היסטוריה של המחשב האישי

מחשב אישי הוא שם כללי למחשב שמיועד למשתמש יחיד, במחיר ובגודל המתאימים לצריכה פרטית, ובגודל שלא מתאים להגדרה של מחשב כף יד.

במחשב אישי המעבד הוא על שבב יחיד, או "מיקרו-מעבד". עד הופעת המחשבים האישיים, לא היו מחשבים המבוססים על מעבד בשבב יחיד, וכתוצאה מכך, אפילו המחשבים הקטנים ביותר היו גדולים ויקרים לפחות בסדר גודל יותר ממחשב אישי. לקראת סוף המאה העשרים, תצורת המחשב האישי, בווריאציות שונות הפכה דומיננטית בעולם המחשוב, ולמעט מספר לא גדול של מחשבי-על, כמעט כל המחשבים, כולל שרתים, היו בנויים בתצורה זו. בתחילת המאה ה-21 גדלה מאוד התפוצה של מחשבים לשימוש אישי, שכבר לא נחשבים "מחשב אישי": טלפונים חכמים ומחשבי כף-יד אחרים, ולקראת העשור השני של המאה, מכירות המחשבים האישיים הגיעו לשיא, ומאז החלו לרדת, במקביל לעלייה במכירות של מחשבי טאבלט וטלפונים חכמים, וייתכן שהמגמה היא החלפת המחשבים האישיים במכשירים אלו, בדומה לאופן בו המיני-מחשבים דחקו את רגלי המחשבים המרכזיים ("מיינפריים"), והמחשבים האישיים דחקו את רגלי המיני-מחשבים.

התפתחות טכנולוגית שהובילה למחשב האישי

מאז הופיעו המחשבים הראשונים, גבולות המחשוב התקדמו ללא הרף בשני הכיוונים: למעלה ולמטה. ההתקדמות "למעלה" התבטאה בבניית מחשבים חזקים יותר ויותר: מעבדים עם יכולות מוגברות, מהירים יותר, זיכרון ואחסון גדולים יותר, והגדלת מספר המעבדים במחשב. ההתקדמות "למטה" התבטאה במאמץ מתמיד ליצור מחשבים קטנים, ובעיקר זולים, ככל הניתן, תוך ניסיון לשמור על עוצמת מחשוב גדולה ככל האפשר.

לקראת שנות ה-70, מחשבים נהיו נגישים יותר ויותר: פותחו מערכות הפעלה של time sharing שמאפשרות גישה בו זמנית אינטראקטיבית למחשב למספר משתמשים, בעזרת מסופים מקומיים או מרוחקים. באותו זמן החלו גם להופיע מיני מחשבים, שצצו באקדמיה, מעבדות מחקר, עסקים קטנים, ומחלקות בחברות גדולות. יותר ויותר אנשים, נחשפו למחשב כמתכנתים, משתמשים, או גם וגם. כמה מאנשים אלו רצו גישה קלה וזמינה יותר למחשב, שיהיה ״שלהם״, והיו מוכנים להתאמץ ולשלם כדי להשיג זאת.

המחשבים הקטנים והזולים ביותר של סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 עדיין לא התאימו לצריכה פרטית. כדי להתאים לצריכה פרטית, המחשב צריך להיות קטן וקל מספיק כדי "להסתפק" בשולחן כתיבה כבסיס, והדרישות שלו, מבחינת צריכת חשמל, אקלים, רעש, ומחיר, צריכות להיות דומות פחות או יותר למוצרי צריכה אלקטרוניים אחרים, כמו סטריאו, טלוויזיה, מערכת וידאו, וכן הלאה.

תעשיית המוליכים למחצה התקדמה בהתמדה, ובמחצית הראשונה של שנות ה-70 הופיעו, כמה סוגים חדשים של רכיבים, שביחד אפשרו את הצעד הבא: מחשב שמגשים את הדרישות הללו. רכיבים אלו הם:

• שבבי זיכרון שהופיעו והחלו להחליף את התקן הזיכרון העיקרי עד אז, זיכרון ליבה מגנטית.
• מיקרו-מעבדים: שהופיעו במטרה להחליף את המעבדים מהדור הקודם, הבנויים ממעגל מודפס שמכיל רכיבים רבים
• שבבים היקפיים, שמממשים פונקציות שונות הנחוצות למחשב מועיל, בדומה למעבד, כל שבב כזה מחליף מעגל הבנוי ממספר רב של רכיבים בדידים

התקן זיכרון מבוסס טרנזיסטורים (מכונה "זיכרון מצב מוצק"), היה בשימוש לפחות מאז אמצע שנות ה-60, אך הוא היה יקר בכמה סדרי גודל יותר מזיכרון ליבה, ושימוש בזיכרון כזה הוגבל לשימושם קריטיים, כמו אוגרי המחשב. עם הגדלת מספר הטרנזיסטורים על גבי שבב יחיד, מחיר זיכרון מצב מוצק ירד בהתמדה, ובתחילת שנות ה-70, המחיר עבר את הנקודה הקריטית, כשהשתווה במחירו למחיר זיכרון ליבה (כסנט אמריקאי לסיבית), ולקראת אמצע העשור, מחיר 4KB זיכרון (בערך הנפח המינימלי למה שנחשב "מחשב מועיל"), הגיע לתחום שמתאים לצריכה ביתית. לזיכרון מבוסס מוליך למחצה יש מספר יתרונות ברורים על זיכרון ליבה: צפיפות, צריכת הספק, ובעיקר, מהירות גישה. היתרון הגדול ביותר של זיכרון "מצב מוצק" הייתה ההבטחה: חוק מור חוזה שנפח הזיכרון יוכפל מדי 18 חודשים בערך, עבור מחיר וגודל פיזי נתון.

המיקרו-מעבדים, שגם הם החלו להופיע בתחילת העשור, היוו מהפך דרמטי יותר. במחשבים הראשונים, כמו האניאק, או הויצק שנבנה בישראל, למעשה חלק הארי של המחשב השלם הוא המעבד. עם הזמן, ועם ההתקדמות בטכנולוגיית המעגל המשולבים, רכיב המעבד במחשבים הצטמצם, ובמיני מחשבים של סוף שנות ה-60, המעבד מומש בעזרת "לוח" או מעגל מודפס אחד או שניים, כשמסביבו מכללים נוספים כמו זיכרון, מנגנוני קלט/פלט, אחסון וכן הלאה. הצעד הבא היה טבעי וברור, והשאלה לא הייתה "האם יופיע מעבד שלם על שבב יחיד", אלא מתי יופיע מעבד כזה, ומי יהיה הראשון. התשובה: 1971, ואינטל. זמן קצר אחרי שהמעבד הראשון, אינטל 4004 עלה על קרשי הבמה, הגיעו בעקבותיו מעבדים נוספים, המתאימים יותר לשמש כמעבד של מחשב ממש, מאינטל ומחברות נוספות. עד סוף 1974 כבר היו מספר מעבדים של מספר חברות בשוק, כששני העיקריים היו ה-6800 של חברת מוטורולה, וה-8080 של אינטל.

סקירה

המבשרים - אינטל 8008 (1972)

ערך מורחב – מחשבים אישיים לפני 1975

המיקרו מעבד הראשון, אינטל 4004, היה מוגבל מכדי לשמש מעבד של מחשב כללי. ב-1972, הוציאה אינטל מעבד שני, בשם 8008, שכבר כמעט התאים, וכבר באותה שנה, החלו להופיע תוכניות למחשבים המבוססים עליו, ולצידן מחשבים ממש. חלק מהם היו פרויקטים, שגם אם ייצרו מחשב עובד, לא הפכו אותו למוצר. המחשב הכללי הראשון שהיה מבוסס על ה-8008, למעשה המחשב הכללי הראשון המבוסס על מיקרו-מעבד כלשהו, שהיה זמין מסחרית, היה המיקראל (Micral(צר')) הצרפתי, שהחל להימכר ב-1973. מבחינות רבות מכונה זו מתאימה להגדרה של "מחשב אישי", אבל מחירו היקר מצד אחד, ומגבלותיו מצד שני, מנעו אפשרות של הצלחה בקנה מידה משמעותי, ורוב השימושים של המיקראל היו כמחשב ייעודי, בפרויקטים שונים של הממשלה הצרפתית, ולא כ"מחשב אישי". בערך באותו זמן, הופיע מחשב קנדי בשם MCM/70, המבוסס על אותו מעבד. בשנה הבאה, 1974, הופיעו בארצות הברית מחשבים נוספים המבוססים על המעבד, בפרטSCELBI וMark-8.

אף אחד ממחשבים אלו לא זכה לתפוצה נרחבת, ובדרך כלל, מידת השפעתם על המחשבים שבאו אחריהם מוגבלת.

סיבוב ראשון: מעבדי 8-סיביות

ב-1975 החלו להופיע מחשבים המבוססים על ה-8080 של אינטל וה-6800 של מוטורולה. הראשון, Altair 8800 של חברת Micro Instrumentation and Telemetry Systems, הוצג בגיליון חג המולד 1974 של המגזין Popular Electronics, ונמכר החל בינואר 1975. האלטייר החל לבסס סביב עצמו תעשייה: בתחילה כרטיסי הרחבה לאלטייר, ואחרי זמן קצר גם מחשבים תואמים. יצרנים נוספים, חלקם מתחרים ישירים עם מחשבים אחרים, ועשרות יצרנים של ציוד היקפי והרחבות שונות החלו לפעול. מחשבים אלו בדרך נבנו בקופסאות גדולות, שבתצורתם הבסיסית היו לא הרבה יותר מכרטיס שמכיל את המעבד וזיכרון מינימלי, ספק כוח, פנל קדמי עם מתגים ומנורות, ו"לוח אם", אליו ניתן להוסיף כרטיסים נוספים. המחשב הבסיסי לא כלל מסך (או אפילו כרטיס מסך), מקלדת (או בקר למקלדת), או כמעט כל אמצעי קלט/פלט, מעבר לשורות מפסקים ומנורות בפנל הקדמי. רוב המחשבים מדור זה נמכרו כקיטים, ולמעשה השוק היה בנוי מחובבים: הדבר היחיד שמחשבים אלו ידעו לעשות בהתחלה היה "להיות מחשב": הם לא יכלו לעשות שום דבר מועיל, הן בגלל מגבלותיהם - אי אפשר לשמור, להדפיס, אין אפילו מקלדת ומסך, והן משום שעדיין לא הייתה למעשה שום תוכנה זמינה שידעה לעשות משהו מועיל.

תוך זמן קצר מספר לא מבוטל של חברות (בדרך כלל "חברה" כזו צמחה משניים או שלושה מהנדסים, הפועלים מסדנה במוסך ביתי) הציעו מגוון רחב של כרטיסי הרחבה לאלטייר - כרטיסים המאפשרים חיבור לאמצעי קלט-פלט שונים, ובעיקר כרטיסי זיכרון. חלק מהמוצרים הללו התחרו במוצרים של MITS, וחלקם סיפקו יכולות אחרות, החלו להופיע תוכנות, בתחילה על סרטי נייר מנוקבים, ואחר כך (כשהופיעו כרטיסי ההרחבה המתאימים) בעזרת רשמקול חיצוני.

בתחילה, דרך השיווק היחידה הייתה בדואר, אבל במהרה נפתחו חנויות מחשבים. ירידים שהוקדשו למחשבים אישיים נפתחו. היריד הראשון באלבקרקי, היה "יריד אלטייר", וחברת MITS מנעה מחברות שנתפסו כ"מתחרות" להציג. המתחרים לא נבהלו, והציגו את מרכולתם במלון סמוך ליריד. הירידים הבאים, בדרך כלל בחוף המזרחי או המערבי של ארצות הברית, לא התרכזו במחשב יחיד, ומיריד ליריד היו אירוע גדול יותר, עם יותר מציגים, יותר משתתפים, ויותר סיקור עיתונאי. ביריד בניו ג'רזי ב-1976 הציגו עשרות יצרנים של מחשבים, הרחבות, כרטיסי וידאו, מדפסות, ועוד. בפרט, ביריד זה הוצגו כמה מחשבים מעניינים - ה-SOL-20, וחנות ניו-יורקית למחשבים פינתה פינה בדוכן שלה לשני יזמים מהחוף המערבי שהציגו מחשב לוח בשם "אפל" (מאוחר יותר שונה שם המחשב ל-"אפל 1" או "אפל I").

מגזינים המוקדשים למחשבים אישיים החלו להופיע. שוב, אחד הראשונים היה העלון שהפיצה חברת MITS, והוקדש למידע על האלטייר. לעלון זה תרמו בשנותיו הראשונות מייסדי מיקרוסופט, פול אלן וביל גייטס. לעלון זה הצטרפו מגזינים נוספים, שלא היו קשורים ליצרן או למחשב מסוים.

ב-1977 הגיעו לשוק שלושה מחשבים חדשים, שהגדירו מחדש איך נראה מחשב אישי: המחשבים, PET של חברת קומודור אינטרנשיונל, Apple II (נכתב בדרך כלל "Apple ][") של חברת אפל, ו-TRS-80 של חברת רדיו שק.

בשנים הבאות הצטרפו לשלושת המחשבים הללו, מחשבים "ביתיים" נוספים, כולם מחשבי 8-סיביות: סדרת מחשבים של חברת אטארי - 400, 600 ו-800, VIC-20 של קומודור, מחשבים אירופיים כמו סינקלייר ואקורן, מחשב נוסף של חברת רדיו שק שהיה מבוסס על מעבד 6809 של מוטורולה בשם "מחשב צבע" (Color Computer, נקרא לעיתים בשם החיבה CoCo), ורבים אחרים.

לצד מחשבים אלו, שגשגה תעשיית המחשבים שהיו פחות "ביתיים", ופנו לחובבים ולשוק העסקי. בתעשייה זו שלט אפיק S-100, שנוצר והופיע לראשונה במחשב אלטייר של MITS, מערכת הפעלה CP/M, שאומצה על ידי IMSAI, ובהמשך הותאמה כמעט לכל מחשבי ה-S-100, ומעבד Z80 של זילוג.

כמה מהחברות בשוק זה, מלבד MITS עם אלטייר, ו-IMSAI, היו Processor Technology עם מחשב SOL, כוכב הצפון, או Northern Star, קרוממקו, וקטור גרפיקס (חברה שבין הדברים שייחדו אותה, הייתה העובדה שהוקמה ונוהלה על ידי שתי נשים), אוסבורן, קייפרו, ועשרות חברות נוספות.

למחשבים אלו היה ההיצע העשיר ביותר לתוכנה עסקית, עם יוצא מהכלל חשוב - הגיליון האלקטרוני הראשון, הוצג ב-1979 למחשב אפל II ולא למכונת CP/M. שנה אחר כך כבר היו מספר גיליונות עבור CP/M, כשוויזיקלק עצמו היה אחד מהם. היצע התוכנה העסקית ל-CP/M כלל מעבדי תמלילים, ביניהם WordStar, תוכנות לניהול חשבונות ולניהול משרד, בסיסי נתונים (ביניהם dBase II), תוכנות תקשורת, ועוד. המחיר האופייני של מחשבים בשוק זה היה גבוה יותר מהשוק הביתי, ושלושת המחשבים מ"שלישיית 77" ניסו במידה מסוימת של הצלחה להתבסס גם בשוק זה.

, למעשה שלטו בשוק המחשבים האישיים, עד 1981, כשחברת IBM הצטרפה לשוק עם מחשב אישי ששינה את כללי המשחק - IBM PC.

IBM-PC

הופעת המחשב האישי של IBM, ב-1981, הפכה את המחשבים האישיים מהדור הקודם מיושנים, וסימנה את תחילת העידן הבא. המכונות הבאות שהופיעו בתצורה הקודמת (מעבד 8 סיביות וזיכרון המוגבל ל-64K) הופנו ברובן לשימוש ביתי, פעמים רבות כמכונות משחק או מחשבים לימודיים, כמו קומודור 64, ספקטרום סינקלייר, ו-BBC מיקרו.

כמעט מרגע שהופיע ה-PC, חלק הארי של התעשייה התרכז בו: תעשיית התכנה למחשבים אישיים גדלה בסדרי גודל בעשר השנים הבאות, ולצידה תעשיית חומרה: בתחילה כרטיסים וציוד היקפי, ותוך שנים ספורות מחשבים תואמים. בשנים הבאות טכנולוגיית המעבדים המשיכה להתפתח, החל ב-PC המקורי, עם מעבד 16-סיביות וכמה עשרות אלפי טרנזיסטורים, ועד למעבדים 64-סיביות, מרובי-ליבות, הבנויים ממיליארדי טרנזיסטורים לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, כשבכל צעד מהדרך נשמרת תאימות לאחור, ו-PC מ-2017 יכול להריץ, ללא שינוי, את רוב התכנה שרצה על ה-PC המקורי. הרוב המכריע של מחשבים בשימוש ב-2017 הם אבולוציה ישירה של ה-PC.

בעשר השנים אחרי הופעת ה-PC, הוא כבש את מקומו לא רק כמחשב אישי, אלא כמכונת העסקים המרכזית: באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, כמעט לכל עובד משרד במדינות המערב היה "מחשב אישי" על שולחן המשרד (או לעיתים מתחתיו), והמחשב שימש כמכונת המשרד העיקרית לצד הטלפון. רובם המכריע של מחשבים אלו היו מחוברים ברשת מקומית. מחשבים אישיים נחשבו לפריט שגרתי גם בבית.

לקראת המאה ה-21, המחשב האישי, יחד עם תוכנה מיוחדת שנקראת דפדפן, היה לשער הכניסה הסטנדרטי לאינטרנט, והגידול העצום בתפוצת האינטרנט לווה בגידול דומה בצריכת מחשבים אישיים לבית.

אחרי ה-PC

גם אחרי הופעת ה-PC, המשיכו להופיע דגמים אחרים של מחשבים אישיים, שברובם ניתנים לחלוקה לשלושה סוגים: מחשבי 8-סיביות, שבדרך כלל היו דגמים משופרים של מחשבים שהופיעו לפני ה-PC, מחשבים שהציעו תכונות משופרות לעומת ה-PC, ומחשבים תואמי PC.

מספר מחשבי 8-סיביות, כמו סינקלייר ספקטרום וקומודור-64, שהופיעו ב-1982 זכו להצלחה ניכרת בשוק, אבל נתפסו בעיקר כמכונות משחקים, מעין צעצוע, ולא כתחרות ל-PC.

החל ב-1983 הופיעו בשוק מספר מחשבים אישיים המבוססים על מעבד מוטורולה 68000 (מכונה לפעמים 68K), החל ממחשב הליזה של חברת אפל (1983), ואחריו מקינטוש של אותה חברה (1984), קומודור אמיגה (1985), אטארי ST ‏(1985). באנגליה, חברת סינקלייר הוציאה את הסינקלייר QL, מחשב המבוסס על מעבד ‏68008‏ ב-1984. מאלה, רק המקינטוש הצליח באופן משמעותי. הופיעו גם מחשבים נוספים עם הצלחה מוגבלת המבוססים על מעבדים אחרים, כמו IBM-RT, שנחשב בדרך כלל למחשב האישי הראשון המבוסס על מעבד RISC ‏(1986), וארכימדס של חברת Acorn ‏(1987), שהיה המחשב הראשון שמבוסס על מעבד ARM, המעבד הדומיננטי בטלפונים חכמים ומחשבי כך יד בעשור השני של המאה ה-21.

ב-1984 הציגה חברת אפל את ה"מקינטוש", שחשף את הציבור הרחב לממשק משתמש גרפי, רעיון חדש יחסית שעד אז היה מוכר למעטים. בעקבות המקינטוש, ממשק המשתמש הגרפי הפך תוך שנים מספר לסטנדרט במערכות הפעלה שונות. נכון ל-2019, רוב המחשבים האישיים מופעלים על ידי מערכת הפעלה של חברת מיקרוסופט, בשם חלונות. מערכות הפעלה נוספות הופיעו, אך אף אחת מהן, פרט למערכת ההפעלה של המקינטוש (בתחילה Mac OS ואחר כך OS X) לא זכתה לתפוצה נרחבת כמערכת הפעלה למחשב אישי, אם כי לאחת מהן, לינוקס, יש נוכחות דומיננטית כמערכת הפעלה לשרתים.

מחשבים "תואמי PC" החלו להופיע זמן קצר אחרי הופעת ה-PC עצמו, ולקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הפכו לגורם הדומיננטי בשוק המחשבים האישיים, במקביל לצמצום נתח השוק של חברת IBM, שבשנת 2000 למעשה פרשה סופית מהשוק (IBM המשיכה למכור מחשבי נייד שיוצרו על ידי החברה הסינית לנובו, ומחשבים בארכיטקטורת PC לשוק השרתים). ב-2017, למעלה מ-80% מהמחשבים האישיים בעולם הם "תואמי PC", והרוב המכריע של האחרים הם מחשבי אפל מקינטוש.

הגידול הרצוף והמתמיד ביכולת ובביצועים של המחשב האישי גרם לכך ש"זמן החיים" של מחשב אישי במשרד בדרך כלל לא עולה על חמש או שש שנים, ופעמים רבות פחות מכך. כש-IBM הציגה את המחשב האישי ב-1981, התצורה הבסיסית הגיעה עם זיכרון של 64KB, הניתן להרחבה על 640KB (או כ־0.64MB). כ-35 שנים אחר כך, במחצית העשור השני של המאה ה-21, מחשב אישי אופייני מכיל בין כ-4GB לכ-64GB (בערך פי 10,000 עד 100,000). המאפיינים האחרים, כמו נפח האחסון, ביצועי המעבד, רזולוציית המסך, וכן הלאה, גדלו גם הם, בכמה סדרי גודל כל אחד.

לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, עם הגידול המתמיד בתפוצת טלפונים חכמים ומחשבי כף יד, שוק המחשבים האישיים עובר האטה והצטמצמות: ב-2010 נמכרו מעל 340 מיליון מחשבים בעולם, וב-2015 כ-240 מיליון.

היסטוריה

אלטייר (1975 - 1979), ו-S-100‏ (1975 - 1985)

ערך מורחב – Altair 8800

פחות משנה אחרי ההכרזה של אינטל על המעבד 8080, הופיע המחשב האישי הראשון שהיה מבוסס עליו: אלטייר.

האלטייר היה קופסת מתכת גדולה, ששאלה את צורתה ממחשבי המיני של תחילת שנות ה-70, ומציוד מעבדה. פרט לקופסה, המחשב הכיל לוח קדמי, עם מפסקים ומנורות, ספק כוח, ולוח אם בו נועצים כרטיסים שונים - בראש וראשונה כרטיס המעבד, ולאחריו כרטיסי זיכרון, וכרטיסים לקלט/פלט. בתצורתו הבסיסית המחשב חסר תועלת כמעט לחלוטין, עם 256 בתים של זיכרון, ובלי כל אמצעי קלט פלט מלבד הפנל הקדמי - כמה עשרות מנורות ומפסקים.

כדי להפוך מחשב כזה לדבר מה מועיל, היה צורך להרחיבו, בדרך כלל על ידי הוספת כרטיסים עם זיכרון, ואמצעי קלט פלט. יתרה מזאת, התצורה האפיינית בה נמכר המחשב הייתה קיט, והחובב שקנה מחשב היה צריך להלחים את הרכיבים על המעגל המודפס, להלחים עשרות חוטים בין לוח האם לפנל הקדמי וספק הכוח (שגם אותו יש להרכיב ולהלחים), ולהרכיב מכנית את החלקים השונים בקופסה, מלאכה שדרשה עשרות שעות, ובמהלכה כמעט בלתי אפשרי להימנע מטעויות, שאותן צריך אחר כך למצוא ולתקן כדי לקבל בסופו של דבר מחשב עובד, שכאמור, היה כמעט חסר תועלת. למרות זאת, החברה מכרה אלפי מחשבים כבר בשנה הראשונה. עשרות מועדוני חובבים נפתחו בכל רחבי ארצות הברית, ובארצות נוספות. הופיעו חנויות וסוכנויות דרכן אפשר היה לקנות מחשבים, תוכנה, וציוד, אם כי לפחות בשנים הראשונות, התעשייה התבססה בעיקר על הזמנה דרך הדואר: מוצר חדש הופיע בדרך כלל באחד המגזינים, ואנשים שלחו בדואר המחאות, כשבחלק מהמקרים המוצר עצמו עדיין לא היה קיים, או שפיתוחו לא נשלם.

מחשבים נוספים החלו להופיע, ורבים מהם התבססו על אפיק הנתונים של האלטייר, שקיבל את הכינוי S-100 (השם אומץ על ידי התעשייה והעיתונות, למגינת לבו של אד רוברטס, מייסד MITS, שטען שהשם הנכון הוא "אפיק האלטייר", וחש שהיצרנים האחרים הפקיעו, או גזלו משהו ששייך לו), ובהמשך הריצו CP/M, מערכת הפעלה שפיתח גארי קילדל בחברת "דיגיטל ריסרץ'".

מחשב S-100 הראשון אחרי האלטייר היה ה-IMSAI-8800. מחשב זה, שהופיע לקראת סוף 1975, היה בתצורה זהה לתצורת האלטייר, וגם הוא נמכר כקיט או קיט מורכב, כמו האלטייר. ה-IMSAI תיקן כמה מהפגמים של האלטייר - ספק כוח לא מספיק גדול, ושיפורים בלוח הקדמי. במקביל, יצרנים נוספים החלו למכור לוחות עבור האלטייר - בתחילה לוחות זיכרון, ובהמשך לוחות שסיפקו קלט/פלט, כמו כרטיס וידאו למסך.

ב-1976, כבר היו מספר מחשבים נוספים, חוץ מהאלטייר וה-IMSAI. ביריד באטלנטיק סיטי, ב-1976 (אותו היריד בו ווזניאק וג'ובס הציגו את ה-אפל I, וחברת קרוממקו הציגה את השדרוג הראשון שכלל Z80), הציגה חברת Processor Technology מחשב חדש בשם Sol-20, שבישר את אחת התצורות הנפוצות של השנים הבאות: מארז יחיד שמכיל את המעבד, מקלדת, יציאת וידאו לטלוויזיה ביתית או מוניטור, ומתאם לכונן קלטות (טייפ רקורדר) ביתי, לטעינת תוכנה ושמירת מידע.

אף על פי שכבר בסוף 1975 היו בשוק מחשבים שלא היו "תואמי אלטייר", וכאלו המשיכו להופיע, הרי שהאלטייר ותואמיו שלטו בשוק עד 1977, וגם לאחר מכן היו גורם מכריע, עד להופעת המחשב האישי של IBM ב-1981.

זילוג Z80

המהנדס שפיתח את המעבדים הראשונים של חברת אינטל, אינטל 4004, אינטל 8008 ואינטל 8080 (המעבד שהניע את האלטייר, ה-IMSAI וה-SOL), פדריקו פגין, לא היה מרוצה באינטל, ולקראת סוף 1974, פחות משנה אחרי שה-8080 החל להימכר, עזב את החברה כדי לפתוח את חברת זילוג. תוך חודשים ספורים צירף אליו את מסטושי שימה, המהנדס שעבד איתו על פיתוח ה-4004 וה-8080, ובתחילת 1976, הציגו מעבד חדש: זילוג Z-80. מעבד זה היה חזק ומהיר יותר מה-8080, ונבנה בטכנולוגיה עדיפה.

פחות או יותר אחרי הופעת ה-Z80, התצורה האופיינית למחשבי S-100 הייתה Z80, ומערכת הפעלה CP/M. עשרות ואולי מאות חברות שונות הציעו מחשבים מבוססי S-100, וחברות רבות נוספות הציעו כרטיסים ורכיבים אחרים, ותעשייה משגשגת צמחה בשוק ה-CP/M שנחשב עד להופעת ה-PC לשוק ה"מקצועי" יותר שמתאים לסביבה עסקית יותר.

מחשבים עם CP/M, מעבד זילוג, ואפיק S-100 המשיכו להיות משמעותיים בשוק עד אמצע שנות ה-80. כמה דגמים שהצליחו במיוחד היו אוסבורן 1, וסדרת מחשבים של חברת Kaypro, שכללו יחד עם המחשב חבילות תוכנה ששוויין לפי מחיר היצרן מסתכם כמעט במחיר המחשב כולו, והוצגו בתצורת "מחשב מיטלטל".

MOS 6502

צוות מוטורולה שפיתח את משפחת ה-6800, גייס לקראת אמצע הפיתוח מהנדס ואיש שיווק בשם צ'ארלס (צ'אק) פדל. פדל הגיע למסקנה שיש להוריד את מחיר המעבד באופן משמעותי: מוטורולה תמחרה את המעבד ב-$175, והנהלת החברה סברה שזה מחיר נכון - המעבדים מנסים להחליף מיני מחשבים שמחירם עשרות אלפי דולרים, והחברה המתחרה, אינטל, תמחרה את ה-8080 ב-$360.

פדל נואש מלשכנע את מוטורולה להנמיך את המחיר, והחליט לעזוב את החברה. באותו הזמן, מוטורולה החליטה להעביר את צוות הפיתוח של המעבדים מאריזונה לטקסס, ומספר עובדים שלא היו מעוניינים לעבור לטקסס חברו לפדל, והצטרפו לחברת מוליכים למחצה קטנה בשם MOS, שהתמחתה בייצור שבבים ייעודיים לצרכים שונים (בין השאר שבבים למחשבונים), במטרה לפתח מעבד חדש, שיימכר במחיר נמוך בהרבה מהמעבדים של אינטל ומוטורולה.

פדל וחבריו הצליחו במשימתם, ופיתחו שני שבבים, להם קראו 6501, ו-6502. הראשון תומחר ב-$20, והוא תואם מבחינה חשמלית (אם כי לא בסט הפקודות) ל-6800 של מוטורולה, כך שתכנון שמשתמש ב-6800 יכול להחליפו ב-6501 בלי כל שינוי בחומרה (במחיר של כתיבת התוכנה מחדש). השני, 6502, תומחר ב-$25, ואינו תואם ל-6800 מבחינה חשמלית. תביעה משפטית של מוטורולה גרמה להפסקת קו ה-6501, ו-MOS התרכזה ב-6502, שתוך זמן קצר הפך למוצר העיקרי של החברה.

MOS הציגה את שני המעבדים בספטמבר 1975, בוועידה בשם WESCON בסן פרנסיסקו. אחרי כתבות על המעבד בעיתונות המקצועית. להכרזה הייתה השפעה משמעותית: מיד לאחריה, מוטורולה ואינטל הפחיתו את מחיר המעבדים שלהן לפחות מ-$100.

כדי לקדם את מכירות המעבד, ולסייע לפיתוח מוצרים המבוססים עליו, בנה פדל מחשב-לוח בשם KIM-1, שתוכנן כמערכת פיתוח מינימלית. חברת אינטל וחברות אחרות מכרו מערכות פיתוח למעבדים שלהן, בדרך כלל במחיר אלפי דולרים, ופדל, שתמחר את המעבד במחיר עשירית מהמעבדים הקיימים, הבין שגם מערכת הפיתוח צריכה להיות זולה. KIM-1 הוא מחשב לוח, עם פונקציונליות מרשימה, יותר מכל מחשב-לוח אחר עד אז. למעשה, אחרי שהמשתמש הוסיף ספק כוח, המחשב הצנוע היה יותר שימושי מהאלטייר בתצורתו הבסיסית: הלוח הכיל צג דיגיטלי של 6 ספרות הקסדצימליות, (בדומה לצג של מחשבון), לוח מקשים של 24 מקשים, 2KB קושחה עם תוכנת "מוניטור" ושגרות קלט-פלט, קצת יותר מ-1KB זיכרון, ושני רכיבי קלט-פלט שהתחברו לשני מחברי שפה (edge-connectors), שבעזרתם ניתן היה, בין השאר, להתחבר לטלטייפ ולכונן קלטות, כל זאת במחיר $245, שהוצע ללקוח לא כקיט, כמו רבים מהמחשבים האישיים של התקופה, אלא כמוצר שלם ובדוק.

חברת קומודור, שנוסדה על ידי ניצול השואה הקנדי ג'ק טראמל, כיצרנית מכונות כתיבה, עברה לייצור מכונות חישוב, ומשם למחשבונים. בתחילת שנות ה-70, מספר יצרניות של מוליכים למחצה פיתחו ומכרו שבבים למחשבונים, וחברות רבות יצרו מחשבונים המבוססים על שבבים אלו. לקראת אמצע העשור התחוללה בתחום מלחמת מחירים בהובלת טקסס אינסטרומנטס - יצרנית שבבים שהחליטה להיכנס לשוק המחשבונים, ומכרה במחירים שחברה שלא מייצרת את השבבים בעצמה לא יכולה לעמוד בהם. למעשה, פרט ל-HP בקצה העליון של השוק, רק טקסס אינסטרומנטס והחברות היפניות שרדו. אחת החברות שנפלטו משוק המחשבונים הייתה MITS, שפנתה לפתח ולייצר את האלטייר. לעומת MITS, שמכרה קיטים בדואר והעסיקה קומץ עובדים, קומודור הקנדית הייתה חברה מבוססת. כשגם קומודור הובסה במלחמת המחירים ועזבה את השוק, החליט טראמל שתי החלטות: להיכנס לשוק המחשבים האישיים, ויותר מכך - להפוך ליצרן שבבים בעצמו, כדי לא להיות שוב נתון לחסדי ספק שהופך למתחרה.

קומודור ו-MOS היו בקשרים עסקיים (חלק מהמחשבונים של קומודור היו מבוססים על שבבים של MOS), וכשחברת האם של MOS, חברת אלן בראדלי קיבלה "רגליים קרות" מהתביעה המשפטית של מוטורולה, רכש טרמאל את MOS (ב-1976), והטיל על פדל לפתח מחשב אישי מבוסס 6502. פדל תכנן מחשב המבוסס במידה רבה על KIM-1, שנקרא PET.

בשנים הבאות הופיעו מחשבים רבים המבוססים על 6502 ונגזרותיו, ביניהם: קומודור PET, אפל II, קומודור VIC-20, קומודור 64, מחשב BBC Micro, אטארי 2600 (קונסולת המשחק הראשונה בעולם המבוססת על מיקרו מעבד), סדרת מחשבים של אטארי, בשם 400 ו-800, ועוד.

מחזור 77: קומודור PET, רדיו שק TRS-80, אפל ][

קומודור PET
Commodore PET

אפל II
Apple II

ה-PET של קומודור היה אחד משלושה מחשבים שהמגזין BYTE כינה "שלישיית 1977" (1977 Trinity). שני האחרים היו TRS-80 של חברת רדיו שק, ואפל ][ של חברת אפל. שניים משלושת המחשבים של "מחזור 77" מבוססים על ה-6502, והשלישי על מעבד Z-80 של זילוג. שלושת המחשבים התאפיינו בפרטים הבאים:

• המחשב נמכר כמוצר מורכב, בדוק ועובד, במארז מעוצב, לא כקיט
• לפחות 4K זיכרון
• מקלדת (רוב המחשבים הקודמים לא כללו מקלדת כחלק מהחבילה)
• יציאת וידאו. שניים מהם כללו גם את המסך עצמו: ב-PET המסך בנוי כחלק אינטגרלי מהמארז, וה-TRS-80 כולל את המסך כחלק מהחבילה
• קושחה, שכוללת מפרש לשפת BASIC.
• ממשק לכונן קלטות, המאפשר טעינה ושמירה של תוכנה ונתונים

התצורה הייתה דומה אך לא זהה: ה-PET הגיע במארז יחיד שכלל את לוח המעבד, המקלדת, המסך, ואפילו את כונן הקלטות. ה-TRS-80 מורכב מארבעה מארזים נפרדים: ספק הכוח, המחשב עצמו שבנוי לתוך המקלדת, מסך, וכונן קלטות נפרד. אפל II יוצר כיחידה אחת, שכוללת את המחשב, המקלדת, וספק הכוח, ללא כונן קלטות ומסך (שנמכרו בנפרד. הקונים יכלו להשתמש במקלט טלוויזיה או כונן קלטות שהיו ברשותם). הוא היחיד מהשלישייה שניתן להרחבה, בעזרת שמונה חריצי הרחבה בלוח האם, והיחיד שתמך בצבע.

קומודור PET

פדל בנה את ה-PET במארז יחיד, שכלל, מלבד המחשב עצמו (על לוח יחיד, כמו ה-KIM-1), גם את ספק הכוח, מקלדת, מסך, ואפילו את כונן הקלטות. המקלדת הייתה מקלדת "צ'יקלט". הדגם הראשון כלל 4K זיכרון סטאטי, וקושחה עם פרשן ה-BASIC של חברת מיקרוסופט - הגרסה הראשונה של מיקרוסופט עבור ה-6502. ה-PET היה הראשון מ"שלישיית-77" שהוצג והוכרז (ינואר 77). אך בפועל, קומודור החלה לספק מחשבים ללקוחות רק לקראת סוף השנה, אחרי קומודור ואפל. ל-PET לא היו יכולות גרפיות בווידאו, אך ערכת התווים שלו הייתה העשירה מבין השלישייה - בנוסף לתמיכה באותיות גדולות וקטנות (למחשבים של אפל ורדיו שק היו רק אותיות גדולות), גם ערכה של 64 סימנים גרפיים שאפשרו, למשל, לצייר טבלאות, ואפילו להציג גרפיקה ברזולוציה נמוכה בעזרת "תווים גרפיים" מיוחדים.

הדגמים הבאים ראו שינויים, כמו החלפת מקלדת הצ'יקלט במקלדת סטנדרטית, תוך ויתור על כונן הקלטות המובנה, והגדלת נפח הזיכרון.

ה-PET הוצע במחיר $600, ונקרא גם PET/CBM, ולפעמים CBM (ראשי תיבות של Commodore Business Machines). לעומת שני האחרים הצלחתו בשוק האמריקאי הייתה מוגבלת, ולעומת זאת הצליח גם בשווקים נוספים, כמו קנדה ואירופה.

TRS-80

ערך מורחב – TRS-80

חברת רדיו שק האמריקאית הייתה חברה למוצרי אלקטרוניקה לצריכה ביתית, שהתרכזה באמצע שנות ה-70 בציוד שמע בייתי ("מערכות סטראו") ומכשירי קשר לחובבים ("ווקי טוקי", ו-"CB-Radio" לכלי רכב). לרשת היו מעל 3000 חנויות בארצות הברית, ו"7000 חנויות בארבעים ארצות", ומפעלי ייצור משלה. ב-1976, אחד מהקניינים של החברה, דון פרנץ' רכש מחשב אלטייר-8800, ואחר כך תכנן בעצמו מחשב דומה. פרנץ' ניסה לשכנע את מנהל הייצור של החברה, ג'והן רוץ', לייצר ולמכור את המחשב שתכנן. רוץ' חשב שהרעיון טוב, אך לא התרשם מהמחשב שפרנץ' תכנן, ובמקום זאת גייס מהנדס מחברת נשיונל סמיקונדקטור, בשם סטיב לנינגר, לתכנן עבורו מחשב אישי.

לצד עבודתו בנשיונל, לנינגר עבד במשרה חלקית באחת החנויות הראשונות למחשבים אישיים ("The Byte Shop"), והיה קשור לקהילת החובבים דרך עבודתו זו ודרך "מועדון המחשבים הביתיים". לנינגר תכנן ובנה מחשב המבוסס על המעבד החדש של זילוג, Z80, והתאים עבורו פרשן בייסיק "ברשות הכלל" בשם Tiny Basic שהופיע בעיתונות החובבים, וצ'ארלס טאנדי, הבעלים והמנהל של רדיו שק, שוכנע להוסיף את המחשב שנקרא TRS-80 ‏(Tandy-RadiShack Z80) לרשימת המוצרים של החברה. המחשב הוצג בקיץ 77, והחל להימכר בחנויות הרשת לקראת סוף השנה. אף על פי שמנהלים רבים ברדיו שק הביעו ספקנות בהתאמת המחשב לרשימת המוצרים של החברה (מחיר המוצר היקר ביותר בחנויות רדיו שק עד אז היה $500), החברה השקיעה רבות בפרסום וקידום המחשב, ואכן, בשנים הראשונות אחרי הצגתו היה המחשב האישי הנמכר ביותר (וכנראה גם המחשב הנמכר ביותר). בהמשך הוצגה עבורו אפשרות הרחבה בעזרת מארז נוסף שהתחבר ממחשב בכבל גמיש, והכיל ערוצי קלט פלט נוספים, חריצים לכרטיסי הרחבה, וזיכרון נוסף, ופרשן הבייסיק המקורי הוחלף בביסיק של מיקרוסופט (גורל שפקד גם את הבייסיק המקורי של האפל, שכתב ווזניאק).

צ'ארלס טנדי, הבעלים והמנהל של רשת רדיו שק, ראה את המחשב כמיועד עבור עסקים קטנים יותר מאשר עבור משתמשים ביתיים. יחד עם זה, השיקול המכריע בתכנון המחשב היה המחיר, והמחשב סבל ממספר פגמים משמעותיים, שגרמו לכך שהוא זכה במהרה בכינוי "Trash-80" (כלומר, "זבל-80"), ולהפסקת ייצורו תוך פחות מ-4 שנים, רדיו שק המשיכה להשתמש במותג TRS-80 לדגמים נוספים של מחשבים שכוונו לשוק הביתי, ואחרים שכוונו לשוק העסקי, חלקם הצליחו פחות או יותר, ביניהם דגמים בשמות III‏, 4‏, II, ומחשב בשם Color Computer, ושמו של המחשב המקורי, שהוצג בפשטות כ-TRS-80 שונה רטרואקטיבית ל"דגם I".

אפל ][

ערך מורחב – אפל II

כשצ'אק פדל הציג את ה-6052 בתערוכה בסן פרנסיסקו בספטמבר 1975, במחיר ללא תקדים של $25, מהנדס צעיר מחברת HP בשם סטיב ווזניאק רכש מעבד. ווזניאק היה חבר ב"מועדון המחשבים תוצרת בית (Homebrew Computer Club)", ותכנן ובנה בעצמו מתקנים שונים, בהם מחשב (מלוגיקה דיסקרטית), מסוף מחשב, גרסה משלו למשחק פונג, מימוש של משחק Breakout, ועוד. המעגלים של ווזניאק הצטיינו בחסכנות: למשל, המימוש שלו של המשחק "פונג" הכיל כ-30 שבבים, לעומת כ-100 שבבים במשחק עצמו של חברת אטארי. מיד אחרי התערוכה ווזניאק החל לתכנן מחשב שמבוסס על המעבד הזה, ובנה לעצמו אבטיפוס. הוא הפיץ את השרטוטים בין חברי המועדון, אבל מעטים מאוד, אולי רק חובב אחד בנה מחשב לפי התכנון. חברו של ווזניאק, סטיב ג'ובס הציע להקים חברה שתמכור את המחשב מורכב. הם אכן עשו זאת, והחלו למכור את ה"אפל" (מאוחר יותר "אפל 1" או "אפל I"). זה היה מחשב לוח, עם פונקציונליות מעל כל מחשב לוח "אישי" קודם, ולמעשה גם מעל רוב המחשבים האישיים של הזמן: המחשב, אף על פי שהיה בנוי ממספר קטן של שבבים, מימש מחשב שלם, כולל בקר וידאו, שמאפשר חיבור ישיר לטלוויזיה, ממשק למקלדת, ממשק לכונן קלטות לצורך אחסון, 4K זיכרון (על הלוח תושבות ריקות ל-4K נוספים, שהקונה יכול להוסיף), ו-ROM עם מספיק קושחה לניהול כונן הקלטות, ולקריאה וכתיבה לזיכרון בעזרת המקלדת. זה היה מחשב הלוח הידוע השני המבוסס על 6502, אחרי ה-KIM-1 של פדל, כשההבדל העיקרי ביניהם הוא גודל הזיכרון, ובעיקר, בקר המקלדת והווידאו של האפל, לעומת צג מחשבון של ה-KIM. בזמן שהחברים עסקו בייצור ומכירת המחשב, ווזניאק עבד על הדגם הבא - אפל ][. ג'ובס גייס שותף שלישי, עם ניסיון ניהולי בשם מייק מרקולה (Mike Markkula), שגם הביא הון התחלתי של $250,000, ובמרץ 1977 החברה הציגה את המחשב אפל II. תכונות ראויות לציון של האפל הן:

• האפל היה המחשב האישי הראשון שתמך בצבע, בעזרת חיבור לטלוויזיה ביתית צבעונית.
• בניגוד ל-PET ול-TRS, וכמו אלטייר, אימסאיי, SOL-20, ושאר מחשבי S100, האפל "פתוח", עם שמונה חריצי הרחבה, שמאפשרים לחברת אפל ויצרנים אחרים להוסיף פונקציונליות בעזרת כרטיסים חדשים
• אפשר להרחיב את הזיכרון על גבי לוח האם, עד למקסימום האפשרי: 48K (באפל, 16K ממרחב הכתובות מוקצה ל-ROM), לעומת המחשבים האחרים המוגבלים לזיכרון שהותקן על ידי היצרן (בהמשך, קומודור ורדיו שק הוציאו גרסאות חדשות עם כמות זיכרון גדולה יותר ויותר, אך גם בהם, המשתמש מוגבל לגודל הזיכרון שהותקן על ידי החברה)
• תמיכה בקול
• תמיכה בשני בקרי משחק (game paddle - גרסה מוקדמת של ג'ויסטיק)
• ספק כוח ממותג: מחשב זה היה המחשב האישי הראשון שעשה שימוש בספק ממותג. כל המחשבים האישיים הקודמים, וכן ה-PET וה-TRS, משתמשים בספקים המבוססים על שנאים. הם כבדים יותר, והפעלתם יוצרת חום שדורש מאוורר. כמעט כל המחשבים שהופיעו אחרי האפל הלכו בעקבותיו, ומאז ספק כוח ממותג הוא הסטנדרט
• מארז פלסטי, לעומת המחשבים הקודמים שכולם בקופסאות מתכת

בדומה ל-TRS ול-PET, לאפל יש מפרש בייסיק בקושחה, מקלדת מובנית, וממשק לכונן קלטות. מחיר ה-PET נקבע ל-$800, וה-TRS, כ-$600. לעומתם, מחיר האפל כ-$1300 - יותר מכפליים ממחירו של ה-TRS.

ב-1978 הציגה אפל כונן דיסקטים עבור המחשב, ובשנים הבאות הפך הכונן נפוץ: אף על פי שחלק מהמשתמשים המשיכו להסתפק בכונן קלטות. הרוב המכריע של מחשבי אפל חדשים נמכרו עם כונן דיסקטים אחד לפחות, ורבים מהמחשבים שנקנו לפני כן שודרגו גם הם, ותוכנות מסוימות דרשו כונן דיסקטים כדי לעבוד בצורה סבירה, או אפילו כדי לפעול בכלל. אף על פי שבשנים הראשונות מכירות ה-TRS האפילו על האפל, המספרים המשיכו לעלות בהדרגה, ואחרי 1979 האפל הפך דומיננטי בשוק המחשבים האישיים. אפל המשיכה להציג דגמים חדשים, שהיו שיפורים של הדגם המקורי תוך שמירה על תאימות כמעט מלאה - דגמים בשמות אפל II+, אפל IIe, פלטינום ועוד. בדגמים אלו הורחב הזיכרון, ומספר הרכיבים במחשב צומצם עוד ועוד, תוך הצגת מודי וידאו נוספים, הגדלת הזיכרון הסטנדרטי עד 128K דגם IIc חרג מהדפוס - בדגם זה שונה המארז למארז קומפקטי תוך ויתור על חריצי ההרחבה, והחלפתם בכונן דיסקטים פנימי. הדגם האחרון במשפחה, IIGS הוא למעשה כבר מחשב חדש, עדיין תוך שמירה על תאימות לאחור במידה כמעט מלאה.

בנוסף ליתרונות שתוארו לעיל, תרם להצלחת המחשב היצע כרטיסי ההרחבה של יצרנים נוספים, שהרחיבו את יכולת המחשב. חברת מיקרוסופט הציגה את מוצר החומרה הראשון שלה: כרטיס בשם Softcard, עם מעבד Z80, שבעזרתו אפשר להריץ על המחשב את מערכת ההפעלה CP/M, ומגוון התוכנה שנכתבה למערכת זו, שהגיעה למעמד של אחת מתצורות ה-CP/M הנפוצות ביותר. חבילות תוכנה רבות נכתבו עבור האפל, ביניהן הגיליון האלקטרוני הראשון, משחקים, שפות תכנות. תוכנות תקשורת, מוזיקה, לומדה, ועוד. ואף על פי שהחברה הציגה מחשבים חדשים, כמו Apple III, ליזה, ומקינטוש, אפל ][ המשיך להיות המחשב הנמכר ביותר של חברת אפל עד 1986 - יותר משנתיים אחרי הצגת המקינטוש, ודגמים שונים של אפל || יוצרו עד שנת 1993, שנים אחרי שנפסק ייצורם של רוב המחשבים הביתיים מדור 8 סיביות.

קושחה

שלושת המחשבים הגיעו עם קושחה הכוללת מפרש לשפת BASIC בזיכרון קריאה בלבד, ובכך הציבו רף שכמעט כל אחד מהמחשבים הבאים עבר - הם לא היו הראשונים לעשות כך, אבל זה לא היה סטנדרט: באלטייר ובאימסאי אין קושחה כלל, ובכל כיבוי והפעלה מחדש, המשתמש נדרש להזין דרך המפסקים הקדמיים לפחות את הקוד המינימלי שנדרש כדי לטעון תוכנה נוספת מסרט נייר מנוקב או כונן קלטות. SOL-20 כלל קושחה, אך לא מפרש בייסיק.

קומודור PET עם בייסיק של מיקרוסופט, אפל עם בייסיק שכתב סטיב ווזניאק, ורדיו שק השתמשו בגרסה של תוכנת קוד פתוח בשם Tiny Basic, שכתב לי צ'ן וואנג, אליה הוסיף ליינינגר תמיכה בנקודה צפה. הבייסיק של אפל תמך במספרים שלמים בלבד, והוא מכונה Integer Basic או Game Basic.

המגבלות של פרשני הבייסיק של רדיו שק ואפל, למשל שמות משתנים בני אות אחת בלבד ב-Tiny Basic, ומכאן הגבלה ל-26 משתנים בתוכנית אחת, והיעדר תמיכה בנקודה צפה בבייסיק של אפל, הביאו את שתי החברות הללו לרכוש את מפרש הבייסיק של מיקרוסופט, ועד סוף 1978 שלושת המחשבים מ"שלישיית 1977", לצד רוב המחשבים האישיים האחרים, הריצו מפרש בייסיק של מיקרוסופט, עובדה שהפכה את המפרש הזה לסטנדרט דה פקטו בתחום המחשבים האישיים.

במחשבי 8-סיביות הסטנדרט נשאר: קומודור 64 (1982), אקורן BBC, אטארי, עשרות המחשבים ממשפחת MSX, וכמעט כל מחשב 8 סיביות מאוחר יותר כלל בייסיק בקושחה, ובדרך כלל, אם כי לא תמיד, זה מפרש הבייסיק של מיקרוסופט.

גלריה 1: מחשבי 8 סיביות

• מחשבים אישיים 8-סיביות
• 
  מחשב אלטייר-8800 (1975), במוזאון היסטוריית המחשבים בקליפורניה. בדרך כלל נחשב ל"מחשב האישי הנפוץ הראשון" (למעלה מעשרת אלפי יחידות נמכרו). הדגם הבסיסי הופץ בצורת קיט, עם זיכרון של 256 בתים, ואינו כולל מקלדת או אפילו חיבור למקלדת (יש צורך בכרטיס הרחבה), כרטיס וידאו, או חיבור לאמצעי אחסון. מעבד אינטל 8080. ערוץ המחשב, שזכה אחר כך לכינוי S-100, היה לסטנדרט שעשרות מחשבים אישיים התבססו עליו בהמשך
• 
  IMSAI-8080, "תואם אלטייר" הראשון (או, מחשב S-100 השני), גם הוא מ-1975, עם מעבד 8080. זה המחשב הראשון עבורו נמכרה מערכת ההפעלה CP/M. תוכנות פופולריות רבות, ביניהן אחד ממעבדי התמלילים הראשונים, Wordstar הופיעו לראשונה על ה-IMSAI
• 
  SOL-20, של חברת Processor technologies, מ-1976. מעבד 8080. אחד המחשבים הראשונים בתצורה שזכתה לפופולריות בשנים הבאות: גוף המחשב מכיל מקלדת, כרטיס וידאו ומתאם לכונן קלטות, עם מספר חריצי הרחבה פנויים לערוץ S-100
• 
  הפרסומת הראשונה של KIM-1, בגיליון מאי 1976 של מגזין BYTE, במחיר $245, מורכב ובדוק.
• 
  TRS-80, מ-1977. הראשון מ"שלישיית 77", כפי שכונו על ידי מגזין BYTE, עם מעבד Z80. המחשב בנוי במקלדת, ומכיל גם את בקרי הווידאו וכונן הקלטות, אך לא כמו ה-SOL והאפל, בלי חריצי הרחבה (קופסה שנמכרה בנפרד והתחברה למחשב באמצעות כבל, יכלה להכיל כרטיסי הרחבה וכונני דיסקטים). המחשב האישי הנפוץ ביותר (מעל 100,000 יחידות) של שנות ה-70.
• 
  קומודור PET-2001. חבר נוסף ב"שלישיית-77". המחשב מכיל גם את המוניטור וכונן הקלטות, לא רק כרטיס וידאו ומתאם לכונן. מבוסס על מעבד 6502 של MOS Technologies
• 
  אפל ][. החבר השלישי ב"שלישיית 77", היקר בשלישייה (מחירו היה כפול בערך מה-TRS או ה-PET), והיחיד בה עם צבע, וכרטיסי הרחבה. מעבד: MOS 6502. בתמונה נראים, מלבד המחשב עצמו, גם מוניטור, שנמכר בנפרד, ושני כונני דיסקטים ("דיסק ]["), שהופיעו שנה אחר כך, ב-1978, ונמכרו בנפרד.
• 
  Osborn-1. מחשב מיטלטל (כ-11 ק"ג) מ-1980, ערוץ S-100, מעבד Z80, מערכת הפעלה CP/M. המחשב הופץ עם תוכנה כלולה ("bundled"), בשווי נקוב הקרוב למחיר המחשב עצמו ($1800). אחד ממחשבי CP/M האחרונים שזכו לתפוצה נרחבת

למה זה טוב? תוכנה וציוד היקפי

כשהופיעו המחשבים האישיים הראשונים, לא היה שום דבר מועיל שניתן לעשות בעזרתם: לא רק נפח הזיכרון הזעום (האלטייר, סופק בתצורה בסיסית עם 256 בתים של זיכרון), והעדר ציוד הקפי כמו מדפסות, או אפילו מקלדת ומסך הגבילו אותם, אלא גם, ובעיקר, העדר כל תוכנה זמינה: הקונים הראשונים הצטרכו לכתוב תוכנה בעצמם.

הפערים החלו להתמלא: יצרני המחשבים וחברות נוספות החלו להציע ציוד היקפי לצד כרטיסי זיכרון, והמשתמשים החלו להחליף תוכנה זה עם זה - בתחילה על ידי העברת רשימת הפקודות כתובה על נייר, כך שהמקבל הצטרך להזין אותם למחשב בעזרת המפסקים בלוח הקדמי, אחר כך על גבי סרטי נייר מנוקבים, ובהמשך בקלטות.

אחת מחבילות התוכנה הראשונות שנמכרו היה מפרש הבייסיק של חברת מיקרו-סופט, בעזרת המפרש ניתן לכתוב ולהריץ תוכנה שכתובה בבייסיק, משימה פשוטה יותר מהזנת פקודות בשפת מכונה. יתרון נוסף לשימוש בבייסיק היא העובדה שרשימות בבייסיק לתוכנות פשוטות, שנכתבו במקור עבור מחשבי מיני, היו זמינות. למשל, ספר בשם "101 משחקים בבייסיק", של דייוויד אהל (David H. Ahl, ), הכיל רשימות מקור של עשרות משחקים, שהמשתמשים יכלו להזין למחשב בעצמם, ואחר כך גם לשנות ולהרחיב אותן.

אחת התוכנות הראשונות שאינה משחק או מפרש בייסיק, הייתה "העיפרון החשמלי" (Electric Pencil), שהיה מעבד התמלילים הראשון עבור מחשב אישי. התוכנה נכתבה במקור עבור מחשב אלטייר על ידי מיכאל שרייר, ובהמשך הוסבה על ידיו למחשבים נוספים - בסופו של דבר הוסבה התוכנה ל-78 מחשבים שונים. זו הייתה אחת התוכנות הראשונות, פרט למשחקים, שאפשרה למשתמש להפיק תועלת אמיתית מהמחשב האישי.

ב-1977, עם המחשבים של קומודור, רדיו שק ואפל, עדיין חסר מרכיב אחד חשוב לציוד ההיקפי: אמצעי אחסון נוח וזריז יותר מכונן קלטות: העבודה עם רשמקול חיצוני הייתה מסורבלת, ואטית, ודבר זה הפריע כפליים כאשר היה צורך לא רק לטעון את התוכנה (למשל עבור משחקים), אלא גם לאפשר לתוכנה עצמה לקרוא ולשמור נתונים, כמו במקרה של מעבד תמלילים, או תוכנה לניהול ספרי חשבונות.

ב-1978 הציגה אפל את "דיסק ][" - כונן דיסקטים עבור אפל ][. זה היה כונן הדיסקטים הזול ביותר עד אותו זמן, והפך במהרה לרב מכר. כתוצאה מכך, בתי תוכנה יכלו להתחיל למכור תוכנה בדיסקטים, והתוכנה עצמה יכלה לשמור לדיסקט מידע ולקרוא אותו חזרה, בלי שהמשתמש יידרש לפעולה כלשהי (בשימוש בכונן קלטות, המשתמש נדרש לגלגל את הקלטת למקום הנכון, להפעיל, ולעצור את הרשמקול לפי הוראות מהמחשב).

VisiCalc

ב-1979 בית תוכנה קטן במסצ'וסטס בשם "Software Arts", הוציא לאור תוכנה מסוג חדש, שכמוה לא נראתה לפני כן.

VisiCalc היה הגיליון האלקטרוני הראשון, והופעתו שינתה את כללי המשחק: קונים חדשים החלו להופיע בחנויות, אנשים שלא היו מעוניינים ב"מחשב", אלא ב"מכונה שמריצה ויזיקלק". רבים, וביניהם סטיב ווזניאק, מייחסים משקל רב בסיפור הצלחתו של האפל ][, לעובדה שבמשך שנה שלמה, אפל היה המחשב היחיד שהריץ גיליון אלקטרוני. בשנים הבאות נכתבו גיליונות אלקטרוניים לכל המחשבים האישיים. יתרה מזאת: הגיליון האלקטרוני, עם ממשק המשתמש שלו, לא מתאים למחשבים גדולים, שצורת העבודה המועדפת עליהם הוא עיבוד באצווה. בשנים הבאות הופיעו גיליונות אלקטרוניים גם למחשבי מיני, דוגמת VAX. הגיליון האלקטרוני היה הדוגמה הראשונה למה שבשנים הבאות קיבל את הכינוי "Killer application", או בתרגום חופשי, "יישום המחץ". הכוונה ליישום, שמצדיק את קניית המערכת שיכולה להריץ אותו, או להעדפת מחשב או מערכת הפעלה מסוימים: בשנים הבאות הופיעו "יישומי מחץ" נוספים, כמו הגיליון האלקטרוני 1-2-3 עבור ה-PC, מיקרוסופט אקסל ו-Powerpoint עבור המקינטוש, דפדפן נטסקייפ ואחריו אינטרנט אקספלורר, ועוד.

ויזיקלק ידעה לעשות מה ששום מכונה עסקית אחרת לא יודעת לעשות, כולל מחשבי מיני ומיינפריים. ה"משהו" הזה היה, בעיני אנשים רבים, רב ערך, שהצדיק בפני עצמו רכישת מחשב אפל ושימוש בו בסביבה משרדית, ובכך חצה את הסף בין "מחשב ביתי" ל"מחשב עסקי". בשנים הבאות המחשבים האישיים דרכו על קו הגבול הזה ולמעשה מחקו אותו: בתחילת האלף השלישי, לא היה הבדל עקרוני בין מחשב אישי ביתי ומחשב אישי עסקי.

סופרים סיביות: עם האוכל בא התיאבון

כעשור לפני האלטייר, ניסח גורדון מור (לימים ממייסדי אינטל) מחברת פיירצ'יילד, החברה הראשונה שייצרה ומכרה מעגלים משולבים, את הכלל שהוכר אחר כך כ"חוק מור": כל 18 חודשים בערך, כמות הטרנזיסטורים שניתן לייצר על פיסת סיליקון אחת מוכפל. בשנים הבאות ה"חוק" ניבא את ההתקדמות בתהליכי הייצור בהצלחה מפתיעה, גם אם במשך הזמן ה"קבוע" של 18 חודשים ראה עליות ומורדות, הכלל הזה סימן את דרכה של התעשייה בשנים הבאות. לדבר היה השפעה גדולה על התפתחות המחשב האישי: האלטייר סופק עם 256 בתים (רבע קילובייט). התצורה הבסיסית של שלושת המחשבים בשלישיית 77 הייתה 4 קילובייט, וכשיצא אוסבורן 1, ב 1981, התצורה הבסיסית של מחשב אישי "רציני" הייתה 64 קילובייט, ופרט למחשבים שנמכרו במחיר דומה למחיר מחשבון שש שנים לפני כן, 16 קילובייט היה המינימום. לכל מעבדי ה-8 סיביות סביבן נבנה מחשב אישי יש מגבלה, שיכולת המיעון שלהם מוגבלת ל 64 קילובייט, וברור לכולם שתוך זמן לא רב, יהיה זה ישים וכלכלי להתקין כפליים, ואף פי ארבעה או שמונה יותר זיכרון, ושהמגמה הזו לא קרובה לסיומה - אנשים רבים חשבו שחוק מור ימשיך לתאר את ההתקדמות בעשור הבא, ובשנים הבאות יהיה זה מעשי להתקין במחשב אישי מגה בייט זיכרון ויותר.

יצרני השבבים, ובראשם אינטל, מוטורולה וזילוג, ראו את "הכתובת על הקיר" לפני שחלוצי התעשייה זיהו אותה, ופנו במרץ לפתח מיקרו מעבדים של 16 ואפילו 32 סיביות, עם יכולת מיעון רבה יותר. חברות נוספות ניסו להיכנס לשוק: חברת נשיונל סימיקונדקטורס החלה בפיתוח מעבד בארכיטקטורה שכונתה 16/32 סיביות, מעין כלאיים, מעבד שרוב מאפייניו הם של מעבד 32 סיביות, אך לא כולם. קשיים בלתי צפויים גרמו למעבד הזה להגיע שנים אחרי המועד המתוכנן, וגם אז, הוא עדיין לא פעל בצורה אמינה, ונכשל.

חברת אינטל פיתחה מספר פרויקטים: אחד מהם היה מעבד 32 סיביות שאפתני, שאמור היה לשמש ספינת הדגל של מעבדי החברה בשם 432, אך פרויקט זה שבסופו של דבר הוצג ב-1981, נחל כישלון חרוץ. העבודה על הפרויקט החלה ב-1975, אך במהרה התברר שהפרויקט יימשך שנים לא מעטות, והחברה פיתחה מוצר ביניים, לסתום את הפער, כדי שלא תהפוך לא רלוונטית עד שפיתוח ה-432 יסתיים. העבודה על המעבד, החלה ב-1976, והוא הוצג בשוק ב-1978, בשם "8086".

בתחילת שנת 1979, הציגה זילוג, יצרנית מעבד 8 סיביות המוביל בשוק המחשבים האישיים, Z80, מעבד 16 סיביות משלה, בשם Z8000.

חברת מוטורולה, שיצרה מעבדי 8 סיביות מוצלחים, שגם נמכרו היטב, אם כי בדרך כלל לא במחשב אישי אלא במוצרים אחרים, בדרך כלל כחלק ממערכת משובצת מחשב, רצתה מאוד לתפוס עמדה דומיננטית, ויצאה עם מעבד בארכיטקטורה "נקיה", שרבים בתעשייה ראו בה את הארכיטקטורה העדיפה, בשם מוטורולה 68000 (מכונה לעיתים 68K). גם מעבד זה היה בארכיטקטורה 16/32, ובשנים הבאות שימש כמנוע של סדרת מחשבים אישיים ותחנות עבודה, אם כי ברבות הימים איבד את מקומו בשוק, ובמהלך שנות ה-90 של המאה חדל לשמש גורם משמעותי. מעבד זה הוצג בשוק לקראת סוף 1979.

יכולת המיעון של המעבד של אינטל היא מגה בייט (עשרים סיביות בערוץ הכתובות), ושל המעבדים של זילוג ומוטורולה היא 16 מגה בייט (24 סיביות) - קפיצה של פי 16 מיכולת המיעון של מעבדי 8 סיביות עבור אינטל, ופי 256 למעבדים של זילוג ומוטורולה,

תעשיית המחשבים האישיים לא מיהרה לעשות שימוש במעבדים החדשים: רק לקראת 1980 היה זה כלכלי ומעשי לצייד מחשב אישי ב-64 קילובייט, וחלוצי התעשייה הרגישו שעדיין יש הרבה דלק במיכל של ארכיטקטורת 8 סיביות, ובשנים הבאות, הפרויקטים המלהיבים בתעשייה היו מחשבים 8 סיביות, כמו אפל III (פרויקט שהחל ב-1978, ונחל כישלון, בסופו של דבר) ואוסבורן-1, שהוצג ב-1981 והפך לרב מכר כמעט מיד.

שימוש במחשב אישי כמכונה עסקית, תוכנות מתקדמות, והגיליון האלקטרוני בפרט, יצרו מצב חדש: 64K זיכרון מתחיל להיות צפוף: למשל עבור ויזיקלק, שנכתבה לאפל II, עם 48K זיכרון (באפל, 16K ממרחב הכתובות מוקצה ל-ROM), המפתחים הצליחו, בכישרון רב, לדחוס את כל הפונקציונליות לכ-30K תוכנה, מה שמשאיר 20K בערך לגיליון האלקטרוני עצמו: זה המקור למגבלה של 64 עמודות ו-256 שורות לכל היותר. במבט לאחור, היה ברור שכדי שהמחשב האישי יוכל להיחשב כלי עבודה רציני, הוא זקוק ליותר זיכרון.

מאז הוצג זיכרון הליבה, וביתר שאת מאז הופיעו זיכרונות מצב מוצק ("שבבים"), מחיר הזיכרון הלך וירד בהתמדה. ב-1979 מחיר 64K זיכרון הגיע לכ-$500 (ארבע שנים קודם לכן, כשיצא האלטייר, מחיר כרטיס 4K היה כ-$200), והיה ברור שבמחיר הזה, ובמגמה הזו, הצעד הבא הוא מחשב עם יכולת מיעון גדולה יותר.

המשחק משתנה: IBM-PC

ערך מורחב – IBM PC

IBM PC
IBM Personal Computer

רקע

חברת IBM מכרה ציוד משרדי להנהלת חשבונות, ובפרט לאוטומציה של הנהלת חשבונות, החל מהמאה ה-19.

כאשר הופיעו המחשבים הראשונים, החברה מיהרה להבין שתוך זמן קצר מוצריה לא יוכלו להתחרות במחשבים, וביצעה הימור גדול, שהשתלם בגדול: החברה החלה לפתח מחשבים בעצמה, ובמהרה כבשה מעמד של בכורה בשוק הזה, אף על פי שלא הייתה הראשונה: ב-1970 הייתה לה הגמוניה בשוק המחשוב, בארצות הברית ובעולם כולו, עם נתח שוק של קרוב ל-70%.

במחצית השנייה של שנות השישים הופיע זן חדש של מחשבים: מחשבי מיני. IBM לא מיהרה להיכנס לשוק הזה, ובמהלך שנות ה-70 הצטמצם נתח השוק שלה לפחות מ-40%. החברה הייתה רווחית, המשיכה לגדול, אבל לא הדביקה את קצב הגידול של שוק המחשבים כולו. החברה עשתה כמה ניסיונות לפתח מחשב קטן וזול יותר, ואפילו ייצרה ומכרה מחשב בשם IBM 5100 שהוצג ב-1973, והקדים את המחשבים האישיים. מחשב זה יכול היה להיחשב "מחשב אישי", אך מחירו הגבוה (בין $9000 ל-$20,000) הציב אותו בעמדה של "מחשב משרדי", ומחוץ להישג ידם של החובבים שיצרו את שוק המחשבים האישיים יש מאין, שנתיים לאחר מכן. בשנים הבאות הוציאה IBM גרסאות חדשות, 5110, 5120, ולבסוף DataMaster, כשבדורות הבאים, היו למערכות ביצועים דומים פחות או יותר למה שהציעו המחשבים האישיים, אך במחיר גבוה יותר: המפרט של ה-DataMaster דומה למדי למפרט של מחשב Kaypro מבוסס CP/M מאותו הזמן, אך המחשב של IBM עלה כ-$9000, לעומת $1800 למכונת CP/M (כלומר פי חמישה), ובנוסף, לא זו בלבד שלמחשב ה-CP/M היה שוק ענף ועשיר של תוכנה, אלא שהמחשב אפילו הגיע עם חבילת תוכנה כלולה במחיר, שהכילה את מעבד התמלילים, הגיליון האלקטרוני, ותוכנת בסיס נתונים המובילים, ומאמצי IBM לחדור לשוק הזה לא צלחו.

לקראת סוף שנות ה-70, וליתר דיוק, מאז הופעת ויזיקלק, החלו אנשי IBM לפגוש מחשבי אפל אצל לקוחותיהם, והיו גם עובדים שרכשו מחשבים אישיים מדגמים שונים לשימושם האישי. הנהלת החברה הייתה נחושה בדעתה לא להפסיד את שוק המחשבים האישיים, אחרי שבמידה רבה הפסידה את שוק ה"מיני" לחברות קטנות ו"רעבות" יותר. ההנהלה החליטה להעמיד כניסה לשוק המחשבים האישיים, בעדיפות גבוהה.

מחלקות החברה השונות התבקשו להציע הערכות מחיר למרכיבים הדרושים לבניית מחשב אישי חדש, שיהיה תחרותי בשוק, והיה ברור שבנוהלים על פי הם פעלה IBM, היא פשוט לא יכולה לייצר מחשב אישי תחרותי בעצמה - מבנה העלויות שלה לא התאים למשימה. היו ב-IBM אנשים שחשבו שלא כדאי לחברה להיכנס לשוק הזה, אך נשיא החברה, ג'והן אופל, והמנכ"ל פרנק קרי, לא נמנו עמם: השניים כבר הקימו מספר פרויקטים שנוהלו כמעין "חברת הזנק פנימית" (גישה שאומצה על ידי חברות נוספות בשנים הבאות), וקיבלו החלטה נועזת, להקים עוד פרויקט כזה, עם המשימה לפתח מחשב אישי שישיג שליטה בשוק.

.

PC - תיאור והיסטוריה

נפתח מרכז פיתוח חדש ומבודד בבוקה רטון, פלורידה, ובפרויקט בזק, שנמשך פחות משנה (בזמן שפרויקט אופייני בחברה נמשך באותה תקופה בין שלוש לחמש שנים), פותח מחשב שהיה מבוסס כולו על רכיבים של יצרנים אחרים. המחלקה היחידה בחברה שהצליחה לזכות ב"מכרז" של מרכז הפיתוח, הייתה המחלקה שפיתחה את המקלדת של DataMaster וקיבלה את ה"חוזה" לפתח ולייצר את מקלדת המחשב החדש. פרט למקלדת, ה-PC של IBM לא מכיל כל רכיב שמיוצר בחברה, מספק הכוח ועד גוף המחשב. החברה נקטה בגישה דומה גם עבור תכנה - מערכת ההפעלה ומפרש הבייסיק סופקו על ידי מיקרוסופט, עם מערכת הפעלה שנייה (CP/M-86) של חברת דיגיטל ריסרץ'.

מחשב IBM PC, שהוכרז בשם זה, וגם כ "5150", הוכרז והחל להימכר בחודש אוגוסט 1981. כמו האלטייר והאפל (ובשונה מ-TRS,‏ PET ומקינטוש), המחשב "פתוח": בלוח האם יש חריצי הרחבה שמיועדים לכרטיסים של יצרנים אחרים להוספת פונקציונליות, ו-IBM סיפקה למפתחים תיעוד מלא, כולל שרטוטים סכמטיים ו-listing של קוד המקור של ה-BIOS. פתיחות זו היא שבירה חדה מהאופן בו החברה פעלה עד אז. IBM לא עודדה חברות אחרות לייצר ולמכור ציוד היקפי עבור מחשביה הגדולים, ועד אז, מעולם לא מכרה מחשב עם מערכת הפעלה שלא פיתחה בעצמה.

המחשב בנוי על לוח אם יחיד, שמכיל את המעבד, זיכרון, קושחה, בקר למקלדת ולרשמקול קלטות (בפועל, כמעט ולא היה שימוש בכונן קלטות עבור ה-PC, ובדגמים הבאים הוא נעלם). בלוח האם 8 חריצי הרחבה לכרטיסים שונים. בפועל, לפחות שני כרטיסים הותקנו בכל מחשב - כרטיס מסך, ובקר לכונני הדיסקטים. להלן פירוט חלקי:

• מעבד: אינטל 8088 (נגזרת של ה-8086, עם ערוץ מידע חיצוני של 8 סיביות), בתדר שעון 4.77MHz
• מקלדת: המקלדת היא הרכיב היחיד במחשב שתוכנן ויוצר ב-IBM. זו למעשה מקלדת של מוצר קודם בשם DataMaster. זו מקלדת באיכות גבוהה בהרבה מכל מה שנראה עד אז בשוק המחשבים האישיים.
• זיכרון: 64KB עד 256KB על לוח האם.
• אחסון: כונן דיסקטים : לכאורה כונן דיסקטים היה "אופציה", וניתן לרכוש את המחשב בלעדיו. בפועל, כל מי שרכש את המחשב רכש כונן דיסקטים אחד לפחות.
• וידאו: IBM הציעה שתי אפשרויות - בקר מונוכרום, טקסט בלבד, עם 25 שורות של 80 תווים, וכרטיס עם צבע וגרפיקה, אך ברזולוציה נמוכה יותר. עם כל אחד מהכרטיסים נמכר מוניטור מתאים.
• מעבד מתמטי: בלוח האם של ה-PC יש תושבת עבור מעבד מתמטי, אינטל 8087
• מערכת הפעלה: ה-PC הוצע עם חלופה לשתי מערכות הפעלה: PC-DOS, שחברת מיקרוסופט פיתחה בהזמנת IBM, ו-CP/M-86 של דיגיטל ריסרץ'. המחיר ש-IBM גבתה עבור מערכת ההפעלה שלה היה $40, ועבור המערכת המתחרה $240. מעטים בלבד רכשו את המערכת המתחרה, ותוך זמן לא רב היא נעלמה.

בשנים הבאות, ה-PC הפך דומיננטי יותר ויותר. קמו חברות הזנק, עם מימון של קרנות הון סיכון לייצור ושיווק חומרה, ציוד היקפי, ובעיקר תוכנה, המיועדים ל-PC. כש-IBM הכריזה על ה-PC, חברת אפל יצאה במודעת עמוד שלם בעיתון "ברוכה הבאה, IBM", אבל תוך זמן לא רב פסקו מכירות אפל במגזר העסקי: מכירות ויזיקלק נמחקו למעשה, ומחשבי אפל נעלמו מסביבה עסקית.

יציאת ה-PC הייתה קטליזטור להתקדמות דרמטית בתחום הציוד ההיקפי: מדפסות, כונני דיסקטים, ומאוחר יותר כוננים קשיחים, מודמים, סורקים, וכן הלאה. הארכיטקטורה הפתוחה שלו, והתיעוד המעולה (והמלא - עד כדי קוד המקור של ה-BIOS, ושרטוטים סכמטיים של לוח האם) הקלו על יצרנים אחרים להציע שפע של כרטיסים שהרחיבו את יכולות המחשב. בשנים הבאות IBM ניסתה לסגת מהפתיחות הזו, אחרי שהחלה להפסיד חלק הולך וגדל מהשוק ליצרני התואמים, אבל זה היה מאוחר מדי: למעשה השוק הלך עם הסטנדרטים שקבעו התואמים, והתעלם מהדגמים החדשים של IBM, ובהדרגה זו נפלטה מהשוק, בתחילה כיצרן, תוך שהיא ממשיכה למכור מחשבים שיוצרו עבורה על ידי יצרנים אחרים, ובראשם לנובו, ולבסוף פרשה גם מפעילות זו.

הצלחת ה-PC הייתה כמעט מידית. המכירות התאימו לתחזיות הוורודות ביותר של IBM, ואף עלו עליהן. איש השנה של המגזין "טיים" ב-1982 היה "המחשב", כשברור שמדובר במחשב אישי. טיים לא ציין במפורש על איזה מחשב מדובר, אבל תוך שנים ספורות המעמד של ה-PC נראה דומה למעמד של מחשבי המיינפריים של IBM בסוף שנות ה-60.

IBM הציגה דגמים חדשים: ב-1983 את ה-XT, שהגדיל את הזיכרון עד 640KB, והוסיף אפשרות לכונן קשיח, ובשנה הבאה AT, עם מעבד אינטל 80286 בקצב שעון 6MHZ. בשנים הבאות, הופיעו מחשבים תואמים, של חברות אחרות, ולקראת סוף שנות ה-80, "תואמי PC" תפסו את הבכורה, כשחלקה של IBM עצמה בשוק מצטמצם והולך, עד שנפלטה ממנו לגמרי.

תואמים

עם הצלחת ה-PC, מחשבים תואמים החלו להופיע. מחשב "תואם" נחשב למחשב שיכול להריץ כל תוכנה שנכתבה עבור ה-PC, ומאפשר להשתמש בכל כרטיס הרחבה שנוצר עבור ה-PC. אחד התואמים הראשונים היה ה-Compaq Portable, שיצא ב-1982, קצת יותר משנה אחרי הופעת ה-PC. החוזה של מיקרוסופט עם IBM איפשר למיקרוסופט למכור את מערכת ההפעלה DOS ישירות, לצרכנים ולחברות אחרות, ובעזרת הארכיטקטורה הפתוחה (והמתועדת) של ה-PC, היה קל למדי ליצור תואם מושלם. אחד האתגרים היחידים שנותרו הייתה הקושחה (BIOS), ומספר יצרני תואמים זולים העתיקו בפשטות את ה-BIOS של ה-PC. בעקבות תקדים מפסק דין שניתן בתביעה של חברת אפל נגד חברת פרנקלין, שייצרה ומכרה מחשבים תואמי אפל II, החלה IBM לתבוע יצרני תואמים שהעתיקו את ה-BIOS.

ב-1984 פיתחה חברת פניקס טכנולוגיות (Phoenix Technologies) ערכת BIOS "נקייה", תוך שימוש בטכנולוגית הנדסה הפוכה שמכונה לעיתים "חדר נקי": קבוצה אחת של מהנדסים כתבו בקפדנות את מפרט התוכנה של ה-BIOS, תוך שימוש בתיעוד ובקוד המקור ש-IBM פרסמה, וקבוצה שנייה (למעשה מהנדס יחיד, שמעולם לא ראה את הקוד של ה-BIOS, ולמעשה מעולם לא כתב תוכנה עבור מעבדי אינטל), פיתחה את ה-BIOS על סמך המפרט שהקבוצה הראשונה יצרה. זמינות הקושחה הנקייה פתחה את הדלת לתואמים זולים, ותוך זמן לא רב ה-PC הפך לאחת המכונות המשרדיות הנפוצות ביותר.

עם הזמן, אפיק ה-PC התפתח, מהאפיק המקורי, שעם הזמן קיבל את הכינוי Industry Standard Architecture, או (כינוי שמציין גם את האפיק המורחב של ה-AT), דרך ניסיון כושל של IBM להגדיר מחדש את הסטנדרט, בשם מיקרו-צ'נל, סטנדרט מתחרה של מספר יצרניות תואמים בשם EISA, ובהמשך התייצבות על אפיק נתונים שהוגדר על ידי אינטל, בשם PCI.

דגמים חדשים עשו שימוש במעבדים חדשים, דרך 80286, 80386, 80486, פנטיום, Core 2, וכן הלאה. ציוד היקפי כמו מדפסות המשיך להשתפר, תוך ירידה מתמשכת במחיר.

מערכות הפעלה נוספות הופיעו, חלקן נכתבו ל-PC, וחלקן הותאמו אליו, ביניהן OS/2, חלונות, לינוקס, ועוד. לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, ה-PC הוא המחשב הנפוץ ביותר הן במשרד, הן בבית, והן בחוות שרתים. למעשה, כמעט כל תשתית מחשוב הענן בעולם עושה שימוש במחשבים המבוססים על ארכיטקטורת ה-PC, עם מעבדים של אינטל או תואמיהם.

גלריה 2: PC

• מחשבי PC
• 
  מחשב IBM PC (דגם 5150), בתצורה של שני כונני דיסקטים
• 
  לוח האם של ה-PC המקורי, עם חמישה חריצי הרחבה. מימין ניתן לראות 32 שבבי זיכרון (256K), ומשמאלם הקושחה, שכוללת, בנוסף ל-BIOS, גם תוכנת BASIC של מיקרוסופט, שהוסרה בדגמים הבאים.
• 
  Compaq Portable. המחשב המיטלטל של Compaq, אחד התואמים הראשונים, מ-1982, מכונה שזכתה לתשבחות המבקרים והצלחה בשוק
• 
  PC-AT, מ-1984. כונני הדיסקטים "התכווצו" לפורמט שכונה "חצי גובה", תוך הגדלת הנפח, מ-360K ל-1.2MB. ה-AT תמך גם בכונן קשיח. מעבד אינטל 80286
• 
  "מחשב להב": מחשב כזה או דומה למעשה נושא את גבו את "מחשוב הענן" של העולם לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21. הלהב הזה מכיל שני לוחות אם, שכל אחד מהם הוא למעשה PC מודרני, בלי מסך או מקלדת (תצורה המכונה לפעמים Headless)
• 
  חוות השרתים של קרן ויקימדיה, המשרתת את ויקיפדיה. ניתן לראות עשרות "מחשבי להב" מסודרים אחד מעל השני. תצורה זו אופיינית לחוות שרתים ולמחשוב ענן
• 
  Toshiba T1100, מ-1985. אחד מהמחשבים הניידים הראשונים. מסך LCD "שחור לבן" (למעשה ה"לבן" הוא אפור בהיר, וה"שחור" סגול כהה). לפי חברת טושיבה, זהו המחשב הנייד הראשון שיוצר בייצור המוני וזכה לתפוצה נרחבת. מעבד: 80C88, כונן דיסקטים: 3.5"

תחנות עבודה

תחנות עבודה הן מחשבים המיועדים למשתמש יחיד, דומות בגודלן למחשב אישי, אבל במחיר שאינו מתאים לצריכה פרטית, וביצועיהן עולים על הביצועים של מחשב אישי מאותו זמן. בדרך כלל, תוך שנים ספורות מהופעת תחנת עבודה, הביצועים של מחשב אישי סטנדרטי משתווים לביצועיה.

תחנות העבודה היו נפוצות בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, אך במאה ה-21 הן נעלמו בהדרגה, וכיום אין למעשה שוק פעיל של תחנות עבודה. רוב תחנות העבודה הציעו מסכים גדולים (יחסית למחשבים אישיים מתקופתן) עם רזולוציה גבוהה, ולכן מוכרות גם כ"תחנת עבודה גרפיות". פרט למספר קטן של יוצאי דופן, תחנות עבודה מריצות גרסה זו או אחרת של מערכת ההפעלה יוניקס.

מספר תחנות עבודה מפורטות להלן. הרשימה חלקית:

• זירוקס אלטו (1973): אחת מתחנות העבודה הראשונות, אולי הראשונה. פותחה בפרויקט פארק של חברת זירוקס, כפלטפורמה לבדיקת טכנולוגיות חדשות, ללא כוונה להפוך אותה למוצר, אם כי בסופו של דבר ייצרה זירוקס כ-2000 יחידות, האלטו הופיע לפני שהיו מיקרו מעבדים זמינים, והמעבד שלו, כמו מיני-מחשבים מהתקופה, מומש בעזרת מספר רכיבים בדידים.
• זירוקס סטאר (1981), פותח כמוצר מסחרי שנועד לממש את הטכנולוגיות שפותחו בפארק, שרבות מהן הופיעו לראשונה על האלטו. הסטאר לא זכה להצלחה, אף על פי שהיה אחד המחשבים הראשונים, אם לא הראשון, שהיה זמין מסחרית והציג טכנולוגיות כמו ממשק משתמש גרפי, עכבר, ומסך ברזולוציה גבוהה. מעבד ‏Am2900 AMD.
• אפולו/דומיין (1981) אפולו הייתה אחת החברות הראשונות שהציעו תחנות עבודה שהצליחו מסחרית. הדגמים הראשונים השתמשו במעבד 68000 של מוטורולה, דגמים מאוחרים יותר במעבד RISC מפיתוח עצמי, בשם PRISM . החברה נקנתה ב-1989 על ידי היולט פקארד, שהמשיכה לפתח ולמכור תחנות עבודה תחת המותג עוד זמן מה.
• סאן מיקרוסיסטמס (1982). תחנות העבודה של סאן היו מהראשונות להציע את מערכת ההפעלה יוניקס (שעד אז הייתה זמינה על מיני מחשבים בלבד). הדגמים הראשונים השתמשו במעבד מוטורולה 68000. בהמשך, תחנות העבודה של סאן התבססו על מעבד RISC בשם SPARC שפותח בחברה. ב-1987 נטלה סאן את ההובלה בשוק תחנות העבודה מחברת אפולו, ומאז הייתה החברה המובילה בשוק תחנות העבודה. כששוק תחנות העבודה נעלם המשיכה סאן לפתח ולייצר שרתים מבוססי SPARC. סאן נקנתה ב-2010 על ידי אורקל.
• סיליקון גרפיקס (1981), מוכרת גם כ-SGI. החברה התמחתה בתחנות עבודה עם יכולות גרפיות משוכללות, מסכים גדולים, ויישומים שדורשים יכולות כאלו, כמו אנימציה, הוצאה לאור שולחנית, ו-CAD . הדגמים הראשונים התבססו על מעבד 68000 של מוטורולה, ודגמים מאוחרים יותר על מעבד MIPS. תחנות העבודה כונו "איריס" (IRIS), ומאוחר יותר בשמות נוספים, כמו "אינדיגו", "אוקטן" ועוד.
• DEC הציעה תחנות עבודה שונות, בין השאר תחת המותג VAXstation (החל ב-1984), בתחילה עם מעבדים הבנויים ממספר רכיבים, ובהמשך על מעבד אלפא
• חברת IBM הציעה מספר קווי מוצר של תחנות עבודה, המשמעותית מהן היא RS/6000, שהריצו גרסת יוניקס IBM AIX, והשתמשו במעבד POWER או PowerPC .

חברות נוספות הציעו תחנות עבודה, ביניהן NEC,‏ Fujitsu,‏ NeXT, דאטה ג'נראל (Aviion), ו-AT&T. בדרך כלל תחנת עבודה לא נחשבות ל"מחשב אישי", אף על פי שההבדל נעוץ בעיקר במחיר ובמיצוב בשוק, כשהמכונות עצמן לא שונות מהותית ממחשבים אישיים. יש מקרים גבוליים, למשל הליזה של חברת אפל, מתאימה יותר להגדרה של "תחנת עבודה", אך אפל בחרה לשווק אותה כ"מחשב אישי", ובדרך כלל אינה נחשבת תחנת עבודה.

מקינטוש

ערך מורחב – מקינטוש

בעקבות ההצלחה של אפל ][, חברת אפל החלה לפתח מחשב לסביבה העסקית. המחשב הבא של אפל, שנקרא אפל-III, נחל כישלון חרוץ בשוק. המחשב העסקי הבא, ליזה (הוצג ב-1983), התאחר, והיה יקר ומוגבל מדי כדי ליצור שוק משלו.

במהלך פיתוח הליזה, התוודעו מנהלי ומהנדסי אפל לפיתוחים חדשניים במרכז פיתוח של חברת זירוקס בפאלו אלטו (מאוחר יותר הפריטה זירוקס את מרכז הפיתוח לפארק (חברה)), והפרויקט הוסב לממש רבים מהרעיונות החדשניים שראו (זו הייתה אחת הסיבות שהמחשב פיגר אחרי לוח הזמנים המקורי). ליזה נחשבת לעיתים למחשב האישי הראשון (אם כי לא המחשב הראשון) עם ממשק משתמש גרפי, אך מחירה הגבוה מעמיד בספק את סיווגה כ"מחשב אישי". הליזה הייתה יקרה מדי לשוק הביתי, ומוגבלת לשוק העסקי - למעשה, פרט לתוכנה שנכתבה בחברת אפל עצמה, לא הייתה כמעט שום תוכנת צד שלישי עבור הליזה.

לקראת 1982, החלה אפל לפתח מחשב שני, שמשתמש באותו מעבד כמו ליזה, מוטורולה 68000, קטן ומוגבל יותר, והעיקר - זול יותר, כמוצר לצריכה המונית. שם הקוד של המחשב היה מקינטוש, שזכה במהרה לכינוי "מק" (ב-1999, חברת אפל החלה להשתמש ב"מק" כשמו הרשמי של קו המחשבים).

כמו ליזה, המקינטוש הציג ממשק משתמש גרפי, ובכך היה למחשב האישי השני, אחרי ליזה, עם ממשק כזה. בהשקת המקינטוש השקיעה אפל בפרסום ויצירת עניין בציבור - למשל, הפעם הראשונה בה הוצגה פרסומת למחשב במשחק הסופרבול (משבצת הפרסומת היקרה ביותר בטלוויזיה האמריקאית) הייתה בקליפ הפרסומת "1984" עבור המק, ששודר בסופרבול 1984. ההשקעה הגדולה הייתה משתלמת ביותר: הקליפ שודר שוב ושוב ברשתות הטלוויזיה השונות (שידורים שלא עלו לאפל דבר), ונחשב אבן דרך בתולדות הפרסום.

המקינטוש, בגרסתו המקורית, ייצג הבטחה גדולה, בזכות ממשק המשתמש הגרפי, שהפך שימוש בתוכנה לאינטואיטיבי וקל, לעומת התוכנות הקיימות שדרשו לימוד ממושך לפני שהמשתמש יכול להפיק מהן תועלת.

ההבטחה מומשה באופן חלקי בלבד במק המקורי, וייצגה שבירה חדה מהמחשב שהפך את אפל לחברת המחשבים האישיים הגדולה והחשובה בעולם לפני ה-PC: כמה מהגורמים הקריטיים להצלחת האפל ][ היו הצבע, והפתיחות, בעיקר אפשרויות ההרחבה שייצגו 8 חריצי ההרחבה באפל. המקינטוש, לעומתו, היה מחשב מונוכרום (רק ב-1987, שלוש שנים אחרי המק המקורי, הושק מקינטוש II, המחשב הראשון במשפחת המק שתמך בצבע), סגור לחלוטין, ללא כל אפשרות למשתמש להרחיבו מעבר למה שיצא מהקופסה. המק המקורי סופק עם 128K זיכרון (שלוש שנים אחרי השקת ה-PC, שתמך ב-640K, כלומר פי 5 יותר זיכרון), ובמהרה התברר למשתמשים ש-128K למעשה לא מספיקים כדי לבצע כל משימה מועילה. ההתלהבות בשוק עם הצגת המק הייתה גדולה, ובחודשים הראשונים אפל מכרה כמה עשרות אלפי מחשבים, בהתאמה לציפיות. תוך זמן קצר המגבלות של המחשב התבררו לציבור, והמכירות צנחו, מה שהביא למעשה לפיטורי מוביל הפרויקט ומייסד אפל, סטיב ג'ובס, בתחילת 1985.

לקראת סוף 1984 השיקה אפל דגם שפתר באופן חלקי את הפגם הבולט ביותר של המק - מיעוט הזיכרון ("מקינטוש 512"). אחרי פיטורי ג'ובס המשיכה אפל להוציא דגמים שפתרו בהדרגה את פגמי המק. ב-1986, כשנתיים אחרי המק המקורי, הוצג "מקינטוש פלוס", שהכפיל את הזיכרון ל-1MB, והוסיף ממשק SCSI, ובכך אפשר לראשונה שימוש בכונן קשיח במחשב. ב-1987 נוספו צבע ופתיחות עם "מקינטוש II", ובמהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 המשיכו להופיע דגמים נוספים, חזקים יותר.

מחשבי מקינטוש עדיין מפותחים ונמכרים על ידי חברת אפל כיום (2018), כשבמהלך השנים עברו שינויים רבים. כמה מהבולטים בהם היו: החלפת מעבדי מוטורולה מסדרת 68000 (לפני כן הוצגו דגמים שהשתמשו במעבדים 62020, 68030, ו-68040), במעבד PowerPC המבוסס על טכנולוגיית POWER של חברת IBM באמצע שנות ה-90, והחלפה שנייה, במעבדים מסדרת x86 של אינטל, באמצע שנות ה-2000.

מערכת ההפעלה עברה שדרוגים רבים, מדגם לדגם, וב-2001 הוחלפה במערכת הפעלה חדשה, OSX, שמבוססת על מערכת ההפעלה NeXTSTEP, של מחשב NeXT. החל ב-1997, מחשבי מקינטוש נמכרים גם כמחשבים ניידים, ונתח השוק של מקינטוש בתצורה הניידת (תחת שמות שונים, כמו PowerBook ו-MacBook), הולך ועולה בהתמדה, הן מול מקים שולחניים, והן מול ניידים תואמי PC.

המקינטוש הוא למעשה המחשב האישי היחיד שקיים בשוק באופן משמעותי מלבד ה-PC, אך אף על פי שמחשבי מקינטוש כבשו מספר שוקי נישה, כמו הוצאה לאור שולחנית, ולתקופה מסוימת השוק החינוכי, הרי שלעומת תפוצת המחשבים תואמי PC, נתח השוק של המק מעולם לא עלה מעל 17%.

גלריה 3: מקינטוש

• אפל מקינטוש
• 
  מחשב המקינטוש המקורי, עם כונן 3.5" (המחשב הנפוץ הראשון שעשה שימוש בגודל זה. תוך זמן לא רב הפכו כוננים אלו לסטנדרט, גם במחשבים אחרים. מעבד מוטורולה 68000, 128K זיכרון, מסך 9" שחור לבן, אודיו 3 קולות, ללא אפשרות להרחבה.
• 
  לוח האם של המקינטוש המקורי. בדומה ללוח האם של אפל ][, שפיתח סטיב ווזניאק, גם תכנון זה, של בורל סמית (Burrell Smith, מצטיין בחסכוניות מרשימה: פרט לזיכרון ולמעבד 68000 עצמו, פחות מ-30 שבבים מימשו את המחשב, כולל בקר וידאו, אודיו, מקלדת, עכבר, כונן דיסקטים, ומקמ"שים לתקשורת טורית עבור מדפסת ומודם.
• 
  מקינטוש II‏ (1987). המק הראשון עם צבע, והראשון שניתן להרחבה, בעזרת שישה חריצי הרחבה בערוץ NuBus.
• 
  מחשבי IMac. הראשון, משמאל, הוצג ב-1997, זמן קצר אחרי חזרתו של סטיב ג'ובס לחברת אפל, והיה המוצר הראשון שפותח תחת הנהגתו.
• 
  מחשב נייד MacBook Air. בהשקתו הוצג כ"המחשב הנייד הדק ביותר בעולם"

אלו ואחרים

זו רשימה לא ממצה של המחשבים האישיים שהוזכרו עד כה, ואחרים. הרשימה לא ממשיכה אחרי 1990 - פחות או יותר מאז השוק שייך, כמעט בלעדית, לתואמי PC ומחשבי מקינטוש. מחשבים מתקדמים חדשים יותר לא נקראים בדרך כלל "מחשב אישי" אלא מחשב לוח, טלפון חכם, ושמות נוספים.

• אלטייר (1975)
• IMASI‏ (1975), "תואם אלטייר" הראשון - אחריו הופיעו עוד
• SOL-20, המחשב האישי הראשון שנמכר בתצורה הכוללת מקלדת וכרטיס מסך
• TRS-80,הראשון ב"שלישיית 77", והמחשב האישי הנמכר ביותר של שנות ה-70
• קומודור PET השני בשלישיית 77. מבוסס 6502 (המחשב יצא אחרי שקומודור קנתה את יצרנית המעבד, MOS)
• אפל II, השלישי בשלישייה, ואחד ממחשבי 8-ביט המוצלחים של כל הזמנים, ייצור דגמים ממשפחה זו נמשך עד לשנות ה-90
• אטארי 400 ו-800 1979. מבוסס 6502. שילוב של מחשב אישי וקונסולת משחק - למחשבים אישיים אלו חריץ המאפשר הרצת תוכנה מ"קסטה" (Cartridge) של זיכרון לקריאה בלבד (ROM), כשרוב התוכנה שהופצה בדרך זו היו משחקי מחשב
• טקסס אינסטרומנטס 99/4, ואחריו 99/4A‏ (1979). בדרך כלל נחשב "מחשב 16-סיביות הראשון", אבל מיצובו בשוק היה בעיקר מול ה-VIC-20 של קומודור, מחשב 8-סיביות זול יחסית.
• קומודור VIC-20‏ (1980) מחשב מבוסס 6502. אחד המחשבים הראשונים עם שבב וידאו ייעודי עם תמיכה בצבע וגרפיקה מהירה
• אוסבורן 1 (1980) מחשב מיטלטל, מעבד Z-80, מערכת הפעלה CP/M, אפיק S-100, מסך 5 אינץ', שני כונני דיסקטים, והרבה תוכנה כלולה
• סינקלייר ZX80‏ (1980). מחשב מבוסס מעבד Z80, יצא באנגליה. המחשב האישי הראשון שנמכר באנגליה, ואולי בעולם, במחיר של פחות מ-100 לירה שטרלינג (המחשב גם הוצע כקיט, ב-80£). מקלדת ממברנה, 1K זיכרון, מונוכרום. המחשב הצליח בבריטניה, ובאירופה (מעל 100,000 יחידות).
• סינקלייר, ZX81‏ (1981) מפרט דומה ל-ZX-80. המהנדסים הצליחו לצמצם את מספר השבבים ל-4 בלבד, כולל המעבד, הזיכרון, והקושחה. המחשב, הוצג במחיר £70 מכר כ-1.5 מיליון יחידות עד 1984. דגם של המחשב הוצג בשוק האמריקאי, בשם TS1000, במחיר $100. דגם זה לא נחל הצלחה, והוסר מהשוק
• IBM-PC‏ (1981) - ראו לעיל. המחשב הראשון בשושלת שהגדירה את הסטנדרט לעשרות השנים הבאות
• BBC מיקרו (1981): מחשב מבוסס 6502, של החברה האנגלית Acorn . ידוע במפרש הבייסיק שלו, שנחשב איכותי, וכן בהיותו הפלטפורמה עליה פותח מעבד ARM (בתור מעבד משנה)
• קומפק מיטלטל (1982) אחד ה"תואמים" הראשונים; מחשב שזכה לתשבחות מהמבקרים, ולהצלחה בשוק. בעקבותיו הוציאה קומפק מחשבים נוספים, כולם "תואמי PC". בשיא הצלחתה, בתחילת שנות ה-2000, קומפק הייתה אחת מחברות המחשבים הגדולות בעולם, עם עשרות אלפי עובדים, ומכירות בעשרות מיליארדי דולרים.
• דיגיטל ריינבו (1982). מחשב תואם חלקית ל-PC. בנוסף לאינטל 8088, המחשב הכיל גם מעבד Z80, להרצת תוכנה שנכתבה עבור מערכת הפעלה CP/M. המחשב לא הצליח בשוק, והיה הניסיון הראשון ופחות או יותר גם האחרון של חברת דיגיטל, שהייתה חברת המחשבים השנייה בגודלה בעולם שנים ספורות לפני כן, להיכנס לשוק המחשבים האישיים.
• קומודור 64 (1982), מעבד 6510 (דגם מתקדם של ה-6502). מיליוני יחידות של המחשב נמכרו, והוא מכונה "המחשב האישי הנמכר ביותר של כל הזמנים"
• סינקלייר ספקטרום (1982) - היורש של ZX80 ו-ZX81, הוסיף להם תמיכה בצבע.
• MSX (‏1983). לא מחשב בודד, אלא סטנדרט שהוכרז על ידי חברת מיקרוסופט. יותר מתריסר חברות, רובן יפניות (היוצאת מהכלל היא פיליפס ההולנדית) ייצרו מחשבי MSX. מעבד 8 סיביות זילוג Z-80, קושחה של מיקרוסופט - מערכת הפעלה MSX-DOS, ו-BASIC.
• IBM AT‏ (1984) - הדור השני של ה-PC. מעבד אינטל 80286, כונן קשיח פנימי (אופציונלי). אף על פי שהחומרה מאפשר עד 16MB זיכרון, מערכת ההפעלה הסטנדרטית של המחשב, PC-DOS, מגבילה את הגישה ל-640KB. מערכת ההפעלה OS/2 פותחה במקור עבור מחשב זה (החל מגרסה 2.0 של מערכת ההפעלה, היא דורשת לפחות אינטל 80386, וה-AT כבר לא יכול להריץ אותה)
• מקינטוש (1984) מעבד מוטורולה 68000, מסך אינטגרלי, 128K זיכרון. הראשון במשפחת "מקינטוש" שדגמים חדשים בה יוצאים עד היום (2018)
• אטארי ST, מחשב מבוסס 68000 של מוטורולה. כמו למקינטוש לפניו, ממשק משתמש גרפי (GEM של דיגיטל ריסרץ')
• קומודור אמיגה (1985) - כמו ה-ST, מחשב מבוסס 68000 עם ממשק משתמש גרפי
• ארכימדס של חברת Acorn, מ-1987. המחשב הראשון המבוסס על מעבד ARM, המעבד המוביל בשוק מחשבי טאבלט וטלפונים חכמים בעשורים הראשונים של המאה ה-21

גלריה 4: מחשבים אישיים, 1975–1987

• 
  אלטייר במוזאון (1975)
• 
  אימסאי 8080 (1975)
• 
  סול-20 (1976)
• 
  קומודור PET ‏(1977)
• 
  אפל II ‏ (1977)
• 
  TRS-80, השלישי ב"שלישיית 77",
• 
  אטארי 400 (1979)
• 
  טקסס אינסטרומנטס TI 99/4 (1979)
• 
  קומודור VIC-20 ‏ (1980)
• 
  אוסבורן-1 (1980)
• 
  סינקלייר ZX80‏ (1980)
• 
  סינקלייר ZX-81
• 
  ‏ IBM-PC ‏ (IBM-5150) ‏ (1981)
• 
  אקורן BBC מיקרו (1981)
• 
  מחשב קומפק מיטלטל (1982)
• 
  קומודור 64 ‏(1982)
• 
  סינקלייר ZX ספקטרום (1982)
• 
  מחשב MSX של חברת סוני
• 
  IBM PC/AT ‏ (1984)
• 
  אפל מקינטוש (1984)
• 
  אטארי ST‏ (1985)
• 
  קומודור אמיגה (1985)
• 
  אקורן ארכימדס (1987)

המשחק משתנה שוב: חלונות

ערך מורחב – Microsoft Windows

ב-1982, חברת VisiCorp (משווקת VisiCalc, מוצר התוכנה הנמכר ביותר בעולם עד אז), הדגימה מוצר תוכנה מהפכני, שהבטיח לממש ממשק משתמש גרפי ל-PC, בשם Visi-On. המוצר יצא לשוק בסופו של דבר בתחילת 1984, כשהחברה כבר הייתה בשלבי התפרקות, ולמוצר עצמו הייתה השפעה מועטה. לעומת זאת, להדגמה שנערכה ב-1982 הייתה השפיעה חשובה. הנהלת חברת מיקרוסופט, החליטה להתחיל לפתח מוצר דומה. כשמחשב המקינטוש היה בשלב הפיתוח בחברת אפל, פנתה זו לחברת התכנה המובילה אז, מיקרוסופט, לפתח יישומים עבור המחשב. מיקרוסופט אכן פיתחה מספר יישומים, ביניהם מעבד התמלילים WORD (למיקרוסופט היה מעבד תמלילים בשם זה עבור DOS, אבל מדובר במוצר שונה לגמרי), והגיליון האלקטרוני אקסל (בשנים הבאות הסבה מיקרוסופט את שני המוצרים לחלונות, וגרסת חלונות שלהם דומיננטית כך שכמעט אין מוצרים מסחריים מתחרים בסביבה זו). למעשה, בשנה הראשונה אחרי יציאת המק, מיקרוסופט הייתה כמעט החברה היחידה פרט לאפל עצמה שהציעה מוצרי תוכנה למק, והיא המשיכה להיות יצרן התוכנה הגדול ביותר למק למספר שנים נוספות.

בעקבות העבודה על מוצרים אלו, החליטה הנהלת מיקרוסופט לשנות את כיוון הפיתוח של המוצר ולהעדיף ממשק דומה יותר לממשק של המק. באותה תקופה מספר חברות נוספות עבדו על מוצרים דומים, ביניהן IBM עם פיתוחן של תוכנות "מעטפת" שרצות בסביבת DOS, ותפקידן לפשט ולהקל על המשתמש את השימוש במחשב. תכנות מעטפת אלו אפשרו הרצת מספר תכנות על מחשב אחד, ומעבר מאחת לשנייה, תכונה שלא קיימת במערכת DOS בסיסית. כמה ממעטפות אלו, גרפיות או מבוססות טקסט, היו IBM TopView, ‏DESQview, ‏Visi-On, ותכנת "חלונות" של מיקרוסופט, שהוצגה ב-1985.

מידת השימושיות של הגרסאות הראשונות של המוצר הייתה מפוקפקת, אך שלא כמו המתחרים, חברת מיקרוסופט הוציאה גרסאות חדשות, יותר ויותר שימושיות. ב-1988 יצאה גרסה בשם windows-386, שכמו ששמה מרמז, דורשת מעבד אינטל 80386. הגרסה הזו ידעה לנצל את המעבד בצורה שמערכת ההפעלה DOS, שנכתבה כדי לרוץ על מעבדים פשוטים יותר, לא יכלה לנצל, ולדעת מבקרים רבים, גרסה זו של "חלונות" היא הראשונה המועילה באמת. בעקבותיה יצאו חלונות 3.0 ב-1990) ו-3.1 ב-1992, ובשלב זה המערכת הגיעה לתפוצה נרחבת: עד אז, הרוב המכריע של מחשבים שנמכרו היו מצוידים בחומרה מתאימה לשימוש במערכת (מעבד 386 או חדש יותר, מסך צבעוני ברזולוציה מספיקה, ובדיסק קשיח), הופיעו תכנות שלמעשה דרשו מערכת "חלונות" כדי לפעול, וקהל המשתמשים החל לצפות למערכת הפעלה עם ממשק משתמש גרפי. בשנים הבאות יצאה מיקרוסופט עם גרסאות חדשות: חלונות 95 ב-1995 (לפירוט מלא, כולל גרסאות חדשות יותר, ראו בערך המורחב).

אחרי יציאת 95, למעשה כל יצרני המחשבים האישיים תואמי PC הציעו את מוצריהם עם מערכת הפעלה "חלונות" מותקנת, כשבדרך כלל, אם יש ללקוח בחירה, היא תמיד בין מספר גרסאות של חלונות.

עד סיום המילניום, למעשה כל מערכת הפעלה של מחשב לשימוש כללי כללה ממשק משתמש גרפי, כאופציה או כאפשרות היחידה. כל התכנות לשימוש במחשב אישי עושות שימוש בממשק המשתמש הגרפי של מערכת ההפעלה.

1990 – 2000 - אינטרנט, זינוק במפרט

בשנות ה-90 של המאה העשרים נותרו, למעשה שני לוחמים בזירה: מצד אחד חברת אפל, עם המקינטוש, שהיה חידוש מהפכני בעשור הקודם, אבל עם מערכת הפעלה מתיישנת, והתלהבות דועכת משנה לשנה, עד כי יצרני אפילו תוכנה כמו אדובי, שהיו מזוהים עם המקינטוש, הוציאו לאור גרסאות חדשות רק ל-PC, מהצד השני עמדו תואמי ה-PC. בשלב זה IBM עצמה כבר יצאה מחלק משוק ה-PC, והייתה בשלבי יציאה מהשאר, ובכתבי העת החלו להתייחס לפלטפורמת ה-PC כ-wintel", כלומר הצירוף חלונות + אינטל.

בתחום המעבדים, התחרות המשמעותית היחידה לאינטל כשמדובר במחשבים אישיים היו יצרנים שייצרו מעבדים בארכיטקטורה של אינטל (המכונה גם x86). אמנם בתקופה זו יוצרו מעבדים בכחצי תריסר ארכיטקטורות מתחרות (כמו SPARC, ‏, PowerPC, ‏ MIPS, ARM ‏ אלפא ועוד, לאף אחד מהם לא הייתה נוכחות משמעותית בשוק המחשבים האישיים.

בתחום מערכת ההפעלה, שלטה מיקרוסופט שליטה מוחלטת. בתחילת העשור עוד ניסתה IBM לקדם את מערכת ההפעלה OS/2, אך ללא הצלחה ממשית, ולמעשה כמעט כל המחשבים נמכרו עם מערכת הפעלה של מיקרוסופט כחלק בלתי נפרד מהמוצר - גם מתי המעט שהתקינו מערכת הפעלה אחרת, למעשה רכשו את המוצר של מיקרוסופט כחלק בלתי נפרד מהמחשב עצמו. באמצע העשור הוציאה מיקרוסופט את חלונות 95, וכמעט כל יצרני התוכנה העצמאיים למחשבים אישיים התרכזו בתוכנה שמתאימה לפלטפורמה של מיקרוסופט.

רשת האינטרנט החלה לקראת סוף שנות ה-60 כפרויקט של משרד ההגנה האמריקאי, ובמקביל להתבססות שוק המחשבים האישיים, הועברה על ידי ממשלה ועל ידי גופים אוניברסיטאיים שונים שהחזיקו זכויות על חלקים שונים, לרשות הציבור, ובראשית שנות ה-90 התווסף לרשת כלי רב עוצמה, שהתברר כ"קלף המכריע" (או killer-app בז'רגון של עיתונאי המיחשוב האישי): הכלי בו מדובר הוא הצירוף של פרוטוקול תקשורת בשם HTTP, שפת תגיות בשם HTML, ויישום, שלימים קיבל את השם "דפדפן". צירוף זה מכונה World Wide Web, ואף על פי שבתחילת העשור עדיין לא התקיים, עד סוף העשור הפך דומיננטי עד כדי כך שנדיר היה למצוא מחשב אישי שדפדפן אינטרנט לא מותקן עליו, ועל רבים מהמחשבים הללו, הדפדפן היה אחד היישומים העיקריים בו השתמש בעל המחשב. בערים רבות בעולם קמו אינטרנט קפה - מקום עסק בו מותקנים מספר מחשבים אישיים המחוברים לרשת האינטרנט, אותם אפשר לשכור לפרק זמן כדי להשתמש באינטרנט, כך שגם כאשר המשתמש רחוק מביתו ומהמחשב האישי שלו, הוא עדיין יכול להשתמש במחשב אישי אחר, כדי לגשת לאינטרנט. במידה רבה, האינטרנט הגדיר מה "מספיק" כדי לשמש מחשב אישי: מכשיר בעזרתו ניתן להשתמש בדפדפן אינטרנט.

במקביל לשינויים המערכתיים הללו, בעשור זה חומרת המחשבים האישיים המשיכה להתפתח - בעשור זה היה מקובל שתוחלת החיים הסבירה למחשב אישי היא בין שנתיים לארבע שנים, לא בגלל כשל כלשהו, אלא משום שתוך ארבע שנים המחשב הפך למיושן ללא תקנה: במהלך העשור עלה נפח האחסון האופייני במחשב אישי מכמה מאות מגה-בייט לכמה מאות גיגה בייט, נפח הזיכרון האופייני עלה מכמה מגה בייט לכמה עשרות או מאות מגה בייט, ולפעמים אף יותר. קצב השעון האופייני עלה מכמה עשרות מגה-הרץ עד גיגה-הרץ ויותר. מסכים שטוחים בטכנולוגיות שונות החלו להחליף את המסכים מבוססי שפופרת קרן קתודית (CRT), מחשבי ירך בעלי יכולת גדולה יותר ויותר הופיעו, ובמקרים מסוימים החלו להחליף מחשבים שולחניים.

לקראת סוף העשור (1997), חזר מייסד אפל סטיב ג'ובס לחברה ממנה פוטר בשנה שאחרי יציאת המקינטוש, 1985, וחזרתו סימנה שינוי כיוון לחברה שהייתה בשקיעה ממושכת במהלך שנות ה-90. בשנה הבאה, 1998 יצאה החברה עם המוצר הראשון אחרי חזרת ג'ובס, ה-IMac, ובעשורים הבאים החברה שבה וכבשה לה מעמד מכובד בשוק המחשבים האישיים, בין השאר בזכות סדרת מחשבי ירך, שהגדירו את הסטנדרט לאיכות מחשבי ירך.

בסוף העשור נראה היה שהמחשב האישי "כבש את העולם", לא רק בעולם המערבי המפותח, אלא ברחבי העולם כולו.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

2000 – 2010

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ציוד היקפי

יחד עם התפתחות המחשבים האישיים, התפתחו גם רכיבים נוספים, שמתחברים למחשב בצורה זו או אחרת, ומכונים באופן כללי "ציוד היקפי". יש רכיבים שנחשבו בתחילה לציוד היקפי, ובהמשך נכללו כחלק מובנה מהמחשב.

טלטייפ

המחשבים האישיים הראשונים, אלטייר, אימסאי, ואחרים, לא כללו מקלדת, או מסך, והמשתמשים שלא הסתפקו במפסקים המותקנים בפנל הקדמי השתמשו במסוף מחשב, שהתחבר למחשב דרך תקשורת טורית (לשם כך היה נחוץ להוסיף בקר תקשורת טורית, שגם הוא לא נכלל במחשב הבסיסי). המסוף המקובל היה למעשה טרמינל טלטייפ, בדרך כלל מסוג ASR 33. מסופים אלו בדרך כלל נמכרו לחברות, ולא נחשבו מוצרי צריכה, והחובבים מצאו דרכים מדרכים שונות לשים ידם על מסוף כזה - בדרך כלל עודפי ציוד וציוד משומש, כשחברות שהשתמשו במסופים כאלו חידשו ציוד. מאוחר יותר, חברת MITS הוסיפה לקטלוג שלה מסוף ASR 33 כדי להנגיש את האפשרות לחובבים (רק מי שקנה בחברה מחשב אלטייר היה יכול להזמין בה את המסוף).

הטלטייפ כולל מקלדת ומדפסת, שמאפשרים תקשורת עם המחשב: המשתמש שולח הוראות למחשב דרך המקלדת, והמחשב "עונה" דרך המדפסת. נוסף לשני אלו, הטלטייפ מצויד גם בקורא/מנקב סרטי נייר מנוקבים, ובכך מספק גם מערכת אחסון, ובעיקר דרך לטעון תוכנה. מצד אחד, הטלטייפ סיפק פתרון "מן המוכן" לשלוש פונקציות חשובות - קלט, פלט, ואחסון. פתרונות טובים יותר הגיעו בהמשך, ותוך פחות משלוש שנים מהופעת האלטייר, שימוש בטלטייפ בצמוד למחשב אישי למעשה נעלם.

בעד הופעת אמצעי אחסון טובים יותר, סרטי נייר היו הדרך הסטנדרטית להפצת תוכנה. האלטרנטיבה היחידה הייתה פרסום תוכנה, בשפת סף בצורה מודפסת, במגזין או כדומה, בלי דרך מעשית לטעון את התוכנה בלי שגיאות לזיכרון המחשב.

מקלדת

ערך מורחב – מקלדת מחשב

בשלב הבא הופיעה חלופה למסוף: מסך ומקלדת. היצע המקלדות היה מוגבל, וגם כאן, החובבים בדרך כלל מצאו אותן בשוק העודפים והציוד המשומש. מקלדות אלו בדרך כלל התחברו, כמו המסופים, דרך קו תקשורת טורי.

ב-1976 הופיעו שני מחשבים שבישרו את השינוי: מחשב אפל I אמנם לא כלל את המקלדת עצמה, אבל הוא כבר הכיל את בקר המקלדת על הכרטיס (המחשב כולו היה "הכרטיס"), וחברת אפל עזרה למשתמשים לקנות מקלדת מתאימה. למחשב זה לא הייתה השפעה ממשית, ומאות ספורות בלבד יוצרו, וחשיבותו הוא בהיותו מעין אבטיפוס מוקדם של אפל ][, שהופיע בשנה הבאה. בערך באותו הזמן, קיץ 1976, הופיע מחשב נוסף, בשם SOL-20, של חברת פרוססור טכנולוגי, הסול היה המחשב האישי הראשון בתצורה שבמהרה הפכה סטנדרטית: המחשב הכיל בנוסף למקלדת (לא רק "בקר מקלדת" כמו האפל, אלא גם את המקלדת עצמה), גם בקר וידאו, מספר יציאות טוריות ומקביליות, וממשק לכונן קלטות שמע, שמאפשר לטעון תוכנה ולשמור נתונים. בשנה הבאה הופיעה "שלישיית 1977", קומודור פט, רדיו שק TRS-80, ואפל ][, שכל אחד מהם כלל מקלדת כחלק בלתי נפרד מהמחשב, ומאז ועד הופעת מחשבי כף היד, כמעט כל מחשב אישי כולל מקלדת, וכיום בדרך כלל מקלדת לא נחשבת "ציוד היקפי".

כשיצא ה-PC ב-1981, נקבע סטנדרט חדש למקלדת: מאז ה-SOL ב-1976 עד אז, מקלדות במחשבים אישיים היו בדרך כלל מחוברות באופן קשיח למחשב עצמו. מקלדת ה-PC, נפרדת מהמחשב, ומחוברת אליו בעזרת כבל, שהתחבר למחבר מסוג "דין". המקלדת כללה מקשים לShift, ‏Alt, וControl, לוח מקשים למספרים, ועשרה "מקשי פונקציות" F1 עד F10. פרט לתצורה, המקלדת קבעה סטנדרט חדש לאיכות, מעבר לכל מה שהיה מוכר עד אז בעולם המחשבים האישיים (מקלדות באיכות דומה היו מקובלות במסופי מחשב). תצורה זו הפכה סטנדרטית, בשינויים קלים: בדגמים הבאים מקשי הפונקציות עברו מצד שמאל של המקלדת לחלקה העליון, ומספרם גדל מ-10 ל-12, נוספו מקשי חיצים, שבדגם המקורי היו משותפים ללוח המקשים המספרי. בשנים הבאות, המחבר הוחלף ל"מיני דין", שמוכר יותר כ"מחבר PS/2", ובהמשך הופיעו מקלדות המחוברות ל-USB, שהפך בהמשך לסטנדרט, לצד מקלדות אלחוטיות, שאינן מחוברות למחשב בחיבור פיזי כלשהו.

וידאו

ערך מורחב – כרטיס וידאו

כשם שהמחשבים האישיים הראשונים לא כללו מקלדת, הם גם לא כללו התקן וידאו. בראשית 1976, כשנה אחרי הצגת האלטייר, הופיעו שני כרטיסי וידאו לאפיק S-100: הראשון נקרא Dazzler, בתרגום חופשי "מהמם", שייחודו היה תמיכה בצבע. הרזולוציה של הדאזלר למעשה לא אפשרה להציג טקסט - מודי התצוגה של הכרטיס היו 32X32 ו-64X64 בצבע, או 128X128 שחור-לבן. השימוש העיקרי בו היה למשחקים, ומספר לא גדול של כרטיסים נמכרו. זה היה המוצר הראשון של חברת קרוממקו, שבהמשך הייתה יצרן חשוב במחשבים וציוד היקפי סביב אפיק S-100. הכרטיס השני, היה מבוסס באופן רופף על פרויקט TV-Typewriter, ונקרא VDM-1. הכרטיס הציג טקסט בשחור לבן, 16 שורות של 64 תווים, עם מערכת תווים מלאה, כולל אותיות גדולות וקטנות (כלומר A-Z וגם a-z. אמצעי הפלט שהיה עד אז, הטלטייפ, מוגבל לאותיות גדולות בלבד, וכמוהו גם מחשבים שהופיעו אחר כך, כמו אפל ][ ורדיו שק TRS-80). כרטיס זה זכה להצלחה, ולמשך זמן מה היה מעין סטנדרט עבור מחשבי אלטייר ואימסאי, ואפילו נבנו עבורו "תואמים". שני הכרטיסים היו גדולים: הכרטיס של קרוממקו היה למעשה זוג כרטיסים, מחוברים ביניהם בכבל. ה-VDM-1 אמנם היה כרטיס בודד, אבל רוחב חלק מהרכיבים עליו גרם למעשה לכך שהכרטיס תפס שני חריצי הרחבה, כי מפאת רוחבו, לא היה ניתן להשתמש בחריץ שמשמאלו.

ה-SOL-20 ב-1976, בישר את הסטנדרט החדש: מחשב שלם כולל בקר וידאו (אם כי לא תמיד את המסך עצמו). "שלישיית 1977" קבעה את הסטנדרט סופית, ומאז לא הוצג שום מחשב משמעותי שלא כלל בקר וידאו, ומבחינה זו אפשר לחשוב על בקר וידאו כחלק מובנה מהמחשב, ולאו דווקא "ציוד היקפי".

בקרי וידאו היה אחד התחומים אליו נכנסו יצרני כרטיסים עצמאיים, שלא ייצרו או מכרו מחשבים מלאים, והציעו יכולות גרפיות שעלו על היכולות שהציעו המחשבים עצמם. דוגמאות מוקדמות הן למשל כרטיס עבור אפל ][, שתמך בהצגת 80 טורים (לעומת ה-40 של האפל), או כרטיס ה"הרקולס" עבור ה-PC, שתמך בהצגת טקסט באותה איכות כמו הכרטיס של IBM, ובמקביל בתצוגה גרפית. מגמה זו נמשכה לעשור השני של המאה ה-21, כששני היצרנים העיקריים שנשארו הם ATI טכנולוגיות (נקנתה ב-2006 על ידי AMD), ו-NVIDIA.

אחסון

ללא אמצעי אחסון, השימושיות של מחשב מוגבלת מאוד. כשהופיעו האלטייר, ואחריו IMSAI ואחרים, אמצעי האחסון הזמין היחיד היה קורא ומנקב סרטי נייר, המובנה במסוף טלטייפ.

קלטות שמע

ערך מורחב – קלטת שמע

תוך זמן קצר הופיעו תחליפים טובים יותר ומתאימים יותר למחשב אישי. הראשון בהם היה כרטיס בקר לכונן קלטות שמע. בעזרת כרטיס כזה, ניתן לשמור תוכנה ונתונים על גבי קלטת שמע, ולטעון אותם מאוחר יותר למחשב. גם כאן, ה-SOL-20, ואחריו "שלישיית 1977" קיבעו את הסטנדרט: מתאם לכונן שמע מגיע כחלק מהמחשב הסטנדרטי. אפילו ה-PC, כשהוצג ב-1981, כלל מתאם לכונן קלטות שמע, אף על פי שאז הסטנדרט היה כבר כונן דיסקטים, ומעטים מאוד, אם בכלל, השתמשו באפשרות הזו.

יצרנים שונים השתמשו בשיטות שונות לאפנן את המידע לצורך שמירה וטעינה, וכתוצאה מכך, לא ניתן להשתמש בקלטת שהוקלטה באחד מהם, במחשב אחר, אלא אם כן המחשב השני מצויד בדיוק באותו בקר. עובדה זו יצרה בעיה הן לחובבים עצמם, והן ליזמים שמצאו בקלטות אמצעי זמין ונוח להפצת תוכנה. בחסות מגזין BYTE, התכנסו מספר חובבים ויצרנים בנובמבר 1975 בקנזס סיטי לוועידה שקבעה סטנדרט שכונה "סטנדרט קנזס סיטי" לאחסון נתונים על קלטות שמע. בפועל, התמיכה בסטנדרט הייתה מוגבלת, אבל כיוון שבמהרה מחשבים סיפקו בקר מובנה, ומכיוון שבדרך כלל ממילא לא הייתה תאימות תוכנה בין המחשבים השונים, הבעיה נפתרה בדרך אחרת. חשיבותו של הסטנדרט הזה היא בעצם קיומו, יותר מאשר הסטנדרט עצמו: יצרני מחשבים אישיים המשיכו להתכנס ולקבוע סטנדרטים, מהם עם השפעה ממשית חשובה.

תקליטונים

ערכים מורחבים – כונן תקליטונים, תקליטון

התקליטון הומצא בחברת IBM ב-1969. בזמן שהופיעו המחשבים האישיים הראשונים, כונני תקליטונים כבר היו זמינים, ממספר יצרנים שונים. התקליטונים היו בקוטר 8 אינץ' (כ-20 סנטימטר), ובאותו זמן שהופיעו המחשבים האישיים הראשונים, יצאה חברת שוגרט עם כונן התקליטונים הראשון בקוטר 5.25 אינץ' (כ-13 סנטימטר). ההתאמה של כונן התקליטונים כאמצעי אחסון למחשב אישי הייתה ברורה מיד, אבל כמה מכשולים נותרו בדרך: כדי להתממשק עם כונן תקליטונים נחוץ בקר תקליטונים, כלומר כרטיס הרחבה, וגם כשהופיעו כאלו, הם עדיין סבלו מבעיות של גודל, מחיר, צריכת הספק ואמינות. למרות בעיות אלו, מספר יצרנים ייצרו ומכרו כרטיסי הרחבה כאלו, יחד עם התוכנה הנחוצה לשימוש בהם. אחת החברות הראשונות שזכו בהצלחה מסחרית עם בקרי כונני תקליטונים, הייתה חברת North Star, שיצרה ומכרה בקר עבור כונן AS-400, הכונן הראשון של שוגרט בגודל 5.25. יצרנים אחרים הציעו בקרים, כולל לתקליטונים 8 אינץ'. בקרים אלו היו גדולים (כמה מהם תפסו שני חריצי הרחבה, וכולם הורכבו מעשרות רבות של שבבים), חלקם סבלו מבעיות אמינות, ומחירם גבוה (הבקר של North Star עלה כ-$700, והכונן עצמו עלה לפחות כמחיר הזה, אם לא יותר). הפריצה המשמעותית הייתה ב-1978, כשנה לאחר השקת אפל ][, כשחברת אפל הציגה עבורו את כונן הדיסקטים "דיסק II". מייסד החברה, סטיב ווזניאק, המציא דרך להעביר את מירב העול למעבד של המחשב, ובנה בקר בעזרת שמונה רכיבים פשוטים בלבד - החשוב בהם הוא רכיב זיכרון לקריאה בלבד, שהכיל את תוכנת הבקרה וטבלת התמרה שהתוכנה השתמשה בה, והשבבים הנוספים זולים ופשוטים. הכונן עצמו היה מבוסס על שוגרט AS-400, אבל בזכות הבקר של ווזניאק, כמעט כל חומרת הבקרה הוסרה ממנו, והמחיר שאפל שילמה לשוגרט היה נמוך בהרבה מהמחיר של AS-400 מלא. המוצר זכה להצלחה רבה - יש המייחסים את הצלחת המחשב במידה רבה לזמינות כונן הדיסקטים האמין והזול יחסית.

עד הופעת ה-PC ב-1981, היה כבר כונן התקליטונים לציוד סטנדרטי, שהיה חלק מהחבילה כמעט בכל מחשב אישי. המקינטוש, שהופיע ב-1984, הציג חידוש גם בתחום זה - כונן 3.5 אינץ' (של חברת סוני), ואחריו מחשבים אחרים עברו לגודל זה, כולל דגמים חדשים של PC, ופורמט זה הפך לסטנדרט החדש. עם התפשטות רשת המחשבים, וכונני תקליטורים, חשיבות כונן הדיסקטים הלכה וירדה. מחשב NeXT שהוצג ב-1988 הציע חידוש נועז, ולא כלל כונן דיסקטים. בשנים הבאות כונני דיסקטים נעלמו בהדרגה, בתחילה ממחשבי ירך (לפטופ), ובהמשך גם ממחשבים שולחניים. בעשור השני של המאה ה-21, כונני דיסקטים קיימים במחשבים ישנים, או במחשבים שמסיבה זו או אחרת נדרשים לקרוא דיסקטים ישנים, ביישומים ארכיוניים.

דיסק קשיח

ערך מורחב – דיסק קשיח

כמו כונן התקליטונים, גם הדיסק הקשיח הומצא בחברת IBM, עבור מחשבים גדולים. כמעט מהרגע הראשון, היו שהתאימו דיסקים קשיחים למחשבים אישיים. אחד המכשולים בהתאמת דיסק קשיח למחשב אישי, היא העובדה שללא מערכת הפעלה שבנויה לתמוך בדיסק קשיח, השימושיות של דיסק כזה מוגבלת ביותר, ויחד עם זה, הדיסקים, שנבנו למחשבי מיני או מיינפריים, היו מחוץ לתחום המחירים של רוב הלקוחות. הדגמים הבאים של חברת IBM, אחרי ה-PC המקורי, מחשבים שנקראו XT ו-AT, הוסיפו תמיכה בדיסק קשיח, בחומרה ובתוכנה. תוך זמן קצר יצרנים נוספים הציעו דיסקים ובקרים ל-PC, והמחירים ירדו בהדרגה: למשל, ב-1980 חברת North Star מכרה דיסק בנפח 18 מגהבייט ב-$4,200, ב-1987 מחירו של דיסק בנפח דומה ירד מתחת $1,000, וב-1995 אפשר כבר היה לרכוש דיסק בנפח גדול פי עשרה, בפחות מעשירית המחיר - כ-$380.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 הפך דיסק קשיח לרכיב סטנדרטי, שמותקן כמעט בכל מחשב. במאה ה-21 החלו דיסקים של מצב מוצק להופיע במחשבים אישיים, לצד הדיסק הקשיח, ולעיתים קרובות במקומו.

תקליטור

ערך מורחב – תקליטור

תקליטורים החלו להופיע במחשבים אישיים במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, והפכו לאמצעי הסטנדרטי להפצת תוכנה.

הדפסה

השימוש במחשבים גדולים, מיינפריים ומיני, בדרך כלל אינו אינטראקטיבי, והם עושים שימוש במדפסות כאחד מאמצעי הפלט העיקריים. מדפסות אלו הן פעמים רבות גדולות ויקרות, ודורשות תחזוקה על ידי אנשי מקצוע, ובדרך הטבע אינן מתאימות למחשבים אישיים. בתחילת שנות ה-70 הופיע סוג מדפסת חדש, שמשתמש במנגנון המכונה "גלגל המרגנית" (Daisy wheel). מדפסות אלו משתמשות במנגנון דומה למכונת כתיבה, והן זולות יחסית, עם איכות הדפסה טובה, אפשרות להחליף את הגופן בשימוש על ידי החלפת הגלגל (מה שמאפשר גם הדפסה בשפה שונה), ועלות הפעלה נמוכה- עיקר עלות ההפעלה, מלבד הנייר עצמו, הוא שימוש בסרטי דיו דומים לסרטים שבשימוש מכונת כתיבה.

מדפסות אלו איטיות, ופעולתן מייצרת רמת רעש גבוהה - מהירות ההדפסה, שנמדדת במספר תווים לשנייה (cps), היא בין כ-30 תווים בשנייה בדור הראשון, לכ-60 במדפסות חדשות יותר. חסרון נוסף הוא שמדפסות אלו לא יכולות להדפיס גרפיקה.

לקראת 1980 הופיעו מדפסות מסוג חדש - מדפסת סיכות. אף על פי שאיכות ההדפסה נמוכה יותר ממדפסות daisy wheel, יש להן מספר יתרונות שתוך זמן קצר העניקה להן שליטה. הן מהירות יותר, רועשות פחות, אם כי עדיין רועשות מאוד, יכולות להשתמש בגופנים שונים, בלי צורך בהתערבות ידנית (החלפת הגלגל ב-daisy wheel), ותומכות בהדפסת גרפיקה, אם כי לא באיכות גבוהה. במהלך שנות ה-80, עם התפשטות השימוש והתגברות התחרות, איכות ההדפסה, המהירות והאמינות השתפרו, תוך ירידה מתמדת במחיר: הופיעו מדפסות עם ראשי הדפסה עם 18 ו-24 סיכות, לעומת 7 ו-9 סיכות בדור הראשון, שכלולים טכנולוגיים בראש ההדפסה הגדילה את מהירות ההדפסה למאות תווים בשנייה (cps), והמחיר ירד מכ-$1000 בדגמים הראשונים למאות ואפילו עשרות דולרים. מדפסות אלו דחקו את רגלי מדפסות הגלגל כמעט לחלוטין, ותפוצתן גדלה - לא רק במקומות עבודה, אלא גם בבתים פרטיים רבים מדפסת סיכות הייתה פריט ציוד שכיח, ועשרות חברות מארצות הברית, יפן, ואירופה התחרו לספק את הביקוש.

במהלך שנות ה-90 של המאה העשרים החלה להתפשט טכנולוגיה חדשה, מדפסת הזרקת דיו. טכנולוגיה זו, שפיתוחה החל בשנות ה-50, זכתה לגידול חד בתפוצה מכמה סיבות, ביניהן פקיעת מספר פטנטים חשובים של חברות היולט פקארד וקנון. מדפסות אלו פועלות במהירות שעולה על מדפסת סיכות, ברמת רעש נמוכה בהרבה, באיכות גבוהה יותר, ובעיקר, הן יכולות להדפיס בצבע. תוך זמן לא רב מדפסות הסיכות נעלמו מהנוף כמעט לחלוטין, והשימוש בהן הוגבל לשימושים שדורשים הדפסה במספר עותקים בעזרת נייר פחם, שלא מתאימה למדפסת הזרקת דיו. מדפסות הזרקת דיו נפוצות בעשור השני של המאה ה-21, הן להדפסת טקסט, והן להדפסת תמונות. בשימוש בנייר מיוחד, מדפסת הזרקת דיו ביתית באיכות טובה יכולה להדפיס תמונות באיכות שמתחרה באיכות תמונות צבע שמודפסות בתהליך פוטוכימי.

מדפסת נוספת בשימוש נרחב במחשבים אישיים היא מדפסת לייזר. הטכנולוגיה פותחה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 בחברות יבמ וזירוקס. ב-1981 פיתחה חברת קנון מנוע הדפסת לייזר קטן וזול, ופנתה למספר חברות אמריקאיות כדי שיפתחו וייצרו מדפסות המבוססות על המנוע. ב-1984 הציגה חברת היולט פקארד מדפסת לייזר בשם לייזרג'ט (HP LaserJet) המבוססת על המנוע של קנון, ומיועדת ל-PC, במחיר של כ-$3500, פחות מרבע ממחירה של כל מדפסת לייזר עד אז, ובכך פתחה את האפשרות להשתמש במדפסת לייזר למחשב אישי. שנה אחר כך הציגה חברת אפל מדפסת לייזר בשם LaserWriter, גם היא מבוססת על המנוע של קנון, שיחד עם מחשב מקינטוש אפשרה הדפסת טקסט וגרפיקה באיכות שעד אז הייתה זמינה רק דרך דפוס מקצועי. מדפסת זו סייעה לאפל ולמקינטוש להשיג שליטה בתחום הוצאה לאור שולחנית, זמן רב ללא תחרות כלל, וגם אחרי שהשליטה המוחלטת התערערה, עדיין יש למקינטוש הגמוניה בתחום. מדפסות הלייזר מהירות יותר מכל הטכנולוגיות שתוארו לעיל - מהירות ההדפסה נמדדת בדפים לדקה, לעומת תווים בשנייה. הדור הראשון של המדפסות פעל במהירות של 8 דפים בדקה, ובשנים הבאות הופיעו מדפסות מהירות יותר ויותר, תוך ירידה מתמדת במחיר, ועלייה מסוימת באיכות ההדפסה. מדפסת לייזר לא משתמשת בדיו, אלא ב"טונר" - אבקה פלסטית שהמדפסת "אופה" לדף בעזרת חימום האבקה עד להמסת הפלסטיק, שנשאר דבוק לדף אחרי ההתקררות. בדורות הראשונים מדפסות הלייזר היו מוגבלות להדפסה בשחור, ובהמשך הופיעו מדפסות לייזר צבעוניות. בעשור השני של המאה ה-21 ניתן לרכוש מדפסת לייזר צבעונית, שמדפיסה עשרות דפים בדקה, במחיר מאות דולרים, ומדפסת לייזר שמדפיסה בשחור בלבד, בפחות מ-$100.

תקשורת

עוד לפני הופעת המחשב האישי, נוצר צורך להתחבר למחשב מרכזי ממסוף מרוחק (בדרך כלל מסוג טלטייפ). צורת התקשורת הזמינה ביותר למרחקים ארוכים היא רשת הטלפונים הציבורית, ומכשיר שמאפשר תקשורת נתונים תוך שימוש ברשת זו נקרא מודם. מכשיר זה מתרגם את זרם המידע הספרתי שנשלח מהמחשב למידע אקוסטי, או קולי, שנשלח דרך רשת הטלפון, כשהמודם מעברו השני של קו הטלפון מתרגם את המידע האקוסטי חזרה למידע ספרתי, ושולח אותו למחשב המרוחק. ב-1976 פרסם לי פלזנשטיין (אותו מהנדס שבנה את כרטיס הווידאו VDM-1, ואת המחשבים SOL-20, ואוסבורן-1), בירחון Popular Electronics, תוכנית לבניית מודם שפלזנשטיין תכנן ובנה כבר ב-1973, אותו כינה "Pennywhistle modem" (פני וויסל היא משרוקית פח זולה). מודם זה התחבר למחשב דרך היציאה הטורית, והשתמש במתקן שנקרא "מצמד אקוסטי" (Acoustic coupler) כדי להתחבר לרשת הטלפונים: המודם אינו מחובר בעצמו לקו הטלפון, אלא משתמש בטלפון רגיל, באופן שאחרי שהמשתמש מחייג ונוצר קשר, שפופרת הטלפון מונחת על עריסה ייעודית במודם, שמכילה מיקרופון מול אוזניית הטלפון, ורמקול מול הפומית. הקוראים יכלו לבנות את המודם לפי התוכנית, מרכיבים שרכשו בעצמם, לרכוש קיט ב-$130, או לרכוש מודם מורכב ב-$225. בשנים הבאות הופיעו מודמים שמתחברים ישירות לקו הטלפון, בלי צורך במצמד אקוסטי, ומאוחר יותר מודמים פנימיים, שמותקנים במחשב עצמו.

חברת המודמים המובילה Hayes, יצרה ממשק פקודה לשליטה של המחשב במודם דרך קו התקשורת הטורי, שכונה "ממשק Hayes" או "ממשק AT", שהופיע לראשונה ב-1981, והפך במהרה לסטנדרט התעשייה. תוך זמן לא רב, כמעט כל המודמים של כל היצרנים תמכו בסטנדרט הזה, כשיצרנים שונים מוסיפים הרחבות לתמיכה בתכונות ייחודיות של המודמים שלהן. מאוחר יותר איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי פרסם תקן בשם V.25 שנתן גושפנקה רשמית לסט הפקודות, אם כי בפועל התקן זה לא שינה את המצב, ויצרנים שונים המשיכו להציע את הרחבותיהם.

במהלך שנות ה-80 של המאה העשרים הופיעו שירותים שונים, אליהם מתחבר המשתמש דרך מודם. אחד הראשונים הייתה רשת הBBS "פידונט, שחיברה מערכות רבות כאלו שהופעלו על ידי חובבים לרשת עולמית, שבאמצע שנות ה-90 הקיפה כ-40,000 מערכות, עם מיליוני משתמשים. רשתות מסחריות כמו CompuServe, ‏ Prodigy, ‏ GEnie ואחרים סיפקו שירותים שונים, בנוסף ל-BBS, ובתחילת עד אמצע שנות ה-90, היו מיליוני מנויים בכל הרשתות השונות, מעל 600,000 ל-CompuServe לבדה. עם הזמן, מהירותם של המודמים שופרה בהדרגה: ה-Pennywhistle פעל בקצב של 300 סיביות לשנייה (סל"ש, או bps), בסוף שנות ה-80 מודמים פעלו ב-1200 ו-2400 סל"ש, ובשנות ה-90 הקצבים עלו, דרך 9,600, ועד 56,000 סל"ש.

עם הופעת ה-World Wide Web בתחילת שנות ה-90, רשתות אלו, ובראשן אמריקה אונליין הפכו לספקיות שירותי אינטרנט, כשלצידן הופיעו ספקים רבים נוספים, והדרך הסטנדרטית להתחבר לאינטרנט הייתה בעזרת מודם, דרך רשת הטלפונים הציבורית. תוך זמן קצר מודם הפך ציוד סטנדרטי, וכמעט כל מחשב ביתי ומחשב ירך חדש, הגיע מצויד במודם מובנה, אם על גבי לוח האם או בכרטיס הרחבה. עם התפשטות רשתות תקשורת נתונים, כמו ISDN, חיבור נתונים דרך רשתות טלוויזיה בכבלים, ושיטות תקשורת רחבת פס אחרות כמו DSL ו-ADSL, פחות ופחות אנשים משתמשים במודם, והוא פסק להיות פריט סטנדרטי.

אחרים

בנוסף לציוד ההיקפי שתואר, הופיעו עשרות סוגים שונים של ציוד היקפי. להלן רשימה חלקית (לאו דווקא בסדר כרונולוגי):

• כרטיסי MIDI לשליטה בציוד מוזיקלי
• תקשורת GPIB לשליטה בציוד מעבדה
• סורקים לסיפרות (דיגיטציה) מסמכים ותמונות. פעמים רבות סורק ומדפסת נמכרים כמכשיר אחד, המכונה All in one ("הכל ביחד") - הצירוף של סורק ומדפסת, בדרך כלל לייזר או הזרקת דיו, נותן למעשה גם מכונת צילום. פעמים רבות נוסף גם ממשק לקו טלפון, המממש גם פקס
• משטח רישום דיגיטלי
• רמקולים חיצוניים, בדרך כלל עם מגבר מובנה, המתחברים לכרטיס קול במחשב, ומספקים אות שמע ברמה גבוהה ובהספק גבוה
• מצלמה, המכונה "netcam", או "מצלמת רשת". מחשבי ירך רבים מגיעים עם מצלמת רשת מובנית
• אתרנט - ממשק רשת

USB

ערך מורחב – Universal Serial Bus

אחרי התבססות תקן ה-USB, פחות ופחות ציוד היקפי מופיע ככרטיסי הרחבה לנעיצה באפיק הפנימי של המחשב עצמו, ויותר ויותר ציוד משתמש באפיק USB כדרך סטנדרטית להתממשק עם מחשב אישי.

גלריה 5: ציוד היקפי

• 
  טלטייפ ASR-33. בחלקו השמאלי של המסוף, קורא ומנקב סרטי נייר
• 
  פרסומת מינואר 1976 לכרטיס וידאו VDM-1. הפלט מוצג על טלוויזיה שחור לבן ביתית.
• 
  כונן הדיסקטים disk II של אפל ][
• 
  "גלגל המרגנית" של מדפסת דיאבלו. דגם קודם של דיאבלו, בשם 630, פתח את עידן המדפסות הזמינות. במרכז התמונה הגלגל עצמו, ומשמלו ה"פטיש". המדפסת מגלגלת את הגלגל עד שהתו המתאים בעמדת ההדפסה, והפטיש מכה ב"עלה" הגמיש שנושא את תבליט התו, שמכה בנייר דרך סרט הדיו. ראש ההדפסה משוך ומוטה לאחור, כך שניתן להחליף גלגל וגופן. בזמן ההדפסה הראש ניצב, והגלגל מקביל לנייר
• 
  מדפסת סיכות EPSON MX-80. מדפסת 9 סיכות שהושקה ב-1980, ותוך זמן קצר הפכה למדפסת הנמכרת ביותר בעולם, לדברי החברה
• 
  מדפסת הזרקת דיו, המחשת שתי שיטות הזרקה - משמאל בעזרת גביש פיאזואלקטרי, ומימין הזרקה תרמית, בעזרת גוף חימום
• 
  Apple Laserwriter II, אחת ממדפסות הלייזר הראשונות
• 
  מודם עם מצמד אקוסטי
• 
  מודם חיצוני של חברת Hayes, שהציגה לעולם את ממשק הפקודה שהפך לסטנדרט

המלך (עוד) לא מת, יחי המלך החדש: מחשבי כף יד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ראו גם

• מחשבים אישיים לפני 1975
• היסטוריה של המחשוב

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33886471היסטוריה של המחשב האישי