בארה של מרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בבאר מים נסית שלוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני, בזכותה של מרים הנביאה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בארה של מרים (פירושונים).

בארה של מרים היא באר מים נסית שלוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני, בזכותה של מרים הנביאה.

שירת הבאר

שירת הבאר

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת;

עֲלִי בְאֵר - עֱנוּ לָהּ:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם

וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:

ספר במדבר, פרק כ"א, פסוקים י"ז-כ'

שירת הבאר היא אחת מהשירות המופיעות בתורה, שירת הבאר מופיעה בפרשת חקת, מיד לאחר סיפור נחש הנחושת.

על פי פשוטו של מקרא השירה הזו היא איננה קשורה כלל לבארה של מרים, אלא לבאר שמשה ואהרון (=נדיבי העם) חפרו על ידי הכאת המקל (=במחוקק במשענותם). זמן השירה היה בסוף ארבעים שנה שבני ישראל היו במדבר לאחר שעזבו את נחל ארנון. לפי הפשט השיר מסתיים במילים במחוקק במשענותם, המשך המקרא מדבר על מסעות בני ישראל.

על פי המדרש[1] (הובא בפרשנות רש"י) מדובר על בארה של מרים שהייתה בדרך נס מלווה אתם כל זמן שהותם במדבר, ולאחר יציאתם מנחל ארנון סחפה הבאר את פגרי לוחמי האמורי (לאחר שתכננו מארב - שנכשל על ידי מחיצתם בין שני הרים). לפרשנות זו השיר מסתיים במילים ונשקפה על פני הישימון. שאותה באר המשיכה ללוות את עם ישראל עד שנגנזה בים כנרת.

במדרש

על פי חז"ל במסכת אבות הבאר נמנית עם עשרה דברים שנבראו בסיום בריאת העולם:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.

ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: ”ופי הבאר - בארה של מרים שהייתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כ"א) עלי באר - ענו לה.”

בתלמוד הבבלי מסופר כי במשך חייה של מרים, הרוותה הבאר את צימאונם של בני ישראל ההולכים במדבר. עם מותה של מרים פסקה הבאר מלנבוע:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה; מתה מרים - נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן.

במקום אחר בתלמוד תולים את שלושת נסי המדבר במעשיו של אברהם, ואת בארה של מרים בכך שאמר "יוקח נא מעט מים", על פי דברי הפסוק "באר חפרוה שרים"[3].

בחז"ל[4] מסופר שכל טעם שרצו לטעום במים של הבאר, היו טועמים: ”רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: בְּטוֹבַת הַבְּאֵר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמְרוּ לוֹ (ליתרו): הַבְּאֵר הַזֶּה שֶׁנָּתַן לָנוּ הַמָּקוֹם, אָנוּ טוֹעֲמִין בּוֹ טַעַם יַיִן יָשָׁן, טַעַם יַיִן חָדָשׁ, טַעַם חָלָב, טַעַם דְּבַשׁ, טַעַם כָּל הַמַּמְתָּקִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר "טוֹבָה", "הַטּוֹבָה", "כָּל הַטּוֹבָה", "עַל כָּל הַטּוֹבָה"”

אופי הבאר

רש"י בפירושו במקום מסביר מדוע סירבה הבאר לתת מים לאחר מות מרים:

סלע, וזבין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה מרים.

דהיינו, הבאר הייתה בעצם סלע שנבעו ממנו מים, והיה הסלע מתנהל עם בני ישראל במסעותם. משמתה מרים, הפסיקו המים לנבוע מן הסלע, והוא הסלע עליו הכה משה בפרשת "מי מריבה". למדים זאת מסמיכות המקרים של "ותמת שם מרים ... ולא היה מים לעדה לשתות". עם מותה של מרים נסתתמו המים. לאחר פרשת מי מריבה, ובזכותם של משה ואהרון, חזרה הבאר וסיפקה מים לבני ישראל עד כניסתם לארץ ישראל.

במקום אחר רש"י מרחיב מעט את תיאורו: ”באר - בארה של מרים - סלע שיצאו ממנו המים על ידי משה, ועגול כמין כברה היה, ומתגלגל עמהן כל מקום שהולכין.” (רש"י פסחים דף נד א) לפרשנות המהר"ל מפראג בדברי רש"י אין הכוונה שהסלע היה מתגלגל עמהם, כי אם כן מדובר בנס נוסף שלא נזכר, אלא הכוונה שבכל מקום שישראל הלכו, המים היו עולים והיה נוצר פתח באופן נסי הוא פי הבאר[5].

בספר התודעה לרב אליהו כיטוב ישנו תיאור ציורי של הבאר על פי המדרשים והפרשנים:

והיאך הייתה הבאר עשויה? דומה לסלע; מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה. עולה עמהם להרים ויורדת עמהם לגאיות. מקום שישראל שורין - היא שורה כנגדם, במקום גבוה (בחצר אהל מועד), כנגד פתחו של אהל מועד. נשיאי ישראל באים וסובבים אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה 'עלי באר ענו לה - עלי באר!' והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד (מן הנשיאים) מושך (את המים) במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו. ואשה שהייתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל, הייתה הולכת בספינה; - והמים היו יוצאים חוץ למחנה ומקיפים פיסא (רצועת קרקע) גדולה, ומגדלים מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף[6].

בציורי בית הכנסת בדורה אירופוס נכלל גם ציור של בארה של מרים, שבמרכזו הבאר וממנה יוצאים נחלים לאוהלי שנים עשר השבטים.

גניזת הבאר

בתלמוד הירושלמי ובויקרא רבה מובאת הדעה כי באר מרים נגנזה בתוך ים כנרת. על הפסוק "ונשקפה על פני הישימון" (במדבר כא), אומר התלמוד: ”אמר רבי חייה בר בא: כל מי שהוא עולה להר הישימון וראה כמין כברה קטנה בים טיבריא זו היא בארה של מרים” (תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק י"ב, הלכה ג').[7]בהמשך שם נאמר כי הבאר מכוונת כנגד שערי בתי הכנסת העתיקים של טבריה. בבבלי, לעומת זאת, כתוב שבאר מרים מצויה בים התיכון, סמוך להר הכרמל: ”אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים - יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ה עמוד א').

במדרש תנחומא (פרשת חקת סימן א') מסופר על מוכה צרעת ועיוור שירד לטבול במי מערה. נזדמנה לו שם באר מרים ונתרפא מיד לאחר הטבילה[8].

סיפור אחר המאוזכר בספר מתקופת הראשונים, מספר על חולה שחין:

מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, הלכה אשתו במוצ"ש לשאוב מים, ונתעכבה שעה אחת או שתי שעות. נעשה לה נס ונזדמן לה מי בארה של מרים ומילאה כדה מאותן המים. כיוון שבאת [=באה] אצל בעלה כעס עליה - אמר לה: היכן היית? והיא מרוב כעסה נפל כדה משכמה ונשבר. ונפלו טיפין על בשרו. בכל מקום שנגע בו מאותן הטיפין נתרפא. ועל דבר זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו, לפיכך צריך אדם שינהג עם אשתו בנחת רוח

בימי הביניים

המסורת, לפיה נגנזה הבאר בכנרת, נקוטה במיוחד אצל יהודי טבריה והגליל.

הרמ"א, רבי משה איסרלאש על השולחן ערוך מציין מנהג לשאוב מים מהבאר במוצאי שבתות ולשתות מהם, כיוון שקיימת אמונה כי בארה של מרים מתגלגלת בכל הבארות ויש למים אז סגולת מרפא[10].וציין שם "ולא ראיתי למנהג זה".

רבי חיים ויטאל, שזקף חלק גדול מתובנותיו בקבלה לשתייה מבארה של מרים בידי האר"י[11] ניסה לתאר את מיקומה המדויק:

"בלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה, באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים:"[12]

בעת המצור על טבריה בשנת 1742 הזכיר הרב חיים אבולעפיה את בארה של מרים בטבריה כרומזת אל השכינה אשר תגן על טבריה מפני סולימאן אל-עדאם[13].

בספרות באמנות היהודית ובתרבות העברית

בארה של מרים הייתה למקור השראה לסופרים ומשוררים עבריים. "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש" הוא השם שנתן ש"י עגנון לאחד מסיפוריו המוקדמים, שפורסם בשנת 1909 בעיתון "הפועל הצעיר"[14]. בסיפורו "בלבב ימים" מתאר עגנון את הבאר כאחת ממעלותיה של טבריה: "וים כנרת שהקדוש ברוך הוא מחבבו יותר מכל הימים מקיף אותה, ובארה של מרים גנוזה בתוך הים, וכבר גילה האר"י הקדוש זכרונו לברכה שהיא מרפאה את הנפש".

אורי צבי גרינברג, בשירו "בארה של מרים", שבספרו "רחובות הנהר", מדגיש את נסתרותה: ”אֵין יוֹדְעִים אֵי מְקוֹם בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם בַּכִּנֶּרֶת” וש. שלום, בשירו "באר מרים" מתאר את הבאר כמקור שפע נצחי[15].

בספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז" מסופר, על פי הספר "עשר צחצחות", על רבי יצחק אייזיק מקאלוב שבערב יום הכיפורים בין השמשות יצא עם אחד מחסידיו לנסיעה במרכבתו, ובאחד השדות נראתה רצועת מים צרה, במקום שבו מעולם לא נראו מים, והרבי פשט בגדיו וטבל בה, ולאחר מכן חזרו השניים לתפילה בבית הכנסת. כאשר שאל החסיד לפשר המעשה, השיב לו הרבי: "כשעוברת כאן פתאום בארהּ של מרים, למה אתה עומד ואינך טובל עמי בתוכה?"[16]

בארה של מרים מוזכרת בסיפורו של חיים נחמן ביאליק, "ספיח"[17], בסיפורו של יוסף חיים ברנר, "שכול וכישלון"[18]. בהרחבה מוזכר הסיפור ברומן של חיים באר, "לפני המקום"[19].

המושג בארה של מרים ניתן על ידי מספר מחברים כשם לספרם. הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי מי שהיה רבה של רמת גן, כתב ספר על פרשיות השבוע, וקרא לו "בארה של מרים". הרב מרדכי דוד נויגרשל כתב ביאור לספרו של מהר"ל מפראג, "באר הגולה", וקרא לביאורו "בארה של מרים".

"בארה של מרים" שימש גם לציון מקומות אחרים. המרחצאות מרינבד (בתרגום מילולי: "מרחצאות מרים") כונו בעברית "בארה של מרים"[20][21]. גם בנצרת יש באר המכונה "בארה של מרים"[22].

בגרסאות מודרניות להגדה של פסח, ובפרט בקהילות קונסרבטיביות, נהוג להוסיף בליל הסדר כוס מים צלולים - כוסה של מרים, לצד כוסו של אליהו, לזכר מפעלותיה של מרים ובמיוחד בארה הנסית[23].

הנצחה בחוצות ישראל

בארה של מרים הונצחה באתרים רבים בישראל, בניסוח מודרני לשמה - "באר מרים":

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מדרש רבה חקת כט באתר דעת
  2. ^ דברי התלמוד מבוססים על התוספתא מסכת סוטה יא א
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו עמוד ב'
  4. ^ מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ח ז'.
  5. ^ ספר דרך חיים - פרק ה משנה ו
  6. ^ תוספתא סוכה ג; במדבר רבה א; שם יט; תנחומא ישן חוקת; רש"י תהלים עח, טז
  7. ^ בדומה לזה גם בויקרא רבה, פרשה כ"ב, פסקה ד'.
  8. ^ גרסה דומה קיימת במדרש רבא, בשם רבי תנחומא, על מוכה שחין שטבל בכנרת ונזדמן לו במקרה בארה של מרים והחלים כולו מדרש רבה ויקרא פרשה כב פסקה ד
  9. ^ תשובות מהר"ם, מהדורת בלאך, ברלין תרנ"א, עמ' 312 בשם ספר הנחמני. ראו שם עמ' 311. וציין לכך י"מ תא שמע, 'בארה של מרים: גלגולי מנהג אשכנז בסעודה שלישית', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, תמוז תשמ"ה חוברת ג-ד, עמ' 265 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רצ"ט, סעיף י'. אמונה זו מוזכרת בכתבי הרמ"ע מפאנו - ספר גלגולי נשמות - אות מ, ובספר הכלבו
  11. ^ ספר "נגיד ומצווה" לרבי יעקב צמח, ספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת ח אות כא, ספר נהר שלום - דף לא עמוד א
    יוסף סטפנסקי, "דברי שירה לטבריה המעטירה", עת־מול 213, עמ' 16
  12. ^ שער הגלגולים - הקדמה לז
  13. ^ ש.א. הורודצקי, לקורות העליות, דבר, 17 במאי 1940
  14. ^ ש"י עגנון, בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש, הפועל הצעיר, 21 במאי 1909, המשך, המשך, המשך, המשך
  15. ^ ש. שלום, באר מרים, דבר, 3 באוקטובר 1958
  16. ^ מרטין בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, 2005, עמ' 279
  17. ^ חיים נחמן ביאליק, ספיח, בפרויקט בן-יהודה
  18. ^ יוסף חיים ברנר, שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן, בפרויקט בן-יהודה
  19. ^ חיים באר, לפני המקום, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 213-206
  20. ^ זיוה שמיר, חיים באר / לפני המקום - כי מעפר אתה ואל עפר תשוב, באתר e-mago
  21. ^ מכתמים, עברי אנכי, 22 בספטמבר 1886
  22. ^ עירית חיפה תסייע לפיתוח נצרת, דבר, 17 בינואר 1960
  23. ^ הגביע של מרים - מנהג לסדר משפחתי, באתר קולך, כוס מרים, אתר מדרשת אורנים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35806039בארה של מרים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בארה_של_מרים&oldid=2621083"