אברהם קמרון

אברהם קמרון

לידה	10 במרץ 1907
פטירה	30 ביולי 1960 (בגיל 53)
ענף מדעי	וטרינריה
מקום מגורים	ישראל
פרסים והוקרה	פרס רוטשילד, פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים
תרומות עיקריות
פיתוח חיסון כנגד מחלת הפה והטלפיים, חיסון כנגד כלבת

פרופסור אברהם קִמְרוֹן (קוֹמָרוב; Kimron,‏ Komarov;‏ 10 במרץ 1907 – ז' באב תש"כ, 30 ביולי 1960‏) היה וטרינר בתקופת היישוב ומדינת ישראל, מדען בעל שם עולמי בתחום החיסון.

תולדות חייו

השנים הראשונות

נולד בעיר אודסה שבדרום אוקראינה, השישי משמונה ילדים, בנם של דבורה ור' יוסף קומרוב. בגיל חמש עלה לארץ ישראל עם אמו ואחיו, והם השתכנו בשכונת נווה שלום, הסמוכה לעיר החדשה תל אביב. לאחר שנה וחצי הצטרף אליהם אביו, שהחל לעבוד כמזכיר קהילת יפו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבלה עליה המשפחת את ההתעת'מנות, על מנת להישאר בארץ ישראל. הבן הבכור, דוד, שהיה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה וחבר בהסתדרות המצומצמת התגייס לצבא העות'מאני ונשלח לקורס קצינים בטורקיה. עם הגירוש מתל אביב נדדה המשפחה לפתח תקווה, לאחר מכן כפר סבא, ולבסוף לזכרון יעקב.

באותם הימים, גילה קמרון את נטייתו הראשונית לרפואת החיות. הרצל חיותמן, חברו מהגימנסיה הרצליה מספר על מסע משותף שלהם אל תל אביב:

היינו יחידים בדרך. לאחר שעברנו את גבולות המושבה ועברנו בין גבעות החול - הדבקנו ערבי שהתנהל עם חמור צולע. אברהם התחיל להתעניין בסיבת צליעתו של החמור, והנה גילה פצע גדול בכתפו. על הפצע עטים זבובים רבים, ומתוכו מבצבצת פתילה שמקצה נוטפות טיפות מוגלה. שאל אברהם את הערבי, מדוע תחב את הפתילה בתוך הפצע; והערבי הסביר, כי הפתילה מוצצת את המוגלה ומחישה את ייבוש הפצע וריפויו. הדברים עשו רושם גדול על אברהם והוא אמר לו: כאשר אגדל, אלמד רפואת בהמות. בני אדם יודעים לספר בלשונם מה כואב להם, ואני רוצה לעזור לבעלי-חיים משום שהם אינם יודעים לספר על מכאוביהם...

— מחקרים וכתבים, הוצאת ספרית השדה, 1963, עמ' XIII

לאחר המלחמה, שבה המשפחה לתל אביב, וקמרון חזר ללמוד בגימנסיה הרצליה. בבית הספר, עסק בלימודים עיוניים ומעשיים, אך הענף האהוב עליו היה גידול בעלי החיים. כאשר היה בן שתים עשרה, הוא הוצא מן הגימנסיה, בשל תעלוליו, ונסע לצידון, בה ייסד אחיו הבכור בית ספר ללימוד עברית, לילדי הקהילה. בהדרכת אחיו, המשיך בתוכנית הלימודים של הגימנסיה, ואף שקד על לימודי הערבית. לבסוף שב קמרון אל לימודי הגימנסיה, כאילו לא החסיר חודשים רבים.

שנות ההכשרה

קמרון בתקופת לימודיו בפילדלפיה, יוני 1928

בהיותו בן שש עשרה עבר את טקס ההשבעה בפני מפקדי "ההגנה", לאחר פעולות רבות ושליחויות סודיות בין חבריה. כהשלמת ההכנסה המשפחתית, עסק בהדרכת תלמידים לקראת בחינות המעבר. קמרון סיים את לימודיו במחזור י"ג של גימנסיה הרצליה, ויצא לארצות הברית ללימודי רפואת בהמות, באוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה. הוא היה התלמיד היהודי היחיד במחזורו במקצוע הרפואה הוטרינרית. לאחר קבלת תואר הד"ר, פנה לאוניברסיטה בניו ג'רזי, והמשיך את לימודיו בחקר מחלות עופות. שם פגש את אשתו רוז למשפחת יטבין, שהתגוררה בניו ברונזוויק, והשניים התחתנו בדצמבר 1930.

בשנת 1931 חזר קמרון לארץ ישראל ונתקבל לעבודות מחקר במעבדות האוניברסיטה העברית. כעבור שנה נולדה בתו היחידה, רנה. לאחר שלוש שנים באוניברסיטה התקבל קמרון לעבודה בשירות ממשלת המנדט הבריטי, במחלקה לעופות, כרופא בענף הלול ביישובי עמק יזרעאל. באותה תקופה גר עם משפחתו בחיפה, ושם הקים מעבדה צנועה לחקר מחלות שונות, בעיקר אלה המועברות לארץ עם עופות שהובאו מהארצות השכנות. מחקריו ותגליותיו באותה תקופה עשו לו שם עולמי כמדען חשוב בחקר מחלות עופות וריפוין.

בשנת 1947 אפשרה ממשלת המנדט לקמרון לנסוע לארצות הברית לצורך השתלמות מחקרית, וסיורים במעבדות ומכוני מחקר העוסקים במדע העופות. כשחזר לארץ, בשנת 1948, עמד היישוב היהודי בעיצומה של מלחמת העצמאות. את המעבדה ששכנה במושבה הגרמנית, העביר בלחץ חבריו להדר הכרמל, למרתף בטכניון, אשר שימש גם לצורכי "ההגנה". העוזרים הערבים של המעבדה הממשלתית פסקו מלבוא לעבודה, וקמרון עשה גם את כל העבודה בהכנת התרכיבים.

שנות השיא

במרוצת הזמן קמרון חרג מחקר העופות בלבד, והחל בחקירת מחלות בעלי חיים אחרים, ומחלות המשותפות לבעלי חיים ולאדם. בשנת 1952 יצא מטעם האו"ם למסע בעניינים וטרינרים לארצות המזרח הרחוק ואירופה. בקונגרס הבינלאומי הראשון למלחמה בכלבת שהתקיים בקונור, הודו, הנחה קמרון את הדיונים על המחלה. בשנת 1953 התבקש על ידי ארגון הבריאות העולמי לנסוע למלזיה, שם נפוצה מאוד מחלת הכלבת. הוא הדריך את התושבים בייצור התרכיב נגדה, והודות להדרכתו, פחתו מקרי הכלבת תוך שנתיים, עד לאפס.

בינתיים עיברת את שמו מקומרוב לקמרון. בשנת 1954 מונה על ידי מנהל משרד החקלאות למנהל המכון הוטרינרי, שעוד קודם לכן עמד בראש מדור הוירוסים שלו. לאחר האיחוד בין שני חלקי המכון, ששכנו עד אז בחיפה ובתל אביב, בבית דגן (1956-1957), קיבל על עצמו קמרון גם את ניהול השירותים הוטרינריים. במהלך שנות החמישים, זכה קמרון להכרה כלל עולמית כמומחה למחלות שונות, במיוחד למחלת הכלבת. בשנת 1953 הוזמן על ידי מנהל ארגון הבריאות העולמי להיות חבר בסגל היועצים למחלת הכלבת, ועדה שהיה חבר בה עד מותו. הוא פרסם מאמרים רבים בארץ ובחו"ל, וכן השתתף בכנסים בינלאומיים רבים: רומא, ז'נבה, קניה ואף במכון בבית דגן עצמו, כחלק מחגיגות העשור למדינת ישראל.

בשנת 1955 נולדה לבתו רנה ובעלה אלחנן מרגלית, נכדתו הבכורה של קמרון, אורנה.

אהבתו ליישוב ולמדינה

לאורך כל חייו בלטה אהבתו של קמרון לארץ ישראל ולמדינה. כאשר למד קמרון בפילדלפיה לימד הוראה בבית ספר יהודי בעיר. בנוסף ללימוד העברית ופרשת השבוע, כמקובל, ביקש קמרון להחדיר בילדים גם רוח ציונית, בתארו להם את החיים ואת הנוף בארץ התנ"ך. בנוסף, הוא ארגן מקהלה ולימד אותם לשיר משירי הארץ, וכן ערך הצגות ומחזות היסטוריים.

לקמרון היו עוד מנערותו קשרים עמוקים עם פעולות "הגנה". הוא מילא מספר תפקידים במסגרת זו, והיה אחד ממפקדי ההגנה בחיפה. גם בימי הפרעות הקשים ביותר, היה נענה לכל קריאה של אנשי ההתיישבות בצפון ישראל. קמרון הקפיד למלא את מחויבותו כווטרינר, גם אם היה עליו לנסוע במכוניתו דרך יישובי הערבים, על מנת לסייע ולעזור. לא פעם אף הצטרף בלילות המסוכנים אל חבריו בהגנת היישובים בתוך עמדות החפירה.

גם בפעילותו הבינלאומית כוטרינר בעל שם עולמי, תמיד השתדל לייצג את ישראל בגאווה. אנשי מדע רבים היו באים אל המכון הווטרינרי בישראל להשתלם בהכנת תרכיבים, וקמרון היה מארח אותם בשמחה ומפיץ את הידע שהושג במכון.

מותו

בשנת 1960, לאחר שחזר מאחת מנסיעותיו ללונדון, חש בלבו. קמרון לא גילה זאת לאיש, למעט קרוביו, פן ימנעו ממנו להמשיך בעבודתו הרבה. בבוקר יום שבת, 30 ביולי, הוא יצא כהרגלו לבית דגן, על מנת לבדוק מקרוב את ניסויו השונים, אך חש ברע ומיד שב לביתו. במוצאי שבת נפטר מדום לב, והוא בן חמישים ושלוש בלבד. נקבר בבית העלמין קריית שאול. לאחר מותו נולדו לו שני נכדים נוספים: אברהם (ארם), הקרוי על שמו, ויהונתן (יוני).

עבודתו המחקרית

ניתן להצביע על ארבעה תחומים רחבים בהם הצטיין קמרון בעבודתו המדעית. בתחומים אלה הגיע להישגים בעלי חשיבות לחקלאות בארץ, והם זיכו אותו בהכרה בינלאומית רחבה:

אבעבועות העופות

בשנות השלושים, יחד עם מורהו פרופ' פרד ר' בּוֹדֵט (Beaudette), ערך קמרון מחקרים על הפתוגנזה של מחלת הברונכיטיס אצל אפרוחים, והוכיח כי מחולל מחלה זו מתרכז בתוך קנה הנשימה של העופות המודבקים. בשורה של ניסויים הראה כי הדרך הטובה ביותר להרכבת עופות נגד אבעבועות היא דקירת עור הכנף במחט. בנוסף, קמרון ייצר תרכיב ממוייר לאפרוחים בני יום, ובכך סולקה כמעט לחלוטין מחלת אבעבועות שהטרידה את הלולנים מזה שנים.

עבודה רבה הוא השקיע בבידוד ובזיהוי של סלמונלות, הגורמות את מחלת הטיפואיד (typhoid) בעופות, וכן באמצעים נגד המחלה. קמרון הגדיר זן חדש של סלמונלה, ולאחר שהגדרה זו אושרה נקרא זן זה "סלמונלה תל אביב" (Salmonella telaviv).

מניעת מחלת ניוקאסל

עבודותיו הראשונות של קמרון בוירוס מחלת ניוקאסל נעשו עוד בשנת 1937 בתל עדשים. הוא הצליח ליצור גזע בלתי אלים של הווירוס, ועופות שקיבלו הרכבה זו, נמצאו עמידים מפני וירוס ניוקסל אלים. וירוס מוחלש זה - "זן חיפה" ("קומרוב"), לא גרם את התוצאות הקשות של התרכיב הקודם לו, ויצא לו מוניטין רב בארץ ובעולם.

תרכיב מוחלש נגד כלבת

בשנות החמישים עבד קמרון על תרכיב שיעזור להתמודד עם מחלת הכלבת. הוא ביצע העברות של הגזע "כלב" בעכברים ובעוברי תרנגולות, ובשנת 1952 הצליח להגיע לוירוס מוחלש, המצליח להתמודד עם וירוס אלים. תרכיב זה לא גרם לתופעות דומות שהיו בתרכיב הקלאסי של לואי פסטר.

תרכיב זה הוכר כיעיל על ידי וועדת מומחים של ארגון הבריאות העולמי, ונעשה בו שימוש רחב בארץ ובעולם.

מחלת הפה והטלפיים

במחקר זה החל קמרון בשנת 1953, כאשר הצליח להעביר את הוירוס של מחלת הפה והטלפיים אל האוגר הסורי ולהתאימו אליו. בשנת 1957 הצליח לסגל גזעים שונים של הוירוס לאפרוחים בני יום. לאחר העברות רבות איבד הגזע את תכונותיו הפתוגניות לגבי בקר, אבל שמר על פעילותו כמקנה חסינות. לאחר העברות נוספת שביצע קמרון בעוברי תרנגולות, הפך הוירוס לבלתי-אלים לבקר, בהזרקה לתוך הלשון.

בעזרת עבודה זו נבלמה ההתפרצות האחרונה של מחלת הפה והטלפיים בארץ, בעזרת תרכיב "אסיה". פיתוח זה של קמרון היה הראשון מסוגו בעולם, והכה גלים במכונים גדולים וחשובים בצרפת, אנגליה, הולנד וברזיל.

הנצחתו

• לאחר מותו נקרא על שמו המכון הווטרינרי ע"ש קמרון, המהווה את הזרוע האיבחונית והמחקרית של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות ופיתוח הכפר.
• יום עיון על שם קמרון מתקיים בכל שנה, ובו מוענק פרס הוקרה על שם קמרון לחוקרים מצטיינים בתחומי החקלאות בארץ.
• נקרא על שמו רחוב "פרופ' קמרון (אברהם)" בשכונת מכוני מחקר בראשון לציון.

פרסים

במהלך שנות עבודתו הקצרות זכה קמרון למספר פרסים יקרי ערך:

• פרס האוניברסיטה העברית - הרכבת ניוקסל "זן חיפה" ("קומרוב").
• פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים - עבודה משותפת עם ד"ר נ' הורנשטיין על מחקר מידות הארסיות של נגיף הכלבת
• פרס צימרמן של "החקלאית" - פיתוח תרכיב "אסיה" כנגד מחלת הפה והטלפיים
• פרס רוטשילד - עבודת מחקר מקורית ויוצאת דופן בתחום החקלאות (ניתן לאחר מותו)

פרסומים

מחקריו הרבים של קמרון, הכוללים מאמרים רבים שפורסמו בארץ ובחו"ל, כונסו בספר לאחר מותו על ידי ארגון מגדלי העופות והמכון הוטרינרי:

• אברהם קמרון, מחקרים וכתבים, הוצאת ספרית השדה, 1963, בעריכת א' אשל והד"ר א' הדני.

לקריאה נוספת

• אברהם קמרון, מחקרים וכתבים, הוצאת ספרית השדה, 1963, בעריכת א' אשל והד"ר א' הדני. בפתח הספר מתוארים תולדות חייו של קמרון, וכן הישגיו המדעיים הבולטים.
• ש. פלג, ד"ר אברהם קמרון-קומרוב (שלושים למותו), דבר, 30 באוגוסט 1960

הערות שוליים

הקודם: הפרס לא הוענק קודם לכן

פרס רוטשילד לחקלאות 1960

הבא: יצחק ואהל

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28090148אברהם קמרון