אתרי הנידונים האוסטרליים
 | |
| פורט ארתור (טסמניה) | |
| מדינה |
 אוסטרליה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2010, לפי קריטריונים 4, 6 | |
אתרי הנידונים האוסטרליים (אנגלית: Australian Convict Sites) הוא אתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי אונסק"ו בשנת 2010, ומורכב מ-11 אתרי עונשין לשעבר השוכנים באוסטרליה. האתרים הוקמו במאה ה-18 ובמאה ה-19 על ידי האימפריה הבריטית ברצועות החוף של סידני, טסמניה, נורפוק ופרימנטל. על פי אונסק"ו, אתרי העונשין מייצגים את "הדוגמה הטובה ביותר ששרדה לשינוע נידונים בקנה מידה גדול, ולהתרחבות הקולוניאלית של המעצמות האירופאיות באמצעות נוכחותם ועבודתם של הנידונים".
רקע היסטורי
מושבות העונשין שהוקמו במאות השנים האחרונות שימשו כתחליף לבתי סוהר, ובהן ריצו הנידונים את עונשם ובדרך כלל הם שימשו לעבודת כפייה. המדינות הקולוניאליות באירופה החלו בתחילת המאה ה-17 ביישום שיטת ענישה חדשה שסייעה להן במטרות ההתפשטות שלהן, ובה הגלו לצמיתות אסירים אל הקולוניות שלהם. ב-1717 חוקק הפרלמנט הבריטי את "חוק הפירטיות 1717", שלפיו הוגלו פושעים ל-13 המושבות שלה בצפון אמריקה. אף שההגליה למושבת עונשין הייתה אמורה להישמר לפשעים חמורים יחסית, בעקבות צורכי המושבות בכוח עבודה זול נשלחו גם כאלו שהורשעו בפשעים פחות חמורים, ולעיתים אף הוגלו יריבים פוליטיים. בעקבות פריצת מלחמת העצמאות של ארצות הברית הפסיקה אנגליה להגלות את פושעיה לשם, והחל מ-1778 שלחה אותם לאוסטרליה במקביל להקמתן ההדרגתית של מושבות עונשין רבות. הספינות הראשונות שנשלחו לאוסטרליה עגנו במפרץ ג'קסון.
בין 1787 ל-1868 הגיע מספר האסירים שהוגלו לאוסטרליה לשיא של 166,000 איש, והם נשלחו למיקומים רבים ביבשת. התושבים היחידים של אזורי אוסטרליה הפוריים באותה עת היו האבוריג'ינים, והם גורשו מאזורי מחייתם בהדרגה. המתיישבים הקולוניאלים היו צריכים להקים את כל התשתיות על מנת להמשיך לשהות באוסטרליה. 16% מהמוגלים בתקופה זו היו נשים, וידועים מקרים שבהם הוגלו ילדים, מאחר שלפי החוק ניתן היה להגלות ילד אם עבר את גיל 9. מערכת העונשין האוסטרלית הייתה מרובת מטרות. ראשית בפולמוס האירופי ביחס למשמעות החברתית של הגליית פושעים וביחס להתמודדות עם פשיעה באמצעות חינוך ומשמעת. הגליית האנשים אל הקולוניות החדשות נתפסה באנגליה כמענה הולם לבעיות החברתיות, וכך גם במדינות אחרות באירופה.
האסירים שהוגלו לאוסטרליה יועדו להיות מתיישבים ברגע שיסיימו לרצות את עונשן, ובשל המרחק הרב בין אוסטרליה לבין אנגליה רבים מתוכם העדיפו לא לחזור למולדתם. למערכת העונשין היו מרכיבים רבים: בתי כלא פתוחים וסגורים, תחנות עונשין לנשים וילדים, ולעיתים אף מגורים ביחד עם מתיישבים רגילים. תנאי המחיה בתחנות העונשין השונות היו נוקשים, ולצורך תחזוקתם היה צורך גם באנשי מנהלה, ימייה ומשמר. בתחנות העונשין שבהן נכלאו הפושעים המסוכנים ביותר היו בית סוהר שבו הונהגו עבודת כפייה מסוכנת, ענישה גופנית, ובידוד. ברוב האתרים היו בית סוהר וצינוק, אך אתרים כגון מכרות הפחם של חצי האי טסמן והאי נורפוק היו תחנות עונשין. הן נודעו לשמצה בנוקשות שלהן, שסייעה בהחדרת חשש מהגליה ובהפחתת הפשיעה באימפריה הבריטית. האסירים הועסקו בעבודות ציבוריות, כגון הקמת פורט ארתור בטסמניה והקמת הדרך הצפונית הגדולה הישנה שחיברה בין סידני לבין עמק האנטר בניו סאות' ויילס.
חלק מתחנות העונשין היו מיועדות עבור אסירים בדרגת סיכון נמוכה יחסית, ואלו שנשלחו אליהן הועסקו בפרויקטים פרטיים. נשים הועסקו בעיקר בייצור, כגון במפעל הנשים קסקיידס שהיה מפעל טקסטיל, ובמקרים אחרים הן שימשו כמשרתות. למרות השימוש החריג התחנות הללו עדיין היו בתי כלא עם מערכות ענישה ותגמול. אסירים שהפגינו התנהגות טובה זכו לעיתים לקיצור עונשם. הקמת מערכת העונשין האוסטרלית הייתה בעלת השפעה שלילית על האבוריג'ינים, ובסופו של דבר הובילה להגירה כפויה, מתיחות חברתית, מגפות ואובדן שטחי קרקע. מערכת העונשין המשיכה לפעול עד לפני מלחמת העולם השנייה, וזאת על אף הזמן הרב שחלף מאז ביטול ההגליה. בתחילת שנות ה-90 נסגר כלא פרימנטל, אחרון אתרי העונשין האוסטרליים. כיום משמשים אתרי העונשין השונים כפארקים, אתרי הנצחה ומוזיאונים.
אתרי הנידונים
טסמניה
- אחוזות וולמרס ובריקנדון: חוות חקלאיות אלו נבנו ליד לונגפורד שבטסמניה ב-1817, ובהם הועסקו אסירים על ידי המתיישבים בתמורה למזון וביגוד, בהתאם לחוזה עם הממשל הקולוניאלי. שתי החוות הוחזקו ברצף על ידי שישה דורות של אותה משפחה (ארצ'ר), החל מ-1820 ועד ימינו. החוות הוספו לרשימת אתרי המורשת הלאומית של אוסטרליה בנובמבר 2007, מאחר שהם הוגדרו כבעלי חשיבות לאומית רבה בגין הקשר ההדוק שלהם למערכת הקונסיגנציה של האסירים. באחוזת וולמרס נמצאים 18 מבנים, ובאחוזת בריקנדון קיימים 20 מבנים מסוגים שונים.
- מפעל הנשים קסקיידס: בית סוהר זה הוקם במושבת העונשין שבארץ ואן דימן, בה נמצא כיום החלק המערבי של בירת טסמניה הובארט. מטרת המפעל בעת פתיחתו ב-1828 הייתה להפריד בין הנשים לבין ההשפעות השליליות והפיתויים של הובארט, ובנוסף להגן על החברה מפני השפעתן הבלתי מוסרית והמשחיתה. למן תחילת הפעלתו ועד סגירתו ב-1856 שהו במפעל כ-25,000 נשים, והוא הוצג על ידי ממשלת בריטניה כסמל לשאיפתה להיאבק בפשיעה וליישם את מדיניותה הקולוניאלית. מיקומו הגאוגרפי של המפעל היה באזור ביצתי ומבודד, והיו בו גם בית חולים ומרפאה. המפעל הוא מפעל הנשים היחיד שבו נותרו מספיק שרידים המסייעים להבין כיצד בדיוק נראו מפעלי נשים. כיום משמש המפעל כמוזיאון הכולל שלוש מתוך חמש החצרות המקוריות חצרות אלו הן אזורי כליאה המוקפים על ידי חומות גבוהות, וגודל החצרות הוא 42 על 60 מטרים. האוסף הארכאולוגי של האתר כולל כ-2,000 מוצגים. המפעל מנוהל על ידי רשות ניהול האתר ההיסטורי פורט ארתור.
- האתר ההיסטורי מכרות הפחם: אתר זה היה במשך 15 שנים (1833–1848) תחנת עונשין ובאותה עת גם מכרה הפחם הפעיל הראשון של ארץ ואן-דימן. אף שהפעלת המכרה על ידי הממשלה נפסקה, כריית הפחם נמשכה עד שנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי מפעיל פרטי שהשתמש גם הוא באסירים. לאחר מכן ננטש המכרה ולא נעשה בו שימוש נוסף. כיום כולל האתר את שרידי מגורי האסירים, אנשי המנהלה והצבא, מחצבה, תשתית התחבורה של המחנה, וארבעה ראשי בורות כרייה (pitheads).
- תחנת המבחן דרלינגטון שכנה בצפון האי ההררי מריה, הממוקם מול חופה המזרחי של טסמניה. התחנה פעלה בין 1825 ל-1832 כמושבת עונשין, ובין 1842 ל-1850 שימשה כתחנת מבחן. התחנה הייתה מקום כליאה עם תנאים קשים, ושיקום האסירים שנכלאו בה נעשה באמצעות עבודה מחוץ לכותלי הכלא, כגון במחצבות אבן גיר. התחנה מורכבת מקסרקטינים אחדים שנבנו מסביב לחצר מרכזית בצורת האות האנגלית U, ובנוסף להם מספר מבנים מנהליים. מבנים ובניינים אחדים מתקופה זו שרדו ללא פגע, אך מבנים אחדים נחרבו כמעט לחלוטין. בין 1825 ל-1850 נכלאו במקום אסירים פוליטיים, ולאורך כל תקופת פעילות התחנה נכלאו האסירים המסוכנים ביותר בתנאי בידוד. לאחר סגירת תחנת המבחן שימשו המבנים כחווה חקלאית, מפעל לייצור סיד, וכיום כפארק.
- פורט ארתור היא כיום עיירה קטנה עם נמל ים, הממוקמת במפרץ קרנרבון במרחק 60 קילומטרים דרומית-מזרחית לבירת טסמניה הובארט. תחנת עונשין זו פעלה בין 1830 ל-1877, ותנאי השהייה בה כללו עבודת כפייה מסוכנת, ענישה גופנית ומעקב צמוד אחר האסירים. האסירים הועסקו במספר מקומות כגון מספנות הנמל, מחצבות, וטחנת מים שהופעלה בכח ידני. בעיירה נמצאים שרידיהם של עשרות מבנים אזרחיים וצבאיים, וכן בית חולים ובית משוגעים. בפוינט פר שמול העיירה נבנו בתי מלאכה ובית כלא שיועדו ל-3,500 ילדים בגיל 9 עד 18, על מנת לשקם אותם באמצעות שיטות גופניות וחינוכיות, אך תוך הענקת השכלה בסיסית בלבד. בית הכלא הזה נסגר ב-1849. בשלהי המאה ה-19 הפכה פורט ארתור לעיירה רגילה, אך לאחר מכן נחרבה בשרפה. בשנות ה-50 החלה להתפתח תעשיית תיירות מקומית, וכיום העיירה היא אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר באוסטרליה.
ניו סאות' ויילס
- האי קוקאטו הוא האי הגדול ביותר במפרץ ג'קסון שבניו סאות' ויילס. הוא ממוקם בצומת הנהרות פאראמאטה וליין קוב, ובעבר היו בו בתי כלא, בית ספר תעשייתי, מוסד לעבריינים צעירים ומחסן נשק של הצי המלכותי הבריטי באוסטרליה. פעילות העונשין באי החלה ב-1839, ונמשכה למעלה מ-100 שנים. עבודת האסירים הייתה בעיקר בניית מבנים מאבן החול המקומית, ובהם מזחים, שני המבדוקים היבשים הראשונים של האי (1857), ועבודות כפייה בנמל. אסירים שהפרו את תקנון ההתנהגות של בתי הסוהר באי נכלאו בתאים שנחצבו ישירות לתוך צוקים המקיפים את הרמה שבמרכז האי. מתחמי הכליאה נבנו באזור גבוה יותר בהשוואה לאזור הנמל. כ-80 מבנים שרדו בדרגת שימור כלשהי, ו-30 מתוכם שימשו באופן ישיר את פעילות העונשין באי. במאה ה-20 שכנו בו שתיים מהמספנות הגדולות ביותר של אוסטרליה. הפעילות התעשייתית הימית באי פסקה ב-1992. האי כולו נכלל בשטח אתר המורשת העולמית שהוכרז על ידי אונסק"ו.
- הדרך הצפונית הגדולה היא דרך היסטורית שנבנתה על מנת לקשר את העיר סידני עם עמק האנטר ששוכן צפונית לה. הדרך נבנתה על ידי אסירים בין 1825 ל-1836, והיא חוצה 260 קילומטרים של קרקע טרשית שעיכבה את ראשית ההתפתחות החקלאית באוסטרליה. אף שהדרך נבנתה בצורה טובה מבחינה הנדסית, תכנון לקוי הוביל לכך שלא היו לאורכה מקורות שתייה או הזנה לסוסים. כתוצאה מכך, ובמקביל לפיתוחם של אמצעי תחבורה חלופיים, פחת השימוש בה. חלקים אחדים מהדרך השתמרו תחת אספלט או בטון, ואחרים השתמרו כרחובות, דרכים או בפארקים לאומיים. באזור המטרופולין של סידני קיימות עדויות אחדות לעברה של הדרך, ובהן מעקפים, תחריטים של האסירים, וכדומה. ב-1990 הקימו וולומבי ובאקטי את "פרויקט שביל הנידונים", שמטרתו לשמר ולתחזק את הדרך כהנצחה לעבודת האסירים.
- הדרך מתחילה בנקודה בשם דרך פאראמאטה, הממוקמת באזור שבו פרוור פייב דוק, נמשכת דרך הפרוורים רייד ודוראל, ולאחר מכן משתרעת לאורך 100 קילומטרים בכיוון צפון עד לעיירה ויסמנס פרי שליד נהר הוקסברי. לאחר מכן משתרעת הדרך לאורך אזורי פלורה ופאונה מקומיות בשולי הפארק הלאומי דהארג, חוצה את הכפריר באקטי ומגיעה עד העיירה וולומבי. בנקודה זו מתפצלת הדרך. ענף אחד עובר דרך ברוק ומגיע עד סינגלטון, והענף השני מגיע עד לניוקאסל.
- קסרקטין הייד פארק הם מבנה אבן ומתחם שתוכננו על ידי האדריכל האסיר פרנסיס גרינוויי בין 1818 ל-1819. הקסרקטין הוקם בפינת הרחובות מקוורי והנסיך אלברט, על מנת לשכן אסירים בוגרים וילדים. המתחם נבנה על ידי אסירים בהתאם לצו שניתן על ידי המושל לכלן מקוורי. בראשית דרכו שימש המתחם כתחנת מעבר לאסירים גברים לפני מיונם למקומות אחרים וכבית סוהר. תכולתו הייתה 1,400 אסירים. המתחם הוקם מבית סוהר מלבני מוקף חומות, שמשני צידי כניסתו הראשית נמצאים בניינים רבועים. לאורך החומה הצפונית של בית הסוהר נמצאים המבנים המשניים. מבנים אחרים כגון הכנסייה והגן נוי של המטבח לא נכללו על ידי אונסק"ו בשטח אתר המורשת העולמית.
- היה זה מתקן הכליאה הראשי לגברים בניו סאות' ויילס, והאסירים שנכלאו בו הועסקו בעבודות ממשלתיות ברחבי סידני עד שהמתקן נסגר באמצע 1848. לאחר מכן הוא שימש למגוון מטרות. בין 1848 ל-1886 שימש המקום כתחנת מעבר לנשים ממעמד נמוך שחיפשו עבודה כמשרתות בבתים והמתינו לאיחוד עם משפחתן, ובין 1862 ל-1886 שימש גם כבית משוגעים לנשים. בין 1887 ל-1979 שוכנו במקום בתי משפט ומשרדי ממשלה. ב-1981 נערכו במתחם עבודות שימור, וכיום משמש המתחם כמוזיאון וכמטה קרן הבתים ההיסטוריים של ניו סאות' ויילס.
- בית הממשלה הישן היה בית מגוריו של מושל ניו סאות' ויילס בין 1790 ל-1856. המבנה וגני הנוי שלו שוכנים באחד מעיקולי נהר פאראמאטה. המבנה בנוי בסגנון ג'ורג'יאני, ומדובר בבית אחוזה עם חלק מרכזי ושני אגפים שהוקמו לאחר הקמתו. בצמוד לאגף הדרומי נבנה בית מגורי האסירות שהועסקו כמשרתות המושל. ב-1822 הוסף למבנה המרכזי קסרקטין בצורת האות L עבור חיל מצב מקומי. הגנים המקיפים את המבנה הראשי ואגפיו נבנו בסגנון האנגלי, ויש בהם שרידים של מצפה כוכבים ושל בקתות שבהן הוחזקו אסירים שהועסקו בעבודות תחזוקה במקום. כיום משמש המבנה הראשי כמוזיאון והגנים משמשים כפארק.
אוסטרליה המערבית (כלא פרימנטל)
כלא פרימנטל הוקם כמושבה חופשית על גדות נהר סוואן, וב-1850 הוקמה במקום תחנת עונשין בשל המחסור בכח אדם שהגביל את התפתחות המושבה. ב-1867 הוגברה רמת האבטחה של הכלא, והיא נותרה במצב זה במשך למעלה מ-120 שנים עד 1991. הכלא נבנה באזור שבו נמצא כיום המרכז העתיק של פרימנטל, ותכולתו הייתה 600 אסירים.
בית הכלא נבנה על חלקת אדמה בצורת מלבן, והיה מוקף על ידי חומות גבוהות. בצדו המערבי ולפני הכניסה הייתה חלקת אדמה ששימשה כחצר. לאורך קיר המתחם בצד זה של הכלא נבנו מגורי הקצינים והסוהרים של הכלא. הכניסה לכלא היא דרך בית שער שמעליו גמלון ומשני צדדיו מגדלים, ובצמוד לכניסה נמצאת החצר שתוארה לעיל. הכלא תוכנן על בסיס המבנה הכללי של כלא פנטונוויל בממלכה המאוחדת. אורכו של מבנה הכליאה המרכזי הניצב מול הכניסה הוא 150 מטרים, ובמרכזו אגף שבו נמצאת קפלה אנגליקנית. בצדו האחורי של המבנה המרכזי נבנו שני אגפים, שהצפוני מביניהם הכיל את הקפלה הקתולית. מאחורי המבנה המרכזי נמצאות מספר חצרות המופרדות זו מזו, ובהן אגף הבידוד. כיום משמש בית הכלא כמוזיאון.
נורפוק (האתר ההיסטורי קינגסטון וארתור'ס וייל)
האתר ההיסטורי קינגסטון וארתור'ס וייל נבנה בשלושה שלבים על האי נורפוק: בתחילת הקולוניזציה של אוסטרליה, בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-19 כמתקן כליאה לפושעים סדרתיים, ובשלהי המאה ה-19 כאשר צאצאיהם המעורבים מבחינה גזעית של מורדי הבאונטי הוגלו לאי. צאצאיהם של אסירים אלה הם תושביו הנוכחיים של נורפוק. האתר ההיסטורי משתרע על פני חוף הים הדרומי של האי, והוא תחום על ידי גבעות. האתר כולל גם את שפת הים, שוברי גלים, מזח, נמל על מתקניו השונים, ובית כלא. רחובה הראשי של קינגסטון, בירת נורפוק, משתרע במקביל לשפת הים, ובשנותיו הראשונות הוא היה נתיב הגישה אל בית הכלא. שטח האתר מגיע עד לפוינט האנטר במזרח, ובעורפו נמצאים ארתור'ס וייל במערב ועמק קריק במרכז.
כיום נמצאים באתר כ-40 מבנים שהוקמו על ידי אסירים מחומרי בנייה מקומיים, ובהם מבני דת, בית קברות, ואסמי תבואה. חלק מהמבנים ניזוקו במשך השנים, ולא נותר בהם דבר מעבר לשרידים ארכאולוגיים. באתר יש גם מערכות הידראוליקה כגון תעלות וסכר, וכן דרכים אחדות. המבנים שנכללו בשטח שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית הוקמו ברובם בשלב הבנייה השני. לאחר שלב הבנייה השלישי ועד ימינו בוצעו באתר שינויים רבים, וכיום יש בו מגורים פרטיים ומספר מוזיאונים.
קישורים חיצוניים
  | |
|---|---|
|
