היהודים בין שתי מלחמות העולם
תמורות רבות חלו בעם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (כלומר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה), בעקבות התבססות התנועה הציונית והתגברות האנטישמיות שבשרה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.
מזרח אירופה
ברית המועצות
1917–1920: קומוניזם צבאי – פוגרומים מקומיים בגלל מלחמת האזרחים ברוסיה בין הבולשביקים למתנגדי המהפכה. על אף שהאנטישמיות מוצאת מחוץ לחוק בברית המועצות הרדיפות נמשכות משום שהאנטישמיות מושרשת ברבים מתושבי האימפריה הרוסית לשעבר, ובפרט באוקראינה.
1921–1930: ה"יבסקציה" והיישוב מחדש – היבסקציה (ЕвСекция) הייתה מחלקה במפלגה הקומוניסטית שעסקה בענייני יהודים. היא פעלה נגד כל התנועות היהודיות האחרות (הבונד, האוטונומיסטים, הדתיים המסורתיים והציונים). היבסקציה שאפה לעקור את הדת ו"התרבות הבורגנית" ולהחליפן בתודעה סוציאליסטית ויידישיזם קיצוני, ויזמה פעולות חינוך ותרבות לשם כך. לאלה נוספו חוקים נוקשים, שהורו על פירוק הקהילות והחרמת רכושן, איסור לימודי דת, סגירת בתי כנסת וישיבות, איסור לימוד עברית ואיסור פעילות פוליטית במסגרות האחרות. בעקבות מצבם הכלכלי הגרוע של מרבית יהודי ברית המועצות (מכיוון שרובם עסקו במסחר, שלפי השיטה הקומוניסטית הועבר לידי המדינה) שאף השלטון להעביר כמה שיותר יהודים לעבודה חקלאית והקים התיישבויות חקלאיות-יהודיות (חצי-האי קרים, בירוביג'ן).
1930–1939: היבסקציה נסגרת (מחשד לפעילות פרו-יהודית), וכתוצאה הפעילות ליצירת התרבות הפרולטרית נחלשת. עם-זאת ההתיישבות החקלאית נמשכת ובירוביג'ן אף מוכרזת כאוטונומיה יהודית.
תרבות: בעקבות פעילות השלטון הסובייטי והיבסקציה לחיזוק והגברת "התרבות היהודית הפרולטרית" על ידי השימוש ביידיש, אכן התחזקה התרבות והשפה בשנות ה-20. ברחבי ברית המועצות פעלו תיאטראות ביידיש, נכתבו ספרים (סיפורת, עיון) ועוד. ניסיונה של היבסקציה לבסס לאום יידישאי-סובייטי נכשל עקב היעדר התלהבות מצד האוכלוסייה, שהתחמקה ככל יכולתה מלשלוח את ילדיה לבתי-הספר החדשים (הוקמו כ-1,100) והעדיפה להיטמע בחברה הרוסית משהוסרו עליה הגבלות ההתיישבות והתעסוקה מימי הצארים. היידישיזם הסובייטי דעך בהדרגה כבר בשנות ה-30.[1]
ליטא
בתחילת התקופה נראה היה שהיהודים יקבלו אוטונומיה. בליטא, שבה עמד מספר היהודים על 150 אלף, הוקם משרד לענייני יהודים. הותר השימוש בעברית ויידיש במוסדות הממשלה, וניתנה אוטונומיה בחינוך. בעקבות הזכויות, הקימה יהדות ליטא בנק מרכזי ורשת בתי-ספר. המהפכה הפשיסטית שהתחוללה בליטא הביאה לחיסול האוטונומיה שבה זכו היהודים; המשרד לענייני יהודים נסגר, והשימוש הרשמי בעברית ויידיש הופסק. בתחום הכלכלי, המצב היה גרוע אף יותר: איכרים עניים (וליטא, מדינה חקלאית מובהקת, הייתה מלאה בהם) עברו לערים ועיירות שבהם התגוררו יהודים, ובניסיונם לעלות למעמד הבינוני נישלו את היהודים מעיסוקם במסחר ומלאכה. בשנות ה-30 נוספה לכך תעמולה אנטישמית שהגיעה מגרמניה הנאצית.
הונגריה
כישלון המהפכה הקומוניסטית עלתה ליהודים במחיר כבד: בניגוד לרוח הליברליות ששררה בהונגריה לפני המלחמה, התעוררה שנאה עזה כלפי היהודים. בפרעות שערכו "מדיארים מתעוררים" נרצחו 3,000 יהודים. לאחר הפרעות החלה פעולת דיכוי פוליטי ונישול כלכלי כלפי היהודים. אף על פי שהיהודים מילאו תפקיד חשוב בכלכלה ההונגרית – במסחר, במלאכה, בשירות הציבורי ובמקצועות החופשיים – עשתה הממשלה ההונגרית כל שביכולתה כדי לגרום ליהודים לעזוב תחומים אלו.
בעקבות ההיחלשות הכלכלית של יהדות הונגריה נחלשו הפעילויות נגדם, אך הן גברו שוב בשנות ה-30 בהשפעת גרמניה הנאצית. קמו תנועות אנטישמיות רבות, התחדשו הפרעות ביהודים ונערכה תעמולה כבדה. הממשלה ההונגרית הידקה את קשריה עם גרמניה, וחוקקה חוקי אפליה קשים ביותר נגד היהודים (בעיקר בתחום הכלכלי). למרות כל-זאת, ואולי בעקבות זאת, נטמעו היהודים בחברה ההונגרית. הם דחו הצעות עזרה מארגונים יהודיים בחו"ל, התנגדו לציונות, והמשיכו בהתבוללות ונישואי התערובת.
רומניה
במלחמת העולם הראשונה כבשה רומניה את בוקובינה וטרנסילבאניה – חבלי ארץ שאוכלוסייתם הורכבה ממיעוטים רבים, בהם 800 אלף יהודים. על אף שבסוף המלחמה חתמה רומניה על הסכם אשר מבטיח ליהודים שוויון-זכויות, בפועל לא ניתנו ליהודים זכויות בסיסיות. הגבלות הוחלו גם בתחום הכלכלי; הקהילות היהודיות נותקו מגופים כלכליים חשובים. בנוסף למדיניות זו, סבלו היהודים גם מפרעות שהשלטון התעלם מהם. בשנות ה-30 הושפעה רומניה, כמו מדינות רבות באזור, מהנאציזם בגרמניה, וקמו בה ארגונים אנטישמיים (כמו "התנועה הלגיונרית").
יהדות רומניה לא הייתה מאוחדת בדעתה לפתרון הבעיה. "איחוד יהודי רומניה", מחנה שואפי האינטגרציה, ניסה לשפר את מעמד היהודים באמצעות הסכמים פוליטיים. לעומתו, הלאומיים הקימו "מפלגה יהודית", ששאפה לקבלת אוטונומיה ליהודים.
פולין
מצבה של יהדות פולין היה בין הקשים באירופה: שליש מתושביה של פולין היו בני-מיעוטים, כולל 3 מיליון יהודים. פולין אמנם התחייבה לשמור על זכויות המיעוטים ב"הסכם המיעוטים", אך לא שמרה על התחייבותה, במיוחד כלפי היהודים. הממשלה דיכאה את היהודים בעקבות לחץ ציבורי. מפלגת האנדקים סגרה מוסדות שונים בפני היהודים. מצב היהודים הוקל ב-1926 עם הקמת המשטר הרודני של פילסודסקי, אך לאחר זמן מה שבה האנטישמיות לפולין.
מצבם הכלכלי של היהודים לא היה פחות קשה ממעמדם החברתי והמשפטי: המדיניות הכלכלית של הממשלה (התערבות במשק, אפליית יהודים, הפסקת הסחר עם רוסיה) הביאה לבעיה כלכלית קשה ביותר על היהודים.
התמודדות
היהודים בפולין ניסו להקל על מצבם הכלכלי החמור על ידי התארגנות מקצועית והקמת קופות אשראי קואופרטיביות למתן הלוואות נוחות לסוחרים ובעלי-מלאכה. גם בתקופות רעות במיוחד, לא נהנו מעזרה ממשלתית, והסתפקו בתרומת ה"ג'וינט".
יהודי פולין, בניגוד לאחיהם במערב, לא התערו (ולא שאפו להתערות) בחברה הסובבת. ביהדות פולין התחולל מאבק אידאולוגי בין שתי גישות: העברית וארץ ישראל מול היידיש וה"יידישלנד". העברית הייתה מקובלת בעיתונות הציונית, ותפסה מקום נכבד בחינוך; היידיש נשארה השפה המובילה מבחינת דיבור, ולשפה נוספה תרבות וספרות עשירה. בערים רבות פעלו להקות תיאטרון, ואף היו ניצני קולנוע ביידיש. העיתונות והספרות היהודית פרחו – יצאו לאור עשרות עיתונים, בהם 12 יומונים. סופרים כמו אורי צבי גרינברג זכו להמוני קוראים רבים. בתחום החינוך הוקמו רשתות בתי-ספר רבות: בתי ספר מקצועיים (של אורט), חדרים וישיבות (של אגודת ישראל), בתי ספר ביידיש עם דגש על סוציאליזם של "הבונד", בתי הספר של רשת "תרבות" בעברית עם דגש על ציונות (של חוגים ציוניים). כמו כן פעלו תנועות נוער בידי הזרמים השונים, בהן תנועות נוער ציוניות דוגמת השומר הצעיר, החלוץ, גורדוניה, בית"ר ועוד. יהדות פולין, חרף הבעיות הקשות שעמדו בפני בניה, הוסיפה בתקופה זו לשמש כמרכז הרוחני של יהדות אשכנז.
גם בתחום הפוליטי הייתה פעילות היהודים ענפה: ב-1922 הקימו בשיתוף עם יתר המיעוטים את "גוש המיעוטים", שקיבל בבחירות נציגות גדולה לסנאט הפולני. המפלגה שיפרה את מעמד היהודים, ובזכותה היהודים הגיעו ב-1925 להסכם אשר הבטיח אוטונומיה תמורת פרישה מהמפלגה. אולם ההסכם לא כובד והיהודים חזרו לאופוזיציה, אך הגוש נחלש באמצעות תרגילים פרלמנטריים והפילוג שבו.
ארצות ערב
צפון אפריקה
בעקבות כיבוש אלג'יריה (כמושבה ב-1831), מרוקו ותוניס (כפרוטקטורט ב-1912 ו-1881) על ידי צרפת, השתנה הארגון הקהילתי של היהודים בארצות אלה.
באלג'יר היו השינויים שנערכו הגדולים ביותר, מכיוון שהייתה קולוניה צרפתית, שתושביה היהודיים הוכרזו כאזרחים צרפתיים (1870) בהתאם לצו כרמיה[2]. כבר ב-1845 בוטל הארגון המסורתי בראשות ה"מוקדם", החכמים ובתי-הדין, והוחלף במערכת של 3 קונסטיטורות (מועצות): מועצה מרכזית בבירה אלג'יר ו-2 אזוריות בערים אוראן וקונסטנטין, שהוכפפו ב-1867 לקונסטיטורה של פריז. הקונסטיטורה של אלג'יר הורכבה מ-4 חברים חילוניים ומרב ראשי, והקונסטיטורות האחרות מ-3 חברים חילוניים. המינויים ניתנו על ידי השלטון הצרפתי, אך הושפעו מראשי ורבני קהילות צרפת, שהתערבו רבות בקהילות אלג'יריה.
במרוקו ותוניס לא הוקמו קונסטיטורות, כיוון שהיו במעמד פרוטקטורט אשר מנע מהשלטון הצרפתי להתערב במבנה החברתי; ולמרות זאת נערכו שינויים מסוימים. בתוניס הוקמה מועצה בת 12 חברים, שהחל מ-1921 נבחרה בבחירות כלליות ל-4 שנים. נשיא המועצה השתייך לחוגים החילוניים, ושימש כנציג הקהילה בפני השלטונות. המועצה טיפלה בענייני דת וסעד בעיקר. בערי-השדה פעלו ועדים אוטונומיים, שלא קיבלו את מרות המועצה. הרב הראשי איבד מסמכויותיו, אך התפקיד המשיך לא בוטל.
גם במרוקו התקיים ארגון דומה: לכל עיר וקהילה גדולה היה ועד עצמאי שטיפל בענייני הקהילה, שחבריו מונו לשנתיים על ידי השלטון הצרפתי. התיאום בין הוועדים נעשה מטעם השלטון באמצעות פקיד יהודי בכיר – ה"מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים".
עיראק
בעיראק, שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, היה מעמדם המשפטי של היהודים זהה למעמד המוסלמים: ניתנו להם 4 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון; אולם עם מותו והחלפתו במלך ראזי ב-1933 החלה אפליה והורע מעמדם, בנוסף להפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של יר' שהגיעו אף לפרעות פיזיות.
בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי" (אם כי בקהילות מסוימות היה הארגון שונה; בבגדאד למשל, עמדה בראשות הקהילה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים, שעסקה בעיקר בענייני מסים, ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושין וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבתי הספר של "כל ישראל חברים", שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו בתלמודי התורה, בגלל שמרנות דתית).
מצרים
היהודים במצרים נהנו מזכויות אזרח מלאות גם כשמצרים קיבלה עצמאות ב-1922[דרוש מקור], ואף קיבלו ייצוג בפרלמנט המצרי ובעיריות שונות; עם זאת, התנהלה נגדם הסתה אנטישמית. הקהילות היהודיות לא היו מאוחדות: מנהיגות כל קהילה עסקה הן בנושאים דתיים והן אזרחיים. למרות (ובגלל) הפיצול בין הקהילות, הוקמו ופעלו ארגוני סעד ופילנתרופיה כגון אגודת "מתן בסתר", חברת "הכנסת כלה", "בני ברית" מאמריקה ועוד.
ארצות הברית
ערך מורחב – יהודי ארצות הברית בין מלחמות העולם
ראו גם
הערות שוליים
- ^ David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 13-14.
- ^ מיכאל אביטבול, שלום בר-אשר, יעקב ברנאי, יוסף טובי, תולדות היהודים בארצות האיסלאם (עמ' 244), בהוצאת מרכז זלמן שזר, 1986
