תולדות ביתא ישראל: 1270–1529
השנים 1270–1529 ידועות בתולדות ביתא ישראל בשם תקופת ההישרדות. תקופה זו נפתחה עם עליית השושלת הסולומונית לשלטון והפלת שושלת הזאגווה. הפלת שלטון הזאגווה לא בישר טובות ליהודי אתיופיה, אך העדה נמנעה מלהתערב בנעשה ברחבי אתיופיה. יותר מאוחר, לאחר התחזקות אתיופיה, היא נלחמה כנגד היהודים מלחמת חורמה. למרות כל זאת, היהודים הצליחו לשמור על עצמאות ממלכתם בהרי סאמיאן וסביב אגם טאנה. תקופת זו הסתיימה עם הפלישה של סולטנות אדאל לאתיופיה, ובכך מסמלת את תחילתה של תקופת התבוסה, במהלכה היו היהודים פעם לצד הנוצרים ופעם לצד המוסלמים.
עלייתה של השושלת הסולומונית
ערך מורחב – תור הזהב של אתיופיה
רקע: שלטון הזאגווה
- ערך מורחב – שושלת זאגווה
לאחר נפילת קיסרות אקסום בידי הכוחות האנטי-נוצריים והיהודים, כל שטחה של אתיופיה נשלט על ידי יהודית המלכה ויורשיה בין 858–928. במקביל לכך קיסרי אקסום שברחו לשאווה ניסו לחזור לשלטון בהנהגתו של הקיסר דיל נהואד, אך קיסר זה לא הצליח במשימתו להקים את הקיסרות מחדש. אחד מנאמניו, שהיה גם חותנו, מארה תקלה היימנות רצח את דיל נהואד ומייסד את שושלת זאגווה (שאינה ממוצא חבשי אלא אגאווי). רצח זה של קיסר אקסום כנראה היה נקמה על היחס של האקסומיים לאגאווים שהיו פגנים. שלטונה של שושלת הזאגווה לוותה בהתנגדות לשלטונם מצד החבשים אך בתמיכה מצד האגאווים והיהודים. על מנת לקבל לגיטימציה מצד החבשים, שושלת זו טענה שהיא מזרע משה רבנו ואשתו צפורה[1] בסופו של דבר, שושלת זאגווה קיבלה עליה את הנצרות, ואתיופיה שגשגה. עם זאת, החבשים רואים עד היום את תקופה זו כתקופת חושך, שכן בעיניהם רק צאצאי מנליק ראויים להנהיג את אתיופיה. בתקופת שלטון הזאגווה, שטח אתיופיה חולק לשלושה חלקים: האזור הדרומי שאווה שנשלט על ידי צאצאי קיסרי אקסום והאזור הצפוני שהתפצל לשניים- האזור המזרחי שהיה נוצרי ונשלט על ידי הזאגווה והמערבי שהיה יהודי והמשיך להישלט על ידי שושלת הגדעונים. קיסרים אלו בנו את בירתם בעיר "רוחא" שנקראת גם "אדפה" (היום לליבלה) הנמצאת במחוז לסתה ההיסטורי וכינוה בשם "ירושלים החדשה".
'חזרת הסולומונים'
- ערך מורחב – השושלת הסולומונית
סמל האימפריה הסולומונית-נוצרית:
האריה הכובש של שבט יהודה.
גם לאחר התנצרות שושלת זאגווה ולמרות שגשוגה של אתיופיה, החבשים עדיין התנגדו לשלטונם. קיסרי אקסום שישבו בשאווה המשיכו לשלוט באזור שאווה ואף הרחיבו את שליטתם לאזורים שכנים. לאחר כ-300 שנים, הופיעה קבוצה אתנית חדשה - האמהרים. מקורם של האמהרים באזור הממוקם צפונית לשאווה ודרומית ללסתה - הנקרא אמהרה (כיום נפת דרום וולו). האמהרים, שדגלו בחזרה לימי הפאר של קיסרות אקסום, הונהגו על ידי האציל האמהרי יקונו אמלק. תחת מנהיגותו האמהרים פתחו בלחימה כנגד שושלת זאגווה הבלתי לגיטימית בעיניהם, ולמען החזרת השלטון לידי 'צאצא קיסר אקסום'.
שאיפתו של יקונו אמלק - שייחס את מוצאו לקיסר האחרון של קיסרות אקסום - הייתה להפיל את שושלת זאגווה ולמנות את עצמו לקיסר אתיופיה. על מנת לעודד את תושבי אתיופיה ובייחוד את התגרים להתקומם כנגד הזאגווה, יקונו אמלק נדרש לעזרת הכנסייה. לכן הוא סיכם עם ראש הכנסייה האתיופית, הקדוש תקלה היימנות, שכאשר יצליח להשתלט על אתיופיה, הוא יתן לכנסייה שני שלישים מאדמות הממלכה. ראשי הכנסייה הסכימו והאמהרים החלו בפלישה מאזור אמהרה ההיסטורי צפונה ללסתה ווג ומערבה למחוז גוג'אם. האמהרים הצליחו, לאחר קרבות דמים, להרוג את המלך הזאגווי האחרון, אך יורשיו המשיכו בלחימה. בסופו של דבר נוסח הסכם בין הצדדים, על פיו השלטון המרכזי יהיה בשליטת האמהרים ושושלת זאגווה תמשיך לשלוט במחוז וג תחת התואר וגשום (שליט וג).
היהודים: ישיבה מנגד
מאז עליית יהודית המלכה שהצליחה למוטט את קיסרות אקסום, נכנסה קהילת ביתא ישראל, לתקופה של שגשוג הנקראת תור הזהב של יהדות אתיופיה שנמשכה כ-420 שנים, עד עליית השושלת הסולומונית. שושלת זאגווה הייתה ידידותית ליהודים ובתקופה זו לא היו מלחמות בין שתי הממלכות. המלחמה שהתנהלה סמוך לנפילת הזאגווה והפלישה של האמהרים צפונה לא סימנה ליהודים להתערב כפי שקרה בתקופת אביה של יהודית המלכה גדעון הרביעי, היהודים לא התערבו במה שקרה אצל שכניהם הנוצרים אף על פי שעל פי המסורת הנוצרית לאחר שהומלך לקיסר אתיופיה ב-10 באוגוסט 1270 יקונו אמלק ייצא בהכרזה:
אני אהרוס את כוחם של היהודים
— [2]
למרות הכרזתו של יקונו אמלק, לא ידוע שהחל בלחימה בפועל בביתא ישראל. נראה שההכרזה הזו של הקיסר נועדה לאסוף תמיכה מהחבשים הנוצרים, שזכרו את יהודית המלכה והמלחמה הנוראית שהתרחשה נגדם אשר הובילה לעליית הזאגווה. חוסר ההתערבות של יהודי אתיופיה במהלך הפוליטי באתיופיה הוביל למלחמות כנגד השושלת החדשה.
הנוסע הנודע מרקו פולו מתאר בתקופה זו את אתיופיה וקורא לה בשם "אבש אשר היא הודו האמצעית". הוא ממשיך וכותב שהאימפריה האתיופית מחולקת לשש ממלכות שונות, שלוש מהם נוצריות ושלוש מוסלמיות, אך ידם של הנוצרים על העליונה. פולו מזכיר שיש בה גם יהודים והם מסמלים את עצמם בשני סימנים בשני צדי הלחי שלהם[3].
המלחמות המוקדמות
היהודים כנגד עמדה ציון
- ערך מורחב – עמדה ציון הראשון
בשנת 1329, בעוד קיסר אתיופיה עמדה ציון הראשון עסוק בלחימה כנגד המוסלמים מסולטנות יפאט, החלו להגיע אליו דיווחים שהיהודים החלו בלחימה רחבת היקף נגד הנוצרים וחיילי הקיסר במחוזות סאמיאן, ווגארה, צלמט וסגד[4]. הקיסר קרא לצאגה קריסטוס, המושל של באגמדיר הנוצרית[5], לטפל בלוחמים היהודים עם חייליו שלו יחד עם תגבורת מהמחוזות השכנים[6]. מטרתו של קריסטוס הייתה לעצור את היהודים לפני שהם יפלשו לשטח הממלכה הנוצרית ויצליחו להפיל אותה כפי שקרה בעבר. בו בזמן כוחות הקיסר המשיכו בלחימה כנגד המוסלמים ממחוז דווארו.
המסורת היהודית מספרת שכשאר הגיעו כוחות הקיסר אל היהודים, היהודים נלחמו במסירות נפש של קידוש השם ולא הסכימו להמיר את דתם. המסורת ממשיכה ומספרת שהיהודים התחבאו אך כאשר כוחות הנוצרים הגיעו, הם קפצו לתהום - היהודים העדיפו להתאבד מאשר להיתפס חיים ולעבוד את הקיסר או להתנצר ולכפור ביהדות. לאחר הכיבוש המוצלח, מנהיג הצבא הנוצרי שלח שליח להודיע לקיסר שצאגה קריסטוס נלחם בהצלחה כנגד היהודים, הביס אותם, שדד אוצרות וששארית היהודים נסוגה להרי סאמיאן. לאחר מכן צבאו של צאגה קריסטוס הצטרף לכוחות הקיסר שנחלמו בדרום המוסלמי[7].
הקיסר דווית הראשון ויורשו
- ערכים מורחבים – דווית הראשון · תוודרוס הראשון
לקראת אמצע המאה ה-14 יהודי סאמיאן וצלמנט פנו לנזיר הנוצרי קוזמוס שיכין עבורם עותקים של ספר התורה. חלק מההיסטוריונים טוענים שמערכת היחסים עם אותו נזיר נוצרי הובילה את ביתא ישראל להאמין שאיש זה הוא למעשה המשיח[8]. קוזמוס התגייר והפך למנהיג של ביתא ישראל. קוזמוס ארגן צבא והחל בלחימה כנגד השכנים הנוצרים בבאגמדיר, שהיו חלק מהקהילה שלו בעבר. בלחימה זו היהודים לחמו מלחמת חורמה שכלל גם טבח בנוצרים. לבסוף נסוג צבא ביתא ישראל לאחר שהקיסר דווית הראשון הורה לשליט מחוז תיגראי לצאת ולהילחם כנגד היהודים[9]. מלחמה נוספת של ביתא ישראל כנגד כוחותיו של הקיסר דווית הייתה שיתוף פעולה בין נוצרים ויהודים במחוז צלמנט שבתיגראי[10].
הרב אליהו מפרארה כותב באיגרתו משנת ה'קצ"ה (1435) עדויות שקיבל מיהודי שהגיע מהממלכה היהודית באתיופיה. באיגרת נכתב שממלכת ביתא ישראל היא ממלכה עצמאית ששולטים בה מלכים, שרים ויש לה צבא גדול שאיתו הם נלחמים כנגד החבשים[11] ו"עושים צחוק מהנצרות"[12]. באיגרתו הוא ממשיך וכותב שלממלכה זו של היהודים יש שפה מיוחדת משלה שלא דומה לערבית או לעברית. אליהו ממשיך וכותב שהמרחק מארץ ישראל לממלכת היהודים הוא כשלושה חודשים ובה הנילוס הכחול עובר[13]. איגרת זו מתוארכת לתקופת שלטונו של הקיסר תוודרוס הראשון הראשון שבתקופתו אתיופיה שגשגה, היהודים נעזבו לנפשם ושגשגו גם תחת אפם וחמתם של הנוצרים.
בין כיבוש לאיחוד
גזירת הפלאשים
- ערכים מורחבים – יסחק הראשון · כינויי קהילת ביתא ישראל
תחת שלטונו של הקיסר יסחק, היחסים בין היהודים לאתיופיה הוחמרו. הקיסר ניסה להרחיב את תחומי השפעתו ברחבי האימפריה, ולמנהיגי ביתא ישראל הוא הציע שיהיו חלק אינטגרלי ממלכותו[14], ובכך העלה את מכסת המס שמשלמת הממלכה היהודית. הצעה זו של הקיסר והעלת רף המס נדחו על ידי היהודים והם החלו להתארגן תחת מלכם בית אגור ופתחו בלחימה כנגד צבא הקיסר[15]. שני הצבאות נלחמו באזור וגרה, אך צבא הקיסר שהיה חזק יותר הדף את הצבא היהודי דרומה להרי סאמיאן. לאחר שהקיסר הצליח בכיבוש אזור וגרה העשיר באזורי חקלאות הוא הכריז כך:
לקחתי את אדמותיכם.
— [16]
בהמשך הקיסר עודד פעילות מסיונרית באזור, הקים כנסיות והטביל יהודים רבים שחיו באזור תחת הכיבוש לנצרות. ההתנגדות של היהודים המקומיים הובילה את הקיסר להכריז שכל:
הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא פלאסי יהיה.
— [17]
פלאסי - פירושו פולש (מהשורש השמי פ-ל-ש/ס, שמשמעו בגעז "פולשים".)
גזירה זו מנעה מאלו שלא התנצרו להתיישב באזור ולהגר למקומות אחרים, ואילו מי שהתנצרו זכו להמשיך ולגור באזור. מגזירה זו נוצר כינוי הגנאי פלאשה. מכאן ואילך יהודי ביתא ישראל כונו בשם הגנאי פלאשים. בהמשך הקיסר יסחק ויורשיו הצליחו להרחיב את תחומי השפעתם באזורי היהודים סביב נהר הטקזה וחילקו את האזור לשלושה מחוזות. בהמשך יורשי יסחק ביטלו את גזרת ההתנצרות והנציבים שמונו באזורי היהודים באו מקרב ביתא ישראל.
איחודם של היהודים
- ערך מורחב – ציון ציפורה
ב-1445 הקיסר זרע יעקב נשא לאישה את ציון ציפורה[18]. הכתבים האתיופים בני הזמן מזכירים שציון הייתה למעשה נסיכה שנראה שהשתייכה לשושלת הגדעונים היהודית[19]. הקיסר דרש ממנה להתנצר ואכן היא התנצרה לכאורה ואימצה את השם "ולטה קדיסן", אך שמרה על יהדותה בסתר. ציון ציפורה ילדה לקיסר שלושה בנים: אסקל, באדה מריאם הקיסר לעתיד ומאדאם[20].
מאז הכיבוש של חלק מהממלכה היהודית על ידי הקיסר יסחק, האזור חולק לשלושה מחוזות עיקריים. בתקופתו של הקיסר זרע יעקב הנציבים המקומיים היו[21]: עמדה נהד (Amba-Nahad) שליט סלמט, צגאי (Saggay) שליט סימן, והקַנטִיבַּה (שליט של אזור דמביה). נציבים אלו, שנראה שהיו יהודים, איחדו ב-1450 את מחוזותיהם עם הממלכה היהודית תחת גדעון החמישי (שהומלך כבר ב-1434) והחלו בהכנות ללחימה כנגד כוחות הקיסר.
המלחמה שנכשלה
- ערך מורחב – זרע יעקב, קיסר אתיופיה
בשנת 1462 הלחימה החלה. תוכניתו של המלך גדעון הייתה לכבוש את האימפריה האתיופית ולהכתיר את בנו של הקיסר מאשתו ציון ציפורה, אסקל. ציפורה הייתה יהודיה שהתנצרה אך שמרה על יהדותה בסתר. ציפורה, שהייתה בעמדה רגישה בבית המלוכה, הייתה למעשה מרגלת והדליפה לבני עמה היהודים את תוכניותיו הצבאיות של הקיסר זרע יעקב. תוכניתו של הקיסר הייתה להדיח את גדעון החמישי ולהחזיר את שלטון הנציבים בכוח, גם אם יידרש טבח ביהודים. המועד שבחרו ביתא ישראל לפלוש לאימפריה הנוצרית היה כאשר הקיסר היה עסוק בלחימה בסולטונות אדאל. המידע על עזיבתו של הקיסר את עיר הבירה לעבר אזורי הקרבות בדרום המוסלמי הודלף על ידי ציפורה, והיהודים החלו לנוע עם כוחות רבים מסאמיאן מזרחה, ללב האימפריה הנוצרית[22].
המידע על הפלישה היהודית הגיעה לבסוף אל הקיסר, והוא עזב מידית את אזורי הקרבות בדרום מכיוון שידע שתושבי אתיופיה לא יתקוממו כנגד המלכת אסקל, מכיוון שהוא בנו ובשל כך משתייך לשושלת הסולומונית. זרע יעקב גייס את צבאו ונלחם כנגד היהודים מלחמה חסרת רחמים. כאשר כוחותיו התנגשו עם היהודים התוצאה הייתה הרת אסון - לוחמים יהודים רבים נהרגו. הקיסרית ציון ציפורה נרצחה על ידי הקיסר במו ידיו, מול עיני ילדיהם המשותפים. זרע יעקב לקח בשבי מנהיגים יהודים רבים, ביניהם הנזיר אבא צברה. הלחימה הסתיימה בניצחון נוצרי באותה השנה והיהודים נסוגו להרי סאמיאן, כשבראשם גדעון החמישי. לאחר הלחימה זרע יעקב הוסיף לשמו את התואר "משמיד היהודים"[23].
כל המנהיגים שנלקחו בשבי הוחזקו בכלא מיוחד במחוז שאווה. הקיסר הדיח את בנו אסקל מתפקיד יורש העצר, ומינה אותו למפקד הכלא המיוחד, לאחר ששוכנע שהאשמה במרידה הייתה הקיסרית. אסקל, אשר שמר טינה לאביו מפני שרצח את אמו לנגד עיניו, שכנע בסופו של דבר את אבא צברה לברוח מהכלא ולקחת אותו יחד איתו. אבא צברה החזיר את אסקל ליהדות ושינה את שמו לצאגה אמלק ("בן המלך") שני אישים אלו פיתחו וחיזקו את מעמד הנזירים אצל יהודי אתיופיה ופסקו הלכות שונות.
מלחמת שבע השנים
- ערך מורחב – באדה מריאם הראשון
הרקע ללחימה
לקראת סוף חייו של זרע יעקב, יותר ויותר אנשים מבית המלוכה התנכלו ליורש החדש באדה מריאם, בגלל היות אמו יהודייה שהתנצרה והשמועות שהמשיכה לעבוד את היהדות גם לאחר שהתנצרה. לאחר מות אמו הוא קבר אותה באופן חשאי בכנסיית מקדס מריאם ליד עיר הולדתו דברה ברהן, ושיחד את הכמרים המקומיים במתנות שלא יגלו את סוד קבורת אמו. כאשר הקיסר גילה את דבר הקבורה, הוא כעס עליו אך לאחר שהבין שבאדה מריאם לא יבגוד בו ולאחר שכנוע מהכנסייה האתיופית הוא השלים עם בנו. שמונה שנים לאחר מות אמו ובריחת אחיו הגדול, באדה מריאם הוכתר לקיסר אתיופיה. נראה שהאשמות של התושבים שבאדה מריאם הוא למעשה יהודי וממשיך לעבוד את היהדות הובילה אותו ללחימה כנגד יהודי מחוז באגמדיר. מלחמה זו, שנמשכה כשבע שנים, הייתה בראשותו של הגנרל מרקוס.
הנציב מרקוס
מרקוס שהיה נוצרי אדוק היה אכזרי בשיטותיו והרג כל מתנגד, בתקופתו על כל יישוב יהודי היה אחראי מושל מקומי שדיווח ישירות אליו. מהלכיו של מרקוס כללו הריסת בתי כנסת והקמת כנסיות במקומם, הטבלה של היהודים המקומיים באיומים ורצח של אנשים שסירבו להתנצר. הלחימה כנגד היהודים המשיכה ללא הפרעה מכיוון שהקיסר חתם על הסכם שלום ב-1465 עם סולטאן אדאל מוחמד אבן בדלאי, מה שנתן למרקוס חופש פעולה נרחב, וכן חיילים שהועברו מהגבולות ללחימה ביהודים. מרקוס למעשה ביצע אינקיוויזציה אכזרית, וכאשר מנהיגי הקהילות היהודיות פנו אליו הוא נתן פקודה לערוף את ראשם כנקמה על צליבת ישו, ברשומות של הקיסר נרשם:
וילחם מרקוס בהם ויחן שבע שנים ברגל גבעתם, ואחר ניצח אותם ברוב עמל ועורמה, ויסגירם בידו, ויכבוש את כל עריהם. ואחרי כן באה עצה בלבו לאמור: כיצד אסלח לארורים האלה... טוב להשמידם, מלהניחם בחיים... ציווה את הכרוז להכריז: כל פלשי יבוא אל אשר ציוויתיו, ואשר לא יבוא, ייהרס ביתו ואשלל רכושו. ואחר נאספו כל הפלשים מסביב לשופט מרקוס... ואז ציווה את אנשיו לכרות את צוואריהם בחרב, ויכלו בהם, עד אשר נשפך דמם, וימלאו פגריהם את השדה. ונתקיים בהם דבר הלעג אשר דיברו אבותיהם ביום צליבת אדוננו לאמור: יהי דמו עלינו ועל בנינו.
— [24]
אירועים אלו גרמו ליצירה של נוצרים חדשים וקהילה נוספת של 'אנוסים'. למרות כל זאת, הקהילה היהודית שהתבצרה בהרי סאמיאן המשיכה להתקיים ומרקוס לא הצליח לכבוש אותה, ב-1468 נהרג המלך היהודי גדעון החמישי בקרבות כנגד כוחות מרקוס. נראה שהמלחמה של הנוצרים ביהודים הפסיקה בשנת 1472 כאשר סולטאן אדאל נפטר, ויורשו שמס א-דין אבן מוחמד הפר את הסכם השלום ופנה ללחימה, מה שגרם להפניה של החיילים שהוצבו באזורי היהודים דרומה לסולטנות אדאל.
העדויות על מפלת היהודים
- ערך מורחב – פדיון שבויים
התנגשות הכוחות היהודים והנוצרים באתיופיה והתפיסה בשבי של רבים גרמו למכירה של עבדים יהודים מקרב ביתא ישראל בשוקי העבדים של מצרים. בעקבות זאת הגיעו שלל עדויות לגבי הממלכה היהודית באתיופיה.
דוד בן שלמה אבן זמרא
- ערך מורחב – רדב"ז
ההגעה הזו של עבדים מקרב קהילת ביתא ישראל לשוקי העבדים גררה מצב חדש בו יהודי מצרים קנו עבדים מבלי שידעו שהם יהודים. לאחר שעבדים אלו הצהירו שהם יהודים, יהודי מצרים פנו לחכמים בשאלה האם עבדים אלו מקרב ביתא ישראל הם אכן יהודים על פי ההלכה. רבה הראשי של יהדות מצרים הרדב"ז דן בנושא זה ומתאר שביתא ישראל ומלחמותיהם עם הנוצרים נודעו למרחוק. הרדב"ז כותב שהביתא ישראל הם כמו הקראים אך אינם כמותם מכיוון שאינם יודעים את התורה שבעל פה, הרדב"ז כותב כך:
הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפשו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים
— [25]
הרדב"ז בפסק זה מצהיר שביתא ישראל הם משבט דן, אך משום שלא הייתה בידיהם התורה שבעל פה, הם הקשיבו לתנ"ך ומפסקו מהכתוב בו בלבד. לכן הם אינם כמו הקראים שיודעים על קיום התורה שבעל פה, ומתכחשים לה. בסופו של דבר הרדב"ז הוציא, יחד עם רבנים נוספים, פסק הלכה הקורא לפדות את יהודי אתיופיה שנמכרים לעבדות ואכן יהודי מצרים פדו את העבדים היהודים.
רבי עובדיה מברטנורא
- ערך מורחב – עובדיה מברטנורא
רבי עובדיה מברטנורא, שיצא מאיטליה בשנת 1485 והגיע לירושלים בשנת ה'רמ"ח (1488), עבר בדרכו במצרים ופגש שם שני שבויים יהודים מאתיופיה, שנמכרו לעבדות ונפדו בידי יהודי מצרים. רבי עובדיה כותב באיגרתו שממלכת היהודים שוכנת בגבולות האימפריה האתיופית[26] וליהודים ישנם חמישה מלכים שנלחמים כבר יותר ממאה שנה כנגד הנוצרים מלחמות אכזריות, אך הנוצרים גברו עליהם והכו בהם מכה ניצחת שכללה גם רצח בממדים גדולים. רבי עובדיה כותב שאלו שלא נהרגו במלחמות, אולצו להתנצר והקיסר הנוצרי גזר עליהם גזרות שמד, מכר רבים לעבדות שנפדו על ידי יהודי מצרים[11]. נראה מתיאוריו של רבי עובדיה מברטנורא שהוא מתייחס בוודאות למעלליו של הנציב מרקוס. בהמשך החלו להגיע ידיעות גם מיהודי תימן, שהנוצרים באתיופיה הביסו את היהודים.
שיקומה של ביתא ישראל
מותו של סולטאן: סוף המלחמה
הידיעות של תבוסתה של הממלכה היהודית היו מוקדמות. על פי איגרתו של רבי עובדיה, הקיסר שמשל באתיופיה בשנת 1488 היה הקיסר אסכנדר שהיה למעשה קיסר בובה, והקיסרות האתיופית נשלטה בפועל על ידי הקיסרית הלני. כוחה של אתיופיה הנוצרית החל לדעוך והיהודים שיקמו את עצמם והכינו את עצמם לבאות. על פי האגרות השונות נראה שיהודי אתיופיה היו מדוכאים תחת הקיסר באדה מריאם והנציב מרקוס, אך לאחר מותו של סולטאן אדאל, האימפריה הנוצרית הפנתה את חייליה לדרום המוסלמי, מה שנתן ליהודים הזדמנות לשקם את עצמם ואכן הם הצליחו לאחד שוב את הממלכה ולארגן צבא חדש.
ב-1489 רבי עובדיה מברטנורא כותב מכתב לאחיו שנרשם בו "ומעבר לנהר סמבטיון, רבים ישראל כחול הים" ומתייחס בכך לביתא ישראל שהם עם רב ועצום[27], על פי איגרת זו ניתן ללמוד שיהודי אתיופיה עדיין היו עם רב והנוצרים לא הכניעו אותם לגמרי. תיאור נוסף מגיע מרבי ישראל מפירושא ששוחח עם עבד יהודי שנפדה במצרים וכותב כך:
סיפר לנו שבארצו יש כמה אלפים ורבבות יהודים, ויש להם מלך גדול שעשה בכל יום מלחמה עם הנוצרים הסמוכים אליו, והוא בצד הנילוס.
— [28]
היהודי ממשיך ומספר שבארצו התורה שבעל פה אינה כתובה והיהודים שם משתייכים לארבעה שבטים שמעון, יששכר ועוד שניים שחיים בלב הנוצרים. עדויות נוספות ותיאורים על הממלכה ממשיכים להגיע בתקופה זו, אחד מהאיגרות המעניינות ששופכות אור על מוצא הקהילה היא מהרב משה באסולה שכותב שחלק מביתא ישראל מוצאם ביהודים מבית ראשון וחלק מבית שני, כך ניתן ללמוד על מספר גולים מתקופות שונות שהגיעו לאתיופיה[29].
ההתאוששות של הממלכה היהודית ידועה גם דרך המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, ממגורשי ספרד שעלה לארץ ישראל וחי בירושלים וכתב על הממלכה היהודית באתיופיה. הלוי, שהיה מתעסק לרוב בחישובי גאולה ובוא המשיח, חשב שהגאולה קרבה והמלחמה של יהודי אתיופיה כנגד האימפריה הנוצרית הם המבשרים על בואה. באחד מהאיגרות שלו משנת ה'רפ"ה (1525) כותב הלוי:
... מעניין עשרת השבטים יש לאדו' לדעת שיש במצרים מקום אחד נקרא סואקי"ם מהלך נ ומשם יש אומרים מהלך ג' ימים ויש אומר ה' לפלס"ה והדרך קשה מאוד ופלאס"ה היא מלכות חזקה של יהודים גבורי כח נוסעים וחונים באהלי שער לרעות מקניהם...
— [30]
על פי הלוי, מיקומה של ממלכת היהודים - הנקראת בפי קיסרי אתיופיה הנוצרית בשם "פלאשה" ובאיגרתו בשם "פלאסה" היא בין שלושה לחמישה ימים מהעיר סואקי"ם המזוהה עם עיר הנמל סואכין (אנ') הנמצאת בסודאן דהיום. בנוסף הלוי כותב שהממלכה היהודית היא ממלכה חזקה ובכך אפשר לזהות שאיגרתו נכתבה לאחר סיום המלחמות כנגד האימפריה האתיופית. נראה שיהודי אתיופיה המשיכו לשקם את עצמם תחת קיסרי הבובה עמדה ציון השני ונהואד.
האיום האסלאמי
- ערך מורחב – אחמד אבן איברהים אל-גאזי
הלחימה כנגד המוסלמים הייתה מקבילה למלחמה התמידית כנגד יהודי אתיופיה, תחת עם הקיסר לבנה דנגל ב-1517 אתיופיה שיתפה פעולה פורטוגל וכבשה את בירת אדאל זילע והצליחה להרוג את האמיר מחפוז כשבמקביל הפורטוגזים מפגיזם את זילע שהועלת באש והושמדה, בעזרתם של הפורטוגזים אתיופיה הצליחה להכניע את אדאל במשך שש שנים עד אשר הצי הפרטוגזי עזב את אתיופיה והמוסלמים יכלו לשקם את עצמם. התפנית בהיסטוריה האסלאמית של סומליה ואתיופיה החלה בשנת 1526 כאשר האימאם אחמד גראן רצח את הסולטאן אבו בכר אבן מוחמד ומינה במקומו את אחיו עומר דין שהיה סולטאן בובה, ואדאל נשלטת על ידי גראן עצמו. האימאם אחמד כרת מערכת בריתות והסכמים עם המדינות המוסלמיות השכנות ובכך יצר קונפדרציה נגד הצפון הנוצרי יחד עם גיבוי שכלל אספקת נשק סדירה וחיילים מתנדבים שהגיעו מהאימפריה העות'מאנית. הפלישה הראשונה לאתיופיה הייתה ב-1528 כאשר גראן עבר את נהר האוואש ונכנס למחוז פטגאר, ושרף את העיירה בדאקה לפני שצבא אתיופיה הגיע לאזור, חיילי גראן שלא היו מיומנים בקרב ראש בראש מול הנוצרים נסוגו חזרה לאדאל.
שליחתו של דוד הראובני
- ערך מורחב – דוד הראובני
דוד הראובני הוא נוסע יהודי שמוצאו אינו חד משמעי. רוב ההיסטוריונים כיום גורסים שהיה מקהילת ביתא ישראל[31], ושלמעשה נשלח על מנת לבקש עזרה ולשתף פעולה עם הנוצרים במלחמה כנגד המוסלמים. היסטוריונים אחרים גורסים שהיה מיהודי תימן[32], אך הניב של הערבית שבפיו לא היה תימני אלא היה ניב שמדובר באזור מרוקו[33]. בנוסף, באחת מהאיגרות שמסר מהאפיפיור קלמנס השביעי לקיסר אתיופיה, נשאל על מוצאו של הראובני - טענה המחזקת שהיה מאתיופיה.
הראובני טען שהוא חלק מממלכה יהודית, ושביכולתו לגייס צבא יהודי גדול, דבר שמתיישב עם התחזקותם של יהודי אתיופיה במהלך שלטונו של לבנה דנגל. התחזקות המוסלמים לאחר שהצבא הפרטוגזי עזב את אתיופיה בשנת 1523 הביאה כנראה את יהודי אתיופיה ולבנה דנגל לכרות ברית ולשתף פעולה נגד המוסלמים מאדאל שהחלו להתאחד בהנהגת אחמד גראן. הראובני, שניסה לשכנע את הפורטוגזים לשלוח חיילים להילחם כנגד המוסלמים ולשחרר את ארץ ישראל, ראה בכך מלחמת דת בין הנוצרים למוסלמים (מלחמת גוג ומגוג). מאמציו של הראובני לשכנע את מדינות אירופה הובילו רבים לחשוב שהוא אינו שפוי. הראובני הוצא להורג על ידי אינקוויזיציה הספרדית ב-8 בספטמבר 1538.
פלישת המוסלמים
- ערך מורחב – מלחמת אתיופיה-אדאל
נקודת המפנה ביחסים בין הקונפדרציה המוסלמית בראשותו של האימאם אחמד גראן לבין האימפריה הנוצרית הייתה בקרב שימברה קור במרץ 1529. קרב זה, שלא היו בו מנצחים ברורים, הראה שכוחם של המוסלמים שווה לכוח הנוצרים. גראן הכין את צבאו ותקף את אתיופיה שוב ב-1531 יחד עם כלי נשק חדש - תותחים שקיבל מהאימפריה העות'מאנית. צבאו של גראן הכריח. את הנוצרים לסגת למחוז אמהרה. זוהי הפעם הראשונה שהמוסלמים גורמים לנוצרים לסגת.
פלישת המוסלמים לאתיופיה מהווה נקודת מפנה ביחסם של היהודים לנוצרים. ביתא ישראל בתחילה חוברים לנוצרים אך לאחר שראו שהאתיופים מפסידים, הם מעבירים את תמיכתם לצבא גראן שכובש את סאמיאן, ואז הם שוב משנים את עמדותיהם וקוראים לצבא הקיסר עם הגיבוי הפורטוגזי לכבוש את האזור. לאחר מכן הם חוברים שוב לצבא מוסלמי - הפעם לאימפריה העות'מאנית ולמערכה חדשה, המלחמה האתיופית-עות'מאנית.
הערות שוליים
- ^ בספר במדבר, פרק י"ב, פסוק א' מוזכרת ציפורה בתור אישה כושית, ועל כך התבססה טענתם של שליטים אלו.
- ^ סטוארט מאנרו-האי, החיפוש אחר ארון הברית.
- ^ מרקו פולו ורוסטיצ'אלו מפיזה, טיוליו של מרקו פולו: כרך 2, פרק 35.
- ^ האנציקלופדיה היהודית, ביתא ישראל.
- ^ באותו הזמן חלקים מבאגמדיר היו תחת שליטה נוצרית וחלק תחת שליטה יהודית.
- ^ ג'יימס ברוס, המסע לגילוי מקורות הנילוס, עמוד 55.
- ^ ג'יימס ברוס, המסע לגילוי מקורות הנילוס, עמוד 56.
- ^ מיכאל אשכנזי, אלכס וינוגרד, יהודי אתיופיה וישראל, עמוד 13.
- ^ מיכאל אשכנזי, אלכס וינוגרד, יהודי אתיופיה וישראל, עמוד 12.
- ^ מיכאל אשכנזי, אלכס וינוגרד, יהודי אתיופיה וישראל, עמוד 12.
- ^ 11.0 11.1 הרב מנחם ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, הרב אליהו מפירארא.
- ^ אלקן נתן אדלר, נוסעים יהודים, עמוד 153.
- ^ אלקן נתן אדלר, נוסעים יהודים, עמוד 153.
- ^ קרופורד יאנג, הגאות והשפל של התרבות הפלורליסטית: מדינת הלאום נפרצת?, עמוד 204.
- ^ מיכאל אשכנזי, אלכס וינוגרד, יהודי אתיופיה וישראל, עמוד 13.
- ^ קרופורד יאנג, הגאות והשפל של התרבות הפלורליסטית: מדינת הלאום נפרצת?, עמוד 204.
- ^ חיים רוזן, פלאשים, כאילא או ביתא ישראל? הערות אתנוגרפיות לכינויים של עדת יהודי אתיופיה.
- ^ ציון ציפורה מוזכרת בכתבים האתיופים בשם ציון מורגשה.
- ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הכרונולוגיה של הקיסר זרע יעקב, קטע שישי.
- ^ דוד מולה, חוברת בית הכנסת אבא צברה, עמוד 4.
- ^ האנציקלופדיה היהודית: ביתא ישראל.
- ^ דוד מולה, חוברת בית הכנסת אבא צברה, עמוד 4.
- ^ דוד קסלר, הפלשים היסטוריה קצרה על יהודי אתיופיה, עמוד 95.
- ^ אהרון זאב אשכלי, ספר הפלאשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, עמוד 6 - 154.
- ^ דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, תחומין, עמוד 317.
- ^ או במילותיו פרישטי יואני - זהו פרסטר ג'ון או בעברית הכומר יוחנן, כינויים של קיסרי אתיופיה בפי האירופאים.
- ^ אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, עמודים 133, 140 - 141.
- ^ אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, עמודים 175.
- ^ אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עומד 162.
- ^ הרב מנחם ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, תחומין, עמוד 314.
- ^ משה דוד, מי היה דוד ראובני?, עמודים 339 - 358.
- ^ עזריאל שוחט, לפרשת דוד הראובני, עמודים 96 - 116.
- ^ פרופ' א.ש. יהודה, דוד הראובני - מוצאו, לשונו ותעודתו.
| הקודם: עידן תור הזהב |
תולדות ביתא ישראל 10 באוגוסט 1270 - 9 במרץ 1529 |
הבא: תקופת התבוסה |
| תולדות ביתא ישראל | ||
|---|---|---|
| רקע | מוצא ומקור |  |
| הגדעונים | תקופת ההתגבשות • עידן תור הזהב • תקופת ההישרדות • תקופת התבוסה | |
| הכיבוש האתיופי | עידן הנאורות • נפילה ושקיעה • בנייה מחדש | |
| כיום | העלייה לישראל • יוצאי אתיופיה בישראל | |
| היסטוריה של עם ישראל | |
|---|---|
|
32309188תולדות ביתא ישראל: 1270–1529