבשו בנוביה היו הג'אלי והג'והיינה. שתי קבוצות אלו מראות סימנים אתניים למוצא שיש בו המשכיות לתושבי נוביה הקדם איסלמים. הג'אלי טוענים כי מוצאם משבט קורייש, שבטו של הנביא מוחמד, ונראה כי מוצאם מרועי בקר וחקלאים לעת מצוא שהתיישבו לאורך הנילוס ובאזור אל ג'זירה. הג'והיינה הם משפחת שבטים נוודים שמוצאם מערבים שהיגרו לאחר המאה ה-13 לאזור שבין הסוואנה והמדבר שממערב לנילוס, עד לגבעות אביסיניה ממזרח לנילוס הכחול. שני השבטים יצרו ממלכות מקומיות שירשו לאיטן את הממלכות הנוצריות המתמוטטות, ולחמו זו בזו ובשכניהן שאינם ערבים. ישנם שבטים לא ערבים, כשבטי הבג'ה שהטמיעו בתוכם יסוד ערבי חזק בנישואים עם ערבים שהיגרו לאזור והתיישבו ביניהם. שליטי הבג'ה טענו ללגיטימציה לשלטונם במוצאם הערבי.
על אף שלא כל המוסלמים באזור דיברו ערבית, החל תהליך של קבלת האסלאם שהגביר את תהליך קבלת התרבות הערבית. לא הייתה מדיניות של המרה בכוח, אך מניעים תרבותיים וכלכליים קידמו מאוד את קבלת האסלאם באזור, הן באמצעות נישואי תערובת וקשרים עם מתיישבים ערבים, והן באמצעות פטור ממס שניתן למוסלמים שתושבי הממלכות המוסלמיות.
הערות שוליים
| היסטוריה של סודאן | ||
|---|---|---|
|
