הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אמת בפרסום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בחוק איסור לשון הרע, הגנת אמת בפרסום, הידועה גם כהגנת אמת דיברתי, יכולה להגן מפני תביעה פלילית או אזרחית על מפרסם פרסום שיש בו "לשון הרע" אם הפרסום הוא אמת וגם יש בו עניין ציבורי.

הגדרה

מקומה של הגנת "אמת בפרסום" בתאוריה של דיני הנזיקין

הגנת "אמת בפרסום" קבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. חוק זה הוא בעל אופי נזיקי מובהק אך הוא חיצוני לפקודת הנזיקין, תשכ"ח-1968 ומאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. סעיף 14 הוא נדבך מרכזי בשורת ההגנות המנויות בחוק. אליבא דנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, קבע המחוקק את סעיפי ההגנות (סעיפים 13-16 לחוק) על מנת שהשופט יוכל "לעדן" את האיזון הנ"ל על פי נסיבות המקרה הקונקרטי שלפניו. אם הוכיח התובע כי בוצעה כנגדו עוולה של הוצאת לשון הרע, יוכל הנתבע לנסות ולהיבנות מאחת מההגנות המנויות בחוק: הגנת "הפרסומים המותרים" (סעיף 13), הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14) והגנת "תום הלב" (סעיפים 15-16).

ההתפתחות ההיסטורית של איסור לשון הרע בכלל והגנת "אמת בפרסום" בפרט

כבר בימי המנדט הבריטי הוגדר פרסום לשון הרע הן כעבירה פלילית והן כעוולה אזרחית. העבירה הפלילית הופיעה בפקודת החוק הפלילי, 1936, בסעיפים 201-203 ו- 205-209 והעוולה האזרחית הופיעה בפקודת הנזיקין, 1944, בסעיפים 16-22. הוראות אלה הוסיפו לחול גם לאחר קום המדינה בהסתמך על סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948. בשנים שלאחר קום המדינה נמתחה ביקורת חריפה על ההסדר המנדטורי ולטענת רבים אבד עליו הכלח. בעקבות הביקורת חוקק חוק איסור לשון הרע שנכנס לתוקף ב-30 ביולי 1965.

מהצעת החוק ניתן ללמוד כי לנגד עיני יוצרי החוק החדש עמדו שתי מטרות: האחדת הדין הפלילי והדין האזרחי בסוגיית לשון הרע בחוק אחד והכנסת שינויים בדין הקיים כך שתוענק הגנה מספקת לנפגעים מלשון הרע. מאז חקיקתו עבר החוק מספר תיקונים. במסגרת ערך זה ענייננו בתיקון הראשון לחוק מ-1967 שבמסגרתו תוקן סעיף 14 והתקבל הנוסח הקיים היום.

בחוק המקורי מ-1965 אחד מהתנאים לתחולת ההגנה שבסעיף היה קיומו של "עניין לציבור". במסגרת התיקון, הוחלף הביטוי "עניין לציבור" בביטוי "עניין ציבורי". שינוי זה אינו סמנטי בלבד אלא גם מהותי שכן, מהביטוי "עניין לציבור" ניתן היה להסיק כי המחוקק העניק הגנה לכל פרסום שמעניין את הציבור ובכלל זה אפילו פרסום שמטרתו לספק עניין לסקרנים או למלא יצר של רכלנים. מאידך, הביטוי "עניין ציבורי", הקבוע כיום, מחייב קיומו של אינטרס ציבורי קונקרטי ומשמעותי בפרסום.

בנוסף, במסגרת התיקון הראשון לחוק גם נמחק מסעיף 14 הסייג: "ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו עניין". עו"ד אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", סובר כי ניתן, לכאורה, להסיק מביטול הסייג כי אם הפרסום הפוגעני הוא אמת ויש בו עניין ציבורי אין חשיבות לשאלה האם היה ניתן להגשים את תכליתו בעזרת אמצעי פוגעני פחות. על-פי שנהר, מסקנה פרשנית זו איננה הכרחית כלל וכלל משום שמדברי המחוקק ניתן ללמוד כי הסייג נמחק משום שהיה מעורפל מדי ולא מסיבות אחרות. בנוסף, התיקון הראשון עמד בסימן "פגיעה מינימלית בנפגע" (החלפת "עניין לציבור" ב"עניין ציבורי") ועל כן, לא הגיוני שתתאפשר במסגרתו פגיעה העולה על הנדרש. זאת ועוד, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גישת שנהר הופכת להכרחית כי גם כאשר קיימת תכלית ראויה המצדיקה פגיעה בכבודו של אדם, עדיין יש להגשימה בעזרת אמצעי פוגעני פחות ובמידה שאינה עולה על הנדרש. אמצעי פוגעני פחות יכול שיהיה למשל ויתור על פרסום שמו של הנפגע ופרטים מזהים אודותיו או מידתיות בכמות הפרסומים, בהיקפם ובהבלטתם.

מקרים טיפוסיים בהם עוסק המשפט ביישום הדוקטרינה

המקרים "הקלאסיים" בהם יופעל הסעיף הם מקרים בהם עיתונאי, מגיש חדשות, סופר או אדם פרטי מפרסם "פרסום" שיש בו משום הוצאת לשון הרע כלפי אדם פרטי אחר, אישיות ציבורית, ידוען, תאגיד או חברה ממשלתית וכתגובה מוגשת תביעה. המפרסם איננו מכחיש את לשון הרע שבפרסום אלא טוען כי הפרסום הוא "אמת" ויש בו "עניין ציבורי" ולכן עומדת לו הגנת סעיף 14.

דוגמה לפרשה שכזאת היא פרשת דוד אפל נ' איילה חסון. התובע הוא איש העסקים דוד אפל והנתבעת היא כתבת הטלוויזיה איילה חסון. במהדורת החדשות של הערוץ הראשון מיום 22.1.1997 התפרסמה כתבה של חסון בעניין מינוי עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בכתבה נאמר כי אפל הציע לאריה דרעי לדרוש את מינויו של בראון לתפקיד היועץ המשפטי משום שבראון יוכל לסייע לדרעי להשיג עסקת טיעון שאין עמה קלון בהליכים הפליליים בהם דרעי היה נתון. אפל הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע וטען כי לא היו דברים מעולם ושיש בהקשר בו הובאו הדברים בכתבה כדי לייחס לו "מזימה" להשפיע שלא כדין על מינוי היועץ המשפטי.

בערכאה הראשונה נקבע כי אין בדברים הנ"ל משום הוצאת לשון הרע והתביעה נדחתה על הסף. על החלטה זו ערער אפל לבית המשפט העליון. ערעורו התקבל ונקבע כי הדברים הנ"ל הם אכן הוצאת לשון הרע והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון.

הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בתחולת ההגנות המנויות בחוק. הנתבעים טענו כי גם אם יש בכתבה משום הוצאת לשון הרע, עדיין הדברים היו "אמת" והיה בהם "עניין ציבורי" ועל כן עומדת להם הגנת סעיף 14. בית המשפט קבע כי אפילו בין הצדדים אין מחלוקת כי היה בדברים "עניין ציבורי". בנוסף, על פי בית המשפט, גרסתו של אפל "מעוררת תמיהות ופליאות" ודבריו הם בגדר “עלבון לאינטליגנציה ולשכל הישר". אי לכך ובהתאם לזאת, קבע בית המשפט כי הפרסום היה "אמת" ולפיכך הנתבעים חוסים תחת הגנת סעיף 14. אפל יצא ואוזניו מקוטפות וחויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ע"ס 50,000 ₪ (ראו עוד בפרשת בר-און חברון).

דוגמה נוספת היא פרשת יוסף מדינה נ' חיים יבין. התובע הוא יוסף מדינה, בעל מסעדה והנתבע הוא חיים יבין, עורך תוכנית הטלוויזיה "מבט שני". במסגרת תוכנית הטלוויזיה "מבט שני" מיום 23.7.1985, שעסקה במעצרם של חשודים בטרם משפט, נכלל קטע בו הושמע קולה של שוטרת במוקד המשטרה, האומרת: "רות, כיכר סטרומה, מעל מסעדת מדינה כרגע מתנהל סחר בסמים, אתה יכול להגיע למקום". התובע שהוא בעל מסעדת "שיפודי מדינה", המצויה בקרבת כיכר סטרומה בחולון, ראה בקטע הנ"ל משום פרסום לשון הרע נגדו. הצדדים לא נחלקו על כך כי אכן נתקבלה במוקד המשטרה ההודעה ששודרה בטלוויזיה וכי התובע אינו עוסק בסחר סמים. הנתבעים ביקשו לחסות תחת הגנת סעיף 14.

לגבי יסוד "האמת" נקבע כי לא היה בפרסום כדי לקשור את מעשי העבירה למסעדת "שיפודי מדינה" ולבעליה ולכן השאלה בדבר אמיתות הדבר שפורסם, מצטמצמת לבדיקה אם אכן הגיע לידי השוטרים מידע או חשד כאמור ועל כך לא הייתה מחלוקת.

לגבי יסוד "העניין הציבורי" נקבע כי התוכנית "מבט שני" עסקה בסוגיה שיש בה עניין ציבורי רב ויש לראות בתוכנית "חטיבה אחת" ולכן יש עניין ציבורי גם בקטע הנ"ל. לפיכך, גם בפרשה זו חסה המפרסם תחת הגנת סעיף 14, אך למרות קביעתו בית המשפט המליץ וראה בעין יפה את נכונותו של ערוץ 1 לשדר הבהרה והתנצלות כלפי יוסף מדינה.

דוגמה נוספת היא פרשת אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ. התובע הוא איש עסקים שעוסק בנדל"ן והנתבעת היא כתבת במקומון "שתי ערים" השייך לרשת שוקן. ב-29.4.1994 פרסמה חלוץ כתבה שכותרתה: "משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". לאחר הפרסום הגיש פלוס תביעה בגין הוצאת לשון הרע כנגד חלוץ וכנגד רשת שוקן. בערכאה הראשונה נקבע כי "אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר היות הכותרת בבחינת לשון הרע", אך עומדת לנתבעות הגנת אמת בפרסום (וגם הגנת תום הלב). על קביעה זאת ערער פלוס לבית המשפט העליון. ערעורו התקבל ונקבע כי במציאות האובייקטיבית אין עיגון, ולו עיגון רופף, לנאמר בכותרת ולכן יסוד "האמת" הנדרש כחלק מהגנת סעיף 14 לא מתקיים ומשכך מתייתר הצורך לבחון את יסוד "העניין הציבורי" (בנוסף, נקבע שגם הגנת תום הלב בלשון הרע לא מתקיימת).

אי לכך נקבע כי על הנתבעות לשלם לפלוס הוצאות משפט ע"ס 50,000 ₪ והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת פיצויים. ב-10.4.2006 נקבע בבית המשפט המחוזי כי על הנתבעות לפצות את פלוס בכ-100,000 ₪.

סקירת הדין הקיים

כאמור, בתביעה בגין עוולה של הוצאת לשון הרע, אין הכרח כי הפרסום הנדון יהווה דבר שקר על מנת שייחשב כהוצאת לשון הרע, שכן, לעיתים יכול הפרסום להוות אמת אובייקטיבית נכונה לחלוטין ועדיין לקיים את יסודות העוולה.

אולם, במצב דברים שכזה, עומדת לנתבע ההגנה המפורטת בסעיף 14 לחוק הנקראת הגנת "אמת בפרסום" או הגנת "אמת דיברתי". אם יוכיח הנתבע כי נתקיימו שני יסודות הסעיף: "אמיתות הפרסום" ו"עניין ציבורי" תעמוד לו ההגנה. חשוב לציין כי שני היסודות הנם יסודות מצטברים אך בה בעת, שונים אחד מן השני בתכלית שכן יסוד "האמת" מעלה שאלה עובדתית (האם הפרסום הוא אמת) ואילו יסוד "העניין הציבורי" מעלה שאלת מדיניות שיפוטית (האם קיימים בפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו חרף לשון הרע שבו). בפרק זה נבחן לעומק כל אחד מהיסודות הנ"ל.

יסוד "אמיתות הפרסום"

מצב-דעתו של הנתבע בעת הפרסום

הגנת "אמת בפרסום" אינה כוללת בתוכה כל דרישה ל"יסוד נפשי" מן המפרסם (יסוד נפשי הוא הביטוי המשפטי המתייחס למצב דעתו של העושה בעת המעשה, לדוגמה: כוונה, מודעות למעשה, אדישות וכו'). דהיינו, הגנת סעיף 14 לא תחול על פרסום שקרי גם אם המפרסם פעל בתום לב ובכנות, היה בטוח לחלוטין כי הדברים אותם הוא מפרסם נכונים וכלל לא התכוון לפגוע בתובע באמצעות פרסומו.

נוסף על כך, גם אם טעותו של המפרסם הייתה סבירה והוא לא התרשל בהליך בירור העובדות ופרסומן, עדיין כל עוד פורסמו דברי שקר, הוא לא יוכל ליהנות מן ההגנה.

נראה כי נוסח החוק יוצר מצב דברים קשה במיוחד כלפי כל מי שטעה ופרסם דבר שקר בתום לב ועל כן, נקבע בסעיף 19(2) לחוק כי בית המשפט רשאי להקל עם המפרסם בשלב קביעת הפיצויים או גזירת העונש אם נראה כי המפרסם היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.

חשוב לציין כי היעדרו של הצורך "ביסוד נפשי" ספציפי (כגון כוונה או חוסר תום לב), במסגרת ההגנה, פועל גם בכיוון ההפוך שכן, הגנה זו תעמוד למפרסם גם אם כלל לא פעל בתום לב, התכוון לפגוע ואפילו אם לא סבר קודם לכן כי יש אמת בפרסום. כלומר, כל עוד הצליח המפרסם להוכיח את יסודות הסעיף האובייקטיבים ("אמת" ו"עניין לציבור") לא יתחשב בית המשפט כלל בכוונותיו, מניעיו, ומודעותו לאמיתות הדברים בעת הפרסום שכן הם לא רלוונטיים כלל בהכרעת השאלה האם עומדת לו ההגנה.

בפרשת קראוס נ' ידיעות אחרונות, ניסו שופטי בית המשפט העליון: חשין, גולדברג והנשיא שמגר להכניס מידה של דרישת תום לב במסגרת סעיף 14, כך שמפרסם אשר פועל בחוסר תום לב לא יזכה בהגנת "אמת בפרסום". באותה הפרשה סירב עיתון "ידיעות אחרונות" לפרסם כתבה אשר מבהירה כי יוסף קראוס, נשוא כתבותיהם הקודמות, זוכה מן האשמות אשר יוחסו לו באותן הכתבות. קראוס טען כי בסירובו של העיתון להצהיר כי הוא זוכה מהאשמות שיוחסו לו פוגע העיתון בשמו הטוב. בית המשפט קבע כי סירובו של העיתון לפרסם עדכון הוא פעולה הלוקה בחוסר תום לב ועל כן לא יחסה העיתון בצל הגנת סעיף 14. דרישה זו של התנהגות בתום לב, במסגרת הגנת סעיף 14, לא הייתה קיימת עד אז והיה נדמה כי בית המשפט הוביל מהלך פסיקתי חדש. אולם, מהלך פסיקתי זה נגדע באיבו בדיון הנוסף באותה הפרשה שכן, דעת הרוב סברה כי למרות התוצאה "הבלתי נעימה" המתקבלת (הפגיעה בשמו הטוב של מר קראוס), אין להשתמש בהיקש מתוך סעיפי "תום הלב" שבחוק ואין להטיל על המפרסם דבר אמת את החובה לפעול בתום לב.

המבחנים לקיומה של אמיתות הפרסום

בפרשת קראוס נקבע כי על מנת שפרסום יחשב כ"אמת", על התוכן המובא בו לעמוד בהתאמה למציאות האובייקטיבית "כפי שהוכחה באמצעות הראיות המובאות במשפט". הווה אומר, המציאות אליה משווה בית המשפט את הפרסום היא המציאות אשר מצטיירת מתוך העדויות, הראיות וההוכחות אשר הובאו בדיון לפני בית המשפט.

אמנם, לרוב, המשמעות הטבעית של הפרסום תימצא בתוך שורותיו ובגוף הדברים, אך לעיתים יכול שתשתמע מבין השורות. משמעות משתמעת זו אף היא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי- "על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר" ולא על פי האופן בו היא מצטיירת בעיני התובע או הנתבע.

כלומר, בבואנו לבחון את משמעותו של פרסום מסוים עלינו לשאול את עצמנו "כיצד היה האדם הסביר מבין את הדברים והאם גם הוא היה רואה בהם לשון הרע כנגד התובע?". נוסיף כי לעיתים אף ייתכנו מקרים בהם משמעותו של הפרסום תיגזר מכותרתו בלבד ולא מגופו שכן, כבר נקבע בפרשת פלוס נ' חלוץ כי לכותרת משקל כבד יותר על תפיסתו של האדם הסביר את הכתוב מאשר מהדברים המובאים בתוכן עצמו.

חשוב לציין כי העובדה שהנתבע הוכיח כי אותו חלק בפרסום בגינו נתבע הוא אמת, אינה הופכת באופן אוטומטי גם את שאר חלקיו האחרים לאמת. עם זאת, עליו להתאמץ ולהוכיח כי גם שאר חלקי הפרסום נכונים רק אם תביעתו של הנפגע מתייחסת גם אליהם. אם לא כך הדבר יניח בית המשפט באופן אוטומטי לטובת הנתבע כי חלקים אלו מהווים אמת ולא ידון בנכונותם.

במשפט הישראלי, נתבע הרוצה להישען על הגנת אמת בפרסום, חייב לשאת בנטל הוכחת האמת בדבריו. מאידך, בארצות הברית הנטל להפרכת ההגנה ולהוכחת שקריות הפרסום מוטל על התובע וזאת משום שיקולים הנובעים ממבנה החוקה האמריקאית "המקדשת" את חופש הביטוי ומגבילה אותו רק אם הטוען כנגדו מוכיח כי נעשה בחופש זה שימוש לרעה.

סייגים לתחולת היסוד כפי שנקבעו בפסיקה

אחד הסייגים לקיומו של יסוד "אמיתות הפרסום", אשר נקבע בפרשת פלוס נ' חלוץ על ידי השופט חשין, הוא כי הגנת אמת בפרסום לא תגן על פגיעה בכבוד האדם ושמו הטוב כאשר ה"אמת" מבוססת על פעולה פזיזה או שקרית (כגון: מכתב תלונה). כלומר, גם אם הפרסום שנעשה היה אמת לאמיתה והיה בו עניין ציבורי, לא תעמוד לנתבע ההגנה במצב בו הדברים שנטענו בפרסום המדווח היו מבוססים על פעולה פזיזה, שקרית ולא משמעותית כנגד הנתבע. כך למשל, כאשר עיתון מפרסם שישנן חשדות כנגד אדם כי פעל במרמה, אך בפועל כל שקרה הוא שהוגש כנגדו מכתב תלונה פזיז למשטרה, לא תעמוד לעיתון הגנת האמת. הסיבה לסייג זה טמונה בכך שבעקבות הדיווח הפזיז מתערער האיזון העדין הקבוע בחוק איסור לשון הרע שבין השם הטוב לחופש הביטוי והכף נוטה לכיוון האחרון.

סייג נוסף להגנה, שנקבע בפסק הדין עוזרי נ' גלעד, הוא "חזרה על שכבר נאמר". במה דברים אמורים? כאשר אדם מפרסם דבר המהווה לשון הרע אך נאמר במקור על ידי אדם אחר, אין הוא יכול ליהנות מן ההגנה בטענה כי האדם שאותו ציטט אכן אמר את אותו הדבר כבר קודם לכן ואין הוא אלא חוזר על דברי חברו. ההסבר שנתן לכך בית המשפט הוא: "אין עשן בלי אש", כלומר, האדם הסביר יסיק כי פלוני לא יחזור על השמצות שהשמיע אלמוני אם לא האמין שיש ממש באותן השמצות. בכך נותן בעצם "המפרסם החוזר" גושפנקה לפרסום המקורי.

על כן, כדי שאותו "מפרסם חוזר" ייהנה מהגנת "אמת בפרסום" מוטל עליו הנטל להוכיח את אמיתות דברי ההשמצה עליהם הוא חזר. עם זאת, נראה שכאשר מדובר בפרסום המהווה עובדה חשובה בפני עצמה ונראה לבית המשפט כי הפרסום החוזר אינו תורם לאמינות הדברים ו/או לא מוסיף להם מימד אמיתי נוסף, יוכל בית המשפט להפעיל שקול-דעת ולהסתפק בהוכחה פשוטה שהדברים אכן נאמרו בעבר ואילו עכשיו הם מובאים רק כציטוט.

אמת משפטית מול עובדתית

דבר ידוע הוא כי אין אמת אחת כאמת אחרת, לכל אדם השקפת עולם משלו ומה שנראה לאחד כאמת לאמיתה עלול להיראות לאחר כשקר מוחלט. כך למשל הגדרות כגון: יופי, טוב ורוע, ניצחון והפסד, יראו לאנשים שונים כדברים שונים בתכלית. הסיבה למצב עניינים זה היא שפנים רבות לאמת: היסטורית, דתית, פילוסופית אומנותית וכו'. השופט, ככל אדם אחר, אינו יכול להגיע להכרעה בין כל האמיתות הללו שכן אין אמת אחת מוחלטת, הכול סובייקטיבי ובעיני המתבונן.

עם זאת, ברור כי ישנו צורך לקבוע קנה מידה שיפוטי אחיד על פיו יוכל בית המשפט לקבוע מהי האמת בגינה נעניק או נשלול את ההגנה האמורה. נראה כי קנה המידה הרצוי היה יכול להיות "האמת העובדתית" שנתפסת פעמים רבות כאמת הבלתי מעורערת והמוחלטת אשר אמיתותה אינה יכולה להיות מוטלת בספק. הבעיה נוצרת כאשר אנו דורשים מן השופט, שהוא כאחד האדם, להגיע לאותה אמת עובדתית טהורה. דרישה זו לעיתים רבות אינה הגיונית שכן אין בידיו כלים מתאימים לגילוי "אמת טהורה" זו, שכן, הוא אינו חשוף לכלל הפרטים והעובדות כפי שהתרחשו במציאות. משום כך, פעם אחר פעם קבעה הפסיקה כי האמת הנדרשת לשם טענת "אמת דיברתי" הנה האמת המשפטית ולאו דווקא האמת העובדתית.

"האמת המשפטית" הנה אותה אמת אליה יכול כל שופט להגיע בעצמו בעזרת הכלים שהעמיד החוק לרשותו וכפי שהיא מצטיירת מהעובדות שהוצגו בפניו ובפני בית המשפט. יש לציין כי לעיתים אין מניעה בכך שיהיה פער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית לאור הידע והמשאבים המוגבלים שצוינו לעיל, אך גם בית המשפט הסכים זה מכבר כי זהו פער שיש להשלים עמו.

לסיכום, ניתן לומר כי הלכה היא שהאמת הרלוונטית בדיון בעוולת "לשון הרע" היא אך ורק האמת כפי שרואה אותה בית המשפט והשופט היושב בדין, ללא קשר לדעות ואמונות היסטוריות, פילוסופיות, דתיות וכו'.

אמת לשעתה או אמת במלואה

עולה השאלה האם אמת שהייתה נכונה לשעתה ולאחר מכן, עקב השתנות הנסיבות, נתגלתה כשקר עומדת בתנאי "אמיתות הפרסום".

בפרשת קראוס נידונה שאלה זו בהרחבה (לפירוט עובדות המקרה ראו לעיל) ונקבע פה אחד על ידי השופטים כי כאשר משתנות הנסיבות והאמת שפורסמה בדבר "חשדות חמורים כנגד אדם" מתבררת כשקרית, חובה על המפרסם להוציא עדכון לפרסומו אחרת לא תעמוד לו הגנה זו.

אולם, בדיון הנוסף שנערך באותה פרשה התהפכה הקערה על פיה ודעת הרוב החדשה סברה כי אין החוק דורש שהאמת שבפרסום תהיה "אמת במלואה" כל הזמן. די כי תהה האמת נכונה לשעתה (קרי, בעת הפרסום) על מנת לקיים את יסוד "האמת בפרסום". אם השתנו הנסיבות ומה שהיה אמת הופך לשקר אין המפרסם חייב בעדכון פרסומו שכן לדעת רוב השופטים בדיון הנוסף חובה זו כבדה מנשוא ופוגעת בזכויותיו של המפרסם מעבר לנדרש.

עם זאת, בתיקון לחוק משנת 2003 הוסף סעיף 25א לחוק הקובע כי אמצעי תקשורת המפרסם כי ישנן חשדות פליליים כנגד אדם פרטי יהיה מחויב, לאור בקשתו של אותו אדם, לפרסם עדכון בדבר זיכויו או באי הגשת כתב אישום כנגדו. כלומר, בכל הנוגע לאמצעי תקשורת המפרסם פרסום בדבר חשדות פליליים, בלבד, תופסת כיום גישת "האמת במלואה" ולא "האמת לשעתה".

אמת אובייקטיבית מול הבעת דעה

פרופ' מרדכי קרמניצר בספרו "לשון הרע, הדין המצוי והרצוי" גורס כי את תוכנם של הפרסומים השונים ניתן לחלק לשלושה סוגים: פרסומים עובדתיים נכונים, פרסומים עובדתיים כוזבים, והבעות דעה. ישנם מקרים רבים בהם הפרסום הפוגע אינו מהווה תיאור העובדות כהווייתן אלא מבוצע בתצורה של הבעת דעה. ההבחנה בין מהי אמת אובייקטיבית למהי דעה, ללא ספק מהווה שאלה קשה. אולם, לאור התמקדותנו בהגנת "אמת בפרסום" אין צורך בירידה לעומקה של הבחנה זו שכן בפרשת חברת החשמל נ' עיתון הארץ נקבע כי נתבע או נאשם בגין עוולת הוצאת לשון הרע זכאי להסתמך על ההגנה גם כאשר הדברים מנוסחים כהבעת דעה.

עם זאת, אם אין באותה הבעת דעה עניין ציבורי או שמא היא איננה אמת, לא יוכל המתגונן לטעון את טענת "אמת דיברתי" ויפנה לסעיף בחוק שמגן על דעות שהובעו בתום לב, קרי, סעיף 15(4) לחוק. כך גם יעשה במקרה בו לא ניתן אובייקטיבית לסווג את הדעה כאמת או שקר, שכן, הגנת אמת בפרסום טובה רק לדעות שבעניינים עובדתיים הניתנים לאימות באופן מלא.

לסיכום, האבחנה בין דעות הניתנות לסיווג כאמת או שקר אינה קלה ובית המשפט יידרש להפעיל את מבחני האמיתות האובייקטיביים שהוזכרו לעיל.

"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"

בחלקו האחרון של סעיף 14 לחוק נקבע כי "...הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". במה דברים אמורים? כאמור, לצורך בחינת השאלה "האם עומדת לנתבע טענת הגנת האמת" יבחן בית המשפט האם קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית כפי שהובאה בפניו לבין תיאורה בפרסום. אולם, כפי שקובע הסיפא של הסעיף, זהות זו אינה חייבת להיות מוחלטת. די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות על מנת שתקום לנתבע ההגנה. הרציונאל מאחורי סייג זה הוא שבאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב אל לנו "לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע" על מנת לא להגביל יתר על המידה את חופש הביטוי. על כן, נקבע בפרשת קראוס כי גם אם ישנו פרט קטן שגוי אשר אינו בעל חשיבות מהותית, קיומו לא ישלול את ההגנה וחופש הביטוי לא יפגע.

על מנת שאכן יקום הסייג "...פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" נדרש שיתקיימו שני תנאים מצטברים:

  1. התנאי הראשון הוא "פרט לוואי" - הווה אומר, ככל שחלקו של הפרט השגוי בתוך הפרסום הכולל קטן יותר, כך נייחס לו חשיבות שולית יותר וניטה להתעלם מחוסר אמיתותו.
  2. התנאי השני הוא "פגיעה של ממש" - כאשר יש בפרסום המשמיץ פרט לוואי שגוי אך הפרט אינו פוגע בתובע כשלעצמו, לא יהיה בכוחו של פגם זה לשלול את ההגנה שבסעיף 14 מן הנתבע.

המבחן שקבעה הפסיקה בפרשת צור נ' הוכברג לשאלה "האם יש פגיעה של ממש באותו פרט שגוי" הוא: האם הפגיעה שנגרמה מן הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לתובע לו היה הפרט מדויק. כלומר, "לו היה הפרט השגוי נכון, האם פרסומו היה פוגע בתובע?". אם כן, לא תעמוד למפרסם הגנת "אמת דיברתי".

עם זאת, יש לציין, שלעיתים, למרות שהוכח כי אכן מדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש והוא אינו שולל את הגנת האמת באופן אוטומטי, המילה בלבד בנוסח סעיף 14 מרמזת על כך כי יכול להיות שקיומו של פרט שגוי זה יצטרף לשיקולים חיצוניים אחרים (כגון הרקע ונסיבות הפרסום) ויעניק עודף משקל להכרעת בית המשפט כנגד מתן ההגנה לנתבע.

"אמיתות הפרסום" ודיווח על חשדות, עבירות והליכים פליליים

כאשר הפרסום המדובר עוסק במעשה פלילי שנעשה בעבר על ידי התובע מתעוררת השאלה: "האם מצוין בפרסום כי התובע ביצע את המעשה או שמא צוין כי הוא רק נחשד בביצועו?".

המקרה הפשוט הוא כאשר ברור מתוך נוסח הדברים למה התכוון המפרסם:

אם פורסם "פלוני ביצע מעשה פלילי" אזי יצטרך הנתבע להוכיח כי אכן בוצע המעשה על ידי פלוני (הרשעת בימ"ש קודמת תהווה הוכיחה יעילה ביותר).

לעומת זאת אם נאמר בפרסום "פלוני נחשד בביצוע מעשה פלילי" אזי יצטרך הנתבע להוכיח כי אכן ישנן חשדות מוצקים כנגד פלוני. כאמור, על החשדות להיות מבוססים מעבר לתלונה פזיזה או פעולה נמהרת (ראו סעיף 2.1.3 לעיל).

המקרה המסובך יותר הוא כאשר לא ברור מתוך נוסח הפרסום האם התובע ביצע את המעשה הפלילי או שמא הוא רק חשוד. או אז שוב יפעיל בית המשפט מבחן אובייקטיבי ויבחן כיצד היה "האדם הסביר" מבין ממכלול הפרסום מהי דרגת האשמה המיוחסת לתובע. יש לציין שבהחלט ייתכן כי למרות הסתייגויותיו והבהרותיו של המפרסם (הנתבע) בגוף הטקסט כי "עוד לא נקבעה אשמתו של התובע" יכול בית המשפט לקבוע כי מגוף הדברים משתמע שהפרסום מייחס לתובע אשמה מלאה ואז יצטרך המפרסם להוכיח שהתובע אכן ביצע את המעשה המיוחס לו.

נשוב ונציין את סעיף 25א שהוסף לחוק בתיקון משנת 2003, בעקבות הדיון הנוסף בפרשת קראוס, ובו נקבע כי במקרים בהם פורסם באמצעי תקשורת כי אדם נחשד בפלילים ולאחר מכן בוטל האישום או שאותו נאשם זוכה, יהיה חייב אמצעי התקשורת לפרסם עדכון על דבר הזיכוי אם ידרוש זאת נשוא הפרסום.

יסוד "העניין הציבורי"

העניין הציבורי- מבט כללי

בבסיס יסוד זה עומדת השאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, חרף לשון הרע שבו. שאלה זאת הנה שאלה ערכית ולפיכך ניתן לומר כי יסוד זה, בשונה מיסוד "אמיתות הפרסום" שהוא יסוד עובדתי, הוא "מושג שסתום". הווה אומר, משמעותו איננה קבועה ולעולם יוכל השופט ליצוק לתוכו תוכן בהתאם למדיניות השיפוטית הנהוגה. זאת ועוד, אין לשמוע ראיות בנושא זה, הנושא כולו מסור לשק"ד השופט. עם זאת, השופט קדמי, בפרשת בורוכוב נ' יפת, הדגיש כי "בית המשפט, בתוך עמו הוא יושב" ויהיה זה בלתי סביר להניח כי ככזה יתעלם מהמוסכמות החברתיות הנהוגות. סוגיה חשובה בענייננו שעוד לא הוכרעה בפסיקה היא השאלה האם צריך שיהיה "עניין ציבורי" בפרסום כולו או שיש צורך "בעניין ציבורי" ספציפית באותו חלק מהפרסום שטומן בחובו לשון הרע. שאלה זו עלתה בפס"ד מדינה נ' יבין, בו נגענו לעיל, אך בית המשפט בחר שלא להכריע בה.

במשפט האנגלו-אמריקאי ובחלק נכבד ממדינות המשפט הקונטיננטלי (גרמניה לדוגמה) אין קיום ליסוד "העניין הציבורי" בהקשר של הגנת "אמת דיברתי" (או כפי שהיא ידועה במדינות המשפט האנגלו-אמריקאי: (Justification. לשיטתם, די בהוכחת "יסוד האמת" כדי שהפרסום יזכה להגנה. מאידך, ישנן מדינות, בהן המצב דומה למצב בישראל, כלומר, על מנת שפרסום יזכה להגנה יש להוכיח קיומו של יסוד הדומה "לעניין ציבורי" בנוסף ל"יסוד האמת". לדוגמה, זהו המצב בחבל קוויבק שבקנדה ובמדינות מסוימות באוסטרליה.

המבחנים לקיומו של עניין ציבורי

בית המשפט יכריע בסוגיית קיומו של "עניין ציבורי" על ידי איזון אינטרסים: מחד גיסא, ניצב האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו ומאידך גיסא, עומד האינטרס של חופש הביטוי. פרופ' רות גביזון במאמרה, "איסור פרסום הפוגע בפרטיות- הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת", קובעת כי האינטרס של חופש הביטוי טומן בחובו, בין השאר ואולי בעיקר, את זכות הציבור לדעת. המבחן שאומץ על ידי הפסיקה (למשל בפרשת מאגרי מידע נ' ונטורה) הוא "מבחן התועלת" של פרופ' זאב סגל הקובע כי עניין ציבורי הוא "כל עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (מבחן זה הוצע על ידי פרופ' סגל במאמרו "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת").

לשיטת שנהר, יהיה ראוי להרחיב את המבחן ולקבוע כי יתקיים "עניין ציבורי" לא רק כאשר תצמח לציבור תועלת מידיעת הפרטים שבפרסום, אלא גם כאשר תצמח לציבור תועלת מעצם הפרסום. זאת משום שחוק איסור לשון הרע עוסק לא רק בפרסום ברבים אלא גם בפרסום בחוג מצומצם (שני אנשים למשל). לדוגמה: ניתן לומר כי אין "עניין ציבורי" בנוגע לכשירותו של מפעיל טרקטור אך לציבור כולו יש אינטרס שהחוג המצומצם של הממונים על אותו מפעיל טרקטור יקבלו מידע בנוגע לכשירותו.

יש לזכור כי המבחנים לקיומו של העניין הציבורי אינם אלא כלי עזר בידי בית המשפט. לפיכך, לא ניתן לקבוע א-פריורית נושאים מסוימים בהם יהיה או לא יהיה "עניין ציבורי" ובית המשפט יידרש, כל פעם מחדש, לבחון את מידת התועלת הציבורית שבפרסום הקונקרטי שלפניו.

העניין הציבורי וצנעת הפרט

בפרשות שונות (דוגמאות יובאו להלן) נקבע כי ככל שהפרסום נוגע לענייניו האישיים של אדם, כך ייטה בית המשפט לקבוע כי יש פחות עניין ציבורי בפרסומם. קשה לקבוע מראש מהם הנושאים האישיים ביותר שלגביהם זכאי אדם להגנה מיוחדת. עם זאת, לפי שנהר, ניתן להקיש על מהותם של נושאים אלה מחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. על פי פרופ' סגל, הנושאים המוגנים על ידי חוק הגנת הפרטיות הם בעיקר: חיי המשפחה של אדם, מצבו הבריאותי, תחביביו ומצבו הכלכלי. כאמור, ענייניו האישיים של אדם זכו לא פעם להגנה מוגברת על ידי בית המשפט. לדוגמה בפרשת נוף נ' אבנרי נפסק כי אין עניין ציבורי בפרסום פרטיו של סכסוך משפחתי. בפרשת פלמונית נ' כל הקריות נקבע כי אין עניין ציבורי בפרסום זהותה של חולה במחלה קשה. מאידך גיסא, לעיתים יתקיים היסוד של עניין ציבורי אף אם מדובר בפרסום פרטים אישיים. לדוגמה: בפרשת פלמונית נאמר כי אם הייתה הסתברות גבוהה שבהיעדר פרסום זהותה של החולה תיווצר סכנת חיים אז היה עניין ציבורי בפרסום זהותה.

העניין הציבורי ודיווח על מאורעות בעלי אופי חדשותי

כאמור, בית המשפט ייטה לקבוע כי יש עניין ציבורי בפרסום ככל שתוכנו נוגע למידע בעל אופי חדשותי שחשוב לציבור. עם זאת, עולה השאלה מהי מידת ההגנה שיש להעניק לאדם הפרטי שנקלע שלא מרצונו ושלא בטובתו לעין הסערה התקשורתית. באנגליה פרסום יזכה להגנה מפאת העניין הציבורי שבו כל עוד מדובר "בעניין ראוי ולגיטימי להתעניינות הציבור" או אפילו "דבר שיש בו משום חדשות לציבור". בארצות הברית, בפס"ד Rosenbloom v. Metromedia, נקבע כי יזכה להגנה כל פרסום שבתחום "ההתעניינות הציבורית הלגיטימית". בפרשות יבין ו-ונטורה בית המשפט נעזר בדין האנגלי והאמריקאי וקבע כי יש עניין ציבורי בפרסום פרטים על אדם אם הם נוגעים "לנושאים חדשותיים". עם זאת, אליבא דשנהר, יהיה ניתן לעיתים לספק את האינטרס הציבורי שבקבלת המידע החדשותי מבלי לציין את זהות המעורבים.

העניין הציבורי ודיווח על דמויות ציבוריות

לשיטת פרופ' סגל ניתן לראות בהחלטת אדם ליטול על עצמו מעמד ו/או תפקיד חברתי-ציבורי כהסכמה מכללא מצדו לוויתור על פרטיותו. מכך יוצא שפרסומם של פרטים מסוימים מותר לגבי "איש הציבור" אך לא כך לגבי האדם הפרטי. פרופ' גביזון מבקרת את גישת פרופ' סגל וטוענת כי ייתכן וגישתו הולמת את "המתחם הקלאסי" של הדמויות הציבוריות (רה"מ, שרים, נשיא המדינה וכו') אך בנוגע לדמויות ציבוריות כגון: ספורטאים, עבריינים, אומנים או "סתם אנשים עשירים" קיומה של אותה הסכמה מכללא הוא לעיתים מפוקפק.

בענייננו, ראוי לבחון את "הגנת העניין הציבורי" בחוק הגנת הפרטיות, לגביה נאמר כי אם אדם הוא "דמות ציבורית", אל לו לקבול כי ענייניו הפרטיים נחשפים ברבים ופרטיותו נפגעת במידה מסוימת. לעומת גישה זאת טוען עו"ד חיים פאל, במאמרו "זכות הציבור לא לדעת", כי אם החוק והפסיקה יאפשרו חדירה רבה מדי לפרטיותם של אנשי ציבור, מעטים יהיו מוכנים להיכנס "לקלחת החיים הציבוריים" ודבר זה יפגע ברמתו וצביונו של השירות הציבורי. שאלה נוספת היא מי ייחשב "לדמות ציבורית" לצורך העניין ומי לא. לשאלה זאת לא נקבעו עדיין מבחנים ברורים בפסיקה אך, לגישת שנהר, סביר להניח שבית המשפט יגדיר פלוני כ"דמות ציבורית" לפי מידת השפעתו על החברה ולאור השאלה האם הגיע מרצונו לאותה עמדה חברתית ועד כמה ניתן לראות ברצון זה הסכמה לפרסום דברים אודותיו. אם נבחן את הפסיקה בענייננו נגלה כי, לדוגמה, נדירים המקרים בהם לא יכיר בית המשפט בקיומו של עניין ציבורי כאשר מדובר בחשדות פליליים בנוגע לאנשי ציבור. מאידך, בית המשפט פחות ייטה להכיר בקיום עניין ציבורי בדיווחים רכילותיים אודות דמויות ציבוריות או פרסומים בנוגע לחיי המשפחה שלהם. מאידך, בית המשפט כבר פסק (בפרשת אבו חצירא נ' העיתון "חדשות") כי קיים עניין ציבורי בפרסום בעיתון של מכתבים המלמדים על עבירות בצניעות שביצע אדם הטוען למשרה בעלת אופי דתי.

"העניין הציבורי" ודיווח על חשדות, עבירות והליכים פליליים

מחד גיסא, לפי שנהר, בפרסומים הנוגעים לעבירות פליליות עשויה להיות תועלת חברתית רבה: הציבור זקוק למידע מסוג זה כדי לדעת באיזו חברה הוא חי וכדי לדעת מפני מי ומפני מה עליו לחשוש. בנוסף, באמצעות פרסומים אלו יכול הציבור לקבל מידע אודות דרך טיפול רשויות החקירה והתביעה בעבירות פליליות. מאידך גיסא, קיים החשש כי פרסומים על הליכים משפטיים יהוו "משפט על ידי העיתונות" ויפגעו בזכותו של הנאשם להליך הוגן.

בנוסף, במקרים בהם יסתיים ההליך ללא הגשת כתב אישום או אפילו ללא הרשעה, עצם הדיווח על ההליכים יהווה פגיעה קשה בנאשם. ניתן לומר שככל שההליך הפלילי מצוי בשלב מתקדם יותר כך העניין הציבורי בו יזכה להכרה על ידי בית המשפט. בפרשת בורוכוב נ' יפת נקבע כי אין עניין ציבורי בדיווח על הגשת תלונה במשטרה. העניין הציבורי יגבר כל אימת שהחשוד נחקר, נעצר ו/או מובא בפני שופט. קל וחומר כאשר מוגש כתב אישום ומתנהל הליך משפטי, בדיווח על הליכים משפטיים המתנהלים בדלתיים פתוחות יהיה כמעט תמיד "עניין ציבורי".

על פי פרופ' ש"ז פלר, במאמרו "הרהביליטציה-מוסד משפטי מיוחד מחויב המציאות", העניין הציבורי בפרסום דבר הרשעתו של אדם הולך ופוחת ככל שנוקפות השנים ממועד ההרשעה. פרופ' פלר גורס כי גם מי שחטא בפלילים זכאי להגנה על שמו הטוב והגנה זו הולכת ומתעצמת ככל שחולף יותר זמן מחזרתו למוטב.

אכן, בפרשת פלוני נ' הכתב אלמוני נקבע כי לא היה עניין ציבורי בפרסום פרטיו של פלוני שהורשע בהריגה לפני שנים רבות והרשעתו אף נמחקה. מאידך, לשיטת שנהר, מחיקת ההרשעה לא מקימה חזקה שאין בה עניין ציבורי, לדוגמה אם אדם מתמודד על משרה ציבורית יהיה עניין ציבורי בפרסום הרשעות בעברו גם אם התיישנו.

מבט לעתיד

כיום, גם לאחר הפסיקה הרבה בנושא, עדיין נותרו מספר שאלות משפטיות פתוחות בכל הנוגע ליסודותיה של הגנת "אמת בפרסום" שבסעיף 14. בנוסף, קיימות מספר תהיות לגבי התפתחות אפשרית של חוק איסור לשון הרע לאור השיפורים הטכנולוגיים האחרונים (לשון הרע באינטרנט למשל). התפתחויות אלו עשויות להשפיע על מבנה ההגנה האמורה.

יש לציין כי הצעת הקודיפיקציה (הצעת חוק דיני ממונות) אינה מבקשת לתקן ואינה מתייחסת כלל לחוק איסור לשון הרע (מצוין בה רק שבוטל סעיף 87 לפקודת הנזיקין "פיצויים על לשון הרע בעיתון" לאור קיומו של חוק איסור לשון הרע). על כן נראה כי ההבהרות והשינויים המתבקשים ביסודות העוולה בכלל ובהגנה בפרט יעשו באופן נקודתי על ידי המחוקק בחוק עצמו או על ידי פסיקתו של בית המשפט, כפי שנעשה עד היום.

בחלק זה נציג מספר אפיקים אפשריים בהם יכול שיתרחשו שינויים והתפתחויות במבנה ההגנה שבסעיף 14. שינויים אפשריים אלו, ייתכן שיגיעו מתוך הספרות המשפטית הקיימת ומתוך מגמות שונות בפסיקה ובחקיקה.

הגדרתו של יסוד "העניין הציבורי"

הביטוי "עניין ציבורי" הוא ביטוי עמום שיכול להתפרש בשני אופנים שונים:

פירוש אחד המוצע על ידי פרופ' סגל קובע כי בפרסום ישנו "עניין ציבורי" אך ורק אם אותו הפרסום מביא בידיעתו לציבור הרחב תועלת, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. מבחן זה של פרופ' סגל אף אומץ, כאמור, בפסיקה בפרשת רשם מאגרי מידע נ' ונטורה והוא קובע כי כל עוד פרסום הידיעה יתרום לשיפור תנאי החיים בחברה יש מקום לקבוע כי יש בו עניין ציבורי. יש לציין כהערת אגב כי בגישה זו מצודד גם המשפט העברי אשר מתיר פרסום דבר לשון הרע על אחר אם הוא תורם בפני עצמו לשיפור חיי החברה ככלל (ראו ספרו של י' הכהן, חפץ חיים- הלכות לשון הרע).

פירוש אחר לביטוי "עניין ציבורי", מוצע על ידי עו"ד שנהר, הגורס כי בחברה דמוקרטית אשר מעודדת את השיח הציבורי, ראוי שיהיה פורום פתוח וחסר פחדים ומגבלות. על כן יש בפרסום "עניין ציבורי", בעצם כך שהוא תורם לקיומו של דיון ציבורי בנושאים בו הוא עוסק ובפורומים בו הוא נדון ללא חשש מהבעת דעה. כלומר אין צורך בקשר ממשי בין הפרסום לבין תועלת ממשית שהוא מביא עמו לחברה.

כך גם ביטוי שקרי יכול להחשב כעניין ציבורי, שכן המטרה הסופית היא לאפשר דיון פתוח ללא פחדים בנושאים השונים ולקדם את האמת.

נראה כי בהכרעה בשאלת קיומו או העדרו של העניין הציבורי קובע בית המשפט בכל מקרה ומקרה לגופו על פי נסיבותיו ולכן, למרות שכיום אומצה הגישה המצמצמת של עניין ציבורי (גישת פרופ' סגל), תיתכן התפתחות עתידית בעקבות התחזקותו של חופש הביטוי והפיכתו לחלק בלתי נפרד מחוק יסוד: כבוה"א וחירותו ובית המשפט יאמצו את גישתו המרחיבה של שנהר המתיישבת טוב יותר עם עקרון חופש הביטוי שכן היא מקדמת בחיוב כל אמירה אשר תורמת לקידום דיון ציבורי בין אם יש בה תועלת ממשית ובין אם לאו.

התחשבות ביסוד הנפשי הסובייקטיבי של המפרסם במסגרת יסוד "האמת"

פרופ' קרמניצר מתאר בספרו סיטואציה קשה בה מפרסם פלוני מחזיק בפרסום שגוי, המפרסם יודע כי יש בפרסום שברשותו עניין לציבור, הוא משוכנע בנכונות הפרסום, ואין הוא יודע או יכול היה לדעת כי התוכן שגוי. מה יקבע בית המשפט במצב שכזה? האם יטיל על המפרסם אחריות אזרחית ובכך יצור אפקט מצנן כלפי מפרסמים שונים שימנעו מלפרסם עניינים שיש בהם עניין חשוב לציבור מחשש שבעתיד הם יתגלו כלא נכונים? כיום נראה שהתשובה תהה חיובית שכן אין כל משמעות במסגרת הגנת סעיף 14 לעובדה שהנתבע פעל בתום לב ואין אנו מתחשבים כלל במניעיו או ביסוד הנפשי שלו. פרופ' קרמניצר טוען כי מצב זה אינו תקין וטוב יעשו בתי המשפט אם יכללו במאזן שיקוליהם לנתינת ההגנה את העובדה כי המפרסם פעל בתום לב וללא כוונה רעה.

בנוסף, בניגוד למצב המשפטי בישראל כיום, בארצות הברית נקבעה בהלכה הפסוקה (פסק הדין בעניין New York Times v. Sullivan) חזקה הפוכה הקובעת כי לנתבע עומדת הגנת האמת בפרסום עד אשר יוכיח התובע שלמפרסם הייתה מודעות לכך שהפרסום היה שגוי. כלומר, בתי המשפט בארצות הברית בהחלט מתחשבים ביסוד הנפשי של המפרסם ואם פעל ללא כוונות זדון, יזכה לחסות בצלה של הגנת "האמת בפרסום".

לפיכך, בהחלט ניתן לתהות, האם בבואו לקבוע בעתיד הלכה לא יתחשב בית המשפט בשיקולים אלו ויאמץ את הצעתו של פרופ' קרמניצר.

בניגוד למשפט האמריקאי שמטיל את כל כובד נטל ההוכחה לקיומו של חוסר תום לבו של המפרסם על כתפי התובע, הצעתו של פרופ' קרמניצר "אינה הולכת את כל הדרך" לעבר השיטה האמריקאית אלא רק מוסיפה את היסוד הנפשי כגורם שיש להתחשב בו, כאשר הנטל על הוכחת כוונה ו/או פעולה בתום לב נשאר עדיין על כתפי הנתבע.

אין זה מפתיע כי גישת קרמניצר "אינה הולכת את כל הדרך" לעבר המשפט האמריקאי משום שאליבא דקרמניצר, אין "ללכת שבי אחרי שיטות משפט אחרות" כאשר אנו עוסקים בעוולת לשון. הטעם לכך הוא שעוולה זאת, אולי יותר מכל עוולה פרטיקולרית אחרת, היא עוולה שמשקפת תפיסות של זמן ומקום. הווה אומר, הוצאת לשון הרע הנה דבר תלוי השקפות תרבותיות-חברתיות אשר משתנה מחברה לחברה ואף בתוך חברה ספציפית מעת לעת.

הטמעת כללי האתיקה העיתונאית בחוק

"תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות" (להלן: התקנון) הוא מסמך אשר נכתב על ידי מועצת העיתונות, הקובע כללי התנהגות נאותים לעיתונאים ולעיתונים. התקנון אינו קובע לעיתונאי חובות משפטיים על פיהם הוא מחויב לנהוג. מדובר אך ורק בכללי מוסר והתנהגות ראויה אשר מהווים עניין לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות אך לא לבית המשפט. אם עיתונאי עובר על אותם כללים אין להטיל עליו את הסנקציות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

בפרשת קראוס (שהוזכרה לעיל): ניתן למצוא דוגמה למצב בו עיתון עבר על כללי האתיקה הכתובים בתקנון: באותה פרשה פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" מספר כתבות המציינות כי הוגש כתב אישום פלילי כנגד מר יוסף קראוס, אך כעבור זמן מה לא פורסמה כתבת המשך המציינת כי מר קראוס זוכה מן האשמות שיוחסו לו. בית המשפט בדיון הנוסף קבע כי למרות שסעיף 12ג לתקנון קובע כי במקרה כזה ראוי היה כי העיתון יפרסם כתבת עדכון המודיעה לציבור כי אותו אדם נשפט ויצא זכאי, אין על העיתון חובת עדכון ואין הוא חייב בפרסום אודות הזיכוי.

אין ספק כי התוצאה שהתקבלה הייתה קשה שכן ייתכן כי קוראים רבים ידעו כי מר קראוס הואשם בפלילים אך לא ידעו כי הוא זוכה. היה נראה כי גם בית המשפט אינו שלם עם התוצאה אשר נובעת מן ההלכה אשר הוא עצמו קבע (במילותיו של השופט זמיר באותה פרשה: "אני מסכים לפסקי הדין של המשנה לנשיא לוין והשופט אור בלב כבד. לבי כבד עלי") אך לא יכל לעשות דבר שכן מילות החוק בנושא "מהי אמת" היו ברורות.

שופטים נוספים אף הוסיפו וציינו כי אולי ראוי כי המחוקק יתערב ויעגן את כללי האתיקה בחוק ולמרות שכללים אלו אינם בגדר תחומי המשפט, אותה הגדר אינה אטומה וישנה זליגה של כללים לחוק ולהפך.

בתגובה להלכת קראוס, הוסיף המחוקק את סעיף 25א (תיקון: תשס"ג) לחוק איסור לשון הרע הקובע כי אם אמצעי תקשורת פרסם כתבה הכוללת האשמות כלפי אדם ולאחר מכן האשמות אלו בוטלו, מחויב הוא לפרסם לאחר מכן אם נתבקש לכך עדכון לגבי זיכויו של אותו אדם. דברים אלו הופיעו בסעיף 12ג בתקנון ערב המשפט אך לא היו מעוגנים בחוק ואילו כיום הם מהווים סעיף חוק מחייב לכל דבר ועניין.

באופן זה אימץ המחוקק את התפיסה של "אמת לאמיתה" על פני התפיסה של "אמת לשעתה" שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת קראוס (ראו 2.1.4 לעיל) בכל הנוגע לפרסום פלילי ובכך בעצם השפיע על יסוד ה"אמת" שבהגנת אמת בפרסום שכן כיום לא תעמוד לעיתונאי הגנת האמת בפרסום אם היה עדכון והוא לא פרסם אותו כמבוקש ממנו על ידי הנפגע.

לאור כל זאת, לדעתנו, ניתן לצפות כי בעתיד ייתכנו מקרים נוספים בו בית המשפט או המחוקק יאמצו כללים שונים מתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות ויעגנו אותם בחוק איסור לשון הרע ובכך ישפיעו על היקף הגנת האמת בפרסום. כך לדוגמה, סעיף 7 לתקנון קובע כי יש לתת לאדם שנפגע מן הפרסום אפשרות להגיב ולטעון את דבריו ביחס לפרסום אודותיו. ניתן לתהות, לאור הוספת סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע, האם גם סעיף 7 יעוגן בעתיד בחוק באופן דומה בהינתן הנסיבות המתאימות.

ביבליוגרפיה

חיבורים בעברית

  • רות גביזון, "איסור פרסום הפוגע בפרטיות- הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" בתוך זכויות אזרח בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים הכהן 177 (תשמ"ב).
  • חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע- הדין המצוי והרצוי (התשס"א).
  • ישראל מאיר הכהן, חפץ חיים הלכות לשון הרע (תשכ"ה).
  • דוד ליבאי, דיני מעצר ושחרור (תשל"ח).
  • זאב סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175 (תשמ"ג).
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט 525 (תשמ"ט).
  • ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין כרך ב (תשמ"ז).
  • ש"ז פלר, "הרהביליטציה-מוסד משפטי מיוחד מחויב המציאות", משפטים א 497 (תשכ"ט).
  • אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז).

חוקי יסוד

חקיקה ראשית

  • פקודת החוק הפלילי, 1936.
  • פקודת הנזיקין, 1944.
  • פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948.
  • חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
  • פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968.
  • חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

הצעות חוק

  • הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב-1962, ה"ח 504.
  • הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו- 2006.

תקנונים מקצועיים

  • תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, תשנ"ו- 1996.

פסיקה ישראלית- בית המשפט העליון

  • בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז(2), 871.
  • ע"א 36/62 עוזרי ואח' נ' גלעד ואח' וערעור שכנגד, פ"ד ט"ו 1553.
  • ע"א 114/64 תיק נ' קרניצי ואח', פ"ד יח (4) 278.
  • ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חב' החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281.
  • ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, לב(3) 337.
  • ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה (2) 365.
  • בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449.
  • ע"א 4/85 צור נ' הוכברג ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מב(3) 251.
  • ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב (1) 797.
  • ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח', פ"ד מח(3) 808.
  • ע"א 89/ 214 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, מג(3) 840.
  • ע"א 89/ 334 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, מו(5) 555.
  • ע"א 93/ 3199 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, מט(2) 843.
  • בג"ץ 94/ 6126 גיורא סנש נ' רשות השידור, נג(3) 817.
  • דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ו-4 אח' נ' יוסף קראוס, תק-על 98(2) 1352.
  • ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, נו(3) 245.
  • ע"א 98/ 5653 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, נה(5) 865.
  • ע"א 00/ 1104 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607.

פסיקה ישראלית- בית משפט השלום ומחוזי

  • ת"א (ת"א) 2384/61 לורנץ נ' צאנין ואח', פ"מ מא 98.
  • ע"פ (י-ם) 65/62 וזנה נ' וזנה, פ"מ לד 278.
  • ת"א (ת"א) 22/66 זוהר נ' פריזנט ואח', פ"מ ס"ד 344.
  • ע"פ (ת"א) 989/79 בורוכוב נ' יפת, פ"מ תשמ"ג (ב) 521.
  • ת"א (חי') 664/81 בן עמי ואח' נ' כלבו- עיתון חיפה ואח', פ"מ תשמ"ד (א) 326.
  • ת"א (ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין ואח', פ"מ תשמ"ו(ב) 427.
  • ת"א (ת"א) 2281/85 נוף נ' אבנרי, פ"מ תש"ן(ג) 9.
  • המ' (ת"א) 5360/85 ברוך אבו חצירא נ' חדשות ואח', פ"מ תשמ"ה (ג) 478.
  • ת"א (י-ם) 393/86 רסקין נ' גוטליב (לא פורסם).
  • ע"פ (ת"א) 2078/87 חברת אהליאב בע"מ ואח' נ' חברת תעשיות איירמק בע"מ ואח', פ"מ תש"ן (ב) 235.
  • ע"פ (ת"א) 60/88 פרנקל נ' ישראלי, פ"מ תש"ן (ב) 353.
  • ת"א (י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב-אלמוני ואח', פ"מ תשנ"ד (ב)397.
  • ת"א (עפ') 1030/93 פלמונית נ' כל הקריות בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ג (ד)45.
  • ת"א (ת"א) 1701/94 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, ואח' תק- מח 2006 (9) 704.

פסיקה זרה

  • New York Times v. Sullivan 376 U.S. 254 (1964)
  • Rosenbloom . Metromedia 403 U.S. 29 (1971)
  • Gertz v. Robert Welch 418 U.S. 323 (1974)
  • Milkovich v. Lorain Journal Co., 497 U.S. 1, 20 (1998)

חיבורים בלועזית

  • Brown, R.E., The Law OF Defamation In Canada (vol. 1, 2nd ed., Scarborough, 1994)
  • Gatley On Libel And Slander (9th ed., London, 1998)
  • Skolnick J.H., “Foreword: The sociological Tort Of Defamation”, 74 Cal. L. Rev. (1986), 677.
  • Tingley, C., “Reputation, Freedom, Of Expression and the Tort Of Defamation in United States and Canada: A Deceptive Polarity”, 37 Alberta L. Rev. (1999)

ראו גם

קישורים חיצוניים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0