אריך מיזאם

אריך מיזאם

אריך מיזאם בגיל 50
אריך מיזאם בגיל 50
לידה	6 באפריל 1878
פטירה	10 ביולי 1934 (בגיל 56)
מקום קבורה	ברלין
מקום מגורים	ברלין, גרמניה
פעילות בולטת	מתנגד למשטר הנאצי
מקצוע	משורר, מסאי, מחזאי

צוואתי
וְאִם דַּרְכִּי נִגְמֶרֶת, טִמְנוּ אֶת מִיהזַם בֶּעָפָר. דִּמְעָה עוֹדָהּ נוֹשֶׁרֶת - בְּרָכָה לַבּוֹר נִמְסֶרֶת - עָלָיו הַמַּצֵּבָה: יִרְקַב בְּרֹךְ גּוּפְךָ!
הבית הראשון מתוך השיר "צוואתי" של מיזאם תרגם: יאיר אור

אריך מיזאם בצעירותו (1894)

אריך מִיזאם (נכתב גם מיזם, מיהזם, מיהזאם; בגרמנית: Erich Mühsam;‏ 6 באפריל 1878 – 10 ביולי 1934) היה אנרכיסט סוציאליסטי, מסאי, משורר ומחזאי יהודי גרמני. נרצח על ידי הנאצים במחנה הריכוז אורניינבורג.

מיזאם היה אנרכיסט שהתנגד באופן גלוי לשלטון, כתב והופיע בקברט, וזכה להצלחה בינלאומית בתקופת רפובליקת ויימאר עבור יצירות סאטיריות שגינו את הנאציזם עוד בטרם עליית הנאצים לשלטון.

ביוגרפיה

שנות חייו הראשונות

מיזאם נולד בברלין בירת הקיסרות הגרמנית, בנו השלישי של זיגפריד זליגמן מיזאם, רוקח יהודי ממעמד הביניים. זמן קצר לאחר לידתו עקרה משפחתו לליבק, שם התחנך בגימנסיה שנודעה במשמעת קשה וענישה גופנית ושימשה השראה לספרו של תומאס מאן, "בית בודנברוק".

כסטודנט היה בעל אופי מרדני והתנגד לתוכנית המאורגנת של בית הספר, לכן נענש תדיר בענישה גופנית. ברוח התנגדותו הגיש בחודש ינואר 1896 כתבה אנונימית לעיתון העירוני Lübecker Volksboten ("ליבקר פולקסבוטן"), שבה גינה את פעילותו של אחד המורים הקשוחים בבית הספר. הכתבה עוררה שערורייה, וכאשר התגלתה זהותו של מיזאם, הוא גורש מהגימנסיה בשל "אהדתו לפעילויות סוציאליסטיות והשתתפות בהן".

כבר בגיל צעיר התגלה כישרון הכתיבה שלו ורצונו להיות משורר – שאיפה קרייריסטית שאביו ניסה להוציא ממנו בכל מחיר. בילדותו כתב בעיקר אגדות על חיות, ובגיל 16 פרסם לראשונה שירים סאטיריים שכתב על סמך ידיעות מקומיות והתרחשויות פוליטיות, והרוויח עבורם סכום פעוט. יחד עם זאת, בשל לחציו של אביו, פנה מיזאם ללמוד רוקחות – מקצוע אותו נטש במהרה, וחזר אל שאיפותיו הפואטיות והספרותיות. כך עזב מיזאם את ליבק לברלין כדי לפתח קריירה ספרותית.

משורר, סופר, אנרכיסט

בשנת 1900 עבר מיזאם לברלין. שם היה לחלק מקבוצה בשם "Neue Gemeinschaft" ("נויֶה גמיינשפט", 'קהילה חדשה') בניהולם של יוליוס והיינריך הארט, אשר שילבו בין פילוסופיה סוציולוגית עם תאולוגיה וחיים קהילתיים. בתוך הקבוצה הכיר מיזאם את גוסטב לנדאואר, שעודד את צמיחתו כאמן ודחף אותו לפתח פעילות המבוססת על שילוב בין קומוניזם לפוליטיקה אנרכיסטית.

בשנת 1904 עזב מיזאם את הקבוצה ועבר באופן זמני לקומונת אמנים באסקונה (Ascona) שבשווייץ, שם עורבבו יחדיו צמחונות, קומוניזם וסוציאליזם. שם החל לכתוב מחזות. הראשון שבהם, Die Hochstapler ("די הוכשטאפלר", 'המתחזים'), הציב תאוריה פוליטית מודרנית חדשה בתוך צורות דרמטיות מסורתיות, מה שלימים הפך לסימן ההיכר של יצירותיו. בשנים אלו החל מיזאם לערוך ולכתוב במספר כתבי עת אנרכיסטיים. כתבים אלו הפכו את מיזאם ליעד קבוע למעקב משטרתי ומעצרים, היות שנחשב לאחד המסיתים האנרכיסטים המסוכנים בגרמניה. העיתונות ניצלה את ההזדמנות כדי להציגו כנבל המואשם במזימות אנרכיסטיות ופשעים שונים.

בשנת 1908 עבר דרומה לעיר מינכן, שם היה מעורב בקברט וכתב שירים שהיו ליצירותיו המפורסמות ביותר.

בשנת 1911 ייסד מיזאם את העיתון Kain ('קין'), כפורום לאידאולוגיות קומוניסטיות ואנרכיסטיות. מיזאם השתמש בו כדי לשים ללעג את המדינה הגרמנית המנצלת לרעה את הסמכויות החריגות שהעניקה לעצמה ומתנגדת לביטול עונש המוות, מצנזרת את התיאטרון, מציגה פרשנות ליחסים בינלאומיים מול המדינות השונות בעלי תפיסה נבואית, ובנוסף, במהלך מלחמת העולם הראשונה, משהה פרסומים של עיתונים שאינם מסכימים עם הממשל.

בשנת 1915 נישא לקרֶסצֶנטייה אלפינגר (Kreszentia Elfinger), בתו של חקלאי מבוואריה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך מיזאם ללאומני מאוד ותמך במיליטניות של גרמניה במלחמה. תמיכתו הציבורית במלחמה נתפסה על ידי העיתונות, שהייתה בשליטה ממשלתית, כמרכיב חיובי לתעמולתם, אולם אנרכיסטים אחרים, שהתנגדו להפעלת עוצמה מיליטנטית חדה, חשו נבגדים לנוכח דעותיו הפרו-ממשלתיות של מיזאם.

ואולם לקראת סוף שנת 1914 ויתר מיזאם על תמיכתו במאמץ המלחמתי בעקבות לחץ מצד מכריו האנרכיסטים, והודה כי ייאלץ לשאת את חטא הבגידה באידיאלים שלו עד סוף ימי חייו.

בהמשך המלחמה הביע מיזאם את התנגדותו לה באמצעות מעורבות מוגברת בפרויקטים של פעולה ישירה, בהם שביתות עובדים, בדרך כלל תוך שיתוף פעולה עם דמויות מובילות ממפלגות השמאל. כשהשביתות הפכו מוצלחות ואלימות יותר, החלה ממשלת בוואריה במעצרים המוניים של מסיתים נגד המלחמה. מיזאם היה בין אלה שנעצרו ונכלאו בחודש אפריל 1918; הוא נשאר במעצר עד לנובמבר של אותה השנה, זמן קצר לפני תום המלחמה.

שנות ויימאר

לאחר ששוחרר מיזאם ממעצר ב-3 בנובמבר 1918, שב למינכן. בתוך ימים התפטר הקיסר וילהלם השני, וכמוהו המלך לודוויג השלישי, ששלט באופן אוטונומי למחצה בבוואריה, ומינכן נקלעה לעיצומו של מרד. במהלך המהפכה האדומה בבוואריה הכריז קורט אייזנר מהמפלגה הסוציאליסטית העצמאית על בוואריה כרפובליקה סוציאליסטית. אייזנר, במחווה שנועדה להביא את האנרכיסטים לממשלה החדשה, הציע למיזאם תפקיד במשרדו, אולם מיזאם סירב והעדיף להילחם לצד גוסטב לנדאואר, ארנסט טולר, ב. טראוון ואנרכיסטים נוספים במטרה ליצור מועצות עובדים (סובייטים) וקומונות.

לאחר חיסולו של אייזנר בשנת 1919, הוכרזה הרפובליקה הסובייטית הבווארית, בשליטת הסוציאליסט העצמאי והאנרכיסט גוסטב לנדאואר ואריך מיזאם; ממשלתם פעלה במשך שישה ימים, והודחה על ידי הקומוניסטים בראשות אויגן לֵוִינֵה (Leviné). במהלך תקופה זו הכריזה הרפובליקה הסובייטית הבווארית מלחמה על שווייץ, בעקבות סירובה להשאיל לממשלת הרפובליקה החדשה 60 מנועי קטר. כאשר הפרייקור של רפובליקת ויימאר, צבא הימין בפיקודו של גוסטב נוסקה (Noske), מחץ את המרד והשתלט על מינכן, נהרג גוסטב לנדאואר ומיזאם נעצר ונידון לחמש עשרה שנות מאסר.

מצבתו של אריך מיזאם בברלין

לוח זיכרון לאריך מיזאם במחנה הריכוז אורניינבורג

בזמן שהותו בכלא, הרבה מיזאם לכתוב, הוא סיים את המחזה Judas ('יהודה'; 1920), ומספר רב של שירים. בשנת 1924 שוחרר מהכלא, כשהרפובליקה העניקה חנינה כללית לאסירים פוליטיים. במסגרת אותה חנינה שוחרר גם אדולף היטלר, שריצה שמונה חודשי מאסר מתוך חמש שנים, על הובלת הפוטש במרתף הבירה.

העיר מינכן שאליה חזר מיזאם לאחר מעצרו הייתה שונה מאוד מזו שעזב. האנשים היו אדישים במידה רבה, בין השאר בשל קריסה כלכלית של גרמניה תחת לחץ הפיצויים שנקבעו בהסכם ורסאי והאינפלציה. מיזאם ניסה להפעיל מחדש את כתב העת "קין", אך כשל בשל מספר בעיות.

בשנת 1926 ייסד כתב עת חדש: Fanal ('לפיד'), שבו מתח ביקורת בגלוי על הקומוניסטים והגורמים השמרניים בימין בתוך רפובליקת ויימאר. בשנים אלו נצבעו כתביו ונאומיו בגוון מהפכני אלים, וניסיונותיו לארגן חזית מאוחדת המתנגדת לימין הקיצוני עוררו שנאה עזה נגדו בקרב השמרנים והלאומנים בתוך הרפובליקה.

מיזאם התמקד בכתביו בסאטירה על התופעה ההולכת והגדלה של הנאציזם, מה שהעלה את חמתם של היטלר ויוזף גבלס. בין יצירותיו: Die Affenschande ('החֶרפָּה'; 1923), סיפור קצר ששם ללעג את תורות הגזע של המפלגה הנאצית; "Republikanische Nationalhymne" ('המנון הרפובליקה'; 1924), שיר שתקף את מערכת המשפט הגרמנית על ענישה בלתי מידתית של אנשי שמאל בעת שהמשתתפים הימניים בהפיכה בקושי נענשו.

בשנת 1928 הפיק ארווין פיסקטור את המחזה השלישי של מיזאם, Staatsräson ('טובת המדינה'), בהתבסס על הרשעתם השנויה במחלוקת של ניקולה סאקו וואנצטי ברתולומאו, שנידונו למוות בארצות הברית.

בשנת 1930 השלים מיזאם את מחזהו האחרון Alle Wetter ('בכל מזג אוויר'), אשר ביקש מהפכה המונית כדרך היחידה למנוע מהימין כוח קיצוני. המחזה, שמעולם לא הועלה בפומבי, התמקד בביקורת הנאצים, שהיו באותה עת במגמת עלייה מבחינה פוליטית בגרמניה.

מאסר ומוות

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 בפברואר 1933, שעות ספורות לאחר שריפת הרייכסטאג בברלין, נעצר מיזאם באשמה לא ידועה. יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, כינה אותו "אחד החתרנים היהודים". נטען כי מיזאם תכנן להימלט לשווייץ ביום שלמחרת. במשך שבעה עשר החודשים הבאים היה מיזאם כלוא במחנות הריכוז זוננבורג (Sonnenburg), ברנדנבורג, ולבסוף אורניינבורג.

הקומוניסט ההולנדי הצעיר מרינוס ואן דר לוּבֶּה נעצר והואשם בשריפת הרייכסטאג, וקשריו עם ארגונים קומוניסטים הוביל להכרזתו של אדולף היטלר על מצב חירום ועודדו את הנשיא פאול פון הינדנבורג לחתום על צו המבטל את מרבית זכויות האדם בהוראות החוקה של רפובליקת ויימאר (1919). היטלר ניצל את מצב החירום כדי להצדיק את מעצרם של מספר גדול של אינטלקטואלים גרמנים שסומנו כקומוניסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים, זאת כנקמה על התקיפה וכאמצעי להשתקת ההתנגדות לדיכוי והמאבק להרחבת חירויות האזרח.

פרסומים קומוניסטים, סוציאליסטים, ואנרכיסטים גינו את המעצרים של אנשי רוח אלה; כמה מהם הובילו מאמץ בינלאומי בדרישה לשחרורו של מיזאם, תוך תיאור ודיווח על העינויים שהוא עובר והמכות החוזרות והנשנות בידי סוהרים וקצינים.

ב-2 בפברואר 1934 הועבר מיזאם למחנה הריכוז אורניינבורג. המכות והעינויים המשיכו, עד שלבסוף, בליל 9 ביולי, עונה ונרצח על ידי השומרים, וגופתו המוכה נמצאה תלויה בבית השימוש למחרת בבוקר.

דו"ח נאצי רשמי מ-11 ביולי 1934 ציין כי מיזאם התאבד ותלה את עצמו כשהיה ב"מעצר מגן" באורניינבורג. עם זאת, בדו"ח מפראג ב-20 ביולי 1934, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס", צוין כי אלמנתו של מיזאם, שהייתה הראשונה שראתה אותו, לא הצליחה לזהותו בשל פניו הנפוחות ממכות. הוא שובץ במשימת ניקוי השירותים וגרמי המדרגות ואנשי פלוגות הסער (אֶס-אַה) השתעשעו ביריקה בפניו. 8 ביולי היה היום האחרון שראתה אותו בחיים, ועל אף העינויים שעבר במשך עשרה חודשים, הוא היה עליז, ולכן ידעה כי הידיעה על התאבדותו, שלושה ימים לאחר מכן, אינה נכונה. עוד ציינה אלמנתו כי כאשר טענה בפני המשטרה כי רצחו אותו, הם משכו בכתפיהם וצחקו. הם סירבו לבצע נתיחה שלאחר המוות, אולם על הגופה היו סימנים ברורים של חניקה, ופציעה קשה בחלק האחורי של ראשו.

לאחר מותו האשימו פרסומים שונים את תאודור אייקה, לשעבר מפקד מחנה הריכוז בדכאו, ברצח, בסיוע שני קצינים מהאס אה שזוהו כאֶרַט וקונסטנטין ורנר. נטען כי הוא עונה והוכה עד שאיבד את הכרתו, ולאחר מכן ניתנה לו זריקה שהרגה אותו; גופתו נלקחה לשירותים בחלקו האחורי של הבניין ונתלתה על הקורה כדי ליצור את הרושם שהתאבד.

יצירותיו

ספריו

• Die Eigenen (1903)
• Räterepublik (1929)
• Die Befreiung der Gesellschaft vom Staat (1932)
• Unpolitische Erinnerungen (trans. Unpolitical Remembrances) (1931) – an autobiography

מחזותיו

• Die Hochstapler (The Con Men) (1904)
• Die Freivermählten (1914)
• Judas (1920)
• Staatsräson (Reasons of State) (1928)
• Alle Wetter (All Hang) (1930)

שיריו

• Der wahre Jacob (1901)
• Die Wüste (1904)
• Der Revoluzzer (1908)
• Der Krater (1909)
• Wüste-Krater-Wolken (1914)
• Brennende Erde (1920)
• Republikanische Nationalhymne (1924)
• Revolution. Kampf-, Marsch- und Spottlieder (1925)

כתביו

• Kain: Zeitschrift für Menschlichkeit (Cain: Magazine for Humanity) 1911-1914, 1918–1919, 1924 (brief)
• Fanal (The Torch) 1926-1933
• Contributed to anarchist journals Der Freie Arbeiter (The Free Worker), Der Weckruf (The Alarm Call), Der Anarchist (The Anarchist), Neue Gemeinschaft (New Community) and Kampf (Struggle) and edited Der Arme Teufel (The Poor Devil) under the pseudonym "Nolo."

לקריאה נוספת

• לזר, לנדאואר, מיזאם: אנרכיסטים יהודים (עריכה כללית ותרגום מגרמנית: יעקב גורן; עריכה: חיים זליגמן; תרגום מצרפתית: מנשה ארבל), רמת אפעל: יד טבנקין, 1997.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אריך מיזאם (בגרמנית)
• אריך מיזהם(הקישור אינו פעיל), באתר הוצאת אוב
• אריך מיזאם, באתר אנציקלופדיית האנרכיסט (באנגלית)
• טקסטים ממרבית עבודותיו של מיזאם (בגרמנית)
• ביוגרפיה של אריך מיזאם (באנגלית)
• אוסף אריך מיזאם (V 1954), באתר הספרייה הלאומית
• המחזה "יהודה"(הקישור אינו פעיל) (בגרמנית)
• גנאלוגיה משפחתית של אריך מיזאם(הקישור אינו פעיל) (באנגלית)
• חומרי ארכיון על אריך מיזאם(הקישור אינו פעיל), במכון ליאו בק בניו יורק (באנגלית)
• ארנולד צויג, ברבריות ושריפת ספרים (להזכיר את קרל לבית אוסיצקי, אריך מיהזאם וחבריהם), דבר, 10 במאי 1934
• א. חרמוני, מסביב לחיים (טיולים ספרותיים): אריך מיהזאם, דואר היום, 17 באוגוסט 1934
• א. ל., אריך מיהזאם, דבר, 20 באוגוסט 1934
• י. רובין, לזכר אחד מל"ו (למלאת שנה, בעשירי ליולי, להרצח אריך מיהזאם על ידי בני־בליעל נאצים בגרמניה), דבר, 23 ביולי 1935
• גיטה אבינור, "מקרה מותו המוזר של אריך מיזאם", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 115–117
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על אריך מיזאם, באתר iCast‏, 3 בנובמבר 2013
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30593954אריך מיזאם