מסורה
המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שמטרתה הייתה לשמור על הנוסח האחיד בכל קהילות ישראל כפי שניתן מסיני, ולמנוע שינויים או טעויות בעתיד, ולהמשיך את מסירת התנ"ך והעברתה מדור לדור. בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים" היה חשש גדול לטעויות אנוש, על אף ההלכות הרבות שנועדו לשמור על כל טעות בהעתקה. בעלי המסורה הוסיפו שמירה נוספת באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה.
בעלי המסורה ושיטת עבודתם
"לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", על משקל זה נקראו אלו שבאו כמה דורות אחריהם - מסרנים או מוסרים, הם בעלי המסורה. השם מסורה נובע מהשורש של המילה מסר, אך אין הכוונה למסירה כפי שאנו רגילים כיום אלא כמו לשורש של המילה ספר או סופר, שני השורשים נובעים מהמילה מספר[דרושה הבהרה]. כדי להבין מה ספרו בעלי המסורה, ניקח כדוגמה את המילה "אותם", אותה ניתן לכתוב בכתיב מלא ("אותם") או בכתיב חסר ("אתם"). הערת המסורה מציינת שיש בתורה ל"ט "אותם" מלאים. כך רוב ההערות של המסורה סופרות את מספר הופעות המילים. כמו כן כאשר ישנו מספר ברוב המוחלט של המקרים המסורה מונה את מספר המילים הקטן יותר, זאת מאחר שיותר קל לספור אותם.
ישנם המייחסים לבעלי המסורה גם את יצירת סימני הניקוד וטעמי המקרא, שמטרתם לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה. בעלי המסורה צירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא התעסקו בדקדוק, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם. החכמים שערכו את המסורה למן המאה החמישית לאלף הרביעי ועד למאה השמינית לו מכונים בעלי המסורה.
מפעלם המונומנטלי של בעלי המסורה התחיל בתקופת הסבוראים ועבודתם התפרסה על כעשרה דורות, אמנם תופעות ראשונות של הערות כאלו ואחרות מופיעות בזמן חז"ל וקודם להם, אך השימוש בהערות לצורך שימור הנוסח הפך לכלל שיטה רק בתקופת בעלי המסורה. מפעל עצום זה לא היה עבודה פשוטה כלל ועיקר, והיא עברה מדור לדור עד השלמתה במאה השמינית לאלף הרביעי, שכבר נחשבת לשלהי תקופת הגאונים. הם התחילו את מפעלם בבבל שהיה מרכז פועלם של האמוראים, ולאחר מכן המפעל הועתק והמשיך בטבריה. אף שיש הרואים בכך שני מפעלים שונים, ניתן בהחלט לומר שאלו שהמשיכו בטבריה התבססו על מפעלם של אלו שפעלו בבבל.
ניצני הערות מסורה בתלמוד ובמסכת סופרים
במסכת קידושין ל ע"א דנים החכמים בספירת פסוקי התורה ואותיותיה:
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גָּחוֹן"[1] - חציין של אותיות של ספר תורה. "דָּרֹש דָּרַש"[2] - חציין של תיבות. וְהִתְגַּלָּח[3] - של פסוקים. "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר"[4] - עי"ן ד"יער" חציין של תהלים. ”וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן”[5] - חציין דפסוקים.
בעי רב יוסף: וא"ו ד"גחון" - מהאי גיסא או מאידך גיסא? אמרו ליה: ניתי ספר תורה ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: ”לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום”? אמר להם: אינהו בקיאי בחסרות וביתרות, אנן לא בקיאינן.
בעי רב יוסף: "והתגלח" - מהאי גיסא או מאידך גיסא? אמר ליה אביי: פסוקי מיהא ליתו למנויי'! - בפסוקי נמי לא בקיאינן; דכי אתא רב אחא בר אדא, אמר: במערבא פסקי לה להאי קרא לתלתא פסוקי (=בארץ ישראל חילקו מקרא זה לשלושה פסוקים: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן”[6].
תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו תהלים - שמונה; חסר ממנו - דברי הימים שמונה.
על-פי דברי הברייתא, האות וא"ו של המילה "גחון", חוצה את אותיות התורה לשניים; "דרש דרש" חוצה את מילות התורה לשניים; ו"והתגלח" חוצה את פסוקיה. עוד עולה מדברי הברייתא, כי סך פסוקי התורה הוא 5888; פסוקי תהלים 5896; דברי הימים 5880.
למעשה, דברי הברייתא אינם תואמים לספרי התורה של נוסח המסורה המצויים בידינו וכבר רב יוסף בגמרא עמד על העובדה כי אין ספרי התורה שלהם אחידים בנוסחיהם. ועמד על כך הרב ראובן מרגליות שאין מדובר בחוסר ודאות קטן אלא בשינויים חריגים, האותיות והמילים הללו אינם מתקרבים לחצי ולכן הציע פירוש חדש לברייתא.
אם נבדוק ונספור את כמות האותיות עד ו' דגחון נמצא שהיא ממש לא באמצע. הרב ראובן מרגליות מסביר בספרו "המקרא והמסורה" שאין הכוונה שו' דגחון היא האמצע בין כל האותיות בתורה. אלא היא האמצע של האותיות השונות המופיעות בתורה שנכתבות כגדולות מהרגיל, אותיות רבתי, או קטנות מהרגיל, זעירא.
אם נבדוק גם את מספר המילים עד המילה דרוש דרש נמצא שהיא לא קרובה לאמצע מילות התורה בכלל. אלא שגם כאן ישנו הסבר דומה שאין הכוונה לאמצע של כל המילים בתורה. אלא היא האמצע של המילים הכפולות בתורה. המילה דרוש כתובה בכתיב חסר - דרש, ולכן דרוש דרש נחשבים כזוג לצורך מניין המילים הכפולות בתורה.
גם במסכת סופרים שסודרה בימי הגאונים, ניתן למצוא המשך על עבודות המסורה שהעבודה עליה המשיכה עד לתקופתם.
ענפי המסורה השונים
למסורה ישנם שני ענפים מרכזיים - הענף הבבלי (מסורה בבלית), והענף הטברני (מסורה טברנית). כמו כן היה גם זרם, שולי יחסית, שפעל בדרומה של ארץ ישראל, המכונה גם המסורה הארצישראלית. בתוך כל זרם היו חלוקות משנה. המסורה הטברנית נחשבה למדויקת יותר, והיא זו שהתקבלה בסופו של דבר בעם ישראל.
המסורה הבבלית הקרויה על שם קבוצת חכמים שעסקו במסורה בבבל, היא הענף העתיק יותר מבין שאר ענפי המסורה. מסורה זו נדחתה משימוש, ושרידים ממנה נתגלו בגניזת קהיר. הענף המקביל של המסורה הבבלית הינו המסורה הטברנית. במקרים רבים ניכר כי המסורה הטברנית שאבה את מקורותיה מהמסורה הבבלית. המחלוקות והשינויים בין שתי המסורות, מתאפיינות במספר נושאים:
- מחלוקות בנוסח המקרא - כולל שינוים בכתיב, בניקוד ובטעמי המקרא.
- צורת ניקוד שונה - כולל שינויים גרפיים של צורות הניקוד וטעמי המקרא.
- מבטא ודקדוק שונה.
- מערכת מונחי מסורה המנוסחת בצורה שונה.
הנודעים שבבעלי המסורה הטברנית היו רבי אהרן בן משה למשפחת בן אשר ומשה בן דוד למשפחת בן נפתלי, שחיו במאה השמינית לאלף הרביעי.
המחלוקות בין שיטת בן אשר ובין שיטת בן נפתלי
בין אהרן בן אשר ובין משה בן נפתלי היו חילוקי דעות בנוגע למילים מסוימות ולכללים דקדוקיים מסוימים.
דוגמאות:
- את המילה "יששכר" יש לקרוא לפי בן אשר כ"ישכר" ואילו לפי בן נפתלי יש לקרוא "יששכר".
- לדעת בן אשר האותיות ב או ל הבאות לפני מילה המתחילה בי' המנוקדת בחיריק - מנוקדות בשווא, לדוגמה: 'לְיִשְׂרָאֵל', לעומתו בן נפתלי סבור שיש לנקדן בחיריק ולהשאיר את הי' ללא ניקוד, לדוגמה: 'לִישְׂרָאֵל'.
ההבדלים בין שתי השיטות, נכתבו ב"ספר החילופים" הקדמון, המתאר את החילופים (=ההבדלים) בין שתי השיטות.
ההכרעה במחלוקת
מסורתו של בן אשר היא כיום המסורת המקובלת בכלל ישראל, וכך הכריע הרמב"ם להלכה: "...וספר שסמכנו עליו... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו..." (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד'). מקובל להניח שכתר התורה שעליו דיבר הרמב"ם הוא כתר ארם צובא שנשמר בבית הכנסת בחלב. בעקבות דעתו של הרמב"ם על הכתר נכתבו עוד העתקים של המקרא על פי הכתר הזה.
הנוסח של ספרי המקרא שבידינו כיום אינו בדיוק לפי מסורת בן אשר ויש הבדלים מזעריים שאין בהם חשיבות של ממש עבור הקורא הרגיל.
נוסח התימנים
נוסח שונה מעט, מצוי גם בקרב יהודי תימן. למשל: המלים "בשמות" (במדבר) ו"בן בעור" (בלק) כתובות על פי המסורת התימנית בכתיב חסר: "בשמת", "בן בער". כמו כן המילה "פצוע דכה" (דברים כג ב) מופיע בנוסח התימני עם האות 'א'.
הבדל נוסף מצוי בפסוק "וַיִּהְי, כָּל-יְמֵי-נֹחַ"[7]. בספרי התורה התימנים וכן בחלק מכתבי היד העתיקים (כגון כת"י לנינגרד, ששון ועוד) מופיעה המילה "וַיִּהְיוּ" במקום המילה "וַיִּהְי"
המסורה הגדולה והמסורה הקטנה
בין הערות המסורה מקובל לחלק בין שני סוגים של הערות. המסורה הקטנה כוללת הערות קצרות, מדגישה אותיות משונות (גדולות קטנות וכדומה) ומילים שונות הנכתבות במקומות שונים בתנ"ך באופן שונה (למשל בכתיב מלא ובכתיב חסר). המסורה הגדולה מסודרת לפי א-ב, ומפרטת את הנכתב במסורה הקטנה.
'עין המסורה'
אפראט על המסורה ב"מקראות גדולות הכתר" (מהדיר ועורך מדעי: מנחם כהן, הוצאת בר-אילן), הוא נועד לעשות את ה'מסורה', שהייתה כספר החתום לרוב המכריע של קהל לומדי המקרא, שווה לכל נפש. הערות המסורה ומונחיה כתובות בראשי תיבות ונוטריקונים, מונחיה קשים, והקורא המצוי אינו יכול להבינם. מעבר לכך, מי שמבקש להסתייע בהערות המסורה לצורך זיהוי המקומות הנמנים בהן יתקל במשימה קשה. במסורה הקטנה כמעט אין סימני עזר לצורך הזיהוי, ובמסורה הגדולה סימני העזר נועדו רק ליודעי התנ"ך בע"פ. בעיה זו הייתה גם בעייתם של רבים מהמסרנים עצמם בימי הביניים, שבגללה לא יכלו למצות עד תום את הערות המסורה, על מנת להשיג את המטרה לשמה נוצרו: דיוקו של מקרא.
האפראט של 'עין המסורה' נועד לפתור את כל הבעיות הללו, ולתת בידי כל מי שנדרש לנושאי המסורה את מרב הנוחות והמידע כדי להגיע למטרתו. האפראט מפשט את ראשי התיבות והנוטריקונים, מוסיף הערות קצרות בכל מקום הנצרך לכך, נותן מראי מקום מפורטים לכל ההיקרויות הכלולות במניינה של ההערה, ואם יש מסורה גדולה, יסמן את מקומה.
ספרים העוסקים במסורה
- אהרן בן אשר, "דקדוקי הטעמים", ירושלים תשכ"ז.
- "אכלה ואכלה", הוצאת פרענסדארף, הנובר תרכ"ד.
- ר' דוד קמחי (רד"ק), "עט סופר", ליק תרכ"ד.
- אליהו בחור אשכנזי, "מסורת המסורת".
- הרב יקותיאל הכהן (יהב"י הנקדן), חומש עין הקורא
- רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה, "מסורת סייג לתורה".
- רבי מנחם די לונזאנו, "אור תורה".
- ר' ידידיה מנורצי, "מנחת שי". מהדורה חדשה של מנחת שי לתורה הכין צבי בצר, ירושלים תשס"ה.
- ישראל ייבין, "כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו", ירושלים תשכ"ט.
- אליעזר ליפשיץ, ספר החילופים, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשכ"ה.
- הנ"ל, "מבוא למסורה הטברנית", ירושלים תשל"ב.
- הנ"ל, "המסורה למקרא", ירושלים תשס"ג.
- מרדכי ברויאר, "כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא", ירושלים תשל"ז.
- מנחם כהן, "מהו 'נוסח המסורה', ומה היקף אחיזתו בתולדות המסירה של ימה"ב", עיוני מקרא ופרשנות ב (תשמ"ו) 229-256.
- מנחם כהן, האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט. דעות; בטאון האקדמאים הדתיים מז (תשלח) 83-101
- מנחם כהן, ניצחונו של נוסח בן-אשר - אידיאה ומציאות : בירור ראשון, לשאלת האמינות של הבחנים לאפיון נוסחו של בן-אשר, תרביץ נג, ב (תשמד) 255-272
- מנחם כהן, מגבשי כתיב במצחפי מסורה עתיקים ומשמעם לתולדות נוסח המקרא המקובל, דיסרטציה, 1973
- הנ"ל, "האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט", דעות מז (תשל"ח) 83-101.
- יוסף עופר, "המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה", ירושלים תשנ"ה.
- ד"ר דוד לייאנס, "המסורה המצרפת - דרכיה וסוגיה", באר שבע תש"ס.
- מרדכי ברויאר, "המסורה הגדולה לתורה מידי שמואל בן יעקב בכתב יד למ", ניו יורק תשנ"ב.
- מרדכי ברויאר, "מקראות שיש להם הכרע", אלון שבות תש"ן [תדפיס מתוך מגדים י (שבט תש"ן)].
- מ' גלצר, "מלאכת הספר של כתר ארם צובה והשלכותיה", ספונות ס"ח ד (יט) [תשמ"ט].
- א' דותן, "ספר דקדוקי הטעמים לרבי אהרן בן משה בן אשר", ירושלים תשכ"ז.
- ישראל ייבין, "מבוא למסורה הטברינית", אקדמון, ירושלים תשמ"ג.
- ישראל ייבין, "מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי", ירושלים תשמ"ה.
- הרב משה צוריאל , ״מסורת סייג לתורה״.
ראו גם
לקריאה נוספת
יוסף עופר "המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה", ירושלים התשס"א.
קישורים חיצוניים
- מנחם כהן, המסורה במהדורת הכתר לעומת המסורה במהדורות אחרות, מקראות גדולות הכתר- מהדורה מקוונת, אונ' בר-אילן
- יוסף עופר, ספרות המסורה של דורנו
- תנ"ך יומי, לימוד כל התנ"ך בשנה אחת - על פי המסורה