בנטוסטן

בנטוסטן (באנגלית: Bantustan; באפריקאנס: Bantoestan) הוא הכינוי הלא-רשמי שניתן לכל אחת מעשר מדינות החסות שיצר ממשל האפרטהייד בדרום אפריקה עבור הילידים השחורים בחלקים משטחה של המדינה. הבנטוסטנים, אשר כונו באופן רשמי ארצות המולדת השחורות (באנגלית: black Homelands), נועדו לכאורה לתת מענה לשאיפות הפוליטיות של בני האוכלוסייה השחורה נטולי הזכויות, תוך הבחנתם כעמים שונים והפרדתם הגאוגרפית והפוליטית זה מזה על בסיס מדינות לאום. בו בזמן שאף השלטון גם להפריד באמצעות הבנטוסטנים את האוכלוסייה השחורה מן המיעוט הלבן, שנותר לשלוט על מרבית שטחי המדינה. רוב השחורים בדרום אפריקה חיו מחוץ לבנטוסטנים, רבים מהם בסמוך לערים הגדולות בדרום אפריקה. למרות זאת הוענקה לכל אחד מהם אזרחות מאחד הבנטוסטנים, כל אחד לפי השתייכותו האתנית. גם לאחר הענקת האזרחות המשיכו רוב השחורים לחיות מחוץ לתחומי הבנטוסטנים אף על פי שהלכה הם היו אזרחיהם, כאשר לרוב הם מוגדרים בדרום אפריקה כעובדים זרים.

לצד עשרה בנטוסטנים שהוקמו ברחבי דרום אפריקה, הוקמו עשרה בנטוסטנים נוספים ברחבי דרום-מערב אפריקה (נמיביה של ימינו), אשר נשלט באותה התקופה על ידי דרום אפריקה.

מנהיגי האפרטהייד ראו בבנטוסטנים את הפתרון האולטימטיבי למצב הדמוגרפי-פוליטי הבעייתי במדינה, ולהגשמת חזונם - שלטון לבן לאורך ימים במדינה שבה הלבנים יהפכו לרוב, כאשר במקביל ובסמוך לה מתקיימות מדינות שחורות אוטונומיות. קיומם של הבנטוסטנים הגיע לקיצו עם סיום שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שולבו הבנטוסטנים בתוך המדינה תחת שלטון הרוב השחור.

מקור המונח

במשמעותו הנוכחית, ראשית השימוש במונח נעשה ככל הנראה במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20. המונח "בנטו" (Bantu) שימש לעיתים בדרום אפריקה לתיאור דרום אפריקאים שחורים באשר הם (לאו דווקא אלה המשתייכים מבחינת אתנית לקבוצות הבנטו), ואילו "סטן" (stan) היא מילה פרסית במקורה המציינת ארץ או טריטוריה, ושימושה נפוץ במרכז אסיה כסיומת לשם חבל ארץ אתני.

המונח נטבע כניסיון ליצור הכלאה מושגית לציון ישות טריטוריאלית מוגדרת על בסיס אתני באפריקה. מונח זה לא שימש רבות בלקסיקון הרשמי של ראשי ממשל האפרטהייד, שהעדיפו את המושג "מולדת שחורה" (Black Homeland), והוא שימש בעיקר את מתנגדי השיטה ומבקריה כאשר הוא מצוין בקונוטציה שלילית.

"אפרטהייד גדול"

במשך העשור הראשון של משטר האפרטהייד, שהחל ב-1948, התמקדו חוקי המשטר באפליה ובהטלת מגבלות בנוגע לתחומי החיים ה"קטנים" של אזרחיה השחורים של המדינה: נישואים, תעסוקה, אזורי מגורים, שימוש במתקנים ובשירותים, וכדומה. לימים, נקראו חוקים ומגבלות אלה "אפרטהייד קטן".

עלייתו לשלטון ב-1958 של ראש הממשלה הלאומני-קיצוני הנדריק פרוורד (Hendrik Verwoerd), אפריקאנר יליד הולנד שקודם לכן כיהן כשר לענייני ילידים, הביאה עמה תוכנית גדולה ושאפתנית בהרבה ליצירת ההפרדה הרצויה, להשקפת קברניטי האפרטהייד, בין לבנים ושחורים. על פי תוכנית זו תחזור דרום אפריקה להיות המדינה האירופאית הלבנה ביבשת אפריקה שהגו מייסדיה, הנהנית מעושר, קידמה ורווחה. השחורים, שאין להם חלק ונחלה בעושרה ובקידומה של המדינה, יוכלו להמשיך לעבוד ולהתפרנס בה, אולם על תקן של "עובדים זרים". שאיפותיהם הפוליטיות והלאומיות ייפתרו באמצעות העתקת כתובתם למחוזות הטריטוריאליים המקוריים של שבטיהם, שם תינתן להם אוטונומיה וברבות הימים גם עצמאות, תוך ויתור על אזרחותם הדרום אפריקנית. שליטי הארצות האלה יבואו מתוך המנהיגות השבטית המסורתית, ויהיו נאמנים ומוקירי תודה לאחות הלבנה הגדולה שהעניקה להם את השלטון על ארצם ועמם.

תוכנית הבנטוסטנים התבססה על עובדה קיימת זה מכבר בדרום אפריקה: עוד לפני שלטון האפרטהייד, התקיימו ברחבי המדינה "שמורות" שבטיות שהוקמו בעידודן של ממשלות קודמות. פרוורד ביקש להרחיב ולשכלל את הרעיון לכלל תוכנית מדינית כוללת, שתיתן פתרון ארוך-טווח למורכבות הדמוגרפית והפוליטית של המדינה. התוכנית גם הדגישה היטב שבני הבנטו אינם עם אחד הומוגני, אלא עמים רבים שלכל אחד מהם שפה ותרבות משלו, ועל כן ראוי לטריטוריה מוגדרת משלו. כך תושג לא רק הפרדה בין לבנים ושחורים, אלא גם בין שחורים לשחורים, ויתקיים אפקט "הפרד ומשול".

"חוק שלטון עצמי לבני הבנטו" שנחקק ב-1959 ציין את יציאתו לדרך של האפרטהייד הגדול (Grand Apartheid), תחת המוטו "התפתחות נפרדת". על גישתו הפרקטית והתוכנית המגובשת גאוגרפית זכה פרוורד לכינוי "אדריכל האפרטהייד". ממשיכיו של פרוורד, ראשי הממשלה ג'ון פורסטר ופיטר וילם בותה, המשיכו לקדם את התוכנית הגדולה ככל יכולתם. "חוק אזרחות ארצות מולדת הבנטו" מ-1970 נועד להשלים את התהליך, בקבעו שאזרחי ארצות המולדת העצמאיות מאבדים את אזרחותם הדרום-אפריקנית.

ארצות המולדת

מתוך ארבע הפרובינציות שהרכיבו את המדינה הגדולה הוקצו שטחים שיועדו להיות ארצות המולדת השחורות, בסך הכול עשר ארצות כאלה, על פי חלוקה ללאומים. מרביתן נוצרו בצפון המדינה ובמזרחה, מקור רוב אוכלוסיית הבנטו. הגדרת הלאומים נעשתה בעיקר על בסיס השפה והמקור הגאוגרפי של קבוצות האוכלוסייה, ומספר שבטים שדיברו שפה משותפת ובאו מחבל ארץ מסוים הוגדרו כעם. ההגדרה הייתה בעייתית במקצת, שכן לאחר דורות אחדים של מגורים בעיירות שחורים בשולי הערים הלבנות התערבבו לאומי הבנטו זה בזה. בעיקרון, נעשה ניסיון כן להקצות לכל אחד מלאומי הבנטו את חבל הארץ המקורי של אבותיו, אך עם תיקונים והתאמות שנועדו להבטיח את הרציפות הטריטוריאלית של דרום אפריקה הלבנה, ואת המשך שליטתה במשאבי הטבע החשובים. זאת על חשבון הרצף הטריטוריאלי של הבנטוסטנים ושליטתם שלהם באוצרות הטבע ומקורות התעסוקה. כך נוצר מצב שכמה מבין הבנטוסטנים הורכבו ממובלעות שונות שאינן מחוברות זו לזו, ואחזו בטריטוריות שוליות ונידחות שאינן מסוגלות לתמוך כלכלית ביושביהן. ארץ בופוטאצוואנה, למשל, הורכבה משבע מובלעות שונות ונפרדות בצפון-מרכזה של דרום אפריקה.

המצב בפועל בזמן יציאת התוכנית לדרך היה שמרבית האוכלוסייה המוגדרת של הבנטוסטנים לא התגוררה בשטחם זה מכבר, וחלקה הגדול אף לא נולד בהם, לאחר מספר דורות של הגירה לעבר מקורות הפרנסה במכרות ובערים הגדולות שלידן. זו הייתה בדיוק ההגירה אשר פרוורד ביקש להשיב לאחור. יישוב הבנטוסטנים בתושביהם חייב תהליכי טרנספר, שגם אחריהם נותרה מרבית "אוכלוסייתם" בשולי הערים הלבנות בתוככי דרום אפריקה, שם יכלו להתפרנס. בסך הכול כללו שטחי הבנטוסטנים 13% משטחה הכולל של דרום אפריקה, והם נועדו להיות ביתם של כ-70% מהאוכלוסייה. עד סוף שנות ה-80 הגיעה אוכלוסיית אזרחי הבנטוסטנים לכדי 12 מיליון נפש (לפחות על הנייר, כף רגלם של רבים מהאזרחים לא דרכה ב"מולדתם" מעודה). עוד 11 מיליון שחורים עדיין היו אזרחי דרום אפריקה שיועדו להפוך בסופו של דבר לאזרחי "ארצות המולדת", אך התהליך מעולם לא הגיע אל סיומו.

הבנטוסטנים נעדרו את היכולת לשאת עצמם כלכלית, ומרבית אוכלוסייתם חייתה בעוני וללא מקורות תעסוקה במקום. הרוב המכריע של כוח העבודה המשיך למצוא את פרנסתו, אם הייתה כזו, בדרום אפריקה הלבנה. למעשה, כלכלת הבנטוסטנים הייתה תלויה לחלוטין בממשלה הלבנה בפרטוריה, ממנה הגיעו מרבית תקציבי הממשלות המקומיות. השלטון בבנטוסטנים היה לא אחת מושחת, וחלק מכספי הסיוע של ממשלת דרום אפריקה מצא דרכו לכיסי פוליטיקאים מקומיים.

ב-1968 הוחל ניסיון להעתיק את השיטה בשטחי דרום-מערב אפריקה, לימים נמיביה, שהייתה באותו זמן בשליטת דרום אפריקה. ב-1980 הומרה שם השיטה בניסיון להעניק לעמים הילידים שלטון עצמי על בסיס אתני אך לא טריטוריאלי. ב-1989 ננטש הרעיון כליל במסגרת ההליכים להכרזת העצמאות של נמיביה.

מעמד בינלאומי

ארבעה מבין הבנטוסטנים קיבלו, בהדרגה, עצמאות – לפחות על פי הגדרת שליטי הבובות בהן וממשלת דרום אפריקה. הראשונה הייתה טרנסקאי (Transkei) של בני שבט קוזה (Xhosa) בשנת 1976, ובהמשך - בופוטאצוואנה (Bophuthatswana), סיסקאי (Ciskei), וונדה (Venda). שישה אחרים נותרו במעמד של אוטונומיה חלקית, הידוע בהם קוואזולו (KwaZulu) של בני הזולו בהנהגת הצ'יף מנגוסותו בוטלזי. רשמית, סירבו כל מדינות העולם להכיר במדינות אלה, כולל ידידותיה המעטות של דרום אפריקה. ישראל, שהייתה ביחסים ידידותיים עם דרום אפריקה, לא שיתפה רשמית ודיפלומטית פעולה (בפועל, פתחה בופוטצואנה נציגות מפוארת ברחוב הירקון, שדימתה שגרירות, והיו ניסיונות לכינון קשרים עסקיים).

בשנות ה-80, העשור האחרון של משטר האפרטהייד, הלכו וגברו הנידוי והבידוד הבינלאומי שנגזרו על דרום אפריקה, תחת מנהיגותו של פיטר וילם בותה. כדי להפחית את הלחץ הגה בותה שורת רפורמות, שכללו שיתוף קבוצות מיעוט לא-לבנות בשלטון באמצעות הקמת פרלמנט תלת-ביתי בדרום אפריקה: בית ללבנים, בית לצבעונים ובית להודים. הרוב השחור במדינה לא נכלל ברפורמה שלטונית זו. עבורם, טען בותה והסביר לעולם, הפתרון המדיני שיסדיר את זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות הוא בדמות "ארצות המולדת". טענה זו לא התקבלה על דעת הקהילייה הבינלאומית, והבידוד הבינלאומי רק גבר.

אחת התוצאות האירוניות של העצמאות לכאורה של ארצות אלה הייתה הפיכתן למוקד לפעילות עסקית עבור יזמים דרום אפריקנים זריזים, בתחומים שנחשבו לא-מוסריים בדרום אפריקה הדתית והשמרנית של ימי האפרטהייד: הימורים, חוסר צניעות וכדומה. התקיימו בהן כל התנאים הדרושים להצלחה עסקית: חופש ממגבלות החוק הדרום אפריקני הנוקשה, שלטון בובות השמח לשתף פעולה תמורת אחוז מההכנסות, ובסמוך להן שפע של קהל לבן אמיד הצמא לבידור מסוג זה ונהנה מגישה חופשית וקלה לתוכן (יתר מדינות אפריקה היו סגורות בפני דרום אפריקאים). כך נולדה בשטח בופוטוטצוואנה עיר השעשועים סאן סיטי (Sun City), עם קזינו, מתקני נופש, מופעים לא צנועים ושאר אטרקציות, מבלי שהשלטון הדרום אפריקני יוכל לפעול כנגד פעולתה של העיר. בבניית העיר השתתפו קבלנים ואנשי עסקים ישראלים ובהם שבתאי קלמנוביץ' (שהורשע מאוחר יותר בריגול לטובת ברית המועצות).

הבנטוסטנים

  הרפובליקה של דרום אפריקה

     בופוטאצוואנה       קוואנדבלה       לבווה       ונדה       גאזאנקולו
     קאנגוואנה       קוואזולו       טרנסקאי       סיסקאי

  מנדט דרום-מערב אפריקה

     קאוקולנד       אובמבולנד       דמארלנד       קאבאנגולנד       מזרח קפריבי
     בושמנלנד       הררולנד       רהובות       צוואנלנד       נאמלנד

דרום אפריקה

ערך מורחב – דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד

דגל	שם	בשפת המקור	שנת ייסוד	שטח (בקמ"ר)	אוכלוסייה (1980)	עם עיקרי
בנטוסטנים עצמאיים לכאורה
	טרנסקאי	Transkei	1963	43,798	2,323,650	קוסה
	בופוטאצוואנה	Bophuthatswana	1972	44,109	1,323,315	צוואנה
	סיסקאי	Ciskei	1972	9,000	677,920	קוסה
	ונדה	Venda	1973	7,410	315,545	ונדה
בנטוסטנים אוטונומיים
	גאזאנקולו	Gazankulu	1971	7,730	514,220	צונגה
	לבווה	Lebowa	1972	24,540	1,700,000	פדי
	קוואקווא	QwaQwa	1974	620	157,620	סותו
	קאנגוואנה	KaNgwane	1981	3,000	161,160	סוואזי
	קוואנדבלה	KwaNdebele	1981	1,970	156,380	נדבלה
	קוואזולו	KwaZulu	1981	32,130	3,400,000	זולו

מנדט דרום-מערב אפריקה

ערך מורחב – דרום-מערב אפריקה

דגל	שם	בשפת המקור	שנת ייסוד	שטח (בקמ"ר)	אוכלוסייה (1970)	עם עיקרי
בנטוסטנים עצמאיים לכאורה
	רהובות	Rehoboth	1979	13,860	16,474	באסטר
	צוואנלנד	Tswanaland	1979	1,554	3,719	צוואנה
	דמארלנד	Damaraland	1980	47,990	64,973	דמארה
	נאמלנד	Namaland	1980	21,677	32,853	נאמה
בנטוסטנים אוטונומיים
	הררולנד	Hereroland	1970	58,997	49,203	הררו
	אובמבולנד	Ovamboland	1973	52,072	342,455	אובמבו
	קאבאנגולנד	Kavangoland	1973	41,701	49,577	קאבאנגו
	מזרח קפריבי	East Caprivi	1976	19,532	25,009	לוזי
בנטוסטנים מתוכננים שהקמתם לא יצאה אל הפועל
	בושמנלנד	Bushmanland	1989	23,927	21,909	בושמנים
	קאוקולנד	Kaokoland	1970	48,982	6,467	הימבה

לאחר האפרטהייד

מדיניות האפרטהייד הגיעה אל סוף דרכה בשנת 1990, בעקבות עלייתו לשלטון של הרפורמיסט פרדריק וילם דה קלרק. הרפורמות של דה קלרק הביאו אל קצן גם את חזון ארצות המולדת השחורות. עם ביטול חוקי האפרטהייד ופירוק מערכת המשטר הישנה שולבו שטחי הבנטוסטנים חזרה בשטח המדינה, ולתושבים הוחזרה אזרחותם הדרום אפריקנית. התהליך הושלם עם חילופי השלטון ב-1994. תחת הממשל החדש נתבטלה החלוקה ל-4 הפרובינציות הלבנות של דרום אפריקה ו-10 הבנטוסטנים, ושטח המדינה חולק מחדש ל-9 המחוזות האדמיניסטרטיביים ("פרובינציות") המרכיבים את דרום אפריקה של היום.

בנטוסטן הפך להיות כינוי גנאי לטריטוריית חסות אתנית מלאכותית שעצמאותה היא למראית עין בלבד, או נעדרת בסיס איתן ורצף טריטוריאלי. אחד השימושים הנפוצים במונח בימינו הוא בהקשר של שטחי הרשות הפלסטינית, בו הוא משמש תדיר (יחד עם המונח אפרטהייד) ברטוריקה הפרו-פלסטינית תוך הצבעה על מספר מאפיינים דומים: הפרדה, היעדר רצף טריטוריאלי, עצמאות ואוטונומיה חלקיים, וכדומה. עוד הוזכר המושג, בין היתר, בהקשרן של נונאווט, הפרובינציה הקנדית שהוקמה למען אוכלוסיית האינואיט בצפון המדינה, ביחס לגישתה של ממשלת סרי לנקה אל האזורים המיושבים בטמילים במדינה, ובעניינה של יוגוסלביה שהתפרקה למדינות ולטרטוריות שונות.

ראו גם

• מדינות לכאורה
• הפרדה גזעית
• שמורת אינדיאנים
• שמורת האומות הראשונות
• תוכנית הקנטונים

לקריאה נוספת

• Butler, Jeffrey, Robert I. Rotberg, and John Adams, The Black Homelands of South Africa: The Political and Economic Development of Bophuthtswana and Kwa-Zulu. Berkeley: University of California, c1991. The Black Homelands of South Africa, publishing.cdlib.org

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בנטוסטן בוויקישיתוף

• ארצות המולדת בדרום אפריקה, באתר World Statesmen
• ארצות המולדת בנמיביה, באתר World Statesmen
• ארצות המולדת בדרום אפריקה, באתר Crw Flags
• ארצות המולדת בנמיביה, באתר Crw Flags
• פרק 5: ארצות המולדת מ-1960 ועד 1990, באתר O'Malley - The Heart of Hope
• ברטיל אגרו, הבנטוסטנים הדרום אפריקאים, 1991
• ארצות המולדת, באתר South African History Online
• יואב קרני, בַּנטוּסטַן, אמר קולין פאוול, והפליג במִנהֶרֶת-הזמן, 5-4 ביוני 2003, אתר קו המשווה
• בנטוסטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32647172בנטוסטן