העיר החופשית דנציג
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | רפובליקה | ||
| שפה נפוצה | גרמנית, פולנית | ||
| עיר בירה |
דנציג 54°21′N 18°40′E / 54.350°N 18.667°E (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | החלטת חבר הלאומים | ||
| תאריך | 10 בינואר 1920 | ||
| פירוק | כיבוש בידי גרמניה במלחמת העולם השנייה | ||
| תאריך | 2 בספטמבר 1939 | ||
| ישות קודמת |
 הקיסרות הגרמנית | ||
| ישות יורשת |
 גרמניה הנאצית | ||
| שטח בעבר | 1,966 קמ"ר (נכון ל־1939) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 366,730 (נכון ל־1939) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פפירמארק (עד 1923), גולדן של דנציג | ||
| שונות | |||
 | |||
"העיר החופשית דנציג" (בגרמנית: Freie Stadt Danzig; בפולנית: Wolne Miasto Gdańsk, ביידיש: דאנציג[1]) הוא השם שניתן לממשל בעיר גדנסק (בגרמנית, דנציג) בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הסכסוך בדבר מעמדה של העיר החופשית דנציג, בין גרמניה הנאצית ובין פולין, היה אחת העילות שהציגה גרמניה לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בין שתי מלחמות העולם
לאחר מלחמת העולם הראשונה, החליטו מדינות ההסכמה להקים בשטחה של פולין מדינה עצמאית, לאחר שזו הייתה מחולקת בין האימפריה הרוסית, האימפריה הגרמנית והאימפריה האוסטרו הונגרית. עוד בינואר 1918 נשא הנשיא האמריקני וודרו וילסון את "נאום ארבע עשרה הנקודות" בו קרא להקמתה של פולין עצמאית, איתנה מבחינה כלכלית ומדינית, ובעלת מוצא אל הים הבלטי. גרמניה המובסת שלאחר המלחמה, נדרשה להעניק למדינה החדשה את המוצא אל הים. לשם כך נוצר המסדרון הפולני – רצועת אדמה ברוחב של כארבעים ק"מ, שחיברה בין פולין ובין הים הבלטי. בנקודת החיבור, בה נשפך הנהר ויסלה אל הים, עמד הנמל בעיר דנציג. נציגי פולין למשא ומתן דרשו שגם העיר דנציג תינתן להם. לבסוף הוחלט כי בשל העובדה שבעיר ובסביבותיה רוב מוחלט לגרמנים האתנים, לא יתאפשר הדבר, בשל היותו הפרה של עקרון ההגדרה העצמית, אשר היה בין השיקולים שנלקחו בחשבון בין הצדדים להסכם ורסאי, בעת שרטוט מפת אירופה שלאחר המלחמה. אם בשל התקדים מתקופת נפוליאון, ואם כפתרון שנמצא אף למקומות אחרים (כגון העיר ממל, כיום "קלייפדה", ליטא), הוחלט להקים במקום "עיר חופשית".
ב־10 בינואר 1920 הוכרז על הקמתה של העיר החופשית, שכללה את העיר דנציג וסביבותיה, בשטח כולל של 1,966 קמ"ר, ואוכלוסייה של 357,000 איש בשנת 1919. כ־90% מתושבי "העיר החופשית" היו גרמנים במוצאם, ו־8% פולנים. על פי הסכם ורסאי הופרדה העיר מגרמניה, והושמה תחת חסותו של חבר הלאומים. לפולין נשמרו זכויות מיוחדות כלפי העיר: פולין ייצגה את העיר כלפי חוץ, והייתה באיחוד מכס עמה, ובנוסף, מסילת הברזל שהובילה אל העיר נשלטה על ידי פולין. עמדה צבאית בתוך הנמל, בשם וסטרפלאטה, ניתנה אף היא לפולין. בעיר עצמה היו שני משרדי דואר, האחד עירוני, ואילו השני פולני.
בעיר שהה באופן תדיר נציב עליון מטעם חבר הלאומים. תפקידו של הנציב היה בדרך כלל לפתור סכסוכים בין פולין ובין העיר החופשית, ולא הייתה לו סמכות להתערב בענייניה הפנימיים של העיר. עד לשנת 1933 שימשו בתפקיד מספר אישים מבריטניה, איטליה, הולנד ודנמרק שהתחלפו בממוצע אחת לשנתיים.
הפולנים לא ראו את קיומה של העיר בעין יפה, ולא רצו להיות תלויים בה לצורכי הסחר הימי. בסמוך לעיר, בעיירה בשם גדיניה שהייתה בשטח פולין, הוקם נמל, שבשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה עברו בו 80% מן הסחורות שנכנסו לפולין, והוא היווה תחרות משמעותית לסחר שעבר דרך העיר החופשית דנציג.
הנאצים בדנציג
שלוחה של המפלגה הנאצית הוקמה בדנציג בשנת 1933. בבחירות שנערכו בחודש מאי באותה שנה זכו הנאצים ל־50.3% מן הקולות. מנהיגם, ששימש כנשיא הסנאט של העיר החופשית דנציג, הרמן ראושנינג, התאכזב מהיטלר, ונמלט בשנת 1934 לארצות הברית, שם הזהיר מפני ה"פיהרר", במספר ספרים שכתב. עם זאת, גם לאחר עזיבת ראושנינג המשיכה הנהגת דנציג להיות נאצית, בהנהגתו של ארתור גרייזר[2]. בתקופה זו נחקקו בעיר חוקים כנגד הקהילה היהודית והקתולית (שהיא רובה ככולה פולנית, להבדיל מהפרוטסטנטים הגרמנים). עם זאת, מעולם לא הצליחו הנאצים של דנציג לקבל את הרוב הדרוש על פי החלטת חבר הלאומים, שני שלישים, על מנת לשנות את חוקת "העיר החופשית" ולהביא לסיפוחה לגרמניה.
ב-1933 נשלח אל העיר האירי שון לסטר כנציב עליון מטעם חבר הלאומים. לסטר שימש בתפקיד עד לשנת 1937, עת מונה למשנה למזכיר הכללי של חבר הלאומים[3]. בתקופת שהותו בעיר מחה לסטר כנגד הממשלה הגרמנית על רדיפת היהודים. לאחריו שימש בתפקיד השווייצרי קרל יעקב בורקהרדט, אשר שימש לאחר מכן כנשיא הצלב האדום בז'נבה. בתפקידו זה עשה בורקהרדט ניסיונות לפייס את הגרמנים.
עם סיפוחה של אוסטריה אל הרייך ולאחר הסכם מינכן, אשר העניק לגרמניה את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, החל היטלר להעלות דרישות טריטוריאליות גם בפולין, כאשר העיקרית מביניהן הייתה מסירת דנציג לידיהם. עוד באוקטובר 1938 העלה שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ את הדרישה בפני השגריר הפולני בגרמניה. הדרישה הפכה יותר ויותר תקיפה, ולוותה במסע תעמולה לפיו מתעללים הפולנים בבני המיעוט הגרמני בפולין. תעמולה זו נועדה להכשיר את לבבות הגרמנים למלחמה עם פולין, בדומה לאופן בו במסע תעמולה שנוהל קודם לכן, טענו להתעללות הצ'כים בגרמנים בחבל הסודטים. זאת כאשר חשב היטלר לפלוש לחבל זה, בטרם הוא ניתן לו בהסכם מינכן ללא קרב. במהלך תקופה זו הוזרמו אנשים חמושים ונשק מגרמניה אל העיר החופשית, דבר שעורר את חמתה של פולין, אשר הורתה לאנשיה למנוע את הברחת הנשק ולו אף בכוח. במהלך חודש אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר. היטלר נפגש עם הנציב העליון בורקהרדט ומסר לו כי פניו למלחמה. הסכם ריבנטרופ מולוטוב הבטיח את אי-התערבותה של ברית המועצות אם תפלוש גרמניה לפולין ואיפשר את תוכניתו של היטלר, אשר הייתה מוכנה לביצוע מזה מספר חודשים, לכיבושה של פולין.
סופה של העיר החופשית דנציג
ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, כאשר העילה המיידית לכך הייתה התקפה מבוימת על תחנת רדיו בגבול הפולני. מעבר לכך, היה מעמדה של דנציג התירוץ שהביא לפרוץ המלחמה.
ההתקפה המבוימת על גלייביץ והטענות בדבר מעמדה של דנציג היו קאזוס בלי (עילה למלחמה) למלחמה שנתפסה בעיני הנאצים כשלב בהגשמת השקפת עולמם בדבר יצירת "מרחב מחיה" במזרח אירופה, תוך שעבוד העמים הסלאביים החיים בו והשמדת הגורמים "הנחותים מבחינה גזעית". במערב אירופה נטו להתעלם מהיבטים אלה של המדיניות הנאצית, בעיקר בשל החשש ממלחמה גדולה נוספת, 20 שנה בלבד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובשל תמיכה שהיו לרעיונות הפשיסטים בחלק מארצות מערב אירופה. תומכי הפיוס עם גרמניה במערב ובמיוחד בצרפת, אימצו לעצמם כסיסמה את כותרת המאמר של הפילוסוף והפוליטיקאי הפשיסט הצרפתי מרסל דאה, אשר פורסם בעת הוויכוח על דנציג בחודש מאי 1939 – "?Mourir Pour Danzig” - "למות בעד דנציג?".
יום לאחר הפלישה הגרמנית, ב־2 בספטמבר 1939 הצביעה ממשלת העיר החופשית על סיפוחה של העיר לגרמניה, וכך תם פרק "העיר החופשית דנציג" בהיסטוריה של העיר.
הקרבות בעיר
ערכים מורחבים – קרב וסטרפלאטה, קרב בית הדואר הפולני בדנציג
הפולנים שנותרו בעיר, במיוחד עובדי משרד הדואר, גילו התנגדות, ולחמו כנגד הגרמנים. משנתפסו על ידי הגרמנים, לא ניתן להם מעמד של שבויי מלחמה, והם נשפטו כפורעי חוק ונדונו למוות. בקרב וסטרפלאטה עמדו חיילים פולנים בחצי האי וסטרפלאטה בכניסה לנמל גדנסק במשך שבעה ימים מול הצבא הגרמני בטרם נכנעו.
העיר נכבשה בחזרה על ידי כוחות פולניים ב־30 במרץ 1945. בוועידת פוטסדאם הוחלט על מסירתה של העיר לפולנים. תושביה הגרמנים של העיר גורשו ממנה. כיום העיר היא עיר נמל חשובה בפולין בשם גדנסק.
הקהילה היהודית בדנציג
עד לאמנציפציה של היהודים בגרמניה, באמצע המאה ה־19, נאבקו הנוצרים של דנציג נגד כניסת יהודים לתוכה. יהודים התיישבו בכפרים סביב העיר, הגיעו לימי שוק כפריים, וקיימו עימם קשרי מסחר, אך בעיר עצמה לא הותר להם לשבת. למרות שוויון הזכויות המלא שהשיגו יהודי פּרוּסיה ב־1869, האוכלוסייה היהודית בעיר וסביבותיה, שהורכבה מחמש או שש קהילות יהודיות קטנות, נותרה קבועה למדי: בין 2,500 ל־3,000 נפש.
בסוף המאה ה־19, התאגדו רוב הקהילות הקטנות לקהילה אחת, ליברלית (רפורמית), שהקיפה את רוב יהודי דנציג. בתי הכנסת הקטנים של הקהילות הקודמות נסגרו, ובמקומם בנתה הקהילה בית כנסת מפואר שנחנך ב־1887. מבנה גדול ומרשים בסגנון ניאו־קלאסי עיצוב שהיה נפוץ בבתי כנסת ליברליים ברחבי גרמניה. בבית הכנסת היו כ-2000 מקומות ישיבה. (בתקופת מלחמת העולם השנייה נהרס בית הכנסת כליל). לאיחוד הקהילות הזה לא הצטרפה הקהילה האורתודוקסית הקטנה של בית הכנסת של רחוב מַטֶנְבּוּדֶן, אשר היו בעיקר יהודים ממזרח אירופה, בעיקר מרוסיה. בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה היהודית בדנציג כ-2500 איש מתוך אוכלוסייה של כ-180,000 אשר רובם היו גרמנים. לאחר חוזה ורסאי ובעקבותיו חלו שנו ותמורות משמעותיות לטובת היהודים בדנציג. איחוד המְכָסים של דנציג ופולין חיזק את הקשר הכלכלי ביניהן, ועל־פי חוקתה של העיר החופשית הייתה לאזרחי פולין זכות להתיישב בה ולעבוד ולסחור בה. יהודים פולנים החלו להתיישב בעיר. הם עסקו בסחר חוץ, בבנקאות, בתעשייה או במלאכה ומסחר זעיר. ב־1929 הגיע מספר יהודי העיר ל־10,000 בקירוב.
בשנת 1937 החל נישול כלכלי של היהודים, שכלל "אריזציה", ונערכו גם פוגרומים. פוגרום נערך גם ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938. המשטרה התנכלה ליהודים וב-21 בנובמבר 1938 הונהגו "חוקי נירנברג" (בשינויים קלים).[4] בעקבות ההתנכלות הגוברת, החלו יהודי דנציג להגר ממנה, אולם בסתיו 1938 היו בה עדיין בין 3,000 ל-4,000 יהודים. לצורך עלייה בלתי לגאלית לארץ ישראל, נזקקה הקהילה לאישור הסנאט של דנציג ולסיועו, וזה התנה את הסכמתו בהתחייבות פומבית של כלל היהודים לעזוב את העיר. לצורך כך, ב-17 בדצמבר 1938 נערכה אסיפה כללית בבית הכנסת הגדול, בהשתתפות 2,000 יהודים, בנוכחותם ובפיקוחם הישיר של המשטרה ונציגי השלטון, בה אישרו הנאספים פה אחד באמצעות קימה את הצעת ההחלטה של ועד הקהילה לעזוב את העיר במהירות האפשרית. לאחר האסיפה נדרשו כל יהודי דנציג לחתום על התחייבות שיישמעו להוראות ועד הקהילה. במטרה לקדם את ההגירה היהודית ולאלץ את היהודים האמידים להשתתף בהוצאות ההגירה של כלל היהודים, ב-3 במרץ 1939 הוציא הסנאט צו ההופך את כל היהודים הגרים בדנציג לציבור שפרטיו ערבים זה לזה, וכתוצאה מצו זה הוטל איסור שימוש או העברת בעלות על כל הרכוש היהודי בדנציג, כולל חשבונות בנק. מספר שבועות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וסיפוח דנציג לרייך השלישי, סונפה הקהילה היהודית בדנציג ל"האיחוד הארצי של יהודי גרמניה".[5]
בין רבני העיר נמנים, הרב אלחנן אשכנזי, מחבר "סדרי טהרה", מספרי היסוד על הלכות נידה שבשולחן ערוך; הרב מאיר פוזנר, מחבר "בית מאיר"; הרב ישראל ליפשיץ, מחבר הפירוש למשנה "תפארת ישראל".
ידוע על בית קברות יהודי בעיר שנוסד לפני שנת תנ"ד (1594) ונחרב בתקופת השואה, בשנת ה'תשט"ז (1956) שוקם בית הקברות, ובין היתר חודשו מספר מצבות שנותרו בו, בהן של רבני העיר.
הפעילות הציונית בדנציג
ב-1910 בקירוב נוסד הסניף ציוני הראשון בדנציג על ידי הרופא ד"ר יצחק לנדוי.
רבים מפעילי הציונות שמחוץ לגרמניה נהגו לעבור דרך העיר במסעותיהם. מאותה סיבה נוח היה לכנס בה ועידות ציוניות. ב־1924 נערכו בה הוועידות העולמיות של "השומר הצעיר" ושל "ברית הנוער", ב־1926 ועידה של "החלוץ", ב־1929 ועידת היסוד של מפא"י, וב־1931 ועידת היסוד של בית"ר וכן התקיימו בה כינוסים וועידות נוספות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Eliyahu Stern, אליהו שטרן, יהודי דאנציג, 1943־1840: התערות, מאבק, הצלה, בית לוחמי הגיטאות ; [תל אביב], 1982. (בiw)
- ^ לאחר מלחמת העולם השנייה הוכרז ארתור גרייזר פושע מלחמה, נידון למוות והוצא להורג על ידי הפולנים.
- ^ לאחר מכן, בשנת 1940, מונה לסטר למזכיר הכללי של חבר הלאומים
- ^ בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה, מקראה, חלק ג, יחידה 7, פרק 10.3 (כתב דן מכמן), עמ' 49.
- ^ בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה, מקראה, חלק ג, יחידה 7, פרק 10.3 (כתב דן מכמן), עמ' 50.
העיר החופשית דנציג32916403Q216173