פצוע דכא וכרות שופכה
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז |
| שולחן ערוך | אבן העזר, סימן ה' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ש"ס ספר החינוך, מצווה תקנ"ט |
פצוע דכא (או דכה) וכרות שופכה הם כינויים הלכתיים לגברים שאיברי הרבייה שלהם נכרתו באופן מלא או חלקי, באופן ההופך אותם לסריסים. ישנו איסור מהתורה לאנשים אלו לישא אישה יהודיה כשרה.
מקור האיסור
מקור האיסור מופיע בספר דברים: ”לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'.” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב').
על פי התורה שבעל פה, האיסור 'לבוא בקהל ה' מתפרש במובן של איסור לישא אשה יהודיה כשרה, ולא בצורך להיות מורחק מהציבור כמצורע.
המשנה במסכת יבמות מבארת את הפסוק המקראי:
איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר
פצוע דכה פסול מלבוא בקהל רק כשביציו נפגעו בידי אדם, אבל אם הפגיעה היא מום מולד (סריס חמה, ולדעות שונות גם אם המום הוא תוצאה של מחלה, ולא של פציעה) - מותר לישא אשה כשרה ('לבוא בקהל')
לאנשים אלו מותר לשאת גיורת ושפחה משוחררת וכן נתינה וספק ממזרת - אסופי ושתוקי, שאינם נחשבים 'קהל ה', אך לא עם ממזרת ודאית שאסורה מהתורה[1].
הגדרת פצוע דכא וכרות שופכה
המשנה במסכת יבמות אומרת:
ואם נשתיר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר.
כלומר: אם נשאר חתיכה קטנה בעובי של שערה של העטרה בהיקפו של כל האיבר - אינו נחשב כרות שופכה, אך אם גם זה לא נשאר - הוא כרות שופכה.
השולחן ערוך[2] מוסיף עליהם עוד חלק באיבר שגורם בפציעתו לפסילת האדם, "השבילים שבהם נתבשל שכבת הזרע, והם הנקראים חוטי ביצים" דהיינו צינורות הזרע. גם פגיעה בחלק זה מגדירה את האדם כפצוע דכה.
הספרי מביא הבדל אחר ביניהם:
מה בין פצוע דכה לכרות שפכה - אלא שפצוע דכה חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר. זו מהלכות רופאים.
כלומר אם הוא יכול להבריא מאי-היכולת להוליד - הוא פצוע דכה, ואם לא יכול לחזור ולהבריא - הרי הוא כרות שופכה. המדרש מוסיף לנו גם שכל ההלכות של פצוע דכה וכרות שופכה נתונות להכרעה בידי רופאים שבקיאים בעניינים האלו האם יכול לחזור ולהוליד.
פצוע 'דכה' או 'דכא'
עם השנים נפלו הבדלי איות בנוסח הנכון לכתיבת ספרי התורה. השינויים הללו נוצרו משיבוש אחד עתיק, וכעת איננו יודעים מהו הנוסח המקורי הנכון. ישנם תשעה הבדלים כאלו בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, כאשר בימינו נוסח הספרים האשכנזים ונוסח בני עדות המזרח שווה.
אחד ההבדלים הידועים הוא האם לכתוב בפסוקים: "פצוע דכה" או "פצוע דכא". נוסח בני תימן הוא "דכא" וכן היה הנוסח של בני אשכנז עד סביבות המאה ה-18. לעומתם בהרבה מספרי ספרד היה הנוסח "דכה", וכך הכריע הרמ"ה בספרו "מסורת סייג לתורה", ואחריו הלכו רבי מנחם די לונזאנו בעל "אור תורה" ורבי ידידיה שלמה רפאל נורצי בעל "מנחת שי". במהלך מאות השנים האחרונות שינו רוב האשכנזים (למעט חסידי חב"ד) את הנוסח ל"דכה" כפי מנהג הספרדים והכרעת בעלי המסורה[3]. בחומשים רבים עדיין מופיעה הערה המתייחסת לנוסח האשכנזי הקדום, והמציינת כי בספרי אשכנז כתוב "דכא", אליה מתייחסים הפוסקים שציינו כי על אף ההבדלים לא נאסרה עלייה של ספרדי לספר תורה אשכנזי ועלייה של אשכנזי לספר תורה ספרדי, אלא כל אחד יעלה לספר של השני בלי לחשוש[4].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז, הלכה ב'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ה', סעיף ב'
- ^ מרדכי גלצר, המסורה בין מזרח למערב, פעמים 92, תשס"ב, עמ' 167-174
- ^ ילקוט יוסף, סימן ר"ע, סעיף כ"ב
23887015פצוע דכא וכרות שופכה