מינה רוזן
| לידה |
אוקטובר 1947 (גיל: 77) טבריה |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| ידועה בשל | מחקריה על תולדות יהדות האימפריה העות'מאנית וארצות הבלקן |
| השכלה | אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת תל אביב |
| מקצוע | היסטוריונית |
| תואר | פרופסור |
| http://minnarozen.com | |
מינה רוזן (נולדה באוקטובר 1947, טבריה, ארץ ישראל המנדטורית) היא פרופסור אמריטה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. רוזן כיהנה כראש המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בהיסטוריה של יהדות האימפריה העות'מאנית ומדינות הבלקן.
קורות חייה
מינה רוזן נולדה בטבריה וגדלה בעפולה. לאחר סיום בית ספר תיכון החלה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית. ב-1966 לאחר נישואיה, שבה לעפולה, הפסיקה את לימודי המשפטים והחלה בלימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה. בהמשך רכשה תואר דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בין 1973 ל-1999 לימדה באוניברסיטת תל אביב תוך התמחות ביהדות האימפריה העות'מאנית. בין 1992 ל-1997 ניהלה את המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. החל מ-1999 מלמדת באוניברסיטת חיפה. היא לימדה כפרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון.[1]
מחקרה
גישתה ההיסטוריוגרפית של רוזן מאופיינת בגישה בין-תחומית המשלבת את המחקר ההיסטורי עם מספר דיסציפלינות מתחום מדעי החברה והרוח, כגון סוציולוגיה, ספרות, תולדות האמנות, לימודי מגדר ותאוריות של פזורה. במהלך השנים כתיבתה של רוזן הלכה ונטתה לכיוון של grass roots history, מגמה שהתגברה בעקבות מבצעי התיעוד הגדולים שערכה של יהדות טורקיה ויוון, וקהילות הפרנקוס ברחבי אגן הים התיכון. מפעל התיעוד הראשון שלה היה בארכיוני חברת הלבאנט הצרפתית במרסיי, ארכיון משרד החוץ הצרפתי וארכיוני חברת הלבאנט הבריטית, שהיוו בסיס לשורת מחקרים על רשתות המסחר של ה"נוצרים החדשים" שחזרו בסוף המאה ה-16 ליהדותם בעיר ליוורנו שבדוכסות הגדולה של טוסקנה, והתפזרו ממנה למרכזי המסחר של האימפריה העות'מאנית בלבאנט ובצפון אפריקה. מחקרים אלו, שהיו מן הראשונים להתבסס על הצירוף של מקורות רבניים ומקורות אירופיים הראו את התופעה של פזורת המסחר היהודית-פורטוגזית באגן הים התיכון, אשר התייצבה מול חברות המסחר הלאומיות של בריטניה וצרפת כאילו עמדה מאחוריה מדינת לאום משלה. במחקריה שעסקו בתקופות מאוחרות יותר הראתה כיצד קהילות הסוחרים הללו שהיו קטנות מאד מבחינה מספרית השפיעו על תהליכי החילון והמודרניזציה באיסטנבול ובסלוניקי.
יהדות טורקיה
בין השנים 1987–1990 ערכה רוזן מפעל תיעוד גדול בטורקיה, שם תיעדה וצילמה 61,000 מצבות יהודיות מן השנים 1583–1990, למעלה מ-40,000 מהן באיסטנבול. אוסף דיגיטלי זה מועלה (2016) לאתר מרכז גולדשטיין-גורן לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. זהו האוסף הדיגיטלי הגדול בעולם של מצבות יהודיות. משום שהאוסף מתעד קהילה ששמרה על רציפות בת 450 שנים, הוא מאפשר לעקוב אחר פניה הרבגוניות של הקהילה, ויחסיה עם התרבות העות'מאנית שסבבה אותה. בתום מפעל התיעוד הזה, רוזן שילבה אותו במחקר מעמיק של ההיסטוריה של תרבות הקבורה והאמנות העות'מאנית המוסלמית, והראתה בספרה שפורסם ב-1994 כיצד למן המאה ה-17 הטמיעה החברה היהודית באיסטנבול את ערכיה החברתיים, האסתטיים והרוחניים של החברה המוסלמית שסבבה אותה.
במקביל לתיעוד בתי העלמין, רוזן ערכה סקר נרחב של פנקסי הפרוטוקולים המתעדים את החלטות ועד הקהילה היהודית באיסטנבול בשנים 1701–1931. רוזן השתמשה בחומרים אלו, וגם בפירות סקר "פנקסי התלונות" (Şikayet defterleri) של נתיני האימפריה העות'מאנית נגד מוסדות ובעלי משרות באימפריה, ואוספי מקורות עות'מאניים שנדפסו, על-מנת לבחון את התהליכים ההיסטוריים שעברו על הקהילה היהודית באיסטנבול. מחקריה הראו כיצד החברה היהודית הילידית הרומאניוטית (דוברת יוונית) השתלבה בתוך החברה הספרדית, כיצד התגבשה חברה מקוטבת מאד מבחינה מעמדית שבה התרכז רוב ההון בידיים מעטות של אנשים שהיו מקורבים לחצר הסולטאן בדרכים שונות, וכיצד ערכיה של החברה המוסלמית השלטת הוטמעו בקהילת איסטנבול.
יהדות סלוניקי
ב-1991 יצאה רוזן למוסקבה במסע לגילוי ארכיוני הקהילה היהודית בסלוניקי שנשדדו בידי גרמניה הנאצית והגיעו למוסקבה עם הצבא האדום המנצח. גנז המדינה הרוסי איפשר לרוזן לצלם חלק מהארכיון שנשמר בארכיון הק.ג.ב, כרבע מיליון מסמכים, ומאז קודדו לתוך תוכנת מחשב כרבע מהם. במהלך העבודה על מסמכי הארכיון הזה, הסתבר שחלקים נוספים מארכיון הקהילה התפזרו ברחבי תבל, והחלק השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים התגלה כגדול במיוחד. מחקר ארכיוני זה חשף את פניה הבלתי ידועות של יהדות סלוניקי במאה ה-20. קהילת יהודי סלוניקי, שנודעה כ"ירושלים של הבלקן", וזכרונה טוּפח כעיר של תלמידי חכמים, סוחרים בינלאומיים ותעשיינים גדולים, נגלתה כחברה אשר במאות ה-19 וה-20 חוט שדרתה היו פועלים קשי יום שחיו מן היד אל הפה. תלמידיה של פרופ' רוזן, ד"ר גילה הדר וד"ר שי סרוגו, העלו אל פני סדר היום ההיסטוריוגרפי את חייהם ומאבקיהם של פשוטי העם בסלוניקי, פועלות הטבק, סוורי הנמל ומשפחותיהם.
גילוי הארכיונים האלה הוביל למחקר בארכיונים יווניים בני התקופה, ולהטלת אור חדש על השמדת יהדות סלוניקי בשנת 1943 על ידי הנאצים. שרידיה המועטים של הקהילה וחלק מצאצאיהם העתיקו את אשמת גרמניה הנאצית אל רבה האחרון של הקהילה, הרב צבי קורץ אשר נפטר מטיפוס שבועיים אחרי שחרור מחנה ברגן-בלזן שם היה כלוא עם בני משפחתו. המקורות החדשים במחקרה של רוזן מראים כיצד מעברה של סלוניקי מן האימפריה העות'מאנית אל מדינת הלאום היוונית ב-1912 גרר בעקבותיו ירידה במעמדה הפוליטי של הקהילה, והידרדרות חריפה במצבם של פשוטי העם. מחקרה של רוזן מראה כי ראשי הקהילה שלא הצליחו להתמודד עם המדינה היוונית החליטו בעצה אחת של כל הזרמים הפוליטיים בעיר להביא רב ראשי מבחוץ, לאחר שבמשך עשר שנים התנהלה הקהילה ללא רב. הרב שנבחר היה ד"ר צבי קורץ, איש צעיר בעל דוקטורט במדעי המזרח מאוניברסיטת וינה והסמכה לרבנות מבית המדרש לרבנות בברלין. ראשי הקהילה קיוו שהוא ידע להתנהל מול היוונים, והוא אכן עשה זאת, אבל בד בבד ניסה להכניס סדר בענייניה המפותלים של הקהילה, וקנה לו מתנגדים רבים בתוכה, אשר ראו בו נטע זר שמנסה לדחוק את רגליהם. לאחר המלחמה, כאשר נגלתה מלוא הטרגדיה של הקהילה, הפך הרב קורץ לשעיר לעזאזל משני כיוונים. הגרמנים היו אשמים חסרי פנים וזהות, ולא ניתן היה לנקום בהם ואילו זכרו של הרב ובני משפחתו היו בהישג יד. הוא היה שעיר לעזאזל קלאסי: הוא היה זר, לא יהודי-ספרדי, ולא יכול היה לענות. גם מבחינת החברה היוונית הרב קורץ היה לאשם נוח מאוד. היוונים כחברה ואף כמדינה מתקשים עד היום להכיר בכך שבתקופת המלחמה שלטה ביוון ממשלה ששיתפה פעולה עם הגרמנים, ולמרות מלחמת הגבורה של הפרטיזנים הקומוניסטים בכובש הנאצי, גורלם של יהודי סלוניקי היה בעיניהם, אבל בעיקר בעיני תושבי סלוניקי הנוצרים, גורלם של אחרים, לא חלק מן החברה היוונית. הטלת אשם ברב קורץ ניקתה ומנקה את מצפונם עד עצם היום הזה, והקהילה היהודית הזעירה שנותרה בסלוניקי נאלצת ליישר קו עם הגישה הזאת.
העמקת המחקר העוסק בהיסטוריה המודרנית של יוון הביאה למחקר השוואתי בין הפזורה היוונית לפזורה היהודית לאורך הדורות אשר תוצאותיו הובילו אותה לחקר תאוריות של פזורות והגירה, בו עוסקת מינה רוזן במהלך העשור ה-2 של המאה ה-21.
ויכוח על רצח העם הארמני
בשנת 1997, בעקבות ויכוח ציבורי על הענקת אזרחות כבוד של העיר תל אביב להיסטוריון ברנרד לואיס, שטען כי טבח הארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה לא היה רצח עם, שלחה רוזן מכתב-מאמר בן עשרה עמודים לראש העיר, רוני מילוא, תחת השם "טבח הארמנים ומקצועו של ההיסטוריון", בו הגנה על עמדתו של לואיס.[2] במאמר בן 55 עמודים שפרסמה בכתב העת היסטוריה באוגוסט 2002 תחת השם "ארמניה, ארמניה", חזרה רוזן בהרחבה על דבריה במכתב שכתבה ב-1997.[3]
הוראה
במהלך שנות עבודתה באוניברסיטת חיפה, רוזן הכניסה לתוכנית הלימודים של החוג לתולדות ישראל את הוראת תרבות הלאדינו, הקימה את התוכנית ללימודים יווניים מודרניים, והנהיגה את הוראת הפילוסופיה של ההיסטוריה בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת חיפה.
ספרים שכתבה
- חרבות ירושלם, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1981.
- הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, אוניברסיטת תל אביב וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב, 1984.
- בנימין אבנדאנה : נדודיו והרפתקאותיו באיטליה ובליבאנט, כפי שסופרו על ידי הנזיר פרנצ'סקו דה סרינו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1985.
- בנתיבי הים התיכון : הפזורה היהודית-ספרדית במאות הט"ז-י"ח, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1993.
- ירושלים לדורותיה [כרך ח : י"ל - 8 ירושלים בתקופה העות'מאנית], הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1984.
- Jewish Identity and Society in the 17th Century: Reflections on the Life and Works of Refael Mordekhai Malki, J.C.B. Mohr (Paul Siebeck), Tübingen 1992.
- Hasköy Cemetery: Typology of Stones, Tel Aviv University and The Center for Judaic Studies, University of Pennsylvania, Tel Aviv 1994.
- A History of The Jewish Community of Istanbul: The Formative Years (1453–1566) Brill, Leiden ,2002.
- The Last Ottoman Century and Beyond: The Jews of Turkey and the Balkans ,1808–1945, Vol.1, Tel Aviv: Goren-Goldstein Diaspora Research Center, TAU ,2005
- A Journey Through Civilizations: Chapters in the History of Istanbul Jewry, 1453-1923, Turnhaut: Brepols Publishers, 2015
- The Mediterranean in the Seventeenth Century: Captives, Pirates, and Ransomers at the Juncture between Religion, Politics, Economics and Society, New Digital Frontiers S.R.L. and Casa Editrice Mediterranea, Palermo, 2016.
ספרים שערכה
- ימי הסהר, פרקים בתולדות יהודי האימפריה העות'מאנית, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1992.
- Dina Porat, Anita Shapira and Minna Rozen, eds., Daniel Carpi’s Jubilee Book, Tel Aviv University, Tel Aviv, 1996. (Hebrew, English and Italian)
- Y. Nini, S. Simonsohn and M. Rozen, eds., Michael,, 14, History of the Jews in the Muslim Lands, Tel Aviv University, Tel Aviv, 1997 (Hebrew and English)
- Minna Rozen, ed., The Last Ottoman Century and Beyond: The Jews of Turkey and the Balkans ,1808–1945, vol.2, Tel Aviv, Goren-Goldstein Diaspora Research Center, TAU, 2002
- Minna Rozen, ed., Homelands and Diasporas: Greeks, Jews, and Their Migrations London: Tauris, 2008
קישורים חיצוניים
- הספרים של מינה רוזן, באתר "סימניה"
הערות שוליים
- ^ מינה רוזן - ביוגרפיה, באתר האינטרנט של מינה רוזן (באנגלית).
- ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 190–191.
- ^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 193.
24815585מינה רוזן