השרפה הגדולה ב-1910
 | |
| שטח שעלה באש במדינת איידהו | |
| סוג | שרפת יער |
|---|---|
| תאריך התחלה | 20 באוגוסט 1910 |
| תאריך סיום | 21 באוגוסט 1910 |
| משך האסון | יומיים |
| במדינות או באזורים | צפון מערב ארצות הברית (צפון מזרח וושינגטון, צפון איידהו ומערב מונטנה) |
| הרוגים | 87 |
| נזק | השרפה כילתה שטח של 12,140 קילומטרים מרובעים. שש עיירות נהרסו כליל באש ואחרות ניזוקו קשות |
| קואורדינטות | 47°25′34″N 116°06′13″W / 47.426111°N 116.103611°W |
השרפה הגדולה ב-1910 הייתה שרפת יער אדירה, שכילתה שטח של 12,140 קילומטרים מרובעים בצפון מערב ארצות הברית בתוך יומיים בלבד (20-21 באוגוסט 1910) וגרמה למותם של 87 אנשים, מרביתם כבאים. השרפה כילתה שטחים בשלוש מדינות - בצפון מזרח וושינגטון, צפון איידהו ומערב מונטנה, ופגעה בשטחיהם של עשרה יערות לאומיים. היא נחשבת לשרפת היער הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית, אך לא הקטלנית שבהן. היה זה גם האירוע הקטלני ביותר למכבי האש בארצות הברית קודם לפיגועי 11 בספטמבר.
גורמי השרפה
בקיץ 1910 הצטרפו גורמים שונים זה לזה וגרמו לפרוץ השרפה. הקיץ היה חם ויבש ללא תקדים, ולכן גם החלה עונת השרפות מוקדם מהרגיל. היובש גרם להצטברות צמחייה יבשה והיערות התמלאו בחומר דליק. גיצים שהועפו מקטרי רכבת גרמו לשרפות וכך גם ברקים ועבודתם של צוותים שהציתו שרפות מבוקרות. עד אמצע חודש אוגוסט בערו כבר 1,000 עד 3,000 שרפות קטנות ממדים בוושינגטון, איידהו, מונטנה וקולומביה הבריטית שבקנדה.
השרפה
ב-20 באוגוסט 1910 חדרה לאזור חזית קרה שהביאה עמה רוחות עזות. אלו ליבו את אלפי השרפות הקטנות לכלל סופת אש אחת אדירה. לא היה סיכוי לבלום את האש בשל מחסור בכוח אדם וציוד. שירות היערות של ארצות הברית (שנקרא אז שירות היערות הלאומי) היה בן חמש שנים בלבד ולא היה מוכן כלל להתמודדות עם השלכות הקיץ היבש. חטיבת חיל רגלים של צבא ארצות הברית הוזעקה לסייע בלחימה באש.
לפי עדויות נסחף עשן השרפה מזרחה עד למדינת ניו יורק ודרומה עד לדנוור שבקולורדו. בלילות, עד למרחק של 800 קילומטרים מחוף האוקיינוס השקט לא היו כלי שיט מסוגלים לנווט על פי הכוכבים מאחר שהשמיים היו מכוסים בעשן.
קבוצות כבאים לחמו באש תוך סיכון חייהן, ועשרות כבאים נספו אגב כך. אנשי קבוצה שלמה בת 28 כבאים נספו כאיש אחד באיידהו. קבוצה אחרת באיידהו, בת 45 אנשים, הוקפה על ידי להבות ומפקדה אד פולסקי הוביל אותה לתוך מכרה קטן נטוש ששימש לה כמחסה. הכבאים כמעט נחנקו בעשן בתוך המכרה, אך 39 מתוכם שרדו לבסוף.[1]
רכבות פינו אלפי אזרחים מאיידהו וממונטנה. רכבת אחת בה נמצאו 1,000 נוסעים דהרה לרוחבו של שטח עולה באש עד שמצאה מחסה במנהרה.
השרפה כבתה לבסוף לאחר שחזית קרה נוספת נכנסה לאזור והביאה עמה גשם רב.
שש עיירות באיידהו ובמונטנה נהרסו כליל באש ואחרות ניזוקו קשות. עיירות אחדות ניצלו מפגיעה הודות להצתת שרפות מבוקרות בקרבתן.
לשרפה הייתה השפעה נרחבת על אופיו של שירות היערות של ארצות הברית. עד אליה התגלעו ויכוחים רבים בנוגע לאופן הטיפול הנכון בשרפות יער, כאשר רבים טענו שיש להניח להן לבעור משום שהן היו בעלות חשיבות טבעית ליער ומשום המחיר הגבוה של כיבוין. לאחר השרפה הגדולה אימץ השירות מדיניות של מניעת שרפות ולחימה בכל אחת מהן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- על השרפה באתר Forest History
- עדות ראייה על השרפה באתר Forest History
- על השרפה באתר Idaho Forests
הערות שוליים
- ^ המכרה שבו מצאו פולסקי ואנשיו מחסה הוכלל לימים במרשם הלאומי של אתרים היסטוריים בארצות הברית.
28609184השרפה הגדולה ב-1910