בישופות אאוגסבורג
 | |
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| ישות קודמת |
 דוכסות שוואביה |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} נסיכות הבוחר מבוואריה |
הנסיכות-בישופות של אאוגסבורג (בגרמנית: Fürstbistum Augsburg; Hochstift Augsburg) הייתה אחת מהנסיכויות-בישופויות של האימפריה הרומית ה"קדושה", והשתייכה לחוג השוואבי. אין לבלבל אותה עם הבישופות הגדולה יותר של אאוגסבורג, שעליה הפעיל הנסיך-הבישוף סמכות רוחנית בלבד.
העיר אאוגסבורג עצמה, לאחר שזכתה למעמד קיסרי חופשי, הייתה ישות נפרדת ובלתי תלויה מבחינה חוקתית ופוליטית מהנסיכות-בישופות בעל אותו השם. הנסיכות-בישופות כיסתה כ-2,365 קמ"ר והיו בה כ-100,000 תושבים בזמן שסופחה לבוואריה במהלך החילון הגרמני.[1]
היסטוריה
תקופת ימי הביניים
שום דבר אותנטי אינו ידוע על ההיסטוריה של כנסיית אאוגסבורג במהלך מאות השנים שאחרי התמוטטות השלטון הרומאי בגרמניה וסערת נדידת העמים, אך היא שרדה. נכון ששני קטלוגים של הבישופים של אאוגסבורג, המתוארכים למאות ה-11 וה-12, מזכירים כמה בישופים של תקופה פרימיטיבית זו, אבל הראשון שהתיעוד שלהם זכה לאישור היסטורי בלתי ניתוק הוא ויקטרפ (או ויקפרט), שהיה בישוף בערך ב-739 או 768. הוא השתתף במספר סינודים שכינס בוניפציוס ה"קדוש" בגרמניה; יחד עם מגנוס מפיסן, הקים את מנזר פיסן; ועם בוניפציוס ה"קדוש", הקדיש את המנזר ב-Benediktbeuern.[2]
תחת ה"קדוש" ויקטרפ או יורשו, טאצו (או טצו), שעליו ידוע מעט, הוקמו מנזרים רבים, למשל המנזרים ווסוברון, אלוואנגן, פולינג ואוטובוירן. באותה תקופה, גם המועצה, שעד כה הייתה סופרגנית לפטריארכיית אקוויליה, הוצבה בין המושבים הסופרגנים של הארכיבישוף של מיינץ שזה עתה נוסדה (746). סימפרט ה"קדוש" (סביבות 810), עד כה אב המנזר של מורבאך, וקרוב משפחתו של קרל הגדול, שיפץ כנסיות ומנזרים רבים שהושמדו במלחמות הפרנקים והבווארים, ובמהלך פלישות האווארים; הוא בנה את הקתדרלה הראשונה של אאוגסבורג; והשיג מהקיסר קרל הגדול הגדרה מדויקת של גבולות הדיוקסיה שלו. תחום השיפוט שלו השתרע באותה תקופה מהאילר מזרחה על הלך, מצפון לדנובה ועד לאלב, ודרומה עד שלוחות האלפים. יתרה מזאת, אחוזות וכפרים שונים בעמק הדנובה ובטירול השתייכו לדיוקסיה.
בין הבישופים של התקופה הבאה בולטים במיוחד כמה מהם, אם בשל התפקידים שמילאו באימפריה, ואם בשל כישוריהם האישיים; כך ויטגר, הקנצלר והארכיפלון של לודוויג הגרמני; אדאלברו (887–910), משושלת הרוזנים של דילינגן, איש סודו וידידו של הקיסר ארנולף, שהפקיד בידי אדלברו את חינוכו של בנו, המלך הגרמני לודוויג הילד, בולט בזכות נדיבות המנזרים. הכס של אוגסבורג הגיע לתקופת הפאר הגדול ביותר שלו תחת אולריך ה"קדוש" (923-973). הוא ביקש לשפר את מצבם המוסרי והחברתי הנמוך של הכמורה על ידי רפורמה של בתי ספר קיימים והקמתם של בתי ספר חדשים. הוא פרנס את העניים, ובנה מחדש כנסיות ומנזרים שנרקבו. במהלך פלישת ההונגרים והמצור על אאוגסבורג (955), הוא שמר על אומץ לב האזרחים, אילץ את ההונגרים לסגת, ותרם רבות לניצחון המכריע על לכפלד (955). הוא בנה כנסיות לכבוד סנט אפרה וסנט יוחנן, הקים את מנזר סטפנוס ה"קדוש" עבור נזירות בנדיקטיניות. הצלחתו נבעה במידה רבה מהדוגמה שהוא הציב לכמורה והדיוקסיה שלו.[3]
הבישופות סבלה רבות במהלך כהונתו של יורשו, היינריך הראשון (973–982), שכן הוא התייצב לצד אויביו של הקיסר אוטו השני, ונשאר מספר חודשים בכלא. לאחר שחרורו ויתר על דעותיו הקודמות והוריש לכנסייתו את רכושו בגייזנהאוזן. הבישופות זכתה לפאר גדול תחת הבישוף ברונו (1006–1020), אחיו של הקיסר היינריך השני; הוא שיקם מספר מנזרים הרוסים, הקים את הכנסייה והקולג' של מאוריציוס ה"קדוש", הציב נזירים בנדיקטינים בכנסיית המכללה של סנט עפרה, והוסיף לנכסים האפיסקופליים באמצעות מתנת הירושה שלו את שטראובינג. תחת היינריך השני מאאוגסבורג (1047–1063), האפוטרופוס של היינריך הרביעי, הבטיחה הדיוקסיה את זכות המטבעה והועשרה בתרומות רבות; תחת אמבריקו (או אמריך, 1063–1077) נחנכה הקתדרלה (1065) ונבנו הקנוניקה והכנסייה של פטרוס ה"קדוש" וה"קדוש" פליסיטאס.
במהלך השנים האחרונות לכהונתו, במריבה של הקיסר היינריך הרביעי עם האפיפיור, נעמד אמבריקו לצד הקיסר ונכנע רק באופן זמני לשליח האפיפיור. המאבק נמשך תחת יורשיו; ארבעה אנטי-בישופים מונו בניגוד לזיגפריד השני (1077–1096). הרמן, רוזן וובורג (1096 או 1097–1132) תמך בבגידה ובעורמה בטענתו ללשלטון, רדף באלימות את אב המנזר מסנט עפרה וגירש אותו מהעיר. רק לאחר סיום קונקורדט וורמס (1122) השיג הרמן את אישור האפיפיור והקלה מנידוי. הפרעות הפוליטיות שנבעו מהמחלוקות בין האפיפיורים לקיסרי גרמניה הגיבו על כנסיית אאוגסבורג.
היו תקופות מנוחה קצרות, שבמהלכן קיבלו חיי הכנסייה דחיפה קדימה, כמו, למשל, תחת הבישוף ולתר השני רוזן הפלטינט פון דילינגן (1133–1152), שתחתיו התגבשו שוב נכסי הדיוקסיה והתרחבו תחת יורשו אודלסקאלק (1184–1202), שהציב בטקס רב את עצמותיו של סנט אולריך שהתגלו לאחרונה בכנסייה החדשה של סנט אולריך ואפרה. ימי השלום הללו התחלפו בתקופות של סכסוך שאליהם נגררו הבישופים של אאוגסבורג, לעיתים קרובות בניגוד לרצונם, בתפקידם כנסיכי האימפריה, וחיי הכנסייה סבלו בהתאם. תחת זיבוטו פון לכפלד (1227–1247) הוקמו לראשונה באאוגסבורג מנזרים של המנדיקנטים החדשים שנוסדו.
סיבות נוספות לסכסוך היו הבעיות שהתעוררו בין הבישופים של אאוגסבורג לשלטונות העיר. במהלך המאבקים בין האפיפיורים והקיסרים, אאוגסבורג, כמו ערים גדולות אחרות בכל חלקה הגדול של גרמניה, השיגה עושר עצום, הודות לפעילות התעשייתית והמסחרית של האזרחים. מעת לעת נעשו מאמצים להגביל ככל האפשר את זכויות האזרח העתיקות של הבישופים ומנהליהם, ואף לבטלן לחלוטין. ממצב של חוסר שביעות רצון עברו האזרחים לאלימות גלויה תחת הבישוף הרטמן פון דילינגן (1248–1286), וגרפו מהבישופים חירויות ויתרונות עירוניים רבים. מקרה אופייני הוא אישורו של מלך גרמניה רודולף הראשון בדיאט הקיסרי שהתקיים באאוגסבורג (1276) על ה-"Stadtbuch", או המרשם העירוני, המכיל את המנהגים העתיקים, הזכויות האפיסקופליות והמוניציפליות וכו', המפורטים בפירוט; באותה הזדמנות אאוגסבורג הוכרה כעיר קיסרית חופשית. הרטמן הוריש לכנסיית אאוגסבורג את הירושה שלו, כולל העיירה והטירה דילינגן. שלום שרר תחת הבישופים הבאים, מהם רכש פרידריך הראשון (1309–1331) עבורו את הטירה ואת מעוז פיסן; אולריך השני משנג (1331–1337), ואחיו היינריך השלישי משנג (1337–1348) נשארו נאמנים לקיסר לודוויג הבווארי; מרקווארד הראשון מראנדק (1348–1365), פדה שוב את הרכוש הממושכן של הדיוקסיה, ובזכותו של הקיסר קרל הרביעי נעשה הפטריארך של אקוויליה ב-1365.
מחלוקות חדשות בין הנסיך-הבישוף והעיר הקיסרית החופשית התעוררו תחת שלטון בורקהרד פון אלרבך (1373–1404), שמינויו התאפיין במחלוקת קשה שצמחה בעקבות הפלת הפטריצייה, או ממשלת האצולה, ועליית הכוח המוניציפלי של בתי המלאכה או הגילדות. נרגזים מתמיכתו של בורקהרד באצולה במאבקם עם הערים השוואביות, תושבי אאוגסבורג שדדו את בתי הקנונים, גירשו חלק מאנשי הדת מהעיר (1381), הרסו, לאחר מרווח קצר של הפוגה (1388), את המעוז האפיסקופלי, הדיקן והמטבעה, והפכו כמעט עצמאים לחלוטין מהבישוף. בורקהרד המשיך במרץ רב-נגד הכפירה של הוויקליפיטים שזכו לדריסת רגל באאוגסבורג ודן להעלאה על המוקד חמישה אנשים שסירבו להתכחש לאמונתם.
לאחר מותו של אברהרד השני (1404–1413), התעוררה מריבה ב-1413 מכיוון שהעיר אאוגסבורג סירבה להכיר בבישוף החוקי, אנזלם פון ננינגן (1413–1423), ומינתה כאופוזיציה את פרידריך פון גראפניק שמונה על ידי הקיסר זיגיסמונד. בעיה זו הוסדרה על ידי האפיפיור מרטינוס החמישי, אשר הכריח את שני הבישופים להתפטר, ובסמכותו החליף אותם בפטר פון שאונברג, קנון של במברג ווירצבורג (1423–1469). פטר ניחן על ידי האפיפיור ביכולות יוצאות דופן, הפך לקרדינל ולשליח לכל גרמניה. הוא פעל בקנאות ובמרץ למען הרפורמה של הדיוקסיה שלו, ערך סינודים וערך ביקורים אפיסקופליים כדי להעלות את החיים המוסריים והאינטלקטואלים הדקדנטיים של הכמורה; הוא החזיר את המשמעת וחידש את הפאר של מנזרים רבים, כנסיות ומועצות כנסיות. הוא השלים את בנייתה מחדש של הקתדרלה בסגנון גותי, קידש אותה ב-1431 ובשנת 1457 הניח את אבן הפינה של הכנסייה החדשה של אולריך ואפרה.
כמרים בכירים מוצלחים ניהלו את הרפורמה של הדיוקסיה בדאגה וקנאות לא פחות. ביניהם היו יוהאן השני, רוזן ורנדנברג (1469–1486), מורה לבנו של הקיסר, לאחר מכן הקיסר מקסימיליאן הראשון, שכינס סינוד בדילינגן, ועודד את אמנות הדפוס שהומצאה לאחרונה; פרידריך פון צולרן (1486–1505) תלמידו של הדרשן הגדול גייר מקייסרברג, ומייסד מכללה בדילינגן, שערך סינוד באותה עיר, קידם את הדפסת ספרי הליטורגיה והעשיר מאוד את רכושה של הדיוקסיה; היינריך הרביעי מליכטנאו (1505–1517), ידיד גדול ומיטיב של מנזרים ושל עניים, ופטרון האמנויות והמדעים.
במהלך כהונתם של הבישופים הללו, רכשה אאוגסבורג, באמצעות תעשיית אזרחיה, מסחר עולמי. כמה מבני משפחותיה, למשל הפוגרים והוולרים, היו הסוחרים הגדולים ביותר בזמנם; הם הלוו סכומי כסף גדולים לקיסרים ולנסיכים של גרמניה, ניהלו את המפעלים הפיננסיים של האפיפיור, ואף הרחיבו את פעילותם ליבשת אמריקה שהתגלתה לאחרונה. בין אזרחי אאוגסבורג המפורסמים באותה תקופה בספרות ובאמנות היו ההומניסט קונרד פיטינגר; האחים ברנרד וקונרד אדלמן פון אדלמנספלדן; מתאוס לאנג פון וולנבורג, מזכירו של הקיסר פרידריך השלישי, ולאחר מכן הקרדינל והארכיבישוף של זלצבורג; הציירים הנכבדים הנס הולביין האב, בורגקמאיר ואחרים. עם זאת, יחד עם העושר באה רוח של חומרנות וקפדנות. גאווה ועידון-על של התרבות היוו את הקרקע המוצקה שבה מצאה המהפכה הדתית הממשמשת ובאה תמיכה בשפע.
תקופת הרפורמציה
הרפורמציה הביאה אסון על מחוז אאוגסבורג, שהשתרע הרבה מעבר לשטח הנסיכות-בישופות של אאוגסבורג ושעליה הפעיל הבישוף סמכות רוחנית בלבד. המחוז כלל 1,050 קהילות עם יותר מ-500,000 תושבים. מלבד מועצת הקתדרלה, הוא התהדר בשמונה קרנות קולגיאליות, ארבעים ושישה מנזרים לגברים ושלושים ושמונה מנזרים לנשים. מרטין לותר, שזומן להצדיק את עצמו בנוכחות האפיפיור לפני הדיאט הקיסרי באאוגסבורג (1518), מצא חסידים נלהבים בדיוקסיה זו בקרב הכמורה החילונית והרגילה, אך במיוחד בקרב הכרמליתים, שבמנזר אנה ה"קדושה" שלהם הוא התגורר; הוא מצא חן גם בקרב חברי מועצת העיר, הבורגנים והסוחרים. הבישוף כריסטוף פון שטאדיון (1517–1543) עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הפצת התורות שלו; הוא קרא לדוכן הקתדרלה אנשים מלומדים, בין היתר אורבנוס ריגיוס, אשר, עם זאת, עבר במהרה אל מרטין לותר; הוא כינס סינוד בדילינגן, שבו נאסר לקרוא את כתביו של לותר; הוא פרסם בכל המחוזות שלו את בולת האפיפיור לאו העשירי (1520) נגד לותר; הוא אסר על הכרמליתים, שהפיצו את הדוקטרינה החדשה, להטיף; הוא הזהיר את השופטים של אאוגסבורג, ממינגן ומקומות אחרים שלא לסבול את הרפורמים, והוא נקט באמצעים דומים אחרים.
למרות כל זאת, ידם של חסידי לותר הייתה על העליונה במועצת העיר, והקל עליהם העובדה שאאוגסבורג, בהיותה עיר קיסרית חופשית, הייתה עצמאית לחלוטין מהנסיך-הבישוף. עד שנת 1524 בוטלו באאוגסבורג שימושים כנסייתיים קתוליים שונים, בעיקר קיום ימי צום. הכמרים הכופרים, שרבים מהם, בדוגמת לותר, לקחו נשים, נתמכו על ידי מועצת העיר, ומהקתולים נשללה מהזכות להטיף. במהלך מלחמת האיכרים הגרמניים נהרסו מנזרים, מוסדות וטירות רבים.
בין 1524 ל-1573 הייתה נוכחות אנבטיסטית משמעותית באאוגסבורג. זה היה המקום שבו התקיים בסינוד ה"קדושים" בסוף אוגוסט 1527, מפגש בינלאומי של נציגים מקבוצות אנבפטיסטיות שונות. רוב המשתתפים מתו כקדושים לעדתם תוך זמן קצר.
בדיאט של אוגסבורג בשנת 1530, שבה נמסר לקיסר מה שנקרא "Confessio Augustana" בקפלה של הארמון האפיסקופלי, הוציא הקיסר צו שלפיו יש לבטל את כל החידושים, והקתולים החזירו את זכויותיהם ורכושם.
אולם מועצת העיר התייצבה באופוזיציה, הזכירה (1531) את המטיפים הפרוטסטנטים שהוגלו, דיכאה שירותים קתוליים בכל הכנסיות מלבד הקתדרלה (1534), ובשנת 1537 הצטרפו לליגה השמאלקלדית. בתחילת שנה זו ניתן צו של המועצה האוסר בכל מקום על חגיגת המיסה, ההטפה וכל הטקסים הכנסייתיים, ונותנת לכמורה הקתולית את החלופה לרשום את עצמם מחדש כאזרחים או לעזוב את העיר. רוב מכריע של אנשי דת חילונים ורגילים כאחד בחר בגירוש; הבישוף נסוג עם מועצת הקתדרלה לדילינגן, ומשם פנה לאפיפיור ולקיסר פנייה לתיקון תלונותיו. בעיר אאוגסבורג נתפסו הכנסיות הקתוליות על ידי מטיפים לותרנים וצווינגליאנים; בפקודת המועצה הוסרו תמונות, וביוזמתם של בוקר ואחרים באה סערה מחפירה של איקונוקלאם עממי, שהביאה להרס של מונומנטים מרהיבים רבים של אמנות ועתיקות.
חוסר הסובלנות הגדול ביותר הופעל כלפי הקתולים שנשארו בעיר הקיסרית החופשית; בתי הספר שלהם פורקו; ההורים נאלצו לשלוח את ילדיהם למוסדות לותרניים; אפילו היה אסור לשמוע מיסה מחוץ לעיר תחת עונשים חמורים. תחת אוטו טרוכסס פון ולדבורג (1543–1573) נרשמו סימנים ראשונים לשיפור ביחס לקתולים. עם פרוץ פעולות האיבה (1546) בין הקיסר לליגה השמאלקלדית, אאוגסבורג, כחברה בליגה, נטלה נשק נגד קרל החמישי, והבישוף אוטו שדד את פיסן, והחרים כמעט את כל שאר רכושה של הדיוקסיה.
אולם לאחר הניצחון במילברג (1547), צעדו הכוחות הקיסריים נגד אאוגסבורג, והעיר נאלצה להתחנן לרחמים, למסור 12 יחידות ארטילריה, לשלם קנס, להחזיר את מספר הכנסיות הגדול יותר לקתולים ולהחזיר את הוצאות הדיוקסיה ואנשי הדת בגין רכוש שהוחרם. בשנת 1547 חזר הבישוף, אוטו פון טרוכסס, שבינתיים מונה כקרדינל, לעיר עם מועצת הקתדרלה, ואחריו זמן קצר לאחר מכן הקיסר. בדיאט שהתקיים באאוגסבורג בשנת 1548 הוסדר מה שנקרא "הסדר אאוגסבורג זמני". לאחר כיבוש זמני של העיר ודיכוי השירותים הקתוליים על ידי הנסיך מוריץ מסקסוניה (1551), נחתם "השלום הדתי של אוגסבורג" בדיאט של 1555; אחריה באה תקופה ארוכה של שלום.
הפרעות הרפורמציה היו הרות אסון בתוצאותיהן ברחבי הבישופות ובארצות הסמוכות מאשר בתחומי אאוגסבורג. לפיכך, לאחר שיבושים רבים ושחזורים זמניים של הדת הקתולית, הפרוטסטנטים סוף סוף השיגו את ידם על העליונה בווירטמברג, אוטינגן, נויבורג, הערים הקיסרות החופשיות של נורדלינגן, ממינגן, קאופבורן, דינקלסבול, דונאוורת, אולם ובמקומות אחרים. בסך הכל, במהלך שנות מלחמת הדת הללו הפסידה מחוז אאוגסבורג לרפורמציה כ-250 קהילות, 24 מנזרים ויותר מ-500 יתרונות. למרות שהמהפך הדתי הביא עמו אובדן גדול של רכוש עולמי, הוא לא היה חסר השפעה מועילה על החיים הדתיים של הדיוקסיה.
הבישוף כריסטופר פון שטאדיון, בעודו ניסה להגן על הקתוליות מפני חדירות הרפורמציה, ביקש לחזק ולהחיות את המשמעת הכנסייתית, אשר התרופפה בקרב הכמורה החילונית והרגילה כאחד. עבודה זו בוצעה ביתר שאת על ידי הבישוף אוטו טרוכסס, שהשיג רפורמה נגדית פורה. בביקורים תכופים הוא ביקש להכיר את הרעות הקיימות, ובאמצעות סינודים דיוקזיים ואכיפה נמרצת של אמצעים נגד אנשי דת בורים ומרושעים, חילונים וסדירים, הוא השתדל לתקן תנאים אלה. הוא קידם את מטרת החינוך על ידי הקמת בתי ספר; הוא זימן את הישועים לדיוקסיה שלו, בין היתר פטרוס קניזיוס, אשר משנת 1549, שימש בתפקיד מטיף הקתדרלה, המוודה והקטכיסט, הפעיל שירות פורה ויעיל להפליא. בשנת 1549, ייסד הבישוף אוטו בדילינגן בית מדרש להכשרת כמרים, קיבל מהאפיפיור (1554) צו המעלה אותו לדרגת אוניברסיטה, ובשנת 1564 נתן את הכיוון של האוניברסיטה החדשה לישועים, עבורו הוא בנה קולג' בדילינגן. הודות לעמלו הבלתי נלאים ושל קניזיוס חלקים גדולים בהרבה מהדיוקסיה לא אבדו לכנסייה.
תחת יורשיו המיידיים של אוטו התקדמה במהירות התחייה שהונהגה על ידו, וגובשו תקנות מצוינות רבות. תחת מרקוורד השני פון ברג (1575–1591) נוסדה בדילינגן פנימייה אפיפיפית (אלומנוטוס), קולג'ים הוקמו על ידי הישועים בלנדסברג, ובעזרת השפע של משפחת פוגר, באאוגסבורג (1580). היינריך פון קנורינגן, שהתמנה לבישוף בגיל מוקדם של עשרים ושמונה, גילה עניין מיוחד באוניברסיטה ובסמינר של דילינגן, את שניהם העשיר בהקדשים רבים; הוא כינס כמה סינודים, המיר את וולפגנג, דוכס נויבורג, לקתוליות, ובמהלך כהונתו הארוכה (1598–1646) פייס ערים וקהילה פרוטסטנטיות רבות עם הכנסייה הקתולית, תוך סיוע מסוים של הישועים, שעבורם ייסד מפעלים בנויבורג, ממינגן וקאופבורן.
באמצעות צו ההשבה של הקיסר פרדיננד השני (1629), שהוצא לפועל במרץ ואפילו בכוח מדי על ידי הבישוף, מלחמת שלושים השנים השיגה לראשונה שיקום כמעט מוחלט של רכושה לשעבר של דיוקסיית אאוגסבורג. כיבוש אאוגסבורג על ידי גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה (1632) החזיר זמנית את מאזן הכוחות לפרוטסטנטים. עד הקלה על העיר על ידי חיילים אימפריאליים (1635), הקתולים נלחצו קשות ונאלצו לוותר על כל מה שהרוויחו באמצעות צו ההשבה. לבסוף, חוזה וסטפאליה (1648) קבע שוויון בין קתולים לפרוטסטנטים, ואחריו הגיעה תקופה ארוכה של שלום פנימי.
בשל ההפסדים שספגה הבישופות בשל האמנה, הונחה מחאה חגיגית בפני הכנסייה הקיסרית על ידי הבישוף זיגיסמונד פרנץ, ארכידוכס אוסטריה (1646–1665). בישוף זה, בשל נעוריו, שלט בדיוקסיה באמצעות מנהלים, ולאחר מכן התפטר מתפקידו. יורשו, יוהאן כריסטופר פון פרייברג (1665–1690), היה מעוניין במיוחד לחסל את נטל החובות הכבד שנשא הפרק, אך בכל זאת היה נדיב כלפי כנסיות ומנזרים. יורשו, אלכסנדר זיגיסמונד (1690–1737), בנו של פיליפ וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ, שמר על טוהר הדוקטרינה בספרי ליטורגיים ובספרי תפילה. יוהאן פרידריך פון שטאופנברג (1737–1740) ייסד את הסמינר של מירסברי והנהיג שליחות בקרב העם. יוזף, רוזו הסן-דרמשטאדט (1740–1768) הוציא בטקס מרשים את עצמותיו של אולריך ה"קדוש" והנהיג חקירה על חייה של כרסנטיה הס מקאופבורן, שמתה כקדושה. קלמנס ונצלאוס, נסיך סקסוניה ופולין (1768–1812) קבע מספר רב של תקנות משמעת מצוינות, ונקט באמצעים לביצוען; לאחר דיכוי אגודת ישו הוא העניק לחבריה הגנה ותעסוקה בדיוקסיה שלו; הוא התנגד נמרצת לרציונליזם ולבגידה שהתפשטו במהירות, וזכה לכבוד בביקורו של האפיפיור פיוס השישי (1782).
המהפכה הצרפתית והחילון
במהלך שלטונו החל המהפך העולמי שחולל על ידי המהפכה הצרפתית. המהלך נועד לשים קץ לכוחה החילוני של הכנסייה בגרמניה, ולהביא בין השאר לביטול כוחה של אאוגסבורג כנסיכות קיסרית. בשנת 1802, על ידי המשלחת של הדיאט הקיסרי התמידי ("Reichsdeputationsrezess") נמסר שטחה של דיוקסיית אאוגסבורג לנסיכות הבוחר מבוואריה, שהשתלטה עליו ב-1 בדצמבר 1802.
מועצת הקתדרלה, יחד עם ארבעים קנוניקטים, ארבעים ואחת אחוזות כנסייה, תשעה קולג'ים, עשרים וחמישה מנזרים, שלושים וארבעה מנזרים של המנדיקנטים ושני מנזרים היו הקורבנות של מעשה חילון זה. בשל התנהלותם הלא מתחשבת של הנציבים שמונו על ידי השר הבווארי, מונטגלאס, הושמדו אוצרות אמנות, ספרים יקרי ערך ומסמכים רבים. במשך חמש שנים לאחר מותו של הנסיך-בישוף האחרון (1812) נותר כס הבישופות פנוי; חלקי הבישופות השוכנים מחוץ לבוואריה הופרדו ממנה וסופחו לדיוקסיות אחרות. רק בשנת 1817, שיחזר הקונקורדט בין הכס ה"קדוש" לממשלת בוואריה את דיוקסיית אאוגסבורג והפך אותה למטרופוליטן של מינכן – פרייסינג. בשנת 1821 הוגדל השטח הכפוף לסמכות הכנסייתית של אוגסבורג על ידי הוספת חלקים מדיוקסיית קונסטנץ, ולאחר מכן הוגדרו הגבולות הנוכחיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Gerhard Köbler, Historisches Lexikon der Deutschen Länder: die deutschen Territorien vom Mittelalter bis zur Gegenwart, 2007 revised edition, p. 31.
- ^ Lins, Joseph. "Augsburg." The Catholic Encyclopedia Vol. 2. New York: Robert Appleton Company, 1907. 22 August 2021
- ^ Schmid, Ulrich. "St. Ulrich." The Catholic Encyclopedia Vol. 15. New York: Robert Appleton Company, 1912. 22 August 2021
