היסטוריה של הרפובליקה של הודו
ההיסטוריה של הרפובליקה של הודו החלה ב-26 בינואר 1950. הרפובליקה של הודו הפכה למדינה עצמאית בחבר העמים הבריטי עוד ב-15 באוגוסט 1947. במקביל, האזור הצפון מזרחי של הודו הבריטית אשר היה מאופיין ברוב מוסלמי מובהק הפך למדינת פקיסטן במסגרת תהליך חלוקת הודו. החלוקה הובילה להעברת אוכלוסייה הכוללת מעל ל-10 מיליון בני אדם מהרפובליקה של הודו לפקיסטן וכתוצאה מהעברת האוכלוסייה מתו כמיליון אנשים. מנהיג הקונגרס הלאומי ההודי ג'ווהרלל נהרו הפך לראש הממשלה הראשון של הרפובליקה של הודו, אך המנהיג שהיה הכי מזוהה עם תנועת העצמאות ההודית - מהטמה גנדי, לא קיבל שום משרה בממשל החדש. אישור החוקה החדשה ב-1950 הפכה את הודו למדינה דמוקרטית.
לאורך השנים אירעו מקרים רבים של אלימות על רקע דתי, מעשי טרור ומרידות מצד הבדלנים, בעיקר באזור ג'אמו וקשמיר אשר בצפון-מזרח הודו. להודו יש סכסוכים טריטוריאליים בלתי פתורים עם הרפובליקה העממית של סין, אשר ב-1962 הסלימו למלחמת הודו–סין, ועם פקיסטן, אשר הובילו למלחמות עם פקיסטן בשנים 1947, 1965, 1971 ו-1999. הודו הייתה נייטרלית במלחמה הקרה והיא משתייכת למדינות הבלתי-מזדהות הכוללות 120 מדינות שאינן רואות עצמן כמשתייכות לחוג השפעתה של אף מעצמה.
הרפובליקה של הודו מחזיקה כיום בנשק גרעיני כאשר היא ערכה את הניסוי הראשון בנשק גרעיני ב-1974, ובעקבות כן 5 ניסויים נוספים במהלך 1998. משנות ה-50 ועד לשנות ה-80 המדיניות שהונהגה ברפובליקה של הודו הייתה בעיקר בהשראה של מדינות סוציאליסטיות. הכלכלה הושפעה במיוחד מרגולציה מקיפה, מפרוטקציוניזם ומכך שגופים גדולים היו בעלות ציבורית, מה שהוביל למקרים רבים של שחיתות מתמשכת ולצמיחה כלכלית איטית. החל מ-1991, הרפורמות הכלכליות הנאו-ליברליות הפכו את הרפובליקה של הודו לכלכלה השלישית בגודלה בעולם ולאחת מהכלכלות עם קצב הצמיחה הגדול ביותר, אף על פי שהשחיתות נותרה בעיה מתמשכת.
רקע
ערך מורחב – היסטוריה של תת-היבשת ההודית
ב-15 באוגוסט 1947 הודו ופקיסטן קיבלו את עצמאותן מבריטניה, והודו הבריטית חדלה להתקיים, כאשר הודו בפועל הפכה בתחילה לדומיניון בתוך חבר העמים הבריטי תחת הנהגתו של ראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין שתי המדינות החדשות. היה זה טרנספר של 4 מיליון הינדים ומוסלמים שהעבירו את ביתם לצד השני של הגבול. במהומות בין הינדים ומוסלמים שאירעו בעקבות אירוע זה נהרגו כחצי מיליון אנשים. על ידי שביתות רעב הצליח גנדי לגרום להפסקת המהומות בכלכותה ובדלהי, אך ב-1948 הוא נרצח על ידי קנאי הינדי, שחשב שהקו שהוא נוקט כלפי המוסלמים הוא רך מדי.
מאז הכרזת העצמאות של שתי המדינות, נותר אזור חבל קשמיר במחלוקת קשה בין הודו לפקיסטן, כאשר הדבר הביא בפועל למלחמת הודו-פקיסטן הראשונה, שנמשכה מ-1947 ועד 1949. בסופו של דבר הוסכם על הפסקת אש שהותירה בידי הודו שני שלישים מהשטח.
סכסוך קשמיר
- ערך מורחב – סכסוך קשמיר
קשמיר הייתה נסיכות בעלת רוב מוסלמי שנשלטה על ידי נסיך הודי, המהרג'ה הארי סינג. בזמן חלוקת הודו העדיף סינג שקשמיר תישאר מדינה עצמאית ולא היה מוכן להסתפח לא להודו ולא לפקיסטן ורצה ששתי המדינות יכירו בקשמיר ככזו.
על אף חתימת הסכם הקפאת המצב שנחתם עם פקיסטן, נשלחו כוחות פקיסטניים לקשמיר בתגובה לניסיונותיו של המהרג'ה לבצע רצח עם במוסלמים. המהרג'ה ניסה לשנות את הדמוגרפיה של קשמיר שהייתה בעלת רוב מוסלמי תוך שהוא מבצע טיהור אתני בחבל ג'אמו שבמדינתו וכוחותיו טבחו באלפי מוסלמים וגירשו אלפים מבתיהם, כל זאת כדי ליצור בקשמיר רוב הינדי. אירועים אלו הובילו לפרוץ מרד במחוז פונץ'.[1] בגיבוי כוחות צבאיים-למחצה, פלשו שבטים פשטונים לקשמיר באוקטובר 1947 כדי לכבוש אותה. ב-25 באוקטובר הם הגיעו לעיר בארמולה שבצפון-מערב הנסיכות וכבשו אותה. במקום להתקדם לסרינגאר, השוכנת במרחק של 50 ק"מ משם ולכבוש את שדה התעופה הבלתי מוגן שלה, הם נשארו בבארמולה למשך כמה ימים. כוחות הביטחון של קשמיר התגלו כחלשים מדי ומצוידים בצורה לקויה כדי שיוכלו להילחם כנגד פקיסטן. מתוך חשש שהפלישה תוביל לסיפוח לפקיסטן, פנה כעת המהרג'ה להודו וביקש שכוחות הודים יאבטחו את קשמיר. ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, היה מוכן לשלוח לשם כוחות, אך מי ששימש בתפקיד המושל הכללי של הודו, לואי מאונטבאטן, יעץ למהרג'ה להסתפח להודו לפני שזו תשלח אליו את הכוחות. לפיכך, כשהוא שוקל את מצב החירום, חתם המהרג'ה על מסמך הסיפוח להודו ב-26 באוקטובר 1947.
בעוד הפולשים הפקיסטניים התפרסו ברחבי הנסיכות ובזזו את בארמולה, חתם כאמור המהרג'ה על מסמך הסיפוח להודו. שייך מוחמד עבדוללה כבר הגיע לדלהי יום קודם לכן, ב-25 באוקטובר, כדי לשכנע את נהרו לשלוח את הכוחות. הוא הבין את הסכנה הנשקפת לקשמיר והאיץ בנהרו לא לאבד זמן ולמהר לקבל את כתב הסיפוח ולהבטיח את שליחת הכוחות המהירה לקשמיר. ב-27 באוקטובר קיבל הלורד מאונטבאטן את כתב הסיפוח ועם חתימתו וחתימת המהרג'ה על המסמך הפכה מדינת ג'אמו וקשמיר לחלק מהודו.
באותו יום, כשהפולשים הפקיסטניים היו קרובים לסרינגאר, הוטסו כוחות הודים מדלהי ונחתו בשדה התעופה המקומי, אבטחו אותו ופנו להניס את הפולשים מעמק קשמיר, אך עונת הגשמים הפכה את רוב שטחי קשמיר לבלתי עבירים. לאחר שבועות של לחימה אינטנסיבית בין הודו לבין פקיסטן, הכריזו מנהיגי המדינות על הפסקת אש ופנו לאו"ם שיתווך תוך שהם מבטיחים לקיים משאל עם.
בשנות החמישים והשישים
אספה החוקתית של הודו קיבלה את החוקה ההודית ב־26 בנובמבר 1949. הודו נהייתה לרפובליקה חילונית בחבר העמים, לאחר שאישרה את החוקה ב־26 בינואר 1950.
לאחר שהודו הפכה למדינה עצמאית, מפלגת הקונגרס, שאותה הובילו מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, הפכה למפלגת השלטון כאשר נהרו ובהמשך בתו אינדירה גנדי ונכדו רג'יב גנדי היו מנהיגי המפלגה ושימשו כראשי השלטון - למעט שני פרקי זמן קצרים בשנות השבעים והשמונים.
תחת נהרו נקטה המדינה מדיניות של התרחבות תעשייתית המבוססת על תעשייה כבדה, על ידי סדרת תוכניות חומש. מדיניות החוץ של נהרו הדגישה את הנייטרליות, והודו נעשתה לחברה מובילה בתנועת הנייטרליות. היא החלה ביחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות, כתגובה ליחסיה של ארצות הברית עם פקיסטן.
ב-1961 פלשה הרפובליקה של הודו למושבה הפורטוגזית גואה וסיפחה אותה, בכך הגיעה לסופה ההתיישבות הפורטוגזית בתת-היבשת ההודית.
בשנת 1962 השתלטה סין על החלק הצפון-מזרחי של חבל קשמיר, וקראה לו בשם "אקסאי צ'ין". בעוד שסין לא הכירה בגבול הבינלאומי (קו מקמהון) בינה לבין הודו, שהוא ירושה מהמשטר הקולוניאלי הבריטי שהעניק את השטח להודו, משום שסין טענה שהאזור הוא חלק מטיבט, ולאור טענתה לבעלות על טיבט, טענה סין גם לבעלות על אזור זה. ב-20 באוקטובר 1962 פלשו כוחות סיניים לאזור בג'אמו וקשמיר, המהווה מבחינה גאוגרפית חלק מרמת טיבט. הסינים כבשו את האזור לו הם קראו "אקסאי צ'ין". מאז האזור נמצא תחת שליטת סין ומהווה נקודת מחלוקת מרכזית המהווה אבן נגף מרכזית ביחסי שתי המדינות. המלחמה הביאה להתמקדות בהתחמשות ולשיפור היחסים עם ארצות הברית.
עם מותו של נהרו ב-1964 עלה לשלטון לאל בהאדור שאסטרי.
בשנת 1966 הפכה אינדירה גנדי לראש הממשלה וממשלתה הנהיגה מדיניות סוציאליסטית, והיא שירתה כראש ממשלה עד 1977.
מלחמת הודו-פקיסטן השנייה
מלחמת הודו-פקיסטן השנייה הייתה השיא של שורה של התנגשויות אלימות שהתרחשו מאפריל ועד ספטמבר 1965 בין שתי המדינות. העימות החל בעקבות "מבצע גיברלטר" של פקיסטן שמטרתו הייתה להחדיר כוחות לג'אמו וקשמיר שייקחו חלק בהתקוממות כנגד השלטון ההודי. הודו הגיבה במתקפה בהיקף רחב על מערב פקיסטן. במלחמה, שהתמשכה על פני 17 ימים, נהרגו אלפים משני הצדדים, היה מעורב בה המספר הגדול ביותר של כלי רכב משוריינים והתנהלו בה קרבות השריון הגדולים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. פעולות האיבה הסתיימו לאחר שהוכרזה הפסקת אש בחסות האו"ם בעקבות התערבות דיפלומטית של ארצות הברית וברית המועצות וחתימתה של הכרזת טשקנט. רוב הקרבות התנהלו באמצעות כוחות הקרקע של הצבאות בקשמיר ולאורך הגבול המשותף של שתי המדינות. המלחמה עמדה בסימן של ההתכנסות הגדולה ביותר של כוחות צבאיים בקשמיר מאז חלוקת הודו ב-1947, שיא שנשבר רק במהלך הכוננות שהוכרזה בשנים 2001 – 2002 רוב הקרבות היו קרבות של שריון מול שריון ורגלים מול רגלים, שנעזרו בסיוע אווירי משמעותי וכן קרבות ימיים. רוב הפרטים על מלחמה זו, כמו שאר המלחמות שהתנהלו בין שתי המדינות נותרו עמומים.[2]
במלחמה זו הייתה ידה של הודו על העליונה ואף על פי שהמצב נראה שקול בין שני הצדדים, מבחינה אסטרטגית ופוליטית נחלה פקיסטן תבוסה, שכן לא עלה בידה להשיג את השליטה על קשמיר וכן לא עלה בידה לקבל תמיכה משמעותית ברמה הבינלאומית.[3] מבחינה בינלאומית הייתה מלחמה זו חלק מהמלחמה הקרה וכתוצאה ממנה התחולל שינוי גאופוליטי משמעותי בתת-היבשת ההודית. לפני המלחמה היו ארצות הברית והממלכה המאוחדת ספקיות הנשק העיקריות הן של הודו והן של פקיסטן. במהלך המלחמה ואחריה חשו הן הודו והן פקיסטן נבגדות בשל העדר התמיכה מצד מעצמות המערב בעמדותיהן. תחושות בגידה אלו הסלימו עם הטלת האמברגו על ידי ארצות הברית והממלכה המאוחדת על משלוחי נשק לשני הצדדים הלוחמים. כתוצאה מכך, פיתחו הודו ופקיסטן קשרים הדוקים יותר עם ברית המועצות ועם סין, בהתאמה.
בשנות השבעים
ב־1971 התערבה הודו במלחמת אזרחים במזרח פקיסטן הבנגלית; המאבק הביא לעצמאות של מזרח פקיסטן, מדינה ששמה היום בנגלדש.
החלו צרות במדינת החסות ההודית סיקים כנגד השליטה של הצ'וגייל, ובמשאל עם הצביעו אנשי סיקים בעד הפיכתה למדינה ה־21 של הודו. ב־26 באפריל 1975 נהייתה סיקים באופן פורמלי לחלק מהודו.
בשנת 1971 זכו אינדירה ומפלגת הקונגרס שאותה היא הנהיגה בבחירות. כתוצאה מכך הולאם המגזר הבנקאי, ויושמה מדיניות סוציאליסטיים נוספת בניסיון לקרב את הודו לברית המועצות.
ב-1974 ערכה הודו את הניסוי הראשון עם פצצה גרעינית במדבר ראג'סטאן.
ב-1975 הואשמה אינדירה גנדי בשחיתות בבחירות, ומעמדה התדרדר. בשל בעיות פוליטיות וכלכליות מתגברות וכן בשל איומים על כוחה, הכריזה גנדי על מצב חירום והשעתה זכויות אזרחיות רבות, מהלך שנוי במחלוקת שהביא לכשנתיים של עמידה במקום. היא העמידה את מדיניותה להכרעת העם בבחירות ב־1977, ובהן הביס את אינדירה מוררג'י דסאי ראשה של מפלגת ג'אנאטה, התאחדות של חמש מפלגות אופוזיציה. הוא הפך לראש הממשלה הראשון של הודו שלא שייך למפלגת הקונגרס.
ב־1979 נפלה ממשלתו של דסאי. צ'אראן סינג יצר ממשלת מעבר, ואחריה חזרה גנדי לשלטון בינואר 1980. גנדי הידקה את יחסי הודו-ברית המועצות, סירבה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל וב-1980 העניקה הכרה דיפלומטית לאש"ף.
מלחמת הודו-פקיסטן השלישית
- ערכים מורחבים – מלחמת הודו-פקיסטן השלישית, מלחמת העצמאות של בנגלדש
מלחמת הודו-פקיסטן השלישית הייתה עימות צבאי בין שתי המדינות שהתרחש במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש מ-3 בדצמבר 1971 ועד לנפילת דאקה ב-16 בדצמבר אותה שנה. המלחמה החלה במכה מקדימה של חיל האוויר הפקיסטני על 11 בסיסים של חיל האוויר ההודי, שהובילו להמשך מעשי האיבה ולמעורבותה של הודו מלחמת העצמאות של בנגלדש לצדם של הכוחות הלאומיים הבנגליים. כמלחמה שנמשכה 13 ימים בלבד, היה הייתה אחת הקצרות בהיסטוריה.[4]
במהלך המלחמה התנהלו קרבות בו-זמנית בחזית המערבית ובחזית המזרחית. המלחמה הסתיימה עם חתימת הפיקוד המזרחי של הכוחות המזוינים של פקיסטן על מסמך כניעה ב-16 בדצמבר 1971 בדאקה,[5] שציין את הפיכתה של מזרח בנגל למדינה העצמאית החדשה, בנגלדש. רשמית הודיעה מזרח פקיסטן על פרישתה מהאיחוד הפקיסטני עוד קודם לכן, ב-26 במרץ. בין 90,000 ל-93,000 אנשי צבא פקיסטניים נלקחו בשבי על ידי צבא הודו, כולל כ-80,000 איש שלא לבשו מדים, וכולל מספר קטן של חיילים בנגלים שנותרו נאמנים לפקיסטן.[6] שאר השבויים, 10,000 עד 12,500, היו אזרחים, בני משפחות של אנשי צבא פקיסטן ומשתפי פעולה.
היקף האבדות בנפש באירועים שקרויים רצח העם הבנגלי לא ידוע בשום רמה של דיוק. ממשלת בנגלדש טענה ש-3 מיליון איש נהרגו,[7] בעוד שוועדת חקירה רשמית של ממשלת פקיסטן העמידה את המספר על 26,000 הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית.[8] על פי דוח שחובר על ידי העיתונאית האמריקאית ממוצא הודי, סרמילה בוס, בין 50,000 ל-100,000 משתתפים פעילים בלחימה ואזרחים משני הצדדים איבדו את חייהם.[9] מחקר שפורסם ב-2008 ב-British Medical Journal על ידי זיאד אוברמייר, כריסטופר ג'. ל. מוראיי ועימנואלה גקידו מעריך שכ-269,000 נהרגו כתוצאה מהעימות. מפרסמי המחקר ציינו שמספר זה גבוה בהרבה מההערכה הקודמת של אוניברסיטת אופסלה ושל מכון המחקר לשלום באוסלו, שעמדה על 58,000.[10] על פי סרג'ור רחמן, ההערכה הרשמית של ממשלת בנגלדש שעמדה למעשה על 300,000 הרוגים (בבנגלית: "3 lahks"), תורגמה בטעות לאנגלית ל-3 מיליון.[11] כתוצאה מעימות זה נמלטו בין שמונה לעשרה מיליון איש והפכו לפליטים בהודו.[12]
בשנות השמונים
ביוני 1984 השתלטו אנשי התנועה הלאומית הסיקית, שדרשו אוטונומיה פוליטית ודתית רבה יותר לאזור פונג'ב, על מקדש הזהב באמריטסר. אינדירה גנדי נתנה הוראה לצבאה להסתער בכח על המקדש ובמבצע, שנקרא "כוכב כחול", נהרגו 492 אזרחים ו-83 חיילים והמקדש עצמו נפגע קשות. במהומות בימים שלאחר מכן נהרגו אלפי מפגינים.
ב-31 באוקטובר 1984 נרצחה אינדירה גנדי ביריות אקדח על ידי שני שומרי הראש. בנה הבכור של אינדירה, רג'יב גנדי, נבחר לראש הממשלה בעקבות ההתנקשות. גנדי התחייב לבצע רפורמות להפחתת התערבות המדינה בכלכלה וביקש לקדם את הפיתוח הטכנולוגי של המדינה. בתחום מדיניות החוץ הוא קירב את הודו לארצות הברית, תנועה המנוגדת למה שאמו עשתה בעשורים הקודמים.
בשנת 1987 פתחו פעילים אסלאמיים במערכה לשחרור קשמיר מידי הודו, אך נכשלו בכך. בעקבות הכישלון הוכפפו חבלי קשמיר וג'אמו לשלטון ההודי באופן ישיר.
ממשלתו של רג'יב שלחה כוח צבאי הודי לסרי לנקה, כאשר בהמשך נוצרו עימותים בין כוח צבאי זה לכוחות בדלנים טמילים בסרי לנקה. כתוצאה מסכסוך זה נרצחו אלפי חיילים הודים לאורך השנים בסרי לנקה והסכסוך יגבה בסופו של דבר גם את חייו של רג'יב גנדי.
לאחר הבחירות ב־1989, אף על פי שרג'יב גנדי ומפלגת הקונגרס זכו ברוב של המושבים, הוא לא הצליח ליצור ממשלה בעלת רוב מוחלט. הג'נאטה דאל, איחוד של מפלגות אופוזיציה, יצרה ממשל בעזרת המפלגה ההינדו־לאומית מפלגת בהאראטיה ג'נאטה (BJP) מימין והקומוניסטים משמאל. קואליציה זו התפרקה בנובמבר 1990, ולזמן קצר פלג של ג'אנאטה דאל שנתמך בידי מפלגת הקונגרס שלט בממשלה, עם צ'נדרה שק'הר כראש ממשלה. גם ברית זו התפרקה, והדבר הביא לבחירות לאומיות ביוני 1991.
בשנות התשעים
במאי 1991 נרצח רג'יב גנדי על ידי מחבלת מתאבדת טמילית מסרי לנקה בעת שלקח חלק במסע בחירות מקומי במדינת טאמיל נאדו. ארגון הנמרים הטמילים בסרי לנקה ביצע את הרצח כדי לנקום בגנדי על כך שבהיותו ראש ממשלה שלח כוח צבאי הודי לשמירת השלום בסרי לנקה, וכי חששו שאם הוא יבחר שנית לראשות הממשלה הוא ישלח שוב כוח דומה.
בבחירות זכתה מפלגת הקונגרס ב־213 מושבים והרכיבה קואליציה, שחזרה לשלטון תחת הנהגתו של פ"ו נרסימחה ראו. ממשלה זו שרדה את הכהונה של חמש שנים והחלה במהלך של ליברליזציה ורפורמה כלכלית, שפתחה את הכלכלה ההודית לסחר עולמי ולהשקעות עולמיות. הפוליטיקה הפנימית של הודו עוצבה גם היא מחדש, כשנאמנויות ישנות על פי קאסטה, אמונה ואתניות פינו את מקומן למפלגות אזוריות קטנות רבות.
בחודשים האחרונים של ממשלתו באביב 1996, הממשלה סבלה מכמה סקנדלים בשל שחיתות, שהביאו לתוצאות הגרועות ביותר עבור מפלגת הקונגרס בבחירות מעולם. המפלגה ההינדו־לאומית BJP נעשתה לאחר הבחירות במאי 1996 למפלגה הגדולה ביותר בלוק סאבאה (הבית התחתון של הפרלמנט), אך ללא הכוח המספיק להביא לרוב. תחת ראש הממשלה אטאל ביהרי ווג'פאיי, הקואליציה שלהם שרדה ל־13 ימים. כשכל המפלגות שואפות להימנע מבחירות חוזרות, קואליציה בת 14 מפלגות מונהגת בידי הג'אנאטה דאל קמה ויצרה ממשלה הידועה כחזית המאוחדת, תחת השר הראשי של קארנאטאקה, ה. ד. דווה גוודה. ממשלתו החזיקה שנה, עד שמנהיגה של מפלגת הקונגרס הפסיק את תמיכתו במרץ 1997. אינדר קומאר גוג'ראל נעשה לראש ממשלה תחת קואליציה רחבה מעט יותר.
בחירות חדשות הביאו ל־BJP את מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, והיא הצליחה להקים קואליציה. ב־11 במאי וב־13 במאי 1998, ממשלה זו עשתה מספר ניסויים בנשק גרעיני תת-קרקעיים, דבר שגרר אחריו סנקציות כלכליות יפניות ואמריקאיות, על פי החוק נגד התפשטות גרעינית. לאחר מכן הקואליציה התפרקה, ונערכו בחירות חדשות, אך התוצאה הייתה דומה לבחירות הקודמות.
ב-11 וב-13 במאי 1998 ערכה הודו סדרה של ניסויים גרעיניים תת-קרקעיים. ארצות הברית, תחת הנהגתו של ביל קלינטון, ביקשה בתגובה להטיל סנקציות כלכליות על הודו, אך הודו המשיכה לסרב לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
מלחמת קרגיל
- ערך מורחב – מלחמת קרגיל
מלחמת קרגיל (לעיתים מכונה גם "משבר קרגיל") היא מלחמה שהתנהלה בין הודו לבין פקיסטן בין מאי ליולי 1999, במחוז קרגיל שבחבל קשמיר. המלחמה החלה כאשר חמושים קשמיריים הנתמכים על ידי פקיסטן חצו את קו השליטה (LOC), המהווה גבול דה-פקטו בין הודו לפקיסטן בחבל קשמיר, והשתלטו על העמדות ההודיות בקרחון סיאצ'ן. בתגובה יצאה הודו למלחמה שנמשכה עד יולי, ובקרבות קשים הצליחו להשתלט על רוב השטחים שנתפסו על ידי הפקיסטנים. בסופו של דבר נאלצו הפקיסטנים לסגת גם משאר השטחים בלחץ אמריקאי. ההפסד הפקיסטני במלחמת קרגיל היה גורם משמעותי להפיכה הצבאית שהתרחשה בפקיסטן באוקטובר 1999, ובה תפס פרבז מושארף את השלטון.
קרחון סיאצ'ן, בו התנהלה עיקר המלחמה הוא שדה הקרב הגבוה ביותר בו התנהלו קרבות מעולם, ובהתאם לכך, מלחמת קרגיל היא המלחמה שהתנהלה במקום הגבוה ביותר מכל המלחמות, כ-5,000 מטר מעל פני הים.[13] מלחמה זו חשובה גם בשל הממד הגרעיני שבה, זו המלחמה הראשונה שהתנהלה בין הודו לפקיסטן כאשר שתי המדינות היו חמושות בפצצות אטום. במהלך המלחמה הושמעו על ידי שני הצדדים 13 פעמים איומים לשימוש בנשק גרעיני. זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה בה נלחמו שתי מדינות גרעיניות, שאף אחת מהן לא מעצמת על, באופן קונבנציונלי, ולפיכך הבנתה חשובה גם לתחום ההרתעה הגרעינית.ניתן לראות שבחודש פברואר של 2019 לאחר שארגון טרור בצע פיגוע בו נהרגו 45 שוטרים הודים חזוה לצין שארגון טרור זה נתמך על ידי פקיסטן. ההודים הגיבו בתקיפה אווירית הראשונה מאז מלחמת קרגיל. הפקיסטנים גם הם הגיבו ותקפו בהודו. במהלך התקיפה של הפקיסטנים שני מטוסים הודים הופלו וטייס אחד נלקח בשבי על ידי הפקיסטנים אך שוחרר כמה ימים לאחר מכן.
במאה ה-21
המתקפה על הפרלמנט ההודי התרחשה ב-13 בדצמבר 2001 ובמהלכה נהרגו 9 אנשים וחמשת המחבלים, חברי לשקאר-א-טייבה וג'יש-י מוחמד. מתקפה זו הגבירה את המתחים בין הודו לבין פקיסטן וגרמה למתיחות שהשתררה בין שתי המדינות בשנים 2001 – 2002. כתוצאה ממתיחות זו רוכזו כוחות משני צדי הגבול בין שתי המדינות ולאורך קו השליטה באזור קשמיר. היה זה מצב המתיחות הראשון בין שתי המדינות מאז מלחמת קרגיל ב-1999. הודו ריכזה את כוחותיה כתגובה למתקפה על הפרלמנט וכתגובה למתקפה על האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר. הודו טענה שהמתקפות בוצעו על ידי שני ארגוני הטרור שבסיסם בפקיסטן. המתקפה והפולמוס סביבה כמעט והביאו את שתי המדינות אל סף מלחמה גרעינית בשנים 2001 – 2002. אף על פי כן, מאמצי השכנת שלום בינלאומיים סייעו לצנן את המתחים.
בינואר 2004 ראש הממשלה ואג'פאיי תמך בפירוק הפרלמנט ובבחירות. בבחירות לפרלמנט במאי 2004 זכתה מפלגת הקונגרס בראשות סוניה גנדי (ממוצא איטלקי), אלמנתו של רג'יב גנדי, אבל גנדי בחרה שלא לקבל את ראשות הממשלה, והמליצה על מינוי מאנמוהאן סינג במקומה.
בשנת 2004 החלו הודו ופקיסטן בשיחות שלום על עתידו של חבל קשמיר.
בנובמבר 2008 נערכה מתקפת הטרור במומבאי שהייתה הגדולה מסוגה עם כ-200 הרוגים וכ-700 נפגעים.
ב-31 ביולי 2012 אירעה בהודו הפסקת החשמל הגדולה בעולם.
בשנת 2014 אז עלתה לשלטון מפלגת העם ההודית בראשותו של נרנדרה מודי.
הודו היא כיום היא המדינה השביעית בגודלה בעולם בשטחה והשנייה בעולם בגודל אוכלוסייתה (לאחר סיןׂ), והיא מונה מעל למיליארד אנשים. הממשל בהודו הוא דמוקרטי, וכנגזרת מכך, הודו היא גם הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. במונחי תוצר לאומי גולמי, הודו היא כיום המעצמה העשירית בגודלה בעולם. הכלכלנים צופים שאם שיעור הצמיחה הנוכחי יימשך, עד 2020 הודו תהיה המדינה המאוכלסת ביותר על פני כדור הארץ, ובשנת 2050, הודו תהיה הכלכלה השלישית בגודלה בעולם.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Snedden, Christopher (8 May 2007). "What happened to Muslims in Jammu? Local identity, '"the massacre" of 1947' and the roots of the 'Kashmir problem'". South Asia: Journal of South Asian Studies.
- ^ "Indo-Pakistani War of 1965". Global Security.
- ^ Kux, Dennis (1992). India and the United States : Estranged democracies, 1941–1991. Washington, DC: National Defense University Press. p. 238.
- ^ "World's shortest war lasted for only 45 minutes". Pravda. 10 March 2007.
- ^ "1971 War: 'I will give you 30 minutes'". Sify.com. Retrieved 14 April 2011.
- ^ Orton, Anna (2010). India's Borderland Disputes: China, Pakistan, Bangladesh, and Nepal. Epitome Books. p. 117.
- ^ White, Matthew, Death Tolls for the Major Wars and Atrocities of the Twentieth Century
- ^ Hamoodur Rahman Commission Report, chapter 2, paragraph 33
- ^ Jack, Ian, "It's not the arithmetic of genocide that's important. It's that we pay attention", The Guardian, 20 May 2011.
- ^ Obermeyer, Ziad, et al., "Fifty years of violent war deaths from Vietnam to Bosnia: analysis of data from the world health survey programme", British Medical Journal, June 2008.
- ^ Rahman, Serajur, "Mujib's confusion on Bangladeshi deaths", Letters, The Guardian, 23 May 2011.
- ^ Rummel, Rudolph J., "Statistics of Democide: Genocide and Mass Murder Since 1900", Chapter 8, Table 8.2 Pakistan Genocide in Bangladesh Estimates, Sources, and Calculations.
- ^ יגאל צור, המלחמה שמעולם לא הסתיימה, באתר ynet, 2 ביוני 2002
29396555היסטוריה של הרפובליקה של הודו