בעיות אכילה והאכלה אצל תינוקות ופעוטות

האכלת תינוק

בעיות אכילה והאכלה אצל תינוקות ופעוטות כוללות קשת רחבה של תופעות. הבעיות עשויות לנבוע מגורמים רפואיים, רגשיים או התפתחותיים. אצל 25–45% מאוכלוסיית הילדים הבריאים ואצל-80% ילדים עם בעיות התפתחותיות קיימות בעיות אכילה. 1-5% מהילדים סובלים מבעיות אכילה ברמת חומרה שגורמת לכשל בשגשוג. הגורמים הנפוצים ביותר לבעיות האכילה קשורים בהיבטים התנהגותיים בזמן הארוחה.

הקשיים העולים סביב תהליך האכילה וההאכלה משפיעים על האינטראקציה בין ההורים לילדם. ההורים עשויים לחוש דאגה, תסכול וחוסר אונים. מעבר לכך, לבעיות אכילה בשנים הראשונות לחיי הילד עשויות להיות השלכות על המשך התפתחותו. פנייה לאיש מקצוע לשם אבחון וטיפול מתאים מסייעים להתגבר על הקושי ולמנוע בעיות נוספות.

שלבי התפתחות האכילה

התפתחות מיומנות אכילה היא תהליך מורכב המושפע מגורמים אנטומיים, נוירופיזיולוגיים, סביבתיים, חברתיים ותרבותיים. התפתחות האכילה נעשית במקביל להתפתחות המוטורית של התינוק. הבשלת המערכות המוטוריות והתחושתיות היא תנאי הכרחי להתפתחות יכולת אכילה תקינה. אף על פי שהאכילה היא צורך פיזיולוגי ונוירולוגי, מיומנויות אכילה נרכשות בתהליך למידה שמושפע מהתנסויות וקשור גם במזג אישי וביחסים בין אישיים, סביבתיים ותרבותיים.

לפי הנחיית ארגון הבריאות העולמי והמלצת משרד הבריאות בישראל התינוק יקבל את תזונתו  מחלב אם או תחליף חלב אם בלבד בששת חודשי החיים הראשונים. לאחר גיל זה החלב אינו מהווה מזון המספק את כל צרכיו התזונתיים של התינוק. בנוסף, רפלקס הוצאת הלשון (Extrusion Reflex) של גיל הינקות נעלם, ומתפתחת היכולת להביע רצון למזון על ידי פתיחת הפה והיכולת לבליעת מזון שאינו נוזלי. אם בגיל שישה חודשים לא מציעים מזון לא נוזלי, עלולים להתעורר קשיים בהאכלה בהמשך. תקופת המעבר נמשכת מספר חודשים, והמעבר ל"מזון מבוגרים", על כל ההתאמות הכרוכות בו, נעשה בגיל 10–12 חודשים, אם כי הוא מושפע מהעדפותיו האישיות של הילד. הרגלי האכילה של הילד נקבעים בשנים הראשונות לחייו וחשיפה לסוגי אוכל רבים ומגוונים חשובה בגיל זה.

• 0–4 חודשים תינוק נולד עם רפלקס מציצה ומסוגל לינוק מיד לאחר הלידה. התינוק ניזון באופן בלעדי מחלב אם או תמ"ל (תרכובת מזון לתינוק).
• 4–6 חודשים - התינוק מסוגל לפתוח את פיו ולגרוף מזון מכפית. חלל הפה גדל ותנועות הלשון מתרחבות. פחות תנועות של הלשון קדימה, התינוק מסוגל להעביר מזון אחורה ולבלוע אותו. בשלב זה תהיה התנסות ראשונה עם כפית וטעימות של מזון מוצק טחון. תזונתו של התינוק עדיין מתבססת על חלב אם או תמ"ל (תרכובת מזון לתינוק).
• 6–8 חודשים - מתחילות תנועות לעיסה עם מעורבות רבה של הלשון. בגיל זה מתחילים לשלב ארוחות מוצקות בתזונתו של התינוק. מרקם המזון עדיין רך מאוד. התינוק מתחיל לרכוש מיומנויות של שתייה מכוס ואכילה עצמאית על ידי תיאום יד-פה.
• 8–10 חודשים - תנועות לעיסה עם רוטציה של הלסת ותנועות מגוונות של הלשון, בהתאם למרקם המזון. התינוק מסוגל להחזיק חתיכות מזון בידיו ולהביאן אל פיו- "אוכל אצבעות". שתייה מכוס נעשית יעילה יותר. באופן ספונטני התינוק מתחיל לצרוך יותר אוכל מוצק ביחס לכמות חלב האם או התמ"ל.

תינוק בן שנה אוכל

• 10–12 חודשים - מתחילה אכילה עצמאית באמצעות כפית ושתייה עצמאית מכוס. מרקם המזון מגוון יותר, כולל מרקם גושי.
• 12–24 חודשים - עד גיל שנתיים הפעוט מסוגל לאכול בכוחות עצמו עם כלי אוכל. מסוגל לשתות מכוס ומקש. אוכל את כל סוגי המרקמים, מעבד סוגי מרקמים שונים ביחד. הפעוט עשוי לזרוק מזון על הרצפה ולהתלכלך, אכילה תוך משחק והנאה, .

סימפטומים שעשויים להעיד על קיומן של בעיות אכילה והאכלה

לא כל סימפטום שמופיע מעיד בהכרח על קיומה של בעיית אכילה ופעמים רבות מדובר בתופעה נורמטיבית. על מנת שהתופעה תאובחן כבעיית אכילה עליה לעמוד במספר קריטריונים ולהיות מאובחנת על ידי איש מקצוע. בכל מקרה של חשש או התלבטות לגבי הרגלי האכילה והתפתחות מיומנויות האכילה של הילד, או במצב בו מתעורר קושי במהלך ההאכלה, מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע העוסק בתחום (קלינאי תקשורת, רופאי ילדים ותזונאים), על מנת למנוע התפתחותה של בעיית אכילה בעתיד.

קיימים סימנים שונים העשויים להעיד על בעיות אכילה והאכלה. לא כל הסימפטומים יופיעו אצל כל הילדים:

1.  זמן אכילה ממושך
2. טקסים והרגלי אכילה ייחודיים
3.  התנהגויות אכילה לא רגילות כגון ישנוניות, בכי, פליטות מרובות, השתנקויות, אגירת מזון, הסטת הראש ועוד
4. סירוב לאכול באופן חלקי
5. קושי במעבר למזון מוצק
6. אכילת מגוון מצומצם של מזון (הימנעות ממרקמים ספציפיים או באוכל בטמפרטורה מסוימת, סירוב לערבב יחד מרקמים שונים)
7.  קשיים בהנקה או לחלופין קושי בגמילה מהנקה ומעבר למוצקים
8.  ירידה במשקל או חיתוך עקומות משקל
9.  מאבקי כוח בין ההורה לילד סביב נושא ההאכלה
10. FTT) Failure To Thrive)- כשל בשגשוג. עלייה בלתי מספקת במשקל או באורך בתינוקות וילדים עד גיל 3. המושג העדר שגשוג הוא תיאורי ולא אבחנתי, ולכן מתייחסים למושג כסימפטום ולא כאבחנה.
11.  סירוב לאכול באופן מלא
12.  השמנה קיצונית

הגורמים לבעיות האכילה

בעיות בהאכלה, גדילה וקבלת מזון, יכולות לנבוע מאחד או מכל שלושת המקורות הבאים: מצב רפואי או פיזי של התינוק, בחירת מזון לא נכונה או דינאמיקה לא הולמת סביב האכלה.

הגורמים לבעיות האכילה נעים על טווח ממקור אורגני בלבד, כמו שניתן לראות אצל פגים שעברו הנשמה ממושכת וכדומה, לבין בעיה תפקודית ממקור סביבתי. חלק מהבעיות מקורן הוא בשילוב של מקור אורגני וסביבתי.

אלו הם חלק מן הגורמים לבעיות האכילה וההאכלה בקרב תינוקות ופעוטות:

גורמים אורגניים

• בעיות בוויסות החושי
• רפלוקס
• פגות
• אוטיזם
• האכלה באמצעות זונדה
• חך שסוע
• בעיות במערכת העצבים כגון מנינגיטיס ושיתוק מוחין

הגורמים האורגניים הראשוניים עלולים להביא גם להתפתחותן של בעיות רגשיות סביב ההאכלה. לעיתים התינוק אינו נחשף למגוון מזונות או מתקשה לפתח מיומנויות אכילה שונות בשל מגבלות פיזיות (למשל עיכוב באכילה עצמאית או לעיסת מרקמים קשים בשל קושי מוטורי). התינוק עשוי לפתח סלידה ממזונות מסוימים אף על פי שהמערכות הפיזיולוגיות כבר בשלות להתמודד עם המזון. למשל, ילד שסבל מרפלוקס עבר חוויה של כאב סביב נושא האכילה ולכן עשוי להימנע ממזון בעל מרקם קשה, גם לאחר שהבריא. מעבר לכך, גם ההורים עשויים לחוש חרדה או תסכול במצבים אלה ועלולה להתפתח דינמיקה לא הולמת סביב האוכל. חשוב מאד שילדים עם קשיים אורגניים יהיו תחת מעקב של אנשי מקצוע בתחום האכילה והוריהם יקבלו ייעוץ והדרכה התואמים לשלבי ההתפתחות של ילדם.

גורמים סביבתיים-רגשיים

• בעיות באינטראקציית הורה-ילד במהלך הארוחה
• האכלה בכוח
• קושי בגמילה מהנקה מאוחרת
• האכלה תוך כדי הסחות דעת
• היעדר חשיפה למגוון מזונות
• קושי בזיהוי איתותי רעב, שובע והעדפות אישיות של התינוק

הגורמים הסביבתיים עשויים להתפתח בשל חוסר מודעות של ההורים, ציפיות שאינן תואמות את התפתחותו, צרכיו ורצונותיו של התינוק, חרדה של ההורים ומאבקי כוח ביחסי הורה-ילד. כמו כן, אצל ילדים עם קשיים אורגניים יש סיכוי רב יותר שיתפתחו גם בעיות סביבתיות.

סוגי בעיות האכילה וההאכלה

איירין שאטור (Irene Chatoor), פסיכיאטרית ילדים, סיווגה את בעיות האכילה בגיל הרך על פי הגורמים השונים:

 מלידה ועד גיל חודשיים

בעיות הקשורות בוויסות מערכות הקשורות ברעב ושובע, ערנות ושינה. התופעה קשורה בעיקר במזג של התינוק. התינוק צריך להיות במצב של ערנות שלווה על מנת שיוכל לאותת כראוי על תחושת רעב או שובע. המטפל צריך לקרוא את איתותיו של התינוק ולהגיב בהתאם. אצל תינוקות עם קשיי האכלה הקשורים בוויסות נראה את הקשיים כבר בתקופה שלאחר הלידה, התינוקות יהיו רדומים או לחוצים מדי על מנת לאכול ולא יעלו במשקל באופן מספק.

גיל חודשיים עד חצי שנה

הבעיות המופיעות בגיל זה עשויות לנבוע מקשיים בהדדיות, כלומר בקשר הורה-ילד. בגיל זה מתאפיין הקשר שבין ההורה והתינוק בקשר עין, הפקות קוליות ומגע הדדי וקיימת אינטראקציה משמעותית סביב ההאכלה. במידה ויש הפרעה בהתקשרות של הילד עם ההורה תהיה לכך השפעה על ההאכלה והגדילה של התינוק. התינוקות יראו עיכוב בתגובות חברתיות (קשר עין, חיוך ומלמול) בזמן ההאכלה על ידי המטפל העיקרי. בעיות ההאכלה במקרה של הפרעה בהתקשרות אינן קשורות בבעיות פיזיולוגיות או הפרעות התפתחותיות. ההפרעה מתקשרת בספרות לחסך אימהי (היעדר אם) ולקטגוריה הרחבה של הזנחה. מזהים הפרעת האכלה זו בעיקר כאשר התינוק נזקק לטיפול חירום. לרוב, האימהות אינן מודעות כלל לקיומה של בעיית אכילה או גדילה.

גיל חצי שנה עד תשעה חודשים

בעיות המתחילות בתקופת המעבר לאכילה עם כפית או לאכילה עצמאית. בתקופת המעבר לכפית היבטים של תלות ועצמאות עולים מדי יום בסיטואציית ההאכלה. הילד לומד להבחין בין תחושות של רעב ושובע. בעיית אכילה עשויה להתפתח כאשר ההורה אינו קורא נכון את איתותיו של התינוק ומגיב לצרכים רגשיים במתן אוכל. הילד מתקשה להבחין בין רעב לצורך רגשי ולומד לאכול או לסרב לאכול בתגובה לתחושות של שעמום, תסכול, כעס או בדידות. כלומר, האוכל מווסת דרך מצבו הרגשי של הילד והוא עלול לפתח הפרעת האכלה. הילד עשוי לסגור את פיו ולסרב לאכול. התופעה נקראת "אנורקסיה של הינקות" (Infantile anorexia) והיא יכולה לבטא קושי בהיפרדות. סירוב של ילד לאכול לא בהכרח מעיד על קיומה של הפרעת האכלה ופעמים רבות מדובר בתופעה נורמטיבית שבה ילד מביע את רצונו לא לאכול מזון מסוים או שהוא שבע. על מנת שהתופעה תאובחן כ"אנורקסיה של הילדות" עליה לעמוד במספר קריטריונים:

1. הילד מסרב לאכול כמות מספקת של מזון למשך חודש לפחות
2. הסירוב לאכול מתרחש סביב המעבר לאכילה מכפית
3. הילד אינו מראה סימני רעב ואין לו עניין באוכל, אך יש לו סקרנות ועניין בקשר עם המטפל
4. יש ירידה משמעותית בגדילה של הילד
5. הסירוב לאכול לא הופיע בעקבות אירוע טראומתי
6. הסירוב לאכול לא קשור במחלה

ילדים אלה מופנים בדרך כלל להערכה פסיכיאטרית בגלל סירובם לאכול ובגלל עיכוב בגדילה. ההורים מתארים ילדים שאין להם תחושת רעב, מסרבים לאכול, סוגרים את הפה ולעיתים מנסים לצאת מכיסא האוכל. ההורים המתוסכלים מנסים להאכיל את הילדים באמצעות הסחות דעת, בשעת משחק או בשינה. אחרי מספר שבועות או חודשים קצב הגדילה של הילד יורד והוא מפתח תת תזונה. מחקרים מראים שברגע שהילדים האלה ניזונים היטב הם מצליחים להדביק את הפער עד גיל ההתבגרות

גיל תשעה חודשים עד שנתיים

סלידה חושית מאוכל. תופעה זו נקראת בספרות גם "בררנות באוכל". התופעה השכיחה בשלב בו הילד נחשף למגוון רב של מזונות. הילד מסרב לאכול אוכל עם מרקם, טעם, מראה או ריח מסוים. פעמים רבות לילדים אלה יהיו רגישויות תחושתיות בתחומים אחרים כגון: מגע של דשא, חול, בדים מסוימים, גריבת גרביים, רעשים וריחות.

הורים מדווחים שהילדים מסרבים לטעום אוכל חדש, ולעיתים לא מוכנים לאכול אוכל שנגע באוכל אחר. הימנעות מקבוצת מאכלים מסוימת עלולה לגרום לחסכים תזונתיים, לירידה בתפקוד המוטורי ולהפרעות בדיבור בשל העדר מיומנויות לעיסה.

קריטריונים לאבחון סלידה חושית מאוכל

• הילד מסרב לאכול אוכל עם מרקם, טעם, ריח או מראה מסוים
• הסירוב לאכול מתרחש כשמציגים לילד אוכל חדש
• הילד אוכל טוב יותר כשמציעים לו אוכל שהוא מכיר
• הילד סובל מרמה מסוימת של תת-תזונה או מהפרעות מוטוריות, הפרעות בדיבור, או משניהם.

בעיית אכילה הקשורה במצב רפואי

עשויה להופיע בכל גיל. ידועות הפרעות האכלה שקשורות בבעיות רפואיות, למשל: רפלוקס, לשון קשורה, חך שסוע, פגים, שיתוק מוחין ועוד.

קריטריונים לאבחנה של הפרעת האכלה שקשורה בבעיות רפואיות

• הילד מתחיל לאכול, אך במהלך ההאכלה הוא אינו רגוע ומסרב להמשיך לאכול.
• לילד יש אבחנה רפואית ידועה שקשורה להפרעה
• טיפול רפואי משפר את מצב האכלה אך לא פותר את הבעיה
• הילד לא עולה במשקל ולעיתים אפילו יורד במשקל

הפרעת אכילה פוסט-טראומטית

עשויה להופיע בכל גיל. קשורה לאירוע טראומטי שחווה הילד באזור הפה או במערכת העיכול (ניתוחים, הנשמה, האכלה בכוח, אירוע קיצוני של השתנקות, האכלה באמצעות זונדה). ההורים מתארים את הופעת ההפרעה לאחר אירוע של כמעט חנק, או הקאות קשות בעקבות שתייה מבקבוק. הילדים מסרבים לאכול בבכי, בעיטות או סגירת הפה. כשהאוכל מונח בפה שלהם הם לא בולעים אותו, יורקים או מקיאים אותו. הפרעה כזו היא מסוכנת וילדים רבים הלוקים בה נאלצים להיות מוזנים בזונדה כדי לשרוד. אבל שיטת האכלה זו, שעוזרת להם לשרוד, מונעת מהם את החוויה של רעב, ומגבירה את מורכבות הפרעת האכילה.

קריטריונים לאבחנה של הפרעת האכלה פוסט טראומתית

סירוב לאכול בא לאחר אירוע טראומתי שעורר את התופעה והסירוב לאוכל בא לידי ביטוי באחת הדרכים הבאות :

•  הילד מסרב לאכול מבקבוק אבל מוכן לאכול מכפית
• הילד מסרב לאכול אוכל מוצק אבל מוכן לאכול מבקבוק
•  הילד מסרב לכל האכלה דרך הפה
•  תזכורות לאירוע הטראומתי גורמות ללחץ ויכולות לבוא לידי ביטוי באחת הדרכים הבאות :
  • הילד מראה סימני לחץ כשמעבירים אותו לתנוחת האכלה
  • הילד מראה התנגדות רבה כאשר ניגשים אליו עם בקבוק או אוכל
  • הילד מביע התנגדות רבה לבלוע את האוכל ששמו לו בפה
  • הסירוב לאכול מהווה איום רציני לפתח תת-תזונה אצל הילד

השלכות של בעיות אכילה

התזונה ורכישת מיומנויות אכילה בשנתיים הראשונות לחייו של הילד הן קריטיות להמשך התפתחותו. מחקרים שונים הראו כי אצל תינוקות ופעוטות עם בעיות אכילה נצפו עיכוב התפתחותי, בעיות גדילה, חסרים תזונתיים בוויטמינים, חלבונים ומינרלים שונים, ירידה בתפקוד האינטלקטואלי והפרעה לקשר בין האם לילד. כמו כן נמצא כי אצל חלק מהילדים שבעיות האכילה שלהם לא טופלו בינקות התפתחה בהמשך הפרעת אכילה. הפרעת האכילה התבטאה בתחושות שובע לא מאוזנות, חוסר הנאה מאוכל, עצבנות סביב תהליך האכילה, אכילה איטית ומועטה ובררנות. סירוב לאכול בינקות נקשר לבעיות התנהגות ובעיות רגשיות בילדות כגון חרדה, בעיות חברתיות, תנודות במצבי הרוח ותלונות על מיחושים גופניים.

במחקרים שעקבו אחר ילדים שגילו בררנות באכילה לאורך זמן נמצא כי הבררנות נמשכה גם בגילאי בית הספר ובעקבותיה היו מאבקים סביב האוכל והכנת מאכלים מיוחדים לילד. חלק מהילדים שגילו בררנות באוכל היו בעלי משקל נמוך. עם זאת, בעיות האכילה לא תמיד מתבטאות במשקל נמוך, אך יש להן השפעות שליליות שלא תמיד ניתן להבחין בהן בגילאים הצעירים ולכן חשוב לאבחן ולטפל כבר בשלב מוקדם.

הקשר בין אכילה ודיבור

שרירי הלסת, הלשון, הגרון והחך פעילים הן בזמן האכילה והן בזמן הדיבור. שרירים אלה מתחזקים על ידי פעולות האכילה השונות: מציצה, נגיסה, לעיסה ועוד. כלומר, להתפתחות מיומנויות האכילה יש השפעה ישירה על התפתחות הדיבור. התינוק מתנסה במאכלים בעלי מרקמים שונים ובכך מפעיל שרירים ותחושות שונות באיברי ההיגוי, כפי שבהמשך יתנסה בהגיית הברות שונות. חוויה חושית ומוטורית באזור הפה היא הכרחית להתפתחות תקינה של דיבור.

אבחון בעיות אכילה

מחקרים רביםמצביעים על כך שאבחון וטיפול מוקדם עשויים למנוע השלכות עתידיות של בעיות אכילה. ברוב הילדים עם בעיות אכילה קלות ההורים והמטפלים, בייעוץ עם רופא הילדים, אמורים להתמודד בהצלחה עם הבעיות. במקרים המורכבים יותר ניתן להיעזר באנשי מקצוע נוספים: קלינאית תקשורת, תזונאית וגסטרואנטרולוג ילדים. או לפנות למרפאות אכילה שבהן צוות רב מקצועי הכולל: קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, רופא ילדים, פיזיותרפיסט, פסיכולוג ותזונאית.

לאבחון מספר שלבים:

1.  איסוף מידע- ההיסטוריה הרפואית וההתפתחותית של הילד, היסטוריית האכילה שלו ומדדי גדילה. כמו כן נאסף מידע לגבי הרגלי האכילה של הילד והמשפחה והסימפטומים של בעיית האכילה.
2.  בדיקה של יכולות אורומוטוריות - יכולות אורומוטוריות הן יכולות המוטוריקה של הפה. יכולות אלה קשורות בתנועה, תחושה, טונוס וחוזק של שרירי הפה ומשפיעות על תהליך האכילה והבליעה. הצוות המאבחן בודק האם קשיי האכילה נובעים מבעיה רפואית או מהיעדר מיומנויות. למשל, לתינוקות עם רפלוקס עשוי להיות קושי בפיתוח מיומנויות אכילה בשל הכאב שנקשר לחווית האכילה שלהם. הם עשויים להימנע מסוגי מרקמים מסוימים או לסרב לאכול כלל ולכן יהיו פחות מנוסים במיומנויות האכילה הדרושות על מנת לאכול כראוי ולגדול באופן מיטבי. תצפית על האכילה של הילד- במהלכה מעריכים את תפקודי הפה של הילד בעת אכילה ושתייה, התנוחה בה יושב הילד, התנהגותו, משך האכילה והאינטראקציה בין הילד להוריו. במהלך התצפית ניתן להתרשם מיכולת ההתמודדות של ההורה עם הלחץ של התינוק והאם הוא מרגיע או מעלה את הלחץ. המטפל ישתמש בתצפית כדי לאפשר להורה לפתח אסטרטגיות הרגעה מתאימות יותר.
3.  במידת הצורך מבצעים בדיקת בליעה שמטרתה לברר האם קיימות הפרעות במנגנון הבליעה, הגורמות לקושי באכילה.

הטיפול בבעיות האכילה

הטיפול משתנה בהתאם לגורם ולסימפטומים ומותאם לכל ילד באופן אישי על סמך ממצאי האבחון. לרוב יהיה שילוב בין אפשרויות הטיפול השונות:

1.  טיפול תרופתי בגורם הרפואי, תוספים תזונתיים במקרה של חסר
2.  דיאטה - שינויים תזונתיים והעשרה קלורית
3.  שיפור מיומנויות אכילה- ילדים המתמודדים עם קשיים רפואיים או תחושתיים מתקשים לפתח מיומנויות אכילה תקינות כגון: נגיסה, לעיסה ופיתוח שרירי פה חזקים. בשל הקשיים בפיתוח המיומנויות, הם נעדרים את היכולת להתמודד עם המזון המוצע להם. בעיות האכילה עקב כך הן למעשה הסתגלותיות ולא התנהגותיות. גישה מוטורית סנסורית לטיפול בבעיות אכילה מטרתה לפתח את המיומנויות האלה. על פי גישה זו יש לשלב טיפול בתחושה ובוויסות חושי של אזור הפה וטיפול בחיזוק היכולות המוטוריות של שרירי הפה.
4.  טיפול התנהגותי - יצירת אווירה חיובית במהלך הארוחה. הן על ידי זיהוי נכון של סימני הרעב והשובע של הילד והן על ידי שינוי הרגלי האכילה המשפחתיים. שינוי זה כולל בין היתר: שינוי זמני הארוחה, משך הארוחה, קצב ההאכלה, שינוי תנוחת הישיבה, שימוש בכלי אכילה שונים וחשיפה הדרגתית למרקמי מזון מגוונים. ככל שהילד עולה בגיל, כך הוא יזדקק למספר חשיפות רב יותר למזון החדש, על-מנת שיסכים לאכול אותו. כמו כן צריך לעזור לילד בזמן הארוחה ולגרום לו להיות מודע לאיתותי הרעב של עצמו. במהלך הארוחה ההורה שם גבולות לגבי מה, איפה ומתי אוכלים והילד שולט בכמה הוא אוכל. כך לומד הילד לווסת את האוכל על פי תחושת הרעב/שובע הפנימי שלו.

קישורים חיצוניים

סרטון הדרכה בנושא האכלה- בית חולים אלי"ן https://www.youtube.com/watch?v=sAk7YLJlN1k&feature=youtu.be