שרפת יער

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שריפת יער)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שרפת יער ביוון, יולי 2007

שרפת יער, ובניסוח כללי יותר שרפת ענק בשטח פתוחאנגלית: Wildfire), היא שרפה המתרחשת ביער או בשטח פתוח אחר.

שרפות אלה מאכלות יערות, בתי מגורים (הן אלו המרוחקים ממקום יישוב והן אלו הבנויים בגבול היישוב והיער) ושדות חקלאיים. הסיבות הנפוצות לשרפות אלה הן ברק, רשלנות של האדם, הצתה מכוונת, התפרצות הר געש וזרם פירוקלסטי הנוצר מהרי געש. הסכנה להתקיימותן מושפעת מגורמים נוספים כגון גלי חום גבוה, בצורות ושינויים אקלימיים מחזוריים כגון אל ניניו. שרפת יערות, בטווח הרחוק, תורמת להתחדשות היער ולחיזוקו.

אקולוגיה

התפיסה הראשונית במדיניות ניהול הקרקעות של ארצות הברית הייתה שכל שרפות היער הן רעות, בהיותן איום על פארקים ויערות. האש נתפסה ככוח הרסני, וחלקה במערכת האקולוגית לא היה מובן. כתוצאה מכך, עד לשנות ה-70, כאשר התפתחה הבנה טובה יותר של השרפה, כל השרפות כובו. מדיניות זו גרמה להצטברות באזורים מיוערים מתים וגוססים, שמאוחר יותר סיפקו דלק לשרפות קשות יותר, ובחלק מהמקרים לכאלה שלא ניתן היה לשלוט בהן. תוצאה נוספת הייתה הצטברות של עצים וצמחים שמתו או נרקבו, שאילולא כן היו עולים באש. כיום הסברה היא כי מינים רבים של צמחים קטנים ועשבים נזקקים הן לשטח הגידול המתפנה בשרפה והן לתוצרי השרפה להזנת הקרקע. על כן, תוכנית בקרת השרפות של הפארק הלאומי גליישר שבמדינת מונטנה שבארצות הברית גורסת כי שרפות הנגרמות כתוצאה מפעילות אנושית יכובו כבעבר, אך במקרה של שרפה טבעית תהייה האש נתונה לבקרה וכיבויה יהיה תלוי בגודל האיום על בטיחות האדם והתשתיות. גם בפארק הלאומי ילוסטון המדיניות היא לכבות את כל השרפות הנגרמות על ידי האדם ולהעריך את היתרונות והחסרונות של השרפות הטבעיות ביחס למערכת האקולוגית של הפארק. אמצעי הכיבוי מופעלים אם הוחלט כי האש מהווה סכנה מיידית לאדם או למבנים, או שהיא עשויה לצאת מכלל שליטה.[1]

לצמחייה יש הגנה משרפות במגוון דרכים. לאשוח דאגלס יש קליפת עץ עבה המגינה על חלקיו הפנימיים מפני רוב השרפות. אורן מפותל - שהוא מין העץ הנפוץ ביותר בפארק ילוסטון - מתגונן באמצעות אצטרובלים הנפתחים רק בתגובה לחום. זרעיהם מוחזקים במקום על ידי שרף קשיח, והאש גורמת להתמוססותו של השרף ובאופן זה הזרעים יכולים להתפזר. האש מסלקת את החומר העצי המת, ובכך מגדילה את שטח המחיה של עצי האורן. עצי הצפצפה יכולים לצמוח מחדש מהשורשים, וגם אם האש מכלה את העצים הגדלים מעל פני הקרקע, השורשים שורדים ברוב המקרים כיוון שהם מבודדים מהחום.

השפעות אקולוגיות אחרות

בשנת 2019 בעקבות שרפות היער בג'ונגלים הענקיים שבסמיכות לנהר האמזונס, חוקרים מצרפת ומברזיל גילו כי השפעה מעניינת של השרפה היא הפשרה של קרחונים. הם מצאו כי הפיח שנוצר באוויר משרפת היער, נישא באוויר לעבר השלג והקרחונים באזור רכס האנדים, שם הוא מכסה את הקרחון, ואז האלבדו של הקרח, כלומר רמת הבוהק שלו יורדת לעומת המשטח. כמו כן, הפיח מוסיף קרינה לקרחון אשר מעודדת המסה שלו.[2]

סוגי שרפות

ניתן לסווג שרפות יער לשני סוגים[3]:

  • שרפת קרקע - שרפה המתפשטת דרך הקרקע
  • שרפת צמרות - שרפה המתפשטת דרך צמרות העצים ולא רק דרך הקרקע, ונחשבת למסוכנת יותר וקשה לעצירה משרפת קרקע.

שרפת צמרות

שרפת יער ביוון

שרפה צמרות נוצרת לרוב כשלב מתקדם של שרפת קרקע רגילה, בעקבות תנאי מזג אוויר יבש ורוחות חזקות. שרפת צמרות מתפשטת לרוב במהירות גדולה בהרבה משרפת קרקע רגילה. בשרפה הגדולה בכרמל של שנת 2010 דיווח קצין כבאות על התפשטות אש במהירות של 1,500 מטר ל-3 דקות (8.3 מטר לשנייה או 30 קמ"ש).[4] שרפה זו קשה יותר לעצירה מכיוון שהיא מסוגלת לדלג מעל מחסומים מלאכותיים העוצרים שרפות קרקע כדוגמת כבישים ושבילי אש, וגם מכיוון שטמפרטורת השרפה גבוהה יותר משרפת קרקע. טמפרטורת האוויר במהלך שרפת צמרות יכולה להגיע עד למעל ל־800 מעלות, דבר הגורם להצתת עצים וחומרים דליקים אחרים אף ללא מגע אש ישיר. למרות החום הגבוה בשרפה זו, לעיתים פני הקרקע בשרפה זו נפגעים בצורה קלה יותר מאשר בשרפת קרקע, והיער מסוגל לחדש עצמו בצורה מהירה יותר, מאחר ששרידות הזרעים והשורשים בקרקע גבוה יותר.

שרפת קרקע

שרפה כזאת שורפת חומרים המונחים על הקרקע, כגון: נשל של צמחים, שרידים של צמחים עשבוניים יבשים ושל צמחים נמוכים אחרים, גזם שהושאר בשטח וכדומה. אם החומר הבוער מורכב מענפים גדולים או מגזעי עצים, השרפה עלולה להימשך ימים אחדים, והטמפרטורה של האש עולה. הטמפרטורות של שרפות קרקע הן, בדרך כלל, בתחום שבין 300 לבין 500 מעלות צלזיוס.

שרפת עשב היא שרפה מהירה, בכל נקודה היא נמשכת רק זמן קצר, כי לאחר ששרפה את כל החומר הדליק באותו המקום היא מתקדמת הלאה. הנזק שלה מועט. שרפות כאלה נפוצות מאוד, אך השפעתן על השטח כמעט אינה משמעותית.

הגנה מפני שרפות יער

מגדל תצפית להתרעה על פרוץ שרפה, ארצות הברית, שנות ה-30

להגנה מפני שרפות יער ננקטים אמצעים אחדים:

  • שרפות מבוקרות מוצתות בתנאים שבהם הכבאים יכולים לוודא כי הן יבערו במקום ובעוצמה שהם יבחרו.
  • יצירת שבילי אש, אזורי חיץ ריקים מעצים, כדי למנוע מהאש להתפשט מעבר להם
  • מגדלי תצפית משמשים לצפייה ביער בתקופות שבהן סכנת השרפה גדולה, כדי לזהות שרפה בשלב מוקדם ביותר שלה.
  • הקמת תחנות כיבוי סמוך ליער, לשם תגובה מהירה לשרפה.
  • חינוך הציבור לזהירות בעת הדלקת אש ביער (במסגרת פיקניק, למשל), להימנעות מהשלכה קלת דעת של סיגריה בוערת לצד הדרך וכדומה.

כיבוי שרפות יער

בנוסף לאמצעי כיבוי קרקעיים, כגון כבאיות, לכיבוי שרפות יער גדולות משמשת כבאות אווירית - באמצעות מטוסים, מסוקים או כלי טיס ייעודיים, הנושאים עמם כימיקלים, כגון מים, קצף, ותקרישים או חומרים מעכבי בעירה שפותחו במיוחד למטרה זו. שימוש בכלי טיס ייעודי לכיבוי שרפות יער רחבות היקף קיים מאז שנת 1953, שכן זו הדרך היעילה ביותר (ובפועל - היחידה) לנשיאה ופיזור של חומרי כיבוי בתנאי שטח קשים. בארצות הברית, שוכר משמר היערות או מחזיק בבעלותו כ-1,000 מטוסים ומסוקים מדי 'עונת אש', המגיעות יחד להוצאה שנתית של מעל 250 מיליון דולר.

שרפות יער גדולות

  • יער האמזונאס: שרפות ענק בוערות ביער האמזונאס חודשים רבים בכל שנה. את השרפות מציתים איכרים המנסים "לכבוש" שטחי עיבוד חדשים. האיכרים מציתים את שרידי היער והשרפות מתפשטות על פני אלפי קמ"ר ובוערות עד שהגשמים העונתיים מכבים את האש.
  • הפארק הלאומי ילוסטון, 1988: לאחר האביב הלח של 1988 התפשטה הבצורת ברחבי הרי הרוקי הצפוניים, וגרמה לשנה השחונה ביותר שתועדה אי פעם. דגניים וצמחים שהתפתחו היטב בתחילת הקיץ, כתוצאה מהלחות שהצטברה באביב, הפכו בסופן של דבר לחומר בעירה יבש. שירות הפארקים הלאומיים החל בפעולות על מנת למנוע את התפשטות השרפות, אך הבצורת הקשה גרמה לקשיים בהכנות לקראת השרפות. בין ה-15 ביולי ל-21 ביולי השרפות התפשטו במהירות משטח של כ-35 קמ"ר באזור ילוסטון כולו (שכלל גם אזורים מחוץ לגבולות הפארק) לשטח של כ-400 קמ"ר משטחי הפארק לבדם. השרפות יצאו מכלל שליטה לקראת סוף יולי. השרפות הגדולות בערו ביחד, וב-20 באוגוסט נשרפו כ-600 קמ"ר בילוסטון כולו. בשבע שרפות גדולות נוספות התכלו 95% מ-3,200 הקמ"ר שנשרפו בחודשיים הבאים. בסך הכל השתתפו במאמצי הכיבוי 25,000 כבאים ואנשי צבא ארצות הברית, והעלות הייתה 120 מיליון דולר. עד שהחורף הגיע והביא עמו את השלג שסייע בכיבוי הלהבות האחרונות, השרפות גרמו להרס ב-67 מבנים ולנזק של כמה מיליוני דולרים.[5] אף על פי שאזרחים לא נפגעו, שני אנשי צוות שהיו קשורים למאמצי הכיבוי נהרגו במילוי תפקידם.
בשנת 2003 נשרפה כעשירית משטחי היערות שבפארק הלאומי גליישר

שיקום יער לאחר שרפה

שרפות יער קיימות מאז התפתחות החיים על היבשה. על כן, באזורים המועדים יותר לשרפות, הצמחייה והחי מותאמים אבולוציונית להתמודדות עם שרפות. חלק מההתאמה היא ברמת המין, למשל רקמות קשות יחסית להצתה בגזע העץ, יכולת שיקום הצמח משורש עמוק או התנהגות בריחה בעת חישת עשן בדבורים. חלק אחר מן ההתאמות הוא ברמת האוכלוסייה, למשל ייצור זרעים שחלק מהם יכול לשהות באדמה במשך עשרות שנים ולנבוט רק לאחר שרפה.

בעשורים שאחרי השרפה, הצמחייה משתקמת ובעקבותיה מגיעים אל שטח היער, בחזרה, בעלי החיים. אולם, הן הרכב הצמחייה והן הרכב חברת החי לא בהכרח יהיו זהים לאלה שלפני השרפה. השרפה מהווה הזדמנות לחדירת מינים חדשים אל השטח מחד ומאידך, לא כל המינים הישנים יצליחו להשתקם אחריה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Fire Monitoring, Yellowstone Wildland Fire, National Park Service, October 25, 2006
  2. Magalhães, N.d., Evangelista, H., Condom, T. et al., Amazonian Biomass Burning Enhances Tropical Andean Glaciers Melting, Nature, 2019
  3. ד"ר נורית קינן, שרפות אינן קורות, הן נגרמות..., באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  4. חסן שעלאן ואחיה ראב"ד, "אנשים נשרפו חיים, הם פשוט שכבו שם", ynet,‏ 2 בדצמבר 2010.
  5. Wildland Fire in Yellowstone, National Park Service, July 26 2006, Retrieved on 2007-02-28
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0