הלכה כבתראי
הלכה כבתראי או הלכתא כבתראי (מארמית: "הלכה כאחרונים") הוא כלל בפסיקת הלכה בתלמוד, הקובע שבמחלוקת שבין חכמים ראשונים ואחרונים, הלכה כאחרונים. כלל זה נמצא בגאונים ובראשונים: כל מקום שחולקים שני אמוראים ולא נאמרה הלכה כמי, הלכה כבתראי[1], לפי שהאחרונים דקדקו יותר מהראשונים להעמיד הלכה על בוריה[2], שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות[3], ועמדו על עיקרו של דבר[4].
מקור ויישומים
הכלל אינו מופיע בתלמוד, ומקורו בדברי הגאונים[5]. הראשונים השתמשו בכלל כדי לפסוק הלכה ברבות מן המחלוקות בין האמוראים בתלמוד. כמו כן, כלל זה הובא כנימוק לכך שבמחלוקות בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, הלכה כדעת הבבלי אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר[6]. בדורות מאוחרים יותר, קיים שימוש נפוץ בכלל לפסיקת הלכה במקרים שבהם יש דעות שונות בספרי הפוסקים[7], אף שהיו טענות אחדות לפיהן הכלל תקף רק לפסיקת הלכה במחלוקות שבתלמוד ולא במחלוקות מאוחרות יותר[8]. שימוש כזה בכלל היה נפוץ במיוחד אצל חכמי אשכנז במאה ה-15, ובעקבות כך עמדה נקודה זו במוקד הביקורת של הרמ"א על שיטת הפסיקה של הבית יוסף שפסק כדברי הרי"ף והרמב"ם גם במקרים בהם פוסקים מאוחרים יותר חלקו עליהם[9].
הגבלות
הכלל מוגבל רק למחלוקות שהן 'מאביי ורבא ואילך', כלומר מהדור הרביעי של האמוראים והלאה, ואילו במחלוקות בין האמוראים בדורות המוקדמים יותר נוהג כלל הפוך: אין הלכה כתלמיד במקום הרב[10]. הנימוק שניתן להבדל בין הדורות הראשונים לאחרונים הוא שבתקופה המוקדמת פסיקת ההלכה נשענה בעיקר על מסורת מרב לתלמיד מבלי עיון והשוואה בין מקורות הלכתיים שונים[11]. במחלוקות שנמצאות על קו התפר בין הדורות – כלומר, מחלוקות בין אביי ורבא עצמם לבין רבותיהם – קיימת חוסר בהירות בפסיקת ההלכה; במחלוקות אחדות נפסק כאביי ורבא[12], במחלוקות אחרות נפסק כרבותיהם[13], ויש מחלוקות שבהם הדבר נשאר בספק או שהוא נתון במחלוקת[14].
הגבלה נוספת לכלל היא שכאשר תלמיד נחלק עם רבו בחייו ורבו לא קיבל את טענותיו, אין אומרים בזה הלכה כבתראי, שכיוון ששני הצדדים שמעו זה את זה, אין עדיפות לאחרון[15]. הגבלה דומה היא שכאשר פוסק מאוחר כתב את דעתו בלי להיות מודע לפסיקה הפוכה של פוסק מוקדם יותר – אין בזה עדיפות לאחרון, מכיוון ששני הצדדים לא שמעו זה את זה[16]. על פי זה כתב המהרי"ק, שכאשר מוצאים דעה של פוסק קדמון שלא הופיעה בספר נפוץ, דוחים מפניה את דעות האחרונים שפסקו בניגוד אליה, משום שייתכן שאם היו האחרונים מודעים לפסיקתו של אותו פוסק הם לא היו חולקים עליו[17]. הרדב"ז הרחיב הגבלה זאת לכל מקרה שהפוסק האחרון לא הביא את דברי הפוסק שקדם לו, שאז יש להניח שלא הכיר את דבריו[18].
תחולת הכלל כיום
- יש סוברים שאף במחלוקות הפוסקים שאחר התלמוד הלכה כבתראי[19].
- יש סוברים שלא אמרו הגאונים הלכה כבתראי אלא על חכמי התלמוד, ולא על הבאים אחריהם, שלא ראו דבריהם ולא הבינו דרכיהם, ועוד שעד איזה זמן ימשך לומר הלכה כבתראי, ואם עד סוף העולם, הרי זה כחוכא ואטלולא ואסור להעלותו על לב שאין יחס לדורות אלו עם הראשונים[20].
- ויש מחלקים שאם הפרש הדרגה שבין הפוסקים האחרונים לראשונים הוא כעין ההפרש שבין אמוראים אחרונים לאמוראים ראשונים, גם בפוסקים הלכה כבתראי, אבל אם יש ביניהם כמו ההפרש שבין אמוראים לתנאים, אין אומרים כן, שהרי גם אמוראים אין בכחם לחלוק על תנאים, ולכן חכם מדורותינו אין הלכה כמותו נגד בעלי התוספות וכיוצא מהראשונים[21].
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית, "הלכה כבתראי", כרך ט' טור שמא.
- ישראל מ' תא שמע, הלכה כבתראי- בחינות היסטוריות של כלל משפטי, (פרק מתוך ספרו- הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1100–1350), הוצאת מאגנס, תש"ע.
קישורים חיצוניים
- אסופת מאמרים בנושא הלכה כבתראי, באתר אסיף
- משה וייס ויחזקאל לוגר, מבוא לתורה שבעל פה, האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 29-28.
- שי עקביא ווזהר, "הלכתא כבתראי - עיון מחודש", מתוך שנתון, 1995 (כרך כ), פורסם באתר jstor.
הערות שוליים
- ^ (סדר תנאים ואמוראים כה, וראה להלן, וראה שם נ; אגרת רב שרירא גאון [לוין] עמ' 38; רי"ף עירובין לה א, ויומא ג ב ועוד; מבוא התלמוד לר"ש הנגיד; ספר הכריתות ימות עולם ג ו; רא"ש עירובין ב ד ועוד; הליכות עולם ה ג;)
- ^ תוספות קדושין מה ב ד"ה הוה עובדא
- ^ פסקי הרא"ש, מסכת סנהדרין פרק ד, סימן ו; שו"ת מהרי"ק, שורש פד; שו"ת בנימין זאב, סימן עח; רבי יוסף אבן ג'נח, שו"ת אבקת רוכל, סימן י; שו"ת הרמ"א, סימן כה
- ^ רא"ש סנהדרין ד ו
- ^ סדר תנאים ואמוראים סימנים כה ו-נ; רבי שמואל הנגיד, מבוא התלמוד דף מז; א"א הרכבי, תשובות הגאונים, סימנים עח ושנח; ספר הלכות גדולות, הלכות עריות; שאילתות דרב אחאי, פרשת מצורע, סימן סט
- ^ הלכות הרי"ף, מסכת ערובין, דף לה, עמוד ב; ספר האשכול, מהדורת רצב"א, חלק ב, עמוד 49; שו"ת מהרי"ק, שורש פד
- ^ שו"ת הרא"ש, סימן נה, סעיף ט; שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן לו (עמוד פז) בשם ההגהות מיימוניות, וסימן סז (עמוד רכד); שו"ת מהר"י בן לב, חלק א סימן ב, וחלק ג, סימן קב; רבי יוסף קארו, בבית יוסף, יורה דעה, סוף סימן שצא, ובשו"ת בית יוסף, דיני גוי מסיח לפי תומו, סימן ב, ובשו"ת אבקת רוכל, סימן יט, סימן פט וסימן קז; שו"ת מהרשד"ם, חלק אורח חיים, סימן לג, וחלק יורה דעה סימן נו וסימן קב; וראו בסמוך שהכלל היה בשימוש נפוץ אצל חכמי אשכנז במאה ה-15, כמהרי"ק, מהרי"ל, מהרא"י ותלמידיהם
- ^ שו"ת מהר"ם אלשקר; סימנים נג-נד; וראו: שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תקסד (תתקצד); שו"ת זכרון יהודה, סימן כג; שו"ת מהר"י ברונא, סימן רכג
- ^ רבי משה איסרליש (הרמ"א), הקדמת הספר דרכי משה
- ^ סדר תנאים ואמוראים, סימנים כה ו-נ; רבי שמואל הנגיד, מבוא התלמוד, דף מז; תוספות, מסכת קידושין, דף מה, עמוד ב
- ^ שו"ת מהרי"ק, שורש פד; שו"ת בנימין זאב, סימן עה; קיצור כללי התלמוד, דף מה, עמוד ב; של"ה, חלק 'תורה שבעל פה', כלל 'הלכה'
- ^ ראו למשל: הלכות הרי"ף, מסכת שבועות, דף כט, עמוד ב; חידושי הרמב"ן, מסכת גיטין, דף נ, עמוד א; פסקי הרא"ש, מסכת קידושין, פרק ב, סימן ח
- ^ ראו למשל: הלכות הרי"ף, מסכת בבא בתרא, דף טו, עמוד א; חידושי הרמב"ן, מסכת גיטין, דף כ, עמוד א; פסקי הרא"ש, מסכת ערובין, פרק ב, סימן ד
- ^ ראו למשל: הלכות הרי"ף, מסכת בבא קמא, דף ח, עמוד ב; מלחמות השם לרמב"ן, מסכת סוכה, באלפס דף א, עמוד א; פסקי הרא"ש, מסכת נדרים, פרק ג, סימן ח
- ^ ר"ן על הרי"ף, מסכת סוכה, דף ב, עמוד א; נימוקי יוסף, מסכת בבא קמא, באלפס דף ח עמוד ב, בשם הרא"ה; חידושי הריטב"א, מסכת נדרים, דף כו, עמוד א; שו"ת בנימין זאב, סימן קנט
- ^ שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן לט; והמקורות שבסמוך
- ^ שו"ת מהרי"ק, שורש צד
- ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תקסד (תתקצד), וחלק ד, סימן א'שסט
- ^ מהרי"ק פד; שו"ת מהרשד"ם אהע"ז קיד; גט פשוט כללים ג, על פי רא"ש סנהדרין ד ו
- ^ שו"ת מהר"ם אלשקר נג; ש"ך יו"ד הנהגת איסור והיתר שם, בשם יש חולקים, וכתב שיש להחמיר
- ^ שו"ת מהר"ם אלשיך לט, הובא בש"ך חו"מ שם
