גיהנום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף גהינום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הגיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שריפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד.

במקביל לקיום הגיהנום קיים גן העדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).

מקור השם העברי "גיהנום"

"גיהנם" מופיעה לראשונה במשנה כמקום משפט הרשעים.[1] מקורה של המילה אינו ברור. בסביבות המאה ה-17 או ה-18 שינו חלק מהמדקדקים[דרוש מקור] את הכתיב מגיהנָם בקמץ לגיהנום בחולם חסר או מלא, בעקבות השערה הקושרת בין הגיהנום ושם המקום גיא בן הנום, המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו').

גיא בן הנום מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין בספר יהושע: ”וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָ‍ִם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה” (יהושע, ט"ו, ח'). זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים.

בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ו"העבירו אותם באש". גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שנביאים ומלכים אחרים ניסו לבטל. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה הזרה שפשתה בישראל: ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב', כ"ג, י'). הגיא שימש מקום פולחן עבודה זרה סמוך לירושלים בזמנו של הנביא ירמיה, שהתנבא כי למקום זה יקראו גיא ההרגה, כלומר כה רבים יהיו המתים בו בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנום במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו ”לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ” (ירמיה, י"ט).

לפי סברה זו, מכיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים ועל פי נבואת ירמיהו גם מקום ענישתם, קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים בעולם הבא, לעומת גן עדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהנום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד אתו.

מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה אחת, הינום הוא שם אדם.

ההשערה הרואה את גיא בן הינום כמקור למילה "גיהנום" אינה מוסכמת, ויש הרואים בה אטימולוגיה עממית[דרוש מקור].

גיהנום ביהדות

בספרות התלמודית והמדרשית מוזכר הגיהנום כמקום שבו נידונים הרשעים אחרי החיים בעולם הזה. לדוגמה: "וסופו יורש גיהנם" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ה'). בגיהנום נידונים הרשעים חצי שנה באש וחצי שנה בברד ובשלג. כאשר מסופר שהצינה קשה מן האש.[2]

מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: ”כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד א'), ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: ”אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו עמוד ב').

במסכת עירובין נאמר: ”ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים” (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט עמוד א').

גם במסכת שבת ישנו אזכור של הגיהנום בהקשר של חמי טבריה: ”וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יוֹסֵי הָא מַעֲשֶׂה דְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא דְּתוֹלְדוֹת חַמָּה הוּא וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן אֲמַר לְהוּ הַהוּא תּוֹלְדוֹת אוּר הוּא דְּחָלְפִי אַפִּיתְחָא דְגֵיהִנָּם” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ט עמוד א'). הסבר: בחמי טבריה יש מעיינות שמהן נובעים מים רותחים בחום של כ-60 מעלות, והתלמוד מתייחס אליהן כ-"תולדות האור" מכיוון שהם "התחממו בפתח הגיהנום", ומכאן ניתן להבין שהגיהנום הוא מתחת לאדמה.

המונח "גיהנום" עצמו לא מוזכר בתנ"ך אך בתלמוד זיהו את גיהנום עם שאול המקראית: ”שבעה שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית” (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט עמוד א').

על פי התלמוד לגיהנום יש שבעה מדורים (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י' עמוד ב'), והמדרשים זיהו את שבעת שמות הגיהנום כשמות המדורים השונים: ”שבע שמות נקראו לגיהנם: שאול, אבדון, גיהנם, באר שחת, טיט היון, ציה, צלמות. ובין כל אחת ואחת מהלך שלש מאות שנה, נמצא עמוקה של גיהנם שני אלפים ומאת שנה.”(אוצר המדרשים, אייזנשטיין, ערך "הלל")

קיים מנהג של אמירת קדיש במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת קרוב. אחד ההסברים לכך הוא שלפי המסורת באגדה ובמדרש תקופת שהותם של הרשעים בגיהנום היא שנים עשר חודשים (למשל "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'). כדי שהנפטרים לא ייראו כרשעים הזקוקים להצלה כל אותם שנים עשר החודשים, אומרים קדיש רק במשך אחד עשר חודשים. ממקור זה וממקורות נוספים עולה כי הגיהנום אינו בהכרח עונש נצחי, אלא לפעמים משמש כתחנת מעבר וכעונש זמני. עם זאת יש חטאים כבדים שעליהם, על פי חז"ל: ”גיהנם נתנעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות” (תוספתא, סנהדרין, פרק יג, הלכה ה).

הראשונים נחלקו אם הגיהנום הוא מצב פיזי, ייסורים, סבל וכליה בעולם הזה (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק), או ענישת הנשמות לאחר המוות (רמב"ן, שער הגמול).

תיאור הגיהנום בספרות התורנית

בספר "ראשית חכמה" של רבי אליהו די וידאש מצפת (מתלמידיו של הרמ"ק) שהודפס לראשונה בשנת 1578, ניתן תיאור מפורט של שבעת מדורי הגיהנום וסוגי החוטאים המאכלסים אותם.

ספר "שבט מוסר", מאת רבי אליהו הכהן מאיזמיר, שיצא לאור בשנת 1712, כולל אף הוא תיאורים של הגיהנום, שנועדו לקורא "הרוצה לדעת מהו גיהנום כדי לשמוע ולכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות ולנחול חלקו בגן עדן". בתיאורים: "יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בקדקדי ראשיהם. הכל כפי כבדות העבירות שעשה".

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'.
  2. ^ ילקוט ראובני פרק ג
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25730287גיהנום