דוד בית לחמי

דוד בית לחמי (קומרוב, בכתובים גם דוד בית הלחמי) (1894 משוער – 10 במרץ 1979) היה מאנשי היישוב העברי בימי העלייה השנייה, חלוץ, איש חינוך ומנהל בתי ספר עבריים בתפוצות.

קורות חיים

בית לחמי נולד בעיר אודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית, הבכור משמונה ילדים, בנם של דבורה בת זלמן אוסובסקי ויוסף קומרוב. כילד עלה לארץ ישראל עם אמו ואחיו, והם השתכנו בשכונת נווה שלום. עם גירוש תל אביב נדדה המשפחה לפתח תקווה, עברה לאחר מכן לכפר סבא, ולבסוף לזכרון יעקב. לאחר שנה וחצי הצטרף אליהם אביו, שהחל לעבוד כמזכיר קהילת יפו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התעתמנה המשפחה, על מנת להישאר בארץ. לאחר המלחמה שבה המשפחה לתל אביב.

היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה וחבר בהסתדרות המצומצמת. לאחר סיום לימודיו שאף לעבוד כמורה, אולם על פי החלטת ההסתדרות המצומצמת יצא לקבוצת עבודה בדגניה, יחד עם חבריו למחזור א' של הגימנסיה ובהם דב הוז ואליהו גולומב, במסגרת גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה שנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה - משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן יוסף זלצמן (מחברי קבוצת כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה ואת היישוב כולו. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה, שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם".

אחדים מראשוני תלמידי הגימנסיה הרצליה במדי הצבא הטורקי, קושטא 1916 - עומדים מימין לשמאל: שמואל ייבין, משה שרת, דב הוז. יושבים: משה גביצמן, אבשלום גיסין, דוד בית לחמי

בתקופת המלחמה גויס לצבא העות'מאני, נשלח לקורס קצינים בטורקיה ושירת כקצין בצבא הטורקי. הוצב ברוֹדוֹסְטוֹ, ליד קושטא. אז כבר היה נשוי ואב לילדה. בסוף מאי 1917 קיבל חופשה ושהה בארץ כ-7 שבועות. מאוחר יותר ניסה לערוק מהצבא, אולם בשל חשיפת מחתרת ניל"י באוקטובר 1917 לא היה לכך סיכוי. בית לחמי היה חבר פעיל בניל"י ואף נעצר בעקבות חשיפתה ושהה 11 יום במעצר בחיפה. גיסו רפאל אבולעפיה היה אחד הפעילים המרכזיים במחתרת זו ולפיכך החשש לגורל המשפחה היה רב. אמנם ידוע כי אנשי ניל"י אספו גם ידיעות בקרב בני היישוב ששירתו בצבא העותמאני, אולם לא ברור האם ובאיזו מידה בית לחמי עצמו היה מעורב בכך.

בינואר 1919 הגיע בית לחמי לצידון כדי להקים בית ספר עברי במקום בית ספר מרשת כי"ח, שנסגר עם פרוץ המלחמה. הקמת בית הספר התנהלה תוך קשיים למצוא מבנה מתאים ולהשיג ציוד ובשל חוסר משמעת של התלמידים שהעדיפו לעבוד לפרנסת המשפחה. עם זאת נמנו במוסד כ-90 תלמידים. בבית הספר לימדה גם אשתו, רחל, נכדתו של הרב יצחק משה השלישי אבולעפיה רבה הראשי של צידון (נפטר ב-1910). בסוף חודש סיוון תרע״ט ביקש בית לחמי, שבריאותו הייתה לקויה והרופא אסר עליו להמשיך ללמד, ממחלקת החינוך, להקדים את יציאת בית הספר לחופשה והמשפחה חזרה לארץ ישראל. החליף אותו בניהול בית הספר פנחס נאמן. אחר כך עברה המשפחה לארצות הברית, שם ניהל במשך שנים בתי ספר עבריים שונים והשלים את הדוקטורט. היה פעיל במוסדות החינוך היהודי באטלנטה, פיטסבורג ופילדלפיה. בארצות הברית נולדו לבני הזוג שני ילדים נוספים. לאחר קבלת תואר דוקטור במדעים מדויקים חזרה המשפחה לארץ ישראל ובית לחמי עבד כמורה בגימנסיה הרצליה.

נפטר ב-10 במרץ 1979 ונקבר בבית העלמין בחולון.

אחד מאחיו היה הפרופ' אברהם קמרון. אח אחר היה המהנדס ברוך ברוך, שהופקד על ביצוע העלאת עצמותיו של הרצל לארץ. אחותו לאה נישאה לשמעון קושניר.

משפחתו

בית אבולעפיה כיום בפינת הרחובות שלוש ורוקח

דוד בית לחמי נישא לרחל בת שלמה אבולעפיה. דוד ורחל בית לחמי גרו בבית שבנו הורי רחל, שלמה ורבקה אבולעפיה, בשכונת נווה צדק ונולדו להם בארץ שני ילדים. רחל אבולעפיה נולדה בשנת תרנ"ה, 1895 בראשון לציון לשלמה ורבקה אבולעפיה. הורי אמה, פרץ יעקב ושפרה פרימן, היו ממייסדי המושבה וסבה נמנה עם חברי ועד חלוצי יסוד המעלה. מצד אביה הייתה נצר למשפחת אבולעפיה, מהוותיקות ביותר (במשך כמה מאות שנים) בארץ ישראל. על משפחה זו נמנים רבנים, מנהיגים ומחנכים רבים. הוריה של רחל היו בין מייסדי תל אביב. משחלה אביה ונסע עם אמה לביירות - שם אף נפטר לאחר זמן קצר - קיבלה על עצמה רחל, כילדה בת 13, את כל האחריות על משק הבית והטיפול באחיה ובאחיותיה הקטנים. באותן שנים, הסופר שמואל יוסף עגנון, אז עולה צעיר, שכר את עליית הגג של הבית וכתב שם את סיפורו "תמול שלשום", בו הוא מתאר את יפו ונווה צדק של תחילת המאה ה-19.

רחל אבולעפיה למדה בבית ספר לבנות בנווה צדק ובגימנסיה הרצליה בתל אביב. הייתה מראשונות המורות העבריות ברחובות, בשנת 1919 לימדה בבית הספר העברי בצידון. לאחר שחזרה עם משפחתה מארצות הברית לארץ ישראל, חזרה לעסוק בהוראה.

במכתביו של משה שרת ובהערות בנו יעקב שרת, המוציא לאור של הספר "נתראה ואולי לא - מכתבים מהצבא העות'מאני 1916-1918", מוזכרים רבות דוד ורחל בית לחמי, ובין היתר מובא שם מכתב של רחל אל משה שרת, שנשלח מראשון לציון ב-8 בנובמבר 1917, בו היא מתארת את מצבם ומצב היישוב בעקבות חשיפת מחתרת ניל"י:

"ידידי הטוב! את מכתבך [לדוד בית-לחמי] קיבלתי הבוקר ומצאני שוב עגונה. הן דוד כבר נסע מלפני שבועיים ויעזבני שוב לאנחות. [---] על מכתבך שמחתי שמחה גדולה, כי כמה פעמים שאלתי עליך ואין איש יכול להשיבני דבר. ... אתה שואל את דוד שאלות אחדות שאוכל לענות עליהן גם אני, ואולם מה אענה לך, חביבי, לאחר שהרחיק נדוד, הן לא הייתה לו ברירה אחרת; אם שמעת או קלטה אוזנך שמץ דבר מכל הנעשה כאן, מכל מה שסובלים אחינו העברים ועוד יסבלו אחרי הקורבנות, קורבנות הזמן כמו [חברי ניל"י] שרה ארונסון, [ראובן] שוורץ מזיכרון ומנדלי ח'[נקין], אי אפשר היה לו [לדוד] בשום אופן להסתדר [לערוק ולהסתתר] כאן, ומוכרח היה לברוח מכל המהפכה לאחר שגם הוא טעם טעם של איסור [מאסר]. אחד-עשר יום היה אסור בחיפה ולמה? בשביל מה? כלום, על שנסע בעגלה אחת עם אמהּ של צלה [פיינברג, כלומר אמו של אבשלום]. [---] משה חביבי, אומללים אנו מאוד, נרדפים אנו, נרמסים, ואין לנו מוצא, אין קו אור אחד שיזרח לנו ויאיר לנו את החשכה. מיטב בחורינו לקחו, מיטב כוחותינו נקרבו על מזבחותיהם. ובשביל מי? למה? [---] כמה צר לי, כמה כואב לבי, שצעירים שכמותך מקדישים משחיתים את לשדם, את מרצם, את כוחותיהם הרוחניים וכישרונותיהם. למי? עבור מי? בזוכרי שאתה, דוידי ועוד רבים כמותכם כך משחיתים את שנותיכם הכי טובות, את מבחר כוחותיכם, תסמרנה שערותי. [---] היה בריא ולהתראות בקרוב, ידידתך המאחלת לך חיים ובריאות, רחל."

— (יעקב שרת) משה שרת, נתראה ואולי לא מכתבים מהצבא העות'מאני

לדוד ורחל נולדו ארבעה ילדים: שלומית (גולדברג), נדביה, נגה ואלישיב.

רחל נפטרה ב-1987 ונקברה בבית העלמין שבחולון לצד בעלה.

קישורים חיצוניים

• באלבום המשפחות ראשון לציון

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35325358דוד בית לחמי