דריווש הפרסי
 | |||||
| ארתחששתא הראשון, תבליט בקבר המלך בנקש-י רוסתם | |||||
| מדינה | ממלכת פרס | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| השושלת האחמנית | |||||
| |||||
| |||||
דָרְיָוֶשׁ או אַרְתַּחְשַׁסְתָּא (מזוהה בעיקר עם אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא הראשון; פרסית עתיקה: 𐎠𐎼𐎫𐎧𐏁𐏂, "המושל על דרך האמת") היה מלך מלכות פרס ומדי בשנים ג'ת"ו - ג'תמ"ב[1]. לדעת חז"ל בסדר עולם הוא עלה למלוכה אחרי אביו אחשורוש.
חייו, מלכותו, ותולדות עם ישראל בימיו
חז"ל מתארים אותו כ'מלך כשר' מפני שנתן רישיון לבנות את בית המקדש ואף נדב לו מכספו[2]. לדעת האמורא רבי יהודה בר סימון, וכפי שפירש רש"י, היה דריווש הפרסי בנם של אחשורוש ואסתר המלכה”דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו” (ויקרא רבה יג). הוא נזכר בספר עזרא וספר נחמיה בשני שמות, דריוש וארתחששתא. בדברי חז"ל מובא כי דריווש נקרא גם כורש[א]: ”תנא, הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא, כורש שמלך כשר היה, ארתחשסתא על שם מלכותו, ומה שמו, דריוש שמו” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ג' עמוד ב').
הוא החל למלוך אחרי מות אחשורוש בשנת ג'ת"ז. בשנתו השנייה (ג'ת"ח) הושלמו שבעים שנות גלות בבל לגלות צדקיהו וחורבן הבית (ג'של"ח), והנביאים חגי וזכריה נתנבאו מספר נבואות שעל העולים להמשיך לבנות את בית המקדש[3]. צרי יהודה, בראש תתני פחת עבר הנהר, שלחו מכתב לדריווש להתלונן על כך[4]. דריווש הורה לחפש בגנזי המלכות ונמצא שם מגילה בו מאשר כורש את בנין הבית, בעקבות זה אישר גם דריווש את הבניה[5], שנשלם בשנתו השישית (ג'תי"ב)[6].
בשנה השביעית (ג'תי"ג) לארתחששתא – הוא דריווש, עלה עזרא הסופר מבבל לירושלים לייסד את אנשי כנסת הגדולה. ארתחששתא נתן כתב רישיון לעזרא לייסד שם את כנסת הגדולה "ללמד בישראל חוק ומשפט", למנות שופטים ודינים אשר "יהיו דנים את כל העם אשר בעבר הנהר" ולאסוף נדבות לבית המקדש, ופטר את הכהנים מכמה מסים[7]. הוא נתן בידו כסף לצורך המקדש. פרשנים שונים[8] מסבירים שהוא עשה כן מאחר שאמו הייתה אסתר המלכה. נחמיה שימש כשר המשקים של ארתחששתא, ומאוחר יותר, בשנת ה-20 למלכותו (ג'תכ"ו) מינה את נחמיה לתפקיד הפחה האחראי על פחוות יהודה, וברשיונו בנה נחמיה את חומות ירושלים.
דריווש הובס לפני אלכסדנר מוקדון בשנת ג'תמ"ב[9] ובכך בא אל קיצה מלכות פרס ומדי.
זהותו
בסדר עולם רבה[10] מבואר שכל האירועים המסופרים במקרא מספר עזרא פרק ה', עד סוף ספר נחמיה ארעו בימיו של מלך אחד, הוא דריוש. בימיו נשלמה בנין הבית המקדש השני על ידי זרובבל[11], בימיו ובחסותו עלה עזרא הסופר[12], והוא מינה את נחמיה לפחת יהודה, וברשותו נבנו חומות ירושלים. הוא היה גם המלך האחרון לפרס[13].
אולם ישנן שיטות נוספות, אשר לפיהן אירעו האירועים בימי מלכים שונים: לפי גירסה אחת בסדר עולם זוטא היה מלך בשם דריווש שמלך שנתיים אחרי ארתחששתא, והוא זה שהובס לפני אלכסנדר[14]. לדעת הרז"ה[15], רבי משה הכהן הספרדי והאבן עזרא[16], נשלם בנין הבית בימי מלך בשם דריווש שמלך בין אחשוורוש לארתחששתא אשר בחסותו פעלו עזרא ונחמיה. האבן עזרא[17] קובע את משך מלכותו ל12 שנה על פי "ספר מלכי פרס". הראשונים מציינים שארתחששתא האחרון נקרא גם "דריווש", שכן מסופר בספר יוסיפון שאחרון מלכי פרס שהובס לפני אלכסנדר נקרא דריווש[18].
לפי המקובל במחקר, נשלם בנין בית המקדש בימי דריווש הראשון, וארתחששתא היה נכדו ארתחששתא הראשון[19]. המלך האחרון שמלך באמפריה הפרסית לפי המקובל במחקר הוא דריווש השלישי.
קישורים חיצוניים
הרחבות וביאורים
- ^ ועליו מכוון הפסוק ”וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס:” (ספר עזרא, פרק ו', פסוק י"ד)
הערות שוליים
- ^ על פי מנין הנוצרים הוא מלך בשנים 465 - 425 לפנה"ס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ג' עמוד ב'
- ^ ספר חגי, פרק א', פסוק א'; ספר עזרא, פרק ה', פסוק א'.
- ^ ספר עזרא, פרק ה'
- ^ ספר עזרא, פרק ו'
- ^ ספר עזרא, פרק ו', פסוק ט"ו
- ^ ספר עזרא, פרק ז', פסוק ו' ואילך.
- ^ למשל מלבי"ם על ספר נחמיה, פרק ב', פסוק ו'.
- ^ ספר יוסיפון פרק ט
- ^ פרק כט-ל
- ^ ספר עזרא, פרק ה'
- ^ ספר עזרא, פרק ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט' עמוד א'
- ^ הובא בפירוש נביאים וכתובים להרי"ד, ירושלים: כתב יד וספר, תשל"ח. כרך ג עמוד רמח. גירסה זו מופיע גם בקטע כת"י מסדר עולם זוטא שנדפס על ידי אברהם נאויבאר, סדר החכמים וקורות הימים, אוקספורד, תרמ"ח כרך א עמוד 195
- ^ בעל המאור ראש השנה ב עמוד א מדפי הרי"ף
- ^ על דניאל יא, ב
- ^ על ספר דניאל, פרק ט', פסוק כ"ה
- ^ הרלב"ג בדניאל יא, ב ועזרא ו, והאבן עזרא דניאל ח, ה
- ^ מרדכי זר-כבוד, עזרא ונחמיה עם פירוש דעת מקרא, ירושלים: מסוד הרב קוק, תשס"ז. עמוד כז