אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה
ככלל, דיני הנזיקין מסדירים את מערך היחסים בין פרטים. באופן מסורתי, המדינה נהנתה מחסינות מוחלטת כאשר פעולותיה גרמו נזק לפרט. לדוגמה, בעבר, במקרה בו רשות ציבורית לא סימנה כראוי בורות שנוצרו במסגרת שיפוצים שערכה בכביש, אדם שנפל לתוך בור ונפגע לא היה יכול לתבוע את המדינה תביעה נזיקית. אבל, עם הזמן והשינויים במציאות הכלכלית, הגישה לפיה "the king can do no wrong" השתנתה, וכיום קיימת האפשרות לתבוע בנזיקין את המדינה ואת עובדי רשויות הציבור. עם זאת, עדיין קיימות הגבלות ייחודיות לתביעות כנגד המדינה.
רקע להתפתחות הדוקטרינה
המיקום ה"קלאסי" של דיני הנזיקין הוא בענף המשפט הפרטי, במסגרתו דיני הנזיקין מסדירים מקרים בהם אדם גרם נזק לאדם אחר. למשל, כיצד יפוצה אדם שכלבו של שכנו נושך אותו ופוצע אותו. עולה השאלה היכן למקם מקרים בהם המדינה היא זו שגרמה את הנזק לפרט. התחום המשפטי המטפל במקרים בהם המדינה היא צד להליך הוא תחום המשפט הציבורי. אך כאן מדובר על גרימת נזק לפרט, ולכן לכאורה, התחום המתאים הוא התחום הנזיקי, שמטפל בהיווצרות נזק.
הפתרון שניתן בעבר לבעיית המיקום היה הענקת חסינות מוחלטת למדינה כאשר היא הצד המזיק בהליך. כלומר, לא נוצרו כלל סיטואציות בהן ניתן היה לתבוע את המדינה על נזק שגרמה. אך עם השנים, כאשר גדלה מעורבותן של הרשויות הציבוריות בחיי היום-יום של פרטים בחברה, נוצר מצב שבו היבטים רבים של חיינו מושפעים מהחלטות ומפעולות של המדינה. המדינה היא גוף מפקח ומסדיר (למשל, היא עוסקת ברישוי, מיסוי ואכיפה), וכן היא גוף שנותן שירותים, כגון ביטחון, חינוך, תשתיות ובריאות. מצב זה עורר צורך בבחינה מחודשת של החסינות שהוענקה למדינה, משתי סיבות מרכזיות. ראשית, המעורבות הגוברת של המדינה בחיי הפרטים הביאה להתעצמות השפעתה על רווחת הפרטים; שנית, התפתחות דוקטרינת זכויות האדם הביאה לצורך להטיל אחריות על המדינה מקום בו היא פוגעת בזכויות של אזרחים. כדי ליישם את השינוי התפיסתי, היה צורך בהתאמה חקיקתית, שתשווה את מעמד המדינה למעמד הפרט בהליך נזיקי. התאמה חקיקתית זו נקראת "השוואת מעמד". למשל, בישראל נחקק בשנת 1952 חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שקובע: "דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד...". הוראה דומה מצויה בספר החוקים האמריקאי, שם התקבל בשנת 1946 חוק המכונה "Federal Tort Claims Act", המשווה את מעמד המדינה למעמד הפרט בנזיקין.
שיקולים בעד ונגד הטלת אחריות נזיקית על רשויות ציבור
היקף דיני הנזיקין אינו מובן מאליו. הוא נקבע על ידי שיקולים שונים בדבר הטלת אחריות למעשים מזיקים. במקרה בו המדינה היא המזיקה, נמצא, לצד השיקולים הרגילים, שיקולים נוספים בעד ונגד הטלת אחריות.
- הרתעת יתר: דיני הנזיקין מסדירים את היחסים בין פרטים בחברה על ידי הרתעה מפני לקיחת סיכונים שהתממשותם תפגע בתועלת הכללית. הטוענים נגד הטלת אחריות מביעים חשש שיישום מלא של עקרון השוואת המעמד ייצור הרתעת יתר של רשויות המדינה, שיחששו לפעול בשל האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת עליהם. הטענה היא שהרתעת יתר תביא למצב שעובדי הרשויות לא ישקיעו בהגשמת מטרות המינהל הציבורי, לא ייטלו יוזמות חדשות אלא יפעלו מתוך גישה מתגוננת ויפעילו מרווחי ביטחון מופרזים, עד כדי היווצרות "קיפאון" של המגזר הציבורי. מאידך טוענים התומכים בהטלת אחריות שהחשש ל"קיפאון" במגזר הציבורי לא הוכח אמפירית, ויתרה מזו, שהטלת אחריות נזיקית "תעמיד את עובד הציבור על המשמר". בנוסף, הטלת אחריות נזיקית על עובדי ציבור תרסן את הכוח הרב המצוי בידיהם.
- עיוות שיקול-הדעת המנהלי: כנגד הטלת אחריות על המדינה, יש הטוענים שהטלת עלויות הפיצויים הנזיקיים על הרשויות עלול לגרום לרשות להעדיף את האינטרס של הניזוקים הפוטנציאליים על-פני האינטרס הציבורי הכללי, כדי להימנע מתביעות אפשריות. לדוגמה: משרד הבריאות עלול להימנע מאישור תרופות חדשות, בשל החשש מתביעות בגין נזקים שתרופות אלה יגרמו, במקום להעדיף את האינטרס של כלל הציבור, הזקוק לאותן תרופות.
- עומס יתר והצפה: בגלל מעורבותה ההולכת וגוברת של המדינה בחיי החברה והכלכלה, והעובדה שמעשיה משפיעים על אנשים רבים, עולה חשש לריבוי תביעות נגדה, דבר שיביא לעומס על מערכות המינהל והמשפט. בנוסף, נטען שריבוי תביעות יביא גם למעמסה על אוצר המדינה. פעמים רבות קיים גם קושי בהוכחת התרשלות של המדינה. עם זאת טענת עומס היתר לא הוכחה אמפירית וכן, הכלל הפסיקתי הוא שטיעונים תקציביים לא יתקבלו כטיעון מהותי.
- אי-התערבות והפרדת רשויות: קיימת טענה שהרשות המנהלית, ולא בית-המשפט, היא המוסמכת לקבל החלטות של מדיניות, והיא זו שהמחוקק העניק לה את שיקול-הדעת לקבל החלטות כאלה. לכן, ישנה תפיסה מושרשת ש"בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית" (פס"ד לוי, סעיף 9 לפסק-דינו של השופט שמגר).[1] תביעת המדינה בנזיקין על החלטה של מדיניות נתפסת כהתערבות אסורה במעשי הרשות השלטונית, וכפגיעה בהפרדת הרשויות. תפיסה דומה מצויה בפסיקה האמריקאית, בדמות האמירה כי "It is not a tort for the government to govern".
- חלוקת סיכונים צודקת: יש הטוענים בעד הטלת האחריות כי אין זה הוגן שהניזוקים ישאו במחיר פעילותה של הרשות, וצודק יותר שכל הציבור, המיוצג על ידי הרשות הציבורית ונהנה מפעולותיה, ישא בנטל. תכלית פעולות המינהל הציבורי היא להיטיב עם הציבור, ולכן הוגן שבמקרה בו פרט אחד נפגע מפעולות הרשות, כלל הציבור, הנהנה מאותו מעשה, יפצה אותו. לדוגמה, צה"ל נהג לטשטש שביל ליד גדר המערכת, הצמודה למטע תפוחים של קיבוץ מלכיה. פעולת הטשטוש יצרה אבק שגרם נזק למטע, ובגין נזק זה תבע הקיבוץ את המדינה בנזיקין. בפסק הדין שדן בנושא אמנם לא העלו העותרים טענה אודות חלוקת סיכונים צודקת ופיזור נזק, אך שופטי ההרכב העירו שהם הוטרדו משאלה זו, ואמרו: "הטרידה אותנו השאלה, אם העותר אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מפעילות המשיבה גם בהיעדר רשלנות, מכוח עילה חוקתית או מנהלית. פעילותה החיונית של המשיבה ממנה נהנה כלל הציבור יוצרת- כתוצר לוואי שלה- נטל. האם על הנטל ליפול, במלואו, על שכמו של המערער?" כלומר, לפי אמירה זו ייתכן שניתן לפצות ניזוק בגין נזקים שגרמה המדינה גם אם היא לא התרשלה, כאשר מדובר בנזק שנגרם בשל הגשמת אינטרס ציבורי. במקרה כזה החברה כולה לוקחת על עצמה את עול הנזק והוא מפוזר בין כל הפרטים החברה.
התפתחות היסטורית- מבט משווה
על רקע הבעייתיות שתיארנו בהשוואה מוחלטת של מעמד המדינה למעמד הפרט בהליך נזיקי, נעשו התאמות שמטרתן לאפשר הליך נזיקי של פרט מול המדינה, תוך כדי שקלול המאפיינים הייחודיים של הליך כזה. התפתחות הפסיקה האנגלית ממחישה תהליך התאמה שכזה, כאשר על-פי רוב מדובר בצמצום אחריותה של המדינה:
הגנה על הפעולה מכוח חוק קיים
לפי המשפט האנגלי, אם רשות ציבורית ביצעה עוולה במהלך ביצוע פעולה שלטונית, היא תזכה להגנה אם תטען שהיא מחויבת או מוסמכת בחוק לבצע פעולה זו. אולם להגנה זו קיים סייג: על הרשות לבצע את חובתה או להפעיל את סמכותה כאשר מנחה אותה עקרון הסבירות.
הגבלת האחריות בגין מחדל
בפסק הדין East Suffolk Rivers Catchment Board v. Kent נקבע שרשות שלטונית אחראית במחדל רק כאשר היא הפרה חובה שהחוק מטיל עליה, ולא במקרים בהם היא חדלה מלהפעיל סמכות שהחוק העניק לה. הבחנה זו מבוססת על הרציונל של "טבלת הוהפלד", לפיו המדינה חבה חובת זהירות רק לגבי מעשים שחובה עליה לבצע (duty) ולא לגבי מעשים שבכוחה לבצע (power). הלכה זו שונתה בפסק-דין Anns, בו נקבע שקיימת אחריות ברשלנות על כל המחדלים, בין אם מדובר במחדל בביצוע חובה, ובין אם מדובר במחדל בקיום סמכות רשות. הלכה זו הרחיבה במידה ניכרת את אחריות המדינה בגין מחדלים. ההלכה צומצמה שוב בשנות התשעים.
אחריות על חובה מוגבלת או מיוחדת, ולא על חובה כללית
כדי שתתגבש עוולת הרשלנות, נדרשת זיקה בין המזיק לניזוק. זיקה זו אינה מתקיימת כאשר הניזוק הוא קבוצה גדולה ובלתי-מוגדרת. תנאי זה מצמצם את אחריות המדינה.
הגבלת סוגי הנזק בר הפיצוי
המשפט האנגלי מוציא מגדר אחריותה של המדינה את האחריות על נזקים כלכליים טהורים ונזקים בלתי-כלכליים טהורים (למשל, עוגמת נפש). ה"טוהר" של נזקים כאלו נובע מכך שהם עומדים בפני עצמם, ואין לצדם נזק לגוף או לרכוש. הגבלה זו מצמצמת מאוד את האחריות הנזיקית באופן כללי, ואת אחריות המדינה בפרט. עם זאת, יש להגבלה זו סייג, והוא המקרים בהם נגרם נזק כלכלי טהור משום שהניזוק הסתמך (relied) על מצג או הודעה רשלנית של המדינה.
פסק הדין בעניין Yuen kun Yeu עסק בפירוק של מוסד פיננסי בהונג קונג, אשר בעקבותיו איבדו משקיעים את כספם. נטען כי הנציב על המוסדות הפיננסיים התרשל בתפקידו. עילת התביעה הייתה מבוססת על נזק כלכלי טהור, ולכן, כדי לזכות בסעד טענו התובעים להסתמכותם על איכות הפיקוח של הנציב. עם זאת, התביעה נדחתה בנימוק שחובת הנציב היא כללית, ואין לו חובת זהירות מיוחדת כלפי קבוצת הניזוקים. החלטה זו דומה להחלטה הישראלית בעניין לוי (להלן), והדמיון אף הוזכר בפסק הדין.[1]
הבחנה בין מדיניות לבין ביצוע
באנגליה נקבע כי החלטות של מדיניות אינן פתוחות לביקורת שיפוטית, ולא ניתן לדון בהן במסגרת עוולת הרשלנות. בפס"ד Rigby, למשל, נקבע שההחלטה של המשטרה להשתמש בגז מתלקח לשם השתלטות על פסיכופת שהתבצר בחנות הייתה החלטה של מדיניות, בגינה אין המדינה חבה, ואילו ההחלטה לירות גז על החנות (שנשרפה עקב הירי) בלי שיהיה במקום רכב כיבוי אש, היא החלטה ביצועית שבגינה קיימת חובה. עם זאת, נפסק שהחלטות החורגות מסמכות – ultra vires – שוללות את החסינות על מדיניות.
ההבחנה בין מדיניות לבין ביצוע מדגישה קושי נוסף שקיים בהפעלה אוטומטית של עקרון השוואת המעמד. מאפיין מרכזי של המינהל הציבורי הוא הסמכת הרשות להפעיל שיקול-דעת באשר לאופן מימוש סמכויותיה והתוויית קווי מדיניות. הבעייתיות הנוצרת היא שחיוב המדינה בנזיקין במעשים המצריכים הפעלת שיקול-דעת, נתפסת כהתערבות בלתי-לגיטימית. המחוקק האמריקני היה ער לקושי זה, ולכן נקבע בחוק ה-FTCA האמריקני חריג מרכזי לעקרון השוואת המעמד, הוא חריג שיקול הדעת. חוק זה לא מגדיר את המשמעות הפרקטית של החריג, ולכן הפסיקה בארצות הברית פיתחה סיווגים שונים, כדי לקבוע האם המקרים שעמדו בפניה נכנסים בגדר החריג, או שמא המדינה חייבת בנזיקין. פרשנות בתי המשפט למושג "שיקול דעת" הייתה מרחיבה, כך שנוצרה חסינות רחבה לרשויות הציבור ולעובדיהן.
פרשנות מרחיבה למושג שיקול הדעת ניתנה בשנת 1953 בפס"ד Dalehite v. United States. בפסק הדין נדון נושא אחריות המדינה בגין נזקי פיצוץ שנבעו מהעמסה של דשן כימי שאוחסן בנמל טקסס. הדשן יוצר והופץ לפי הכללים ותחת ההשגחה של מדינת ארצות הברית. בית המשפט קבע שבשל העובדה שמדובר באקט בעל אופי שלטוני, לא ניתן להחיל את עקרון השוואת המעמד, ועל כן חל חריג שיקול הדעת.
מבחן חדש להגדרת שיקול הדעת הוצג בפס"ד Indian Towing Co. v. United States. בפסק הדין נדונה טענה שמשמר החופים תחזק באופן רשלני את המגדלור, והדבר הביא לכך שאורו כבה וספינה טבעה בים עקב אובדן כיוון. בפסק הדין נעשתה הבחנה בין הרמה התכנונית לרמה הביצועית של פעולות המינהל. נקבע שעל הרמה התכנונית חל חריג שיקול הדעת, ואילו לגבי הרמה הביצועית (במקרה הנדון, תחזוקת המגדלור) החריג אינו חל.
בפסק הדין בעניין United States v. S.A. Empresa de Viacao Aera Rio Grandense, דנו בשאלת אחריות בגין תקלות שאירעו במטוסים של רשות התעופה הפדרלית (FAA), המאשרת את השימוש במטוסים מסחריים. בפסק דין זה נקבע שיש להתמקד באופי הפעולה השלטונית. המבחן החדש קבע שיש לבחון האם מעשי הרשות הם בעלי אופי של מעשים שהמחוקק התכוון ליצור חסינות לגביהם, וכן אם שיקול הדעת נגע לנושאים של מדיניות חברתית, כלכלית ופוליטית. תשובה חיובית לשני חלקי המבחן הביאה לדחיית התביעה.
שני פסקי דין מרכזיים נוספים הביאו לגיבוש הדוקטרינה הקיימת כיום. הראשון,Berkovitz v. U.S, דן בתביעה נגד רשות שאישרה חיסון נגד מחלת הפוליו, שגרם לילד שיתוק כמעט מלא. השני, Gaubert, דן במעורבות הרשות הפדרלית באגודה להלוואה וחיסכון. מפסקי הדין הללו נתגבשו שלושה כללים להפעלת חריג שיקול הדעת:
- המעשים הנדונים כוללים שיפוט או בחירה של מקבל ההחלטות.
- הקובע הוא אופי הפעולה המנהלית ולא מבצע הפעולה.
- שיקול הדעת הוא מן הסוג שהסעיף נועד להגן עליו.
לכן, הגנה תוענק לפעולות או להחלטות שלטוניות המבוססות על שיקולים ציבוריים, אשר מאזנות צרכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים לגבי החוק אותו מעוניין מקבל ההחלטות ליישם.
אחריות עובדי ציבור
עד כה, עסקנו באחריות הרשות הציבורית בנזיקין. אך, הרשות היא גם תאגיד המורכב מעובדים. על כן, עולה השאלה מהי חבותם של עובדים אלה כאשר פעולה שהם עושים במסגרת עבודתם מסבה נזק. דוגמה שממחישה סוגיה זו היא המקרה של תביעה אישית כנגד שוטר, בטענה שמעצר שביצע היה מעצר שווא. בתשובה לשאלה מי אחראי למעשה העובד, קיימות שתי אפשרויות: המעסיק שלו, כלומר המדינה, או העובד עצמו. להחלטה אודות הטלת האחריות יש השלכות על תפקוד הרשות ועובדיה. לשם חידוד הסוגיה נציג תחילה את סוגי האחריות השונים שניתן להטיל על הרשות, בגין מעשי עובדיה:
- אחריות שילוחית – מצב שבו מתרחבת אחריות העובד גם אל הרשות. אחריות כזו תוטל כאשר הרשות אישרה את המעשה, והמעשה נעשה על ידי העובד במסגרת תפקידו. ניתן לתבוע רשות בגין אחריות שילוחית למעשה של שלוח שלה, רק כאשר הוכח שאותו שלוח אכן ביצע עוולה וגרם נזק.
- אחריות אישית – מצב שבו מיוחס מעשה העובד לרשות. כלומר, רואים במעשה העובד מעשה של הרשות. לעומת ההסדר באחריות שילוחית, ניתן לתבוע רשות באחריות אישית למעשה של עובד שלה, ללא תלות בהוכחת חבות אותו עובד בנזיקין.
במציאות חוקית שבה דוקטרינת האחריות המרכזית היא שילוחית, הרשות תישא באחריות נזיקית בפחות מקרים. בעבר, הכלל במשפט הישראלי, בדומה לזה שהיה נהוג במשפט האנגלי, היה שעובדת היותו של אדם עובד ציבור אינה פוטרת אותו מאחריות בנזיקין, ועל עובדים הוטלה אחריות אישית בגין נזקים שגרמו. עם זאת, החקיקה המסדירה את הנושא השתנתה, והורחבה האחריות האישית של המדינה. נרחיב על הדין הקיים בפרק סקירת הדין.
סקירת הדין
הסדרה חקיקתית
נושא אחריות המדינה בנזיקין מוסדר בישראל בs:פקודת הנזיקין ובחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה).
סעיף 6 לפקודת הנזיקין עוסק במעשה לפי חיקוק. הסעיף יוצר הגנה לפיה אם מעשה שגרם נזק נעשה מכוח חיקוק, או מתוך אמונה בתום לב שקיים חיקוק רלוונטי, לא קיימת אחריות בנזיקין.
סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור להלן בחוק זה". הסעיף הבא מציג סייג לאחריות המדינה, לפיו "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".
לצד עקרון השוואת המעמד המעוגן בחוק, קובע החוק חריגים להטלת אחריות על המדינה:
- החריג העיקרי נמצא בסעיף 3 לחוק אשר קובע ש"המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום-לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם, אחראית היא על רשלנות שבמעשה".
- סעיף 5 לחוק עוסק בתובענה נגד המדינה שנגרם "באזור" (יהודה, שומרון וחבל-עזה) כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל. הרחבה לעניין חריג זה תובא בפרק העוסק באחריות המדינה בנזיקין במסגרת פעולה לוחמתית.
- מתן פטור למדינה מאחריות בנזיקין על מותו של אדם בתקופת שירותו הצבאי (סעיף 7 לחוק). פיצויים על נזקי-גוף שהתרחשו בתקופת שירות צבאי מוסדרים בחוק התגמולים.
פסיקת בית המשפט העליון בנושא
ניכר שהחוק הישראלי מטיל אחריות נזיקית רחבה יחסית על המדינה. בניגוד לחוק האמריקני למשל, החוק הישראלי אינו כולל סייגים רבים להטלת אחריות. על-כן, עם השנים הפסיקה הישראלית ייבאה סייגים כאלה משיטת המשפט האנגלו-אמריקאית. כפי שיודגם להלן, ניתן לדמות את המגמות בפסיקה בעניין הטלת אחריות על המדינה לתנועת מטוטלת, הנעה בין אחריות רחבה לאחריות מצמצמת. תחילה אימצה הפסיקה את הסייגים לאחריות מן המשפט האנגלו-אמריקני. לאחר מכן ניתן להבחין במגמה של הרחבת אחריות המדינה. בשנות התשעים, עת ניתן פסק דין לוי, היה נראה כי קיימת חזרה למגמה המצמצמת, אך פסקי דין שניתנו לאחרונה מעוררים שאלות אם זו אכן המגמה. נסקור להלן את פסקי הדין המרכזיים בכל תקופה.
תקופת גיבוש הסייגים
ככלל, הדין הישראלי טרם פרשת גרובנר הלך אחרי הדין האנגלי והשתמש בהבחנות רבות על מנת לצמצם את אחריות רשויות הציבור ועובדיהן.
בפרשת סרג עדין נדון מקרה של הצפת מחסן, לאחר שהעירייה התעלמה מבעיות תשתית במקום ונמנעה מהסדרת הניקוז. התביעה נדחתה, תוך-כדי קביעת מספר סייגים:
- כמו במשפט האנגלי, נקבע שמקום שסמכות הרשות הציבורית היא סמכות שברשות, ואין עליה חובה לפעול, אין לחייב את הרשות לפצות את הניזוק בגין מחדלה.
- אחריות המדינה כלפי פרט בנזיקין אינה שווה לאחריות הפרט כלפי זולתו. לצד החובה המוטלת על רשות מוענק לה גם שיקול דעת באשר לאופן, לזמן ולמקום של ביצוע החובה, תוך שקלול טובת כלל הציבור וקביעת סדרי-עדיפויות בהתאם למגבלות תקציב.
בפרשת שחאדה התובע, שנפגע ממשאיתו של הנתבע, תבע את המדינה בנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה ורשלנות, שכן פקיד משרד הרישוי לא בדק את דבר קיומה של תעודת ביטוח כאשר העביר בעלות על המשאית לנתבע, ולכן התובע לא יכול היה לזכות בפיצוי מחברת הביטוח. השופטים דחו את התביעה, תוך אימוץ סייג נוסף, העוסק בהבחנה בין חובה כללית לחובה ספציפית. הבחנה זו היא הבחנה כללית, המיושמת בעת קביעת אחריות ברשלנות בדיני הנזיקין, והוכרה בפסיקה הישראלית בפסק-דין פריצקר נגד פרידמן. פסק-דין שחאדה מיישם הלכה זו על יחסי פרט-מדינה.
בעניין חואטי, אדם נפגע בעת נסיעתו באוטובוס מכיוון שהאוטובוס נכנס לשקע בכביש. התברר שהשקע נוצר לפני זמן רב והמדינה לא תיקנה אותו (ובכך יצרה מחדל). בית המשפט הטיל אחריות נזיקית על המדינה. לכאורה, בית המשפט סטה מדרך הפסיקה הרגילה ומההלכה האנגלית בהטילו אחריות נזיקית על המדינה בגין מחדל, אבל בפועל ניתן לפרש את ההלכה כמקרה מיוחד:
- הסיכון שיצרה המדינה הוא בעצם במעשה, משום שהיא יצרה מצג שווא של דרכים תקינות.
- שיקול מדיניות: הנזק שיכול להיגרם מסיכון כזה הוא נזק גוף ואף מוות, ולכן יש אינטרס מוגבר למנוע אותו.
על אף הסייגים שהונחו, הרעיון הבסיסי של עקרון השוואת המעמד נותר בעינו: כאשר פעולת הרשות הציבורית היא בעלת אופי פרטי או פרטי למחצה, בית-המשפט הטיל אחריות על הרשות. למשל, פסק-דין מדינת ישראל נגד אייגר עסק בנזק שנגרם לילדים בעת ששיחקו בטילי לאו שגנב שכנם מבסיס צבאי. במקרה זה נפסק שהמדינה חבה בנזיקין בגין התרשלותה בשמירה על דבר מסוכן שהיה בבעלותה, מכיוון שנוהלי השמירה ביחידה ממנה נגנבו הטילים, היו לקויים.
תקופת הרחבת האחריות
בפסק-דין גרובנר נגד עיריית חיפה הונחו לראשונה היסודות להרחבת בסיס האחריות של המדינה בנזיקין. בפרשה זו תבעה עוברת-אורח בגן ציבורי, שנפגעה מרוכב אופניים בגן, את עיריית חיפה בגין התרשלותה באכיפת חוק-העזר האוסר על רכיבת אופניים בתחום הגן. אף על פי שהתביעה נדחתה, אמר השופט שמגר בהערת אגב שייתכן כי הפעלתה של סמכות, הלכה למעשה, תיצור פיקוח, ואותו פיקוח מוליד חובה. בנוסף, הטיל בית המשפט ספק בצורך בסייג השולל הטלת אחריות בגין חובות בעלות תחולה כללית (להבדיל מחובות לציבור מסוים).
בהמשך קיבלה הערתו של השופט שמגר תוקף פסיקתי בפסק-דין אייל נ' פוקסמן. בית-המשפט חייב רשות בנזיקין בגין אי-הפעלת סמכות פיקוח, על אף שסמכות זו לא הייתה סמכות חובה, ולמרות שמדובר במחדל מצידה של הרשות, ולא ביצירת סיכון אקטיבית.
בפרשת ועקנין, שעניינה נזק שנגרם לנער בבריכה ציבורית, נטען שאי-הצבת שלטי אזהרה כפי שמורה החוק, הביאה לכך שהנער קפץ למים רדודים. בית-המשפט התנער מהסייג, לפיו על התובע להוכיח שהחוק הנידון בא להגן על פרט ספציפי (התובע), ופסק שיש לבחון את רוח החוק – אם מטרתו להגן על האינטרסים של היחיד "בתור שכזה", ניתן להסתמך עליו לצורך תביעה נזיקית. קביעה זו היא קביעה כללית לגבי עוולת הפרת חובה חקוקה, אך יישומה על יחסי פרט-מדינה מרחיבה מאוד את אחריות המדינה בנזיקין, שכן מעטים החוקים המיועדים להגן על פרט ספציפי.
פסק-דין זוהר, בו נדון נזק שנגרם למכונית עקב התמוטטות סככה, נתבעה העירייה על אי-אכיפת חוקי-העזר בנושאי תכנון ובנייה. בפסק-הדין שלל השופט ברק את טיעוני העבר נגד הטלת אחריות נזיקית על רשויות. בנוסף, העיר ברק שהוא מוכן לנקוט בצעד ממנו נמנע בית-המשפט בעבר, והוא בחינת תקינות שיקול-הדעת של הרשות בעת הפעלת סמכותה. צעד זה נחשב מרחיק לכת לאור התפיסה שבית-המשפט אינו נוטה להתערב בשיקולי מדיניות.
פסק דין נוסף שהרחיב את אחריות המדינה הוא פסק-דין עיריית ירושלים נגד גורדון. באותו מקרה נעצר גורדון בגין אי-תשלום דו"חות חניה, אף על פי שהתריע בפני העירייה שהדו"חות שנשלחו לו מקורם בטעות. גורדון תבע את העירייה בגין נזק בלתי-ממוני טהור, בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו מהמעצר. בניגוד לכלל המצמצם של הפסיקה האנגלית, נקבע בישראל שניתן לתבוע את המדינה בנזיקין, גם בגין נזק בלתי-ממוני טהור. הלכה זו קיבלה חיזוק נוסף בפסק-דין אבנעל, בה חייב בית-המשפט את המדינה בגין נזק בלתי-ממוני טהור שגרמה לחברת נעליים.
פסק דין לוי והפסיקה שלאחריו
בפרשת לוי תבעה אשתו של מנוח, שנהרג מרכב פוגע בתאונה, את המפקח על הביטוח. עילת התביעה הייתה רשלנות, שכן אף על פי שהמפקח ידע שחברת הביטוח של הפוגע נמצאת על סף התמוטטות כלכלית, הוא לא התריע כראוי על מצב החברה. בפסק הדין התייחס השופט שמגר לנושא חריג שיקול הדעת. השופט אימץ את התנאים להחלת חריג שיקול הדעת מן המשפט האמריקני, וקבע כי כאשר מדובר בעניינים בעלי אופי חברתי, פוליטי או כלכלי, יש לרשות שיקול דעת רחב, אשר בית המשפט לא ייטה להתערב בו. במקרה הנדון, היה חשש ממשי של המפקח כי פרסום מצב החברה עלול להביא לפגיעה קשה בענף הביטוח, ועל כן נקבע שהחלטתו נמצאת במתחם שיקול הדעת, שבית המשפט לא מתערב בו. כמו כן נקבע כי מידת הקרבה בין המפקח למשפחת המנוח אינה מספיקה כדי להקים חובת זהירות. לאור הפסיקה המוקדמת ללוי, פסק דין זה נתפס שמרני, שכן הוא מצמצם את אחריות המדינה.[1]
בפסקי דין שניתנו לאחר פסק דין לוי, המגמה אינה חד משמעית. בעניין ציפורה, שבמרכזו תביעה כנגד עיריית תל אביב בגין עיכוב מתמשך של אישורי בנייה, בית המשפט אמנם חזר וביסס את חריג שיקול הדעת, אך תחם אותו: העיכוב המתמשך הצדיק התערבות בהחלטות הרשות.[2] פסק דין נוסף שעסק בחריג שיקול הדעת הוא פנחסי נ' וייס, במסגרתו נתבעה המשטרה על שלא נענתה לתלונות חוזרות ונשנות של התובע. לעניין זה נקבע, מחד, כי למשטרה אכן יש שיקול דעת נרחב באשר לאופן הטיפול בתלונות, אך מאידך, אין לה כל שיקול דעת בשאלה האם להיענות לתלונות. זאת ועוד, נקבע כי עצם הגשת התלונה יוצרת יחסי קרבה בין המתלונן למשטרה, ועל כן מתקיימת חובת זהירות.[3]
פסיקת בתי משפט מחוזיים
בפרשת נעים עזרא נ' סקאי קלאב בע"מ נשקלו שיקולי מדיניות במסגרת ההחלטה האם להטיל אחריות על המדינה. התובע נפצע בתאונת צניחה ותבע, בנוסף למועדון הצניחה, את המדינה על שהעניקה רישיון למועדון. נקבע כי המדינה אינה אחראית לתאונה שכן, בהתאם לפסק דין לוי, לא כל אחריות ציבורית מטילה אחריות ברשלנות על המדינה. נקבע שלא הוכחה צפיות או קרבה משפטית כדי להטיל אחריות על המדינה. בנוסף נפסק כי ספורט הצניחה החופשית אינו מוסדר על ידי המדינה, ואין מדובר במעשה שלטוני שהביא לתאונה. בפסק הדין נשקלו גם שיקולי מדיניות: המדינה לא יכולה להיות "מבטח-על", והסיכון באספקת השירות צריך להיות מוטל על מעניק השירות. זאת ועוד: הצונח היה יכול לבטח את עצמו. אין סיבה לפזר את הסיכון על כלל הציבור, בייחוד כאשר מדובר בשירות לא חיוני.[4]
יישום הרחבת בסיס האחריות לנזק בלתי ממוני-טהור נדון בעניין יצחק גולדשטיין נ' מדינת ישראל, בו התובע אושפז בגיל 10 במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. לטענתו לא הייתה הצדקה לאשפוז. בנוסף הוא טען כי אילו העירייה הייתה דואגת להעבירו לפנימייה או משפחת אומנה, האשפוז היה נמנע. לטענתו נגרמו לו נזקים בלתי ממוניים של כאב וסבל, עליהם העירייה חייבת לפצותו. נפסק כי העירייה חייבת בחובת זהירות כלפי התובע. בנוסף יושם נושא חיוב הרשות בגין מחדלה, כאשר לא התקבלה טענת העירייה לפיה משום שמדובר במחדל, אין לחייבה ברשלנות. הנימוק היה שרשות תחוב כלפי ניזוק גם בשל אי-שימוש רשלני בסמכויותיה: אילו פעלה העירייה כנדרש, סביר להניח שהייתה מצליחה למנוע את אשפוז התובע.[5]
נושא חובת הזהירות נדון בעניין עזבון המנוח מריח אפכאר ז"ל נ' תנועת הצופים הערבים והדרוזים. במקרה הנדון המנוח, אשתו ובתו טבעו למוות בכנרת בעת שבאו לבקר את בנם במחנה קיץ של תנועת הצופים הערבים והדרוזים. בין היתר נתבעה המדינה (משרד החינוך ומשטרת ישראל). נקבע שלמדינה אמנם יש חובת זהירות מושגית כלפי הנתבעים, אך אין לה חובת זהירות קונקרטית. המדינה לא הייתה מודעת לכוונת מארגני מחנה הקיץ לקיים את יום המשפחות, ולא הייתה מודעת כי המנוח ייכנס לרחוץ בחוף אסור לרחצה במהלך ביקורו במחנה הקיץ.[6]
חובת הזהירות נדונה גם בפרשת סירקוס, שעסקה בתביעת הורים מאמצים נגד המדינה על שנמסר להם לאימוץ ילד פגוע מוחין, חרף התנגדותם לקבל ילד בעל פגיעה כזו. בדיקה מוקדמת הייתה מביאה לאיתור הפגיעה. נפסק שחלה על המדינה חובת זהירות מושגית, בשל יחסי הקרבה שבין פקיד הסעד להורים המאמצים. מכוח קרבה זו היה על הפקיד לצפות את הנזק שייגרם להורים, ולפיכך להורות על ביצוע בדיקות רפואיות לילד, טרם השלמת הליך האימוץ. בנוסף, השופטת קבעה כי היה על פקיד הסעד לצפות שההורים יסתמכו על בדיקות המערכת, ולא יערכו בדיקות באופן עצמאי, ולפיכך מתעצמת חובת הזהירות.
פסק הדין התייחס גם לחריג שיקול הדעת. השופטת העירה כי אף על פי שהכלל הוא שאין מתערבים בהחלטות המערבות שיקול דעת, כגון זו של פקיד הסעד, במקרה זה עלות הבדיקה הרפואית הנדרשת אינה גבוהה, במיוחד לאור גודל הנזק שנגרם. על כן החליטה השופטת כי היה מקום לקיים את הבדיקה.[7]
אחריות עובדי ציבור בדין הישראלי
כאמור, המצב בישראל באשר לחבותם של עובדי ציבור בנזיקין היה בעבר מושתת על העיקרון ש"עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך ייתבע אישית" (סעיף 7א הקודם לפקודת הנזיקין, שתוקן בתשס"ה). על גישה זו הושמעה ביקורת רבה מפי מלומדים. אחת מהטענות העיקריות הייתה כי הטלת אחריות אישית על עובדים, שפעלו בתום-לב וללא כוונת זדון, תגרום להרתעת יתר ולהימנעות מפעולה. פרופ' ישראל גלעד מהאוניברסיטה העברית הציע במאמר משנת 1995 "להרחיב את הפטור לעובד הציבור... כך שיחול על כל מעשה או מחדל שעשה העובד בתום-לב במהלך עבודתו". ואכן, בשנת 2005 שונה החוק, וכיום נוסח הסעיף קובע כי "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין". עם זאת, נקבע כי כאשר אותו מעשה נעשה ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, לא יזכה העובד לפטור.
כלומר, כאשר העובד מתרשל ואף כאשר הוא סוטה סטייה חמורה מתפקידו, הוא חסין מפני תביעה. עם זאת, במקרה של סטייה חמורה מתפקיד עומדת לרשות האפשרות לתבוע את העובד תביעת שיפוי. רק במקרים של מעשה מכוון או שוויון נפש, ניתן לתבוע את העובד. ניתן לבקר את נוסח התיקון בשני מישורים. ראשית, עולה השאלה מהו ההבדל בין "סטייה חמורה" לבין "מעשה מכוון". שנית, לא ברור מדוע שוויון נפש נתפס כחמור יותר מסטייה חמורה, שכן על שוויון נפש מוטלת אחריות ועל סטייה חמורה לא.
פסק דין שמדגים את נושא האחריות של עובד ציבור הוא עניין מירו, שם, שוטר שהתארח במסיבה השאיר על ספה את אקדחו הטעון ואחד האורחים הרים את האקדח וירה בבן משפחתו. פסק הדין הטיל אחריות אישית על השוטר בנימוק שלא עמד בסטנדרט ההתנהגות הנדרש משוטרים.
הצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה האזרחית)
בימים אלה מושלמת הצעת הקודקס האזרחי החדש, שיאגד את רוב המשפט האזרחי בחוק אחד. מכיוון שמדובר בחוק שעומד להסדיר את כל תחום המשפט האזרחי בישראל, תוך עריכת שינויים מהותיים, ראוי להתייחס לשינויים הצפויים בנוגע לאחריות המדינה ושלוחיה בנזיקין.
בתחום הנדון, הצעת החוק אינה מכניסה שינויים מהותיים. סעיף 380 להצעת החוק משאיר על כנו את סעיף 7א לפקודת הנזיקין, ומעניק חסינות לעובד ציבור שפעל בתום לב. סעיף 381(א) מוסיף פרוצדורה חדשה, שאינה מופיעה בחוק הקיים, לפיה במקרה בו הוגשה תובענה נזיקית נגד עובד מדינה, והמדינה טענה לקיומה של חסינות העובד, המדינה מצורפת להליך התביעה כנתבעת. הסעיפים הבאים קובעים פרוצדורות חדשות בנוגע להסדרת נושא החסינות.
תחולת חוק אחריות המדינה בנזיקין על פעולות לוחמתיות
במדינות רבות, לצד הטלת אחריות נזיקית על המדינה, מסייגים החוקים הרלוונטיים את אחריות המדינה באשר לנזק הנגרם במסגרת פעולות לחימה. גם בישראל ישנה התייחסות בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) לנושא זה. סעיף 5 לחוק מעגן את חריג הפעולה המלחמתית וקובע ש"אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צה"ל". כשחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) נחקק לראשונה הוא לא הגדיר מהי פעולה מלחמתית, דבר שגרם להופעת שתי גישות סותרות לפרשנותו על ידי בתי המשפט עד שנת 2002.
גישה אחת פירשה את החריג בצורה מרחיבה, כך שהוא יחול גם על פעולות מבצעיות שאינן לוחמתיות (כגון שיטור) וגם כאשר לא נשקפה סכנה אובייקטיבית או מיידית לכוח. גישה זו ננקטה, לדוגמה, בפסק הדין עטאללה. במקרה זה מארב לילי של כוח מג"ב ירה בעטאללה בעת שהלך לעבודתו במפעל בלוקים בשכונת רימאל בעזה, תוך הפרה של הוראות פתיחה באש, לאחר שנגמר העוצר, ומבלי שנשקפה לכוח סכנה מעטאללה. כתוצאה מהפגיעה, נקטעה זרועו השמאלית, וניזוקו ידו הימנית ואשכיו. בית המשפט קבע כי מאחר שמדובר במארב התקפי חריג הפעולה המלחמתית חל, והמליץ על פיצויו של עטאללה לפנים משורת-הדין.
גישה שנייה פירשה את החריג בצמצום, כך שיחול רק על פעולות בעלות אופי לוחמתי 'טהור' כשנשקפה לכוחות הביטחון סכנה אובייקטיבית מיידית. דוגמה לכך ניתן למצוא בפרשת בני-עודה, בו נדרש בית המשפט העליון לדון בגישות הסותרות לראשונה. במקרה זה התעוררה השאלה האם ירי של כוחות צה"ל לעבר מבוקשים נמלטים, מבלי שנשקפה סכנה לחיי החיילים, היא בגדר פעולה מלחמתית. בפסק הדין נקבע שפעולה מלחמתית היא פעולת לחימה, או פעולת מבצעית-צבאית של הצבא. בית המשפט קבע כי מעצר מבוקשים בנסיבות מקרה זה אינו פעולה מלחמתית, ומשום שהחריג איננו חל המדינה יכולה לחוב בנזיקין בשל רשלנות הכוח המבצעי.
בתגובה לפרשנות המצמצמת, הרחיבה הכנסת את החריג באמצעות מספר תיקוני חוק. סעיף מספר 1 לחוק מגדיר פעולה מלחמתית כך: "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שהיא פעולה בעלת אופי לוחמתי, בהתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה". בכך, אימצה הכנסת את השיקולים שהתווה בית המשפט העליון בעניין בני עודה. סעיף 5א שהוסף קובע כללים מצמצמים לתביעות נזיקיות מן הסוג הנדון; סעיף 5ב החיל את הסייג גם על ארגוני טרור ונתינים של מדינת אויב. סעיף 5ג צמצם עוד יותר את אחריות המדינה. הוא קבע שככלל, המדינה אינה אחראית לנזק שנגרם באזור עימות בשל מעשה שביצעו כוחות הביטחון.
בפסק-דין עדאלה נגד מדינת ישראל תקפו העותרים את התיקונים לחוק, בטענה שהם פוגעים בזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השופט ברק פסל את סעיף 5ג בנימוק שהוא אינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה.
מבט לעתיד
עד עתה עמדנו על מגמות שונות בפסיקה הישראלית בנוגע לאחריות המדינה. ניתן לומר שהפסיקה עסקה במגוון סוגיות רלוונטיות בנושא זה. לאורך השנים, הרחיבה הפסיקה את אחריות המדינה, וביטלה חסינויות שעמדו למדינה, כגון הטלת אחריות על מחדלים או גרימת נזק בלתי ממוני. בנוסף, דנה הפסיקה בהרחבה בנושא של חריג שיקול הדעת, דיון שהגיע לשיאו בפרשת לוי.[1] כאמור, אימצה הפסיקה את ההלכה האמריקנית בנושא, ובכך צמצמה במידת-מה את אחריות המדינה. עם זאת, ראוי להזכיר שהלכה מצמצמת זו היא יוצאת דופן בנוף הכללי של הרחבת אחריות המדינה.
השאלה המרכזית היא עד לאן תורחב אחריותה של המדינה. פסק הדין בעניין מלכיה, בו עסקנו לעיל, ממחיש היטב שאלה זו. מפסק-הדין משתמע שניתן לחייב את המדינה באחריות מוחלטת בנזיקין (במקרה הספציפי העותרים לא טענו טענה זו ולכן לא נוצרה הלכה בנושא). כלומר, ייתכן שאפשר להטיל על המדינה אחריות גם כאשר לא התרשלה, אך פעולתה הסבה נזק. המקרים בהם תוטל אחריות מוחלטת שכזו לפי פסק-הדין, הם מקרים בהם ניכר שזוהי התוצאה ההוגנת, שכן היא מפזרת את הנזק על כל הנהנים מהפעולה, וכך הנטל אינו נופל על הניזוק בלבד. אולם, לא ברור עדיין עד כמה ניתן "למתוח" אמירה זו. נראה שבית המשפט יצטרך בעתיד לקבוע גבולות ברורים יותר לאמירה זו של השופט ברק.
אחד הרציונלים להרחבת האחריות הנזיקית הוא מעורבותה ההולכת וגוברת של המדינה בתחומים רבים של חיינו. ואולם בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך הפוך של צמצום מעורבות המדינה, בדמות מגמת ההפרטה. ממגמה זו עולות שתי שאלות. ראשית, כיצד תשפיע מגמת ההפרטה על הדוקטרינה של אחריות המדינה, ובפרט האם תביא לצמצומה. שנית, האם יתעוררו תביעות כנגד עצם תהליך ההפרטה – האם ניתן להגדיר הפרטה כרשלנית, ולתבוע את המדינה בנזיקין על תוצאות ההליך ותקינותו ?
סוגיה נוספת היא זו העוסקת בפעולה לוחמתית. לאורך השנים בתי המשפט והכנסת הרחיבו משמעותית את תחולת חריג הפעולה המלחמתית, כך שכיום הוא חל על פעולות שיטוריות שאינן לוחמתיות, ובמקרים בהם לא נשפקה סכנה אובייקטייבית או מיידית לכוח.[8] מספר חוקרים טענו כי אין מניעה תאורטית לתחולת דיני הנזיקין לפעולות לוחמתיות עוולתיות, ואף כי ישנם יתרונות לתחולה זו וכפועל יוצא לצמצום או ביטול החריג.[9] [10] ביקורות הושמעו גם כלפי החסמים הפרוצדורלים שהחוק והפרקטיקה מעגנים המונעים מתובעים פוטנציאליים מלעמוד על זכויותיהם.[11] עם זאת, בתי המשפט והמדינה ממשיכים בהרחבה ההדרגתית של החריג.
ראו גם
לקריאה נוספת
- י' גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)", משפט וממשל ב' (תשנ"ה), 339
- י' גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק שני)", משפט וממשל ג' (תשנ"ה), 55
- E.M Borchard, Tort Liability of the State, 12(1) Journal of Comparative Legislation and International Law (1930)
- חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952
- 28U.S.C. sec. 2674
- ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זהר פ"ד לז(3) 757
- ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1) 113
- בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון פ"ד מ"ט(4) 94
- (Dalehite v. United States, 346 U.S. 15 (1953
- ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ. מדינת ישראל, פ"ד נח (6) 16
- East Suffolk Rivers Catchment Board v. Kent [1941] A.C. 74
- Anns v. Merton London Borough Council [1978] A.C. 728
- (Murphy v Brentwood District Council, [1991] 1 A.C. 398 (H.L
- Anns and the law of negligence, Mr. Justice John Major, current to: April 11, 2001
- Yuen Kun-yeu v. A-G of Hong Kong [1987] 1 All E.R. 705
- Rigby v. Chief Constable of Northamptonshire [1985] 2 All E.R. 985
- Amy M. Hackman, The Discretionary Function Exception To The Federal Tort Claims Act: How Much Is Enough? 19 Campbell L. Rev. 411 (1997) 412
- (Indian Towing Co. v. U.S.350 U.S 61 (1955
- United States v. S.A. Empresa de Viacao Aerea Rio Grandense (Varig Airlines), 467 U.S 797 (1984)
- (Berkovitz v. U.S. 486 U.S (1988
- (Gaubert v. U.S, 499 U.S (1988
- תא (חי') 14036/97, דרור רות נ' פקד אהרון אנגל במשטרת ישראל
- פקודת הנזיקין: נוסח חדש
- חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952
- ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ נ' ראש העיר ת"א-יפו, פ"ד יא 1110
- ע"א 110/65 שחאדה נ' חילו, פ"ד כ(1) 163
- ע"א 224/51 נעה פריצקר נ' משה פרידמן, פ"ד ז 674
- ע"א 114/60, מדינת ישראל נ' חואטי, פ"ד טז 209
- ע"א 61/89 מ.י. נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580
- ע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל(1) 141
- ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3) 349
- ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113
- ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, נט (5) 193
- Hill v. Chief Constable of West Yorkshire [1989] A.C. 53
- ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל ואח' נ. מירו ואח' פ"ד נז (2) 785
- הצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה האזרחית)
- בג"ץ 8276/05 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הביטחון (טרם פורסם, ניתן ב-30-8-2006)
- ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1
קישורים חיצוניים
- פרופ' אלון הראל, "מתנתקים מאחריות", 'הארץ' 3.8.05, אתר האגודה לזכויות האזרח
- אבירם זינו, "בג"ץ קבע: תושבי השטחים יוכלו לדרוש פיצויים", באתר ynet, 12.12.06
- המדינה תפצה על רשלנות של שופט, פורום 'פרש', 3.3.07.
- איתן מור, לונדון לא מחכה לה, באתר ynet, 30 ביולי 2006
- אלי אשכנזי, המדינה תפצה תושב עזה שהפך למשותק בעקבות ירי של חיילי צה"ל, באתר הארץ, 20 במרץ 2007
- האם ניתן לתבוע בגין דו"חות חניה שניתנו שלא כדין? (אורכב 29.09.2007 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי פ"ד מח (3) 45
- ^ ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה בע"מ נ. עיריית תל אביב - יפו ואח' פ"ד נג (5) 817
- ^ ע"א 1678/01 פנחסי נ. וייס, פ"ד נח (5) 167
- ^ תא (חי') 512/98 נעים עזרא נ' סקאי קלאב בע"מ
- ^ תא (י-ם) 3970/98 יצחק גולדשטיין נ' מדינת ישראל
- ^ תא (חי') 494/03 עזבון המנוח מריח אפכאר ז"ל נ' תנועת הצופים הערבים והדרוזים
- ^ ע"א (ת"א) 1075/01 מדינת ישראל נ' סירקוס בלהה ואברהם
- ^ Dr. Haim Abraham, The War on Compensation: Troubling Signs for Civilian Casualties in the Gaza Strip, EJIL: Talk!, 2021-06-14 (ב־)
- ^ Yaël Ronen, Avoid or Compensate-Liability for Incidental Injury to Civilians Inflections during Armed Conflict, Vand. J. Transnat'l L. 42, 2009, עמ' 181
- ^ Haim Abraham, Tort Liability for Belligerent Wrongs, Oxford Journal of Legal Studies 39, 2019-12-01, עמ' 808–833 doi: 10.1093/ojls/gqz025
- ^ Gilat Bachar, Access Denied—Using Procedure to Restrict Tort Litigation: The Israeli-Palestinian Experience, Chicago-Kent Law Review 92, 2018-03-06, עמ' 841
