בית טולמא
בית טולמא הוא אתר ארכאולוגי בין המושבה מוצא ומבשרת ציון בסמוך לעינות תלם בהרי ירושלים. במקום התקיים כפר עתיק בשם בית טולמא ומושבה בשם עמק הארזים.
הכפריר הערבי בית טולמא
בראשית התקופה העות'מאנית בית טולמא (بيت طلما) היה כפר קטן (כפריר) שנזכר בכתב ההקדש של בית התמחוי של האסקי סולטאן בירושלים משנת 1552.[1] לפי דוד גרוסמן (גאוגרף) היה זה יישוב חקלאי שחלק מתושביו היו פלאחים מ"בית פאסין" בסביבות נחאלין. לדבריו, בסוף התקופה הע'ותמאנית בית טולמא כבר היה ישוב נטוש או חרב אבל ייתכן שתושבי הכפרים באזור עיבדו את האדמות שם וניצלו גם את המים.[2]המקום שנקרא גם עויון תולמא היה ידוע ביופיו וגם בסוף המאה ה-19 היה מוקד משיכה למטיילים כפי שמציין יהושע ילין ממייסדי המושבה מוצא:
"המקום בכללו הוא מצוין באווירו הזך והנעים ובמימיו הקלים והמתוקים. שלשה מעינות גדולים יש שם, לבד ממעינות קטנים. בכל סביבות ירושלים לא נמצא מקום יפה ונעים כמוהו, ולכן בכל ימי הקיץ יוצאים עשירי ירושלים הישמעאלים לשבת שם באוהלים, להנות מאוירה ומימיה... בבואנו בפעם הראשונה אל המקום הזה, בשאפנו את האוויר הזך ובהריחנו את ריח הפרחים הנעים ובשתותנו את המים הקלים והמתוקים, אשר כל אלו לא יראו ולא ימצאו בירושלים ובכל סביבותיה, התפעלנו עד מאוד."
— י' ילין, זכרונות לבן-ירושלים, ירושלים תרפ"ד, עמ' 30-31
בתקופת המנדט נבנו במקום מספר בתי חווה, שכיום נמצאים במצב של התפוררות. אל הפינה הצפון מזרחית של בריכת האגירה הגדולה צמוד בית דו קומתי קטן יחסית ומעל המעיין המרכזי, ניצב בית דו קומתי גדול יותר שבנייתו לא הושלמה.
המושבה בית טלמא - עמק הארזים
במקום בו נמצא הגן הלאומי, הוקמה בתחילת המאה העשרים מושבה יהודית קטנה בשם בית טלמא - שינוי או שיבוש של שמו הערבי של המקום. פרק ראשון בתולדות המושבה החל בשנת 1906 כאשר שניים ממייסדי רחובות, אהרון אייזנברג והמהנדס דב קלימקר, רכשו 230 דונם מאדמות עויון תולמא, כיוזמה חקלאית-תעשייתית. בצמוד למעיין המרכזי הוקמו בית בד ומפעל לסבון בשם "חרמון", שניצל את הגפת של בית הבד, כחומר גלם. היזמים תכננו להקים סביב המפעל שכונת מגורים עבור ארבעים עובדי המפעל ולהקצות שבעה דונם לכל בית כמשק עזר. את ההשקעה קיוו להחזיר באמצעות ניכויים "בשיעורים קטנים", ממשכורת הפועלים. המפעלים החלו לעבוד ב-1909, אך המקום היה מרוחק יחסית מכל מקום ישוב יהודי, וביטחון המתיישבים היה בסכנה תמידית. בנוסף, היזמים נתקלו בקשיים כספיים ומשאזלו הכספים נפסקה העבודה. בשנת 1911 המפעלים ננטשו.[3]
בשנת 1919, בתיווכה של המחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית, התיישבו במקום כמה פועלים עבריים, והם העניקו למקום את השם "עמק הברושים", על שם כמה עשרות ברושים ניטעו במקום, טרם הגעתם. המתיישבים קיבלו סיוע כספי מהמשרד הארץ ישראלי וכן סיוע בכלי עבודה, מכמה חקלאים מהמושבה הסמוכה - מוצא. כבר באותה שנה הם עיבדו כמה עשרות דונם של ירקות ופרחים וכן החזיקו שתי פרות חולבות, מהן ייצרו גבינה וחמאה וכן עופות. עם זאת, בתוך חודשים אחדים נקלעה הקבוצה למשבר כספי וחברתי והם עזבו את המקום, תוך שהם משאירים חובות כספיים, הן לחקלאי מוצא שעזרו להם והן לגורמים שסייעו להתיישבותם.[3]
בשנת 1923, קנו אנשי תנועת המזרחי פרופסור חיים פיק והרב יהודה לייב פישמן מימון את האדמה של קלימקר ואייזנברג בבית טלמא, מתוך מגמה להקים מושבה חקלאית דתית ועצמאית סמוך לירושלים. המזרחי שילמו 400 לירות ובתמורה קיבלו את האדמות, למעט: בנייני בית החרושת, שטח של כ-20 דונם וכן המעיין, שנשארו בבעלות היזמים. סוכם שעל אף שאין להם בעלות, למתיישבים תהיה הזכות להשתמש בכל השטח, המבנים והמעיין. תנועת המזרחי גיבשה קבוצה ראשונית של מתיישבים, חלקם הגיעו מהעיר קאלוש, שהיו מוכנים לעבור למקום, לאלתר ואף להשקיע מכספם לרכישה הדרגתית של האדמות, עד להעברתן לבעלותם המלאה. בטרם העלייה על הקרקע נדונה האפשרות כי שם המקום ישונה ל"נאות יעקב", על שמו של הרב יצחק יעקס ריינס, אך הרעיון נגנז.[3]
בשנה הראשונה התיישבו במקום רק שלוש משפחות שגרו באוהלים, אך עד 1926 כבר התגוררו במושבה הקטנה שבע משפחות (אחת משמונה המשפחות המיועדות פרשה), מרביתן על האדמות המקוריות שנרכשו, ושתי משפחות על אדמות נוספות שמכר להן אייזנברג בקרבת מקום.[3]
כדי להתפרנס, בנוסף על העבודה החקלאית, שניים מהתושבים רכשו מכונות רקמה ופתחו במקום בית חרושת זעיר שבו יוצרו בין השאר פרוכות, מפיות ומגוון תשמישי קדושה,[4] אחד התושבים החל לעבד עורות למטרות שונות ובכללן ליצירת רצועות לתפילין (זכה לברכתו של הרב קוק), האמן שלמה ידידיה-זילנפריינד, שהתגורר אז במושבה, ייסד בביתו את בית החרושת "אהליאב" למוצרי רישום ואמנות.[3][4][5] והיו שהתפרנסו מעבודות בירושלים.
על אף העובדה שהיישוב היה מוכּר לציבור הרחב בשם "עמק הארזים", בחלק מן התכתובות הרשמיות ואף בחותמת הרשמית של המושבה, היה כתוב: "בית טלמא".[3]
בזמן מאורעות תרפ"ט (1929) התנפלו ערבים, תושבי הכפרים בית סוריכּ, בית איכסא וקאלוניה על היישוב[3]. אחד התושבים - יצחק לנדנברג, נדקר ונגרם נזק רב לרכוש המתיישבים. בעזרתו של ערבי מתושבי הכפר חולצו הפצוע ויתר התושבים שעוד נותרו במקום ולאחר מכן הועברו על ידי הצבא הבריטי לירושלים.[6] חלק מתושבי היישוב נמלטו אל היישוב היהודי הקרוב, מוצא וכשזו ננטשה, מחשש לחיי התושבים, פונו גם תושבי עמק הארזים לירושלים. על פי מאמר מאת ברוך גיאן[7] ניצלו יהודי ה"מושבה" מטבח, כאשר שכניהם הערבים הבריחו אותם לירושלים מחופשים לערבים.[6]
במהלך השנים הבאות היו מספר יוזמות ליישב את המקום מחדש, אך אף אחד מהם לא צלח.
הערות שוליים
- ^ רועי מרום, כתבי הֶ קדש מהתקופה הממלוכית־עות'מאנית כמקור למחקר גאוגרפי־היסטורי: וקפית ח'אצכי סולטאן (1552 לסה"נ), אופקים לגאוגרפיה 103-104, 2023, עמ' 6
- ^ דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994, עמ' 236
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 ראובן גפני, עמק הארזים: מושבה קצרת ימים..., מחקרי יהודה ושומרון, קובץ כ"ט, מספר 1: אוניברסיטת אריאל, 2020, עמ' 99-67
- ^ 4.0 4.1 גלויה רקומה – "שנה טובה" – הישיבה הגדולה במאה שערים – המושבה העברית בית טולמא בעמק הארזים | קדם בית מכירות פומביות בע"מ, באתר www.kedem-auctions.com
- ^ ראה פרטים אודותיו: http://baderech.hjm.org.il/Mechkarim/He/SeelenfreundSalamon.pdf
- ^ 6.0 6.1 יצחק לנדברג, דאר היום, 25 פברואר 1930, עדות שלא נשמעה במשפט העונשין הקיבוציים של מחריבי מוצא , באתר www.nli.org.il
- ^ "טבע וארץ" טבת תשנ"ד. חוברת 263 הוצאת החברה להגנת הטבע ינואר 1994
38522627בית טולמא