יהדות פרו
יהדות פרו היא אחת מהקהילות היהודיות בדרום אמריקה המתקיימת במקום בו נמצאת כיום פרו.
היסטוריה
אין רישום מדויק מתי הגיעו יהודים לפרו, אך נראה כי היה זה זמן קצר לאחר כיבושה בידי הספרדים. כבר במאות ה-16 וה-17 היו בפרו יהודים שהסתירו את דתם בערים לימה וקייאו. בשנת 1569 הוקם בית הדין הראשון של האינקוויזיציה בדרום אמריקה (אחריו קם עוד בית דין אחד בקולומביה בשנת 1618). בשנת 1636 התגלה "הקשר הגדול" - התגלו יהודים בתוך מושבת הסוחרים הפורטוגלית בלימה ו-161 יהודים נאסרו בבית הכלא.
בשנת 1813 קיבלו היהודים בפרו את ביטול האינקוויזיציה אך זו חודשה כבר בשנת 1815, שנתיים לאחר ביטולה. האינקוויזיציה בפרו בוטלה סופית בשנת 1822 עם קבלת העצמאות שלה מספרד.
בשנת 1869 הוקם המוסד היהודי הראשון בפרו, "אגודת גמילות החסדים היהודית" (Sociedad de Beneficencia Israelita "1870").[1]
בשנות השמונים של המאה ה-19 הגיעו לפרו צעירים יהודים ממרוקו, שהגיעו תחילה לברזיל. הם התיישבו בעיקר בעיר איקיטוס שבאזורים הטרופיים של צפון מזרח המדינה ועסקו בייצוא עץ הגומי.
במאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 הגיעו לפרו יהודים ספרדים מטורקיה ויהודים אשכנזים מפולין, רומניה ורוסיה. בשנת 1917, עם סוף מלחמת העולם הראשונה, היו בפרו כ-300 יהודים, רובם בלימה ואיקיטוס. בשנות השלושים הגיעו מהגרים יהודים מגרמניה שנמלטו מהנאצים. לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה היו גלי הגירה גדולים ממזרח אירופה, האימפריה העות'מאנית וצפון אפריקה לדרום אמריקה. בין גלי ההגירה עברו חלק מהיהודים לפרו.
בין השנים 1946 ו-1964 היה בפרו משטר צבאי שלא הקל עם התושבים היהודים. באותה תקופה רובם המכריע של היהודים שהיו מפוזרים בפרובינציות שונות התאספו בעיר הבירה לימה. באמצע שנות החמישים היו כ-4000 יהודים במדינה.
הגירה מסיבית לישראל החלה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 כמו מכל שאר קהילות דרום אמריקה. בשנת 1988 מנתה הקהילה כ-3,500 יהודים כאשר לא הייתה כמעט הגירה לתוכה של פרו במשך שנים רבות ורק הגירה אל מחוצה לה.
למרות שהקהילה היהודית בפרו תמיד הייתה קטנה למדי, וכללה רק כמה אלפי אנשים, לא פחות משלושה מראשי ממשלת פרו היו ממוצא יהודי: אפרים גולדנברג (1994 - 1995), יהודה סימון (2008 - 2009) וסלומון לרנר גיטיס (2011).
במאה ה-21
נכון לשנת 2018 בפרו חיים כ-2,800 יהודים, בעיקר בלימה ואיקיטוס. בפרו ישנם שני בתי חב"ד שפועלים עבור הקהילה היהודית והתרמילאים הישראלים הרבים המגיעים למדינה. הראשון בבירה לימה משנת 1987, והשני בעיר קוסקו. כמו כן בתקופת התיירות יש בית יהודי עבור התרמילאים בעיירה הוארז.
היהודים באיקיטוס הם צאצאים של כמה עשרות מהגרים, סוחרים יהודים שהגיעו ממרוקו, גיברלטר, מאלטה, בריטניה וצרפת בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ונשאו נשים ילידות מקומיות, נוצריות קתוליות. הסוחרים היהודים הגיעו לעיר בעקבות שגשוג תעשיית הגומי באותה תקופה. מאחר שכמעט כל היהודים שהתיישבו באיקיטוס היו גברים, צאצאיהם אינם יכולים, לפי ההלכה, לטעון להשתייכות לעם היהודי. בנוסף הקשר שלהם ליהדות נחלש מאחר שהקהילה היהודית בעיר חדלה לפעול[1]. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו אחדים מהצאצאים האלה להתאחד כקהילה ולבקש לעלות לישראל. חלקם עלו בשני גלי עליה ב-2001 ו-2005. ב-2011, 284 מחברי הקהילה התגיירו על ידי בית דין רבני קונסרבטיבי, אחרי שלמדו יהדות במשך חמש שנים. בשנים 2013-2014 עלו כ-100 יהודים נוספים והשתקעו בעיר רמלה[2]. בשנת 2014 הגישה קבוצה של חברי הקהילה עתירה לבג"ץ, לאחר שבקשת העלייה שלהם סורבה, מאחר שהוחלט שסבתם לא הייתה יהודייה, זאת למרות שבני משפחה אחרים קיבלו אישור ועלו לישראל לפניהם[3]. נכון לשנת 2016, נותרו כ-50 חברים בקהילת איקיטוס[4].
קהילת בני משה / יהודי האינקה
בנוסף לקהילות האשכנזית והספרדית והקהילה של איקיטוס קיימת קהילה של כמה מאות מתגיירים אינדיאנים בני אינקה ללא שורשים יהודיים. מנהיגם, סגונדו וילאנובה ואחיו הצעיר אלווארו, בנים של איכרים אינדיאנים. לשתי המשפחות, שהתעניינו בתנ"ך, שמרו שבת וחיו בקחמרקה, הצטרפו מקומיים (כחמישים איש בסך הכל). כל הקבוצה הצטרפה בשנת 1954 לכת צמחונית (ה"אבזחליקים"), במטרה לשמור על כשרות. בשנת 1961 עזבה הקבוצה את הכנסייה האוונגליסטית. בשנת 1967 כבר מנתה הקבוצה 200 איש והחליטה על הקמת שכונה עצמאית מחוץ לקחמרקה. הרב אברהם בן חמו, אז רבה הספרדי של לימה, סיפק להם ספרי יהדות. בעקבות החלטת ראש הקהילה לבצע טקס ברית מילה סדרתי לכל חברי הקבוצה נוצר פילוג בקרבה. כחצי מחברי הקבוצה, שסירבו לעבור טקס מילה, פרשו עם אחיו של ראש הקהילה, אלווארו וילאנובה, ועברו ללימה. הנותרים עברו לטרוחיו. את ברית המילה ביצע רופא יהודי, ד"ר ראובן כוגן, בשנת 1971. הקהילה בלימה קיבלו סיוע בהתקרבות ליהדות בעיקר משגריר ישראל, גדעון תדמור, והמהנדס הישראלי דוד ליס, ששהה בלימה תקופה ממושכת. בשנת 1985 הקבוצה, שכינתה את עצמה "בני משה", יצרה קשר עם רבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד. ביולי 1987 שלח ליס לאגודת "עמישב" בישראל ובו ביקש לסייע לחברי הקבוצה להתגייר ולעלות ארצה. שני הרבנים של לימה - הרב האשכנזי יעקב קראוס והרב הספרדי בן חמו - המליצו גם הם לרבנות הראשית בישראל לשלוח לפרו נציגים על מנת לגייר את הקבוצה.
בסוף שנת 1989 יצאה לפרו, בהסכמת הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו, משלחת שכללה את הרב אביחיל מעמישב ואת הרב מרדכי אוריה, אב בית דין בחיפה. המשלחת התרשמה מההקפדה של בני הקהילה על מצוות התורה ומנחישותם להתגייר. בסוף שנות ה-80 עברו כ-60 מחברי הקהילות בטרוחיו ובלימה להתגייר. לאחר הגיור שינה סגונדו את שמו לזרובבל צדקיה. "בני משה" עברו תהליך של גיור אורתודוקסי ורובם עלו לישראל החל משנות התשעים והתיישבו ביישובים יהודיים דתיים, בהם אלון מורה וכפר תפוח שבשומרון[5]. מנהיג הקהילה, זרובבל צדקיה, התגורר בכפר תפוח[6].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- 'בחצר האחורית' - סיפורו האישי של יוסי קבררה (מקבוצת 'בני משה') - מתוך תוכנית יום העצמאות ה-66 בהר ברכה.
הערות שוליים
- ^ הניו יורק טיימס, היהודי האחרון באמזונס, באתר הארץ, 24 ביוני 2009
- ^
זוהר בלומנקרנץ, ג'ודי מלץ, אחרי שלמדו יהדות במשך 5 שנים: גל עלייה חדש של "יהודי האמזונס", באתר הארץ, 14 ביולי 2013
- ^ בג"ץ 5342/12 זולי רמירס לוי ואח' נ' משרד הפנים
- ^ ריאן שוסלר, הגרדיאן, היהודים שחיים בלב האמזונס מנסים לשמור על קהילתם המצטמצמת, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2016
- ^ אינדיאנים עולים לאלון מורה, מעריב, 2 במרץ 1990
- ^ נרי ליבנה, בעזרת השאמאן, באתר הארץ, 17 ביולי 2002
| יהדות אמריקה הדרומית | |
|---|---|
|
יהדות פרו34709947Q2889720