נזקי ריקושט
נזקי ריקושט הם נזקים שנגרמו לאדם אחד בעקבות פגיעה בגופו או ברכושו של אדם אחר. המושג, שמקורו בספרות המשפטית הצרפתית, הוחדר למשפט הישראלי על ידי רונן פרי בשנת 2000.[1] נהוג לאמר כי הסובלים נזקים אלה מצויים ב"מעגל הסיכון המשני" כיוון שהפגיעה בהם אינה התוצאה הישירה והמיידית של מעשה העוולה.[2] נזקי הריקושט יכולים להיות נזקים פיזיים או רכושיים, אך עיקר הדיון המשפטי והאקדמי נוגע לנזקים כלכליים טהורים ולנזקים נפשיים טהורים.
הצגת הנושא
בדיני הנזיקין ניתן להבחין בין כמה סוגי נזקים: נזקים פיזיים הכוללים נזקי גוף (למשל אדם שאצבעותיו נפגעו כתוצאה מעבודה עם מכשיר מסוכן) ונזקי רכוש (למשל נזק לרכב); נזקים נפשיים טהורים (למשל אדם הניזוק נזק נפשי בעקבות תוצאות הפגיעות הקשות שנגרמו לילדו בעקבות תאונת דרכים קשה) ונזקים כלכליים טהורים (עבודות שיפוץ והרחבה בכביש שמנעו גישה סבירה ונוחה לתחנת דלק ועקב כך להפסד לקוחות).[3] הבחנה חשובה נוספת בין סוגי הנזקים היא בין נזקים ממוניים - שניתן להעריך את שווים הכספי במדויק (למשל אובדן השתכרות, הוצאות רפואיות ונזק למבנה) לבין נזקים בלתי ממוניים – שלא ניתן להעריך את שווים הכספי במדויק, ופיצוי בגינם נעשה על ידי אומדן של בית-המשפט. כאשר נזקים אלו אינם מלווים בנזק מוחשי, הם יוגדרו כנזק בלתי ממוני טהור (למשל עוגמת נפש).
נזקי הריקושט (נזקים עקיפים או משניים) יכולים להיות מכל סוג. באופן מסורתי, דיני הנזיקין עוסקים בפיצוי לקורבן הישיר. למשל, אדם הנפגע מסככה בים שלא תוחזקה כראוי והתמוטטה עקב רשלנות של העירייה, נחשב לניזוק ישיר ועל כן זכאי לפיצויים.[4] ניזוק עקיף יהיה מעסיקו של הנפגע הישיר בגין הפסד ימי עבודה, ומכאן לפגיעה בתפוקה שגורמת לאובדן רווחים. במקרה זה מדובר בנזק ריקושט כלכלי טהור שכן הפגיעה במעסיק היא כספית בלבד, ואינה מערבת פגיעה גופנית. התביעה הקלאסית בגין נזק כלכלי טהור היא תביעת התלויים - אובדן תמיכה כלכלית למשפחה שאיבדה את המפרנס העיקרי שלה בתאונה, למשל. תביעה שכזאת, כפי שנראה בהמשך, זוכה לרתיעה בפסיקה.
המסגרת הנורמטיבית העיקרית לתביעתו של הניזוק הריקושטי היא עוולת הרשלנות המוגדרת בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין.[5] עוולת הרשלנות היא עוולת מסגרת הפרוסה על מגוון רחב של מקרים, ומורכבת מארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות (שנקבעת על ידי מבחן הצפיות המעוגן בסעיף 36), הפרת החובה (התרשלות), נזק וקשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. המפתח לפתרונה של שאלת האחריות בסוגית נזקי הריקושט, הוא בקביעה בדבר קיומה או היעדרה של חובת זהירות שחב המזיק כלפי הניזוק המשני.[6] חובת זהירות קמה אם צריך היה לצפות מראש את הנזק העקיף, כאשר במילה "צריך" מגולם רובד עובדתי-טכני ורובד נורמטיבי.
הכרה בנזק ריקושט כנזק בר-פיצוי, משמעותה מגמה של הרחבה בפסיקת הפיצויים. הרחבת חוג הזכאים לפיצויים על ידי הכרה בניזוקים שאינם צד ישיר לעוולה. כלומר, הרחבת גבולות האחריות ברשלנות. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות, הווה אומר, על-פי המענה לשאלה, האם אדם סביר צריך היה לצפות התרחשותו של נזק. הבעייתיות בשימוש במבחן זה בסוגיה היא שהמעוול ברשלנות ימצא עצמו חייב בפיצויים מספר רב של בני אדם, שכן כמעט כל אירוע יכול שישפיע באופן כלשהו על רגשותיהם ונפשם של הקרובים לניזוק העיקרי. תוצאה זאת אינה הגיונית משום הנטל הכבד על המעוול ומשום שפותחת היא פתח רחב להצפה של תביעות, כגון תביעות סרק ותביעות קלות ערך.[7]
בתי-המשפט הישראליים לא הכריעו באופן כללי בשאלת הנזק הריקושטי הכלכלי. מפסקי-הדין שכן נדונו עולה המסקנה כי בתי-המשפט אינם נוטים להטיל אחריות כלפי הניזוקים המשניים.[8] בהקשר זה יש לציין, שנכונותם של בתי-המשפט בישראל כיום, להכיר בנזק כלכלי טהור, היא שבכלל יכולה לאפשר את הדיון בנושא הנזקים הריקושטים הכלכליים, אך יש להדגיש שהפסיקה טרם הכירה מפורשות בנזק כלכלי טהור כנזק בר-פיצוי בשל החשש להרחבה בלתי מבוקרת של הזכאים לפיצוי, החשש מפני הצפת בתי-המשפט וכן הקושי לעמוד על שיעור הנזקים.[9] ומכאן קל וחומר אין הפסיקה תמהר להכיר בנזק ריקושט כלכלי טהור שמרחיב עוד יותר את מעגל הניזוקים.
הדין הישראלי מכיר בנזק ריקושט כלכלי טהור כאשר הניזוקים הם תלויים (בני משפחה ממדרגה ראשונה של מנוח שנפטר). ברם, זכות התביעה של תלויים במקרים בהם גרמה עוולה למותו של אדם (המעוגנת בסעיפים 78-81 לפקודת הנזיקין) מוגבלת לנזקים כלכליים הנובעים מן התלות המשפחתית במנוח, ואינה משתרעת על תלות עסקית[10] - כמשתמע מלשון החוק, הקרובים ממדרגה ראשונה זכאים לפיצויים להם היה זכאי המנוח מהמזיק לולא נפטר. מכאן שגם בסוגיה זו, לא מכירה הפסיקה הישראלית בנזק ריקושטי כלכלי. פסק-דין יוצא דופן בפסיקה הישראלית בהקשר זה הוא סחר ושירותי ים שממנו עולים ניצוצות של הטלת אחריות על נזק ריקושטי כלכלי.[11] פסק-הדין יידון בהמשך.
בעבר, במשפט המקובל היה הכלל שאין פיצוי על נזקים כלכלים טהורים ("כלל השלילה") על בסיס עוולת הרשלנות, אלא אם הם מלווים בנזק מוחשי. כלומר, כאשר יש נזק מוחשי, ניתן לתלות עליו גם נזק כלכלי טהור.[12] כיום, באנגליה, ניתן לתבוע בגין נזק כלכלי טהור רק כאשר התובע מוכיח שבמסגרת היחסים המיוחדים בינו לבין הנתבע, נטל על עצמו הנתבע את האחריות לנזקים הכלכליים של התובע.[13] בעקבות הדיון בנושא הוכרעה גם שאלת מעמדם של הניזוקים הריקושטים באנגליה ונראה שהמשפט האנגלי אינו מעניק פיצוי בגין נזק ריקושט כלכלי טהור.[14] החריג היחיד באנגליה לכלל השלילה, וזאת בשונה מהדין הישראלי, הוא בתביעה של תלויים במקרה מוות של המפרנס העיקרי. זכות זו מוענקת להם בחוק.[15]
גם בארצות הברית נפסק בדרך כלל פיצוי בגין נזק כלכלי הנובע מרשלנות רק כאשר הוא נלווה לנזק פיזי שדיני הנזיקין מפצים בגינו בלאו הכי. למשל, כאשר נגרם נזק גופני עקב רשלנות, הגורר אובדן השתכרות. נזק כלכלי טהור, אף שניתן להוכיחו בבירור, אך שאינו נשען על נזק מוחשי של התובע, אינו זוכה לפיצוי. זהו כלל הנזק הכלכלי (the economic loss rule), המקביל לכלל השלילה במשפט המקובל, שגורס שאין פיצוי על נזק עצמאי מנזק מוחשי הנגרם עקב רשלנות.[16] נראה שבתי-המשפט בארצות הברית מיישמים את הכלל, קל וחומר, גם על נזקי ריקושט כלכליים טהורים. דוגמה לכך, ניתן לראות בפרשת Stevenson v. East Ohio Gas Co. [17] שם הנתבע אחסן גז טבעי בשטחו, הגז התלקח ועסקים רבים בסביבה נפגע והושבתו למס' ימים. הנזק הריקושטי בסוגיה נגרם לעובדים של בתי העסק, שתבעו בגין אובדן השתכרות למשך שמונה ימים - הזמן בו מקום עבודתם נסגר. בית-המשפט דחה את הטענה בהסתמכו על כלל הנזק הכלכלי. עיקר נימוקו של בית-המשפט בדחיית התביעה, הוא שקבלת טיעון התובעים יאפשר מספר רחב מאד ולא ידוע של תביעות נגד הנתבע. כלומר, בית-המשפט לא מאפשר הרחבת מעגל הניזוקים משיקולי מדיניות שהעיקרי ביניהם הוא החשש מהצפת בתי-המשפט ואף הנימוק התועלתני שקבלת התביעה למעשה תגרום למפעל הנתבע לפשוט רגל דבר שיוביל למספר רב יותר של אנשים לאבד את מקום עבודתם לצמיתות.[18] חשש נוסף שבתי-המשפט בארצות הברית מציינים בדחייתם תביעות לנזק כלכלי טהור הוא החשש מפני מתן פיצוי כפול.[19] יש לציין שמדינות בארצות הברית חלוקות בשאלה האם ליישם באופן גורף את כלל הנזק הכלכלי או שניתן להחריגו במקרים ספציפיים.[20] במדינות התומכות באי החלה גורפת של הכלל, אחת ההצעות היא להטיל את האחריות על הנזק, לגוף שמסוגל לפזר את הנזק באופן הטוב ביותר (כמו חברות ביטוח). לסיכום, בארצות הברית יש הסכמה רחבה לנחיצותו של כלל הנזק הכלכלי הטהור המונע הרחבה לא רצויה של גבולות האחריות ברשלנות, אך אין הסכמה היכן הגבול צריך להימתח במדויק.[21]
הפתח להכרה בנזקים נפשיים נפתח עם ההלכה שנקבעה בפסק-הדין עיריית ירושלים נ' גורדון.[22] מקרה זה עסק באדם שהוטל עליו עונש מאסר בפועל בשל קנסות חנייה שלא שילם. קנסות אלה נרשמו על שמו למרות שלא היה בעל הרכב, וזאת עקב רשלנות של העירייה שלא עדכנה את הרישום למרות פניות חוזרות ונשנות מצידו. בפסק-הדין קבע השופט ברק שנזק בר-פיצוי כולל בחובו "שלילת נוחות גופנית", סבל נפשי ופחד שאין להם ביטוי פיזי.[23] פסק-דין זה התווה את הדרך לפריצת מעגל הסיכון הראשוני על ידי שימוש במבחן הצפיות כדי לבדוק זכאותם של ניזוקים עקיפים.[24] ואכן, בעניין אלסוחה נעשה שימוש במבחן הצפיות כדי להרחיב את מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי תוך התמקדות בנפגעי המשנה, דהיינו בנפגעים הריקושטים. פרשה זו עסקה, בין היתר, בזוג הורים לילד שנפגע קשה בתאונת דרכים ונפטר כיממה לאחר התאונה. ההורים לא היו עמו בשעת התאונה, אולם ליוו את בנם במצבו הקשה ובייסוריו הקשים בשעותיו האחרונות עד שנפטר. עקב המקרה מצבם הנפשי של ההורים התערער, הם סבלו ממתח, דיכאונות, פחדים ועצבנות, הרבו להיעדר מעבודתם והיו זקוקים לעזרה פיזית ונפשית. בית-המשפט הכיר בנזקם כנזק בר-פיצוי. ראוי לציין שההלכה בעניין אלסוחה התגבשה תוך ביסוס על הפסיקה האנגלית שהתגבשה עם השנים, שמכירה בנזקי ריקושט נפשיים כבני תביעה בנסיבות חריגות.
סקירת הדין - הצגת התשתית הנורמטיבית
הוראות החוק הרלוונטיות
כאמור לעיל, העוולה העיקרית לפיצוי ניזוקים עקיפים היא עוולת הרשלנות. ניתן לחשוב על אפשרות לפיצוי ניזוקים עקיפים גם בעוולת המטרד לציבור על-פי סעיף 42 לפקודת הנזיקין, וזאת רק בתנאי שנגרם נזק ממון. למשל נהג משאית הנושא מטען חריג בניגוד לתקנות התעבורה, ועקב כך משתחרר המטען אל הכביש וחוסם עורק תנועה ראשי. ניזוק עקיף במקרה זה יהיה אדם שעקב חסימת הכביש נמנע ממנו מלהגיע לעסקו הפרטי ובשל כך הפסיד לקוחות רבים.
בפקודת הנזיקין קיימת עוולה שבמקרים מסוימים יכולה להיות מאופינת כעוולה העוסקת בנזק ריקושט. המדובר בעוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין המעוגנת בסעיף 62. העוולה עוסקת במצב בו אדם מסוים (המזיק) גורם לאדם אחר להפר חוזה כלפי אדם שלישי (הניזוק). מדובר בנזק עקיף כאשר מזיק ביצע עוולה אחרת (למשל רשלנות) כלפי אדם כלשהו (מפר החוזה) וגרם לו לנזק, ואותה התנהגות מזיקה גרמה לאותו אדם להפר חוזה שכרת עם צד שלישי (הניזוק). לדוגמה, ראובן הוא בעל מפעל לייצור פלדה ייחודית ולו לקוחות רבים. שמעון, שמסוכסך עם ראובן ורוצה לפגוע בו בצורה כלשהי, עושה זאת על ידי הצתה של המפעל שגורמת להשבתתו למשך זמן רב תוך ידיעה שהשבתה שכזו תגרום לראובן להפר חוזים רבים מול לקוחותיו. בדוגמה זאת, שמעון מבצע עוולה כלפי ראובן וגורם לו לנזק ישיר; בנוסף, הוא מבצע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפי לקוחותיו של ראובן שזקוקים לפלדה הייחודית. ניתן לראות זאת כנזק ריקושט מכיוון שנזקם (העקיף) של הלקוחות נגרם כתוצאה מהנזק הישיר שנגרם לראובן. לעומת זאת, אם המזיק לא ביצע כל עוולה כלפי מפר החוזה (כלומר לא נגרם למפר נזק) ובכל זאת התנהגותו גרמה להפרת החוזה, אזי מדובר בנזק ישיר כלפי הצד השלישי, וזאת מכיוון שהוא אינו נגרם כתוצאה מנזק אחר. עוד קובעת העוולה שהניזוק יהיה זכאי לפיצויים רק אם סבל מנזק של ממון. כלומר, אם נגרמו רק נזקים בלתי ממוניים הניזוק לא יהיה זכאי לפיצוי, ואם נגרמו נזקים בלתי ממוניים יחד עם נזקים ממוניים, יהיה הניזוק זכאי לפיצוי רק בגין האחרונים. יש לציין שגם אם נגרמו רק נזקים ממוניים יהיה הניזוק זכאי לפיצוי, ובמקרה כזה מדובר בנזק ריקושט כלכלי טהור. אם כך הוא הדבר, נראה שהחוק מכיר בנזקי ריקושט (וזאת כאמור רק אם החוזה הופר כתוצאה מעוולה שבוצעה כלפי מפר החוזה) גם אם מדובר בנזק כלכלי טהור. אבל עוולה זו עוסקת רק במקרים מאד מסוימים. ראשית, דורשת העוולה יסוד נפשי של מודעות. כלומר יש דרישה שהמזיק יהיה מודע לכך שהתנהגותו תגרום להפרת החוזה. אם נקביל דרישה זו למבחן הצפיות, אזי יש צורך שהמזיק צפה בפועל, ולא רק שהיה עליו לצפות, שתיגרם הפרת חוזה. ניתן לראות שהדרישה למודעות מצמצמת את מבחן הצפיות, קל וחומר את מבחן הסיכון (שהוא מבחן רחב יותר ממבחן הצפיות לשם קביעת חבות בנזיקין כפי שיוסבר בהמשך). שנית, מדובר רק במקרים בהם קיימים יחסים חוזיים בין הניזוק למפר החוזה. שלישית, הניזוק יהיה זכאי לפיצוי רק כאשר נגרם לו נזק ממוני. טענה שיכולה הייתה לעלות היא שמדובר בהסדר שלילי, כלומר העובדה שהמחוקק קבע הסדר לפיצוי ניזוק עקיף רק בנסיבות אלו מעידה על כך שהתכוון לשלול פיצוי מניזוקים עקיפים במקרים אחרים, למשל במסגרת עוולת הרשלנות. אך טענה זו נדחתה מפורשות בפסק-הדין בעניין גורדון, בו נקבע שעוולות ספציפיות (כמו עוולת גרם הפרת חוזה או עוולת כליאת שווא שנידונה בפסק-הדין) אינן מהוות הסדר שלילי לעלוות המסגרת (שהן עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה).[25] לכן, בכל המקרים שאינם נופלים למסגרת עוולת גרם הפרת חוזה או לכל עוולה ספציפית אחרת, הוויכוח לגבי הכרה בנזקי ריקושט, במיוחד במסגרת עוולת הרשלנות, עומד בעינו.
גם על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,[26] הוכרו עקרונית תביעות של ניזוקים עקיפים על ידי הרחבת ההגדרה של "נפגע" כמשמעותו בחוק, ועל ידי שימוש במבחן הסיכון לבדיקת החבות. על-פי מבחן הסיכון, תוטל חבות על המזיק כאשר התוצאה המזיקה נופלת לאותו מתחם של סיכון אותו העוולה ביקשה למנוע. קביעת החבות על-פי מבחן זה אינה מבוססת על אשמה (כמו במבחן הצפיות), אלא על כל התנהגות מזיקה שנמצאת במתחם הסיכון תוטל חבות (בין אם המזיק אשם ובין אם לאו). לכן, בדרך כלל השימוש במבחן זה יעשה בעוולות תחת משטר של אחריות מוחלטת (אחריות החלה בכל מקרה, ללא קשר לאשמו של המזיק). יוצא אפוא שמבחן הסיכון רחב יותר ממבחן הצפיות, והאחרון הוא בעצם יישום קונקרטי של מבחן הסיכון - התנהגות שהייתה צפויה או הייתה צריכה להיות צפויה היא בהכרח גם התנהגות מסוכנת (הנופלת לתוך מבחן הסיכון) אותה העוולה ביקשה למנוע. לעומת זאת, ייתכן מצב בו ההתנהגות לא הייתה צפויה ולא הייתה צריכה להיות צפויה (כלומר אין למזיק אשם) אך בכל זאת היא התנהגות אותה העוולה ביקשה למנוע (כלומר נמצאת במתחם הסיכון).
מבחינת ההגנות (כללים המפחיתים או פוטרים לחלוטין את אחריותו של המזיק לפיצוי) של דיני הנזיקין, כגון הסתכנות מרצון של הניזוק העקיף,[27] אשם תורם[28] או עקרון הקטנת הנזק, נראה שאין יחוד עקרוני לתביעה של ניזוקים עקיפים. כלומר גם ניזוקים אלו, אם נזקם יוכר כבר-פיצוי, יאלצו להוכיח שלא הסתכנו מרצון, שהעוולה לא נגרמה באשמתם – כולה או חלקה, ו/או שלא ניתן היה להקטין את הנזק שנגרם. נטל ההוכחה לתחולה של אחת ההגנות היא על הנתבע (המזיק).
פיתוחים פסיקתיים בבית-המשפט העליון
המקרה הראשון שהגיע לבית-המשפט העליון בו נידונה תביעת רשלנות בנזיקין על נזק עקיף הוא ע"א 294/54 צבי נ' שמיר.[29] התביעה הוגשה על ידי הורי קטין שטבע למוות בבור שופכין, שיצא מכלל שימוש, לא היה סתום והיה מכוסה בשכבה דקה של עפר ונתמלא מים מצינורות הביוב המקולקלים. האם, שלא נכחה בשעת האירוע, טענה שכתוצאה משמיעתה על האסון שקרה לבנה, לקתה בזעזוע נפשי ובמחלה. טענה זו נדחתה במהרה על ידי בית-המשפט תוך הסתמכות על הדין האנגלי שקבע שמקרי זעזוע הנגרמים עקב שמיעה על תאונה שנגרמה לקרוב, להבדיל מנוכחות פיזית בזמן התאונה, אינה מקימה עילה לפיצוי בנזיקין.[30] אך מיד לאחר הדחייה, ובהסתמך על הדין האנגלי, קובע בית-המשפט שככלל, לא ניתן לקבל פיצוי על נזק נפשי אם אינו בא לידי ביטוי דבר הגלוי לעין, קרי נלווה לנזק מוחשי. התוצאה היא, שבית-המשפט דוחה מתן פיצוי על נזק גוף לא מוחשי (נזק גוף טהור) גם אם מדובר בניזוק ישיר, קל וחומר שיידחה פיצוי שכזה לניזוק עקיף. בית-המשפט לא דן לעומק בעניין הניזוקים העקיפים, ודי לו בדחיית הטענה בכך שמדובר בנזק גוף טהור, ללא קשר למעגל הניזוקים. בנקודה זו ראוי לציין שמבחינה פרשנית, על-פי הגדרת המונח "נזק" בפקודת הנזיקין ("אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה..."), אין כל בעיה להכניס לתוכה גם את הנזק הנפשי הטהור.[31] לדעת השופט א' ריבלין שלילת הפיצויים בראש נזק זה לא נבעה בגלל היעדר מגע פיזי בין המזיק לניזוק, שכן באותו הזמן כבר הוכר נזק ממון שנגרם שלא כתוצאה ממגע פיזי (הלוא הוא נזק כלכלי טהור), אלא נבעה מחשש מפני תביעות סרק וקושי בהערכת הנזק.[32]
כפי שהוזכר לעיל, בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, הוכר לראשונה הנזק הנפשי הטהור כנזק בר-פיצוי, שאינו תלוי בנזק מוחשי.[33] דחיית התביעות בגין נזק זה בהסתמך על הקושי בהערכתו נדחתה במפורש.[34] עוד הודגש בפסק-הדין, שעסק בעיקר בעוולת הרשלנות, שהמבחן לקביעת הטלת האחריות אינו אופיו וטיבו (סוג הנזק ועוצמתו) של הנזק, אלא קיומה של חובת זהירות. בית-המשפט נזהר מלחסום את הדרך להכרה בחוג נוסף של ניזוקים הזכאים לפיצוי בגין נזק נפשי טהור, והותוותה הדרך להכרה בניזוקים נוספים (עקיפים) על ידי שימוש במבחן הצפיות - כלומר אם המזיק צפה או צריך היה לצפות שהניזוק (גם אם הוא עקיף) יינזק, הוא יחויב בנזיקין.
מקרה נוסף בו עלתה טענה לפיצוי בגין נזק עקיף הוא ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה.[35] גם במקרה זה התביעה הייתה בגין נזק גוף טהור. עובדות המקרה היו אוטובוס שהתנגש ברכב בו נהג מר בוסקילה וכתוצאה מכך קיפח את חייו. התביעה הוגשה על ידי עזבונו והתלויים בו (אלמנתו וילדיהם הקטינים). נדגיש שבאותו הזמן כבר נכנס לתוקפו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,[36] שעוד יהיה חשוב לענייננו בהמשך. פסק-הדין ניתן בתאריך ה-12.2.1985, יום לאחר מתן פסק-הדין בעניין גורדון,[37] וסביר להניח שהלך הרוח בכתיבתו השפיע על פסק-הדין בעניין ציון (השופט ברק אף ישב בהרכב בשני המקרים). ראשית, נקבע בפסק-הדין שנזק האלמנה (שגם הייתה ברכב בזמן התאונה), בגין סבלה הנפשי כתוצאה ממות בעלה הוא בר-פיצוי,[38] במובחן מנזקיה הישירים שנגרמו עקב התאונה. שנית, צוין בפסק-הדין שבשנים האחרונות מסתמנת סטייה בפסיקה האנגלית מדרישת הנוכחות המיידית (דרישת הנוכחות הפיזית),[39] כפי שהוזכרה בעניין צבי.[40] אך בית-המשפט קבע שיהיה זה מלאכותי לפצל בין סבלה הישיר מהאירוע עצמו, לבין סבלה הנפשי (העקיף) שנגרם עקב מות בעלה, וספק רב אם היה פוסק לטובתה אם לא הייתה נוכחת באירוע.[41] על כן, לדעתנו, נראה שהפיצוי שניתן היה בגין נזק ישיר ולא בגין נזק עקיף.
בע"א 358/83 רחל שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ נקבע,[42] שקביעת היקף האחריות בעוולות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,[43] צריכה להיעשות על-פי מבחן הסיכון ולא על-פי מבחן הצפיות של עוולת הרשלנות. זאת מכיוון, שעוולת הרשלנות בודקת "אשם" חברתי על-פיו נקבעת חובת הזהירות, לעומת חוק הפיצויים עליו חל משטר של אחריות מוחלטת.[44] הסיכון שנקבע לצורך הטלת האחריות במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הוא כל סיכון שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי.[45] אך נראה שהשופט ברק הלך רחוק מידי בניסיון לתחום את מבחן הסיכון, ודעה זאת הייתה גם דעת המיעוט של השופט גולדברג. השופט ברק הביא מספר דוגמאות למצבים שלפי דעתו הם חלק מהשימוש ברכב, כמו מוקש המתפוצץ בשולי הדרך כאשר עוברת מכונית ונוסעיה נפגעים מהרסיסים. השופט גולדברג טען, ובצדק, שגם הולך רגל שהיה מזדמן למקום יכול היה להיפגע מאותם רסיסים בדיוק, ולכן לדעתו יש להשתמש במבחן השכל הישר, מבחן בעזרתו פוסק השופט על פי ניסיון חייו ושיקול דעתו.[46] אם נתמקד בדוגמה של הולך הרגל שעובר, ניתן לומר שמדובר בניזוק עקיף. אך מבחן הסיכון של השופט ברק אינו קובע מתן פיצוי לניזוקים עקיפים (בהקשר של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), אלא בעצם מכניס אותם למעגל הסיכון הראשוני, כלומר מאפיינם כניזוקים ישירים ולכן זכאים הם לפיצוי. לעומת זאת, מבחן השכל הישר, למרות שהוא עמום משהו, מצמצם במקצת את מבחן הסיכון בכך שהוא משאיר את הניזוקים העקיפים בחוץ. בכל מקרה, גם בפסק-דין זה אין הכרעה ישירה בעניין ההכרה בניזוקים עקיפים.
ההלכה המנחה לעניין ניזוקים עקיפים התגבשה בעניין אלסוחה, בה נקבע כי הדגש צריך להיות בבירורו של מבחן הצפיות על פני מבחנים דוגמטיים כמו דרישת הנוכחות המיידית, בכך שהבחינה תיעשה אם הפגיעה בניזוק המשנה הייתה צפויה.[47] אך במקביל להרחבת מבחן הצפיות, קבע השופט שמגר ארבעה סייגים לזכאותו של אדם לפיצוי על נזק נפשי שנגרם לו עקב פגיעה של קרובי משפחתו בתאונה:[48]
| (א) | מידת הקרבה של התובע לנפגע - נדרשת קרבה ראשונה תוך השארה לבחינה עתידית אם ישנם מקרים בהם ראוי להוסיף קרובים שאינם מקרבה ראשונה. |
| (ב) | התרשמות ישירה מן האירוע - כאשר הדרישה אינה שוללת אפשרות להכרה בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני ולא נכח באירוע. |
| (ג) | מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק - כאשר גם נזק נפשי שנגרם מאוחר לאירוע המזיק או שהתרחש הרחק ממנו, וגם נזק נפשי כתוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים שלאחר האירוע, יכולים להיות בני פיצוי. |
| (ד) | מידת הפגיעה - מהותו של הנזק הנפשי כאשר הדרישה היא לנזק נפשי מהותי, אך אין דרישה לקיומה של מחלה נפשית. |
עוד הוסיף בית-המשפט שההרחבה שנעשתה במבחן הצפיות יחד עם ארבעת הסייגים שנקבעו, צריכה להיעשות גם בתביעה על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בו נקבע כאמור שהמבחן העיקרי הוא מבחן הסיכון. כפי שנאמר לעיל בפסק-הדין בעניין שולמן, קביעת אחריות המזיק על-פי מבחן הסיכון, שאינו עוסק באשם כפי שנבדק במבחן הצפיות, כבר הרחיבה את מעגל הניזוקים (שכן מבחן הסיכון שלעצמו רחב יותר ממבחן הסיכון). יוצא, שבהחלת הסייגים של הלכת אלסוחה גם על חוק הפיצויים, מעגל הניזוקים דווקא מצטמצם לעומת בחינה על-פי מבחן הסיכון גרידא.[49] נראה שגם כאן ממשיך בית-המשפט באותו קו מחשבה שהחל השופט גולדברג בעניין שולמן כאשר הציע להחיל את מבחן השכל הישר על פני מבחן הסיכון ובכך להגביל את מעגל הניזוקים.
כאמור, פסיקה הקשורה לעניין נזק ריקושטי כלכלי נדונה בעניין סחר ושירותי ים. חברת סחר ושירותי ים סיפקה שירותי הובלה לחברת וינשטיין, והאחרונה לא שילמה על ההובלה. סחר ושירותי ים תבעה וקיבלה אישור לצו עיקול של המשלוח אותו הובילה עבור חברת וינשטיין. מהעובדות עולה כי סחר ושירותי ים מסרה מידע מוטעה בנוגע למטען ששכנע את הרשמת למתן הצו. השופט מצא קבע שבמקרה דנן יש חובת זהירות קונקרטית למעקלת כי היא יכלה לצפות שהדבר יגרום לנזק העולה על הנדרש. שווי המטען עלה על-פי שישה משווי החוב - גם אם לא ידעה יכלה בקלות לברר, ולכן בין אם ידעה או לא היא הפרה את חובת הזהירות.[50] התקבלה התביעה. הנזק הריקושטי במקרה דנן אינו קלאסי במובן של צד שלישי הנפגע ממעשיו של מעוול לניזוק העיקרי. הוצאת צו עיקול והנזק שעלול להיגרם בשל סנקציה זאת היא לגיטימית ומוכרת בחוק,[51] אך מצג שווא של העובדות שהביאה להוצאת הצו, גרמה לנזק ריקושט כלכלי טהור למפעל, מעבר לתכליתו כפי שהתכוון המחוקק כשאפשר את הסנקציה. האם מכיר פסק-הדין בנזק ריקושט כלכלי טהור כנזק בר-פיצוי? ככל הנראה התשובה לכך היא שלילית. ראשית, בפסק-הדין לא מוזכרת הסוגיה של נזק כלכלי טהור בכלל ונזק ריקושט בפרט. שנית, פסק-הדין אינו עוסק בנזק שנגרם עקב התרשלות אלא בהפסדים הנובעים ממעשה מכוון של סחר ושירותי ים. שלישית, השופט מצא מסווג את הנזקים ככאלה שהיוו תוצאה ישירה מהיקפו של העיקול ומאופן ביצועו.[52] גישתו של השופט מצא ממשיכה במידת מה את גישתו של השופט ברק בעניין שולמן בכך שהוא מכיר לכאורה בניזוקים עקיפים על ידי הכנסתם למעגל הסיכון הראשוני, ולכן למעשה מכיר בנזק כבר-פיצוי אך עדיין כניזוקים ישירים מבחינה פורמלית. דוגמה זו ממחישה שוב את רתיעת הפסיקה מהכרה מפורשת בנזק ריקושט בכלל, ובנזק כלכלי ריקושט כלכלי טהור בפרט.[53]
פסיקת בתי-משפט מחוזיים רלוונטית
במשך שנים רבות, בטרם נפסקה ההלכה המנחה בעניין אלסוחה, הפסיקה בבתי-המשפט המחוזיים בישראל, לפחות בכל הנוגע לנזק נפשי משני, הייתה מעורפלת ולא אחידה. תביעות שונות נדחו עקב סיבות שכללו קרבה משפחתית לא מספקת, קרבה למקום ולזמן שלא הייתה מיידית,[54] הנזק המשני לא היה צפוי (על-פי מבחן הצפיות),[55] או מכיוון שלא נמצא קשר סיבתי משפטי בין העוולה לבין הנזק הנפשי המשני.[56] זאת בנוסף לסיבות בהן נדחו תביעות בגין נזק נפשי משני, כפי שפורט לעיל במסגרת פסיקות של בית-המשפט העליון. אך לצד דחיות של תביעות מסוג אלו, בתי-המשפט המחוזיים גם תרמו את חלקם להכרה בנזק נפשי משני. כפי שהוסבר לעיל בפסק-הדין בעניין צבי, בית-המשפט העליון דחה את התביעה בנימוק שלא ניתן לקבל פיצוי על נזק נפשי משני אם אינו נלווה לנזק מוחשי ומכיוון שהתובעת הייתה רחוקה מהאירוע המזיק. במקרה שהגיע לאחר פסק-הדין בעניין צבי לבית-המשפט המחוזי בחיפה, הכיר בית-המשפט בנזק נפשי שלא נלווה לנזק מוחשי (אם כי לא בצורה מפורשת דיו), שנגרם לאם עקב טביעת שני ילדיה למרות שלא הייתה נוכחת בזמן האסון, אלא הייתה בקרבת מקום והגיעה לאחר קרות האירוע.[57] פסיקה זו בעצם היוותה הכרה בנזק נפשי משני (נזק גוף טהור) כראש נזק עצמאי. רק בעניין אלוסחה כפי שמפורט לעיל, עשה בית-המשפט העליון סדר בסוגיית הנזק הנפשי המשני, וקבע את הקריטריונים המפורשים להכרה בראש נזק זה.
לאורך השנים שלאחר מתן פסק-הדין בעניין אלסוחה, נראה שבתי-המשפט המחוזיים נהגו בקפידה ומנעו את הרחבת מעגלי הניזוקים ביישום הסייגים שנקבעו בפסק-הדין האמור. אך לפני זמן לא רב (ב- 5/9/2006) ניתן פסק-דין בבית-המשפט המחוזי בחיפה, שבו ניתן לראות הרחבה נוספת של מעגל הניזוקים,[58] אם כי מדובר בתביעה על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עובדות המקרה עסקו בתובע שבדרכו לעבודה, ראה אישה עומדת ליד רכבה ומגלה סימני מצוקה, ועצר על מנת לעזור לה. האישה שהייתה בלחץ נפשי הסבירה לו שבנה הפעוט ננעל ברכב, ומכיוון שהיה יום קיץ חם, נשקפת סכנה לחייו. התובע החליט לשבור את חלון הרכב ועקב כך נפצע בידו. השאלה הייתה האם הוא זכאי לפיצוי מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית-המשפט קצת עמעם את האבחנה בין מבחן הסיכון שנקבע לגבי חוק הפיצויים לבין מבחן הצפיות הקובע את מסגרת עוולת הרשלנות. בכל מקרה הוא קבע, שראוי שפגיעה של מחלצים תהיה במתחם הסיכון, וזאת כי נזק מסוג כליאת אדם ברכב עקב התרשלות של המשתמש הוא נזק צפוי.[59] בית-המשפט נימק את החלטתו גם עקב חקיקתו של חוק לא תעמוד על דם רעך,[60] שאינו קובע הסדר ביטוחי, מתוך הבנה - כך לדעת בית-המשפט - שראוי שנזק של הושטת עזרה יהיה במתחם הסיכון. בית-המשפט לא שכח את הסייגים של הלכת אלסוחה וקבע ששלושת הסייגים הראשונים מתקיימים. לגבי הסייג הרביעי, הדורש נזק נפשי מהותי, קבע בית-המשפט שהוא אינו נדרש כלל לגבי מחלץ. זאת בהנמקה שסייג זה נועד לתחום נזק צפוי על בסיס של שיקולי מדיניות, ושיקולי המדיניות במקרן דנן מביאים לתוצאה שמחלץ, שהוא ניזוק עקיף, יקבל פיצוי על הנזק הפיזי, ללא קשר אם נגרם לו בנוסף נזק נפשי. ההרחבה בפסק-דין זה היא מהותית משום שהסייג הרביעי, הדורש נזק נפשי מהותי, הוא הסייג החשוב ביותר שאפשר בכלל את ההכרה בנזק הגוף הטהור העקיף, כפי שנקבע בעניין אלסוחה, ועליו קמו ונפלו תביעות רבות. דוגמה לחשיבותו ולדרישתו הנוקשה של הסייג הרביעי ניתן לראות בע"א 7836/95 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה קרן (און) תמי ז"ל.[61] במקרה זה נדחתה תביעה בגין נזק ריקושט נפשי הנגרם לבנותיה של אישה שחלתה בסרטן ונפטרה לאחר טיפול ממושך, כתוצאה מגילוי מאוחר של הרופאים שהיווה התרשלות. בית-המשפט קבע שכאשר מדובר בנזק מתפתח והדרגתי, להבדיל מנזק ישיר ועוצמתי, הנזק הנפשי אינו מהותי ועל כן לא יהיה בר-פיצוי. בית-המשפט נימק זאת בכך שבמקרים מן הסוג של טיפול ממושך בחולה או חשיפה ממושכת אחרת לתוצאות של אירוע מזיק, קשה להפריד בין נזק נפשי עקיף ומהותי שהוא בר-פיצוי (כפי שנקבע בעניין אלסוחה), לבין צער ועגמת נפש (עקיפים) שאינם מהותיים ועל כן אינם בני פיצוי. כאמור, נראה שפסיקת המחוזי הרחיבה במידה ניכרת את גבולות הסייג, והלכה למעשה הכירה בניזוק עקיף ללא הטרמינולוגיה של הכנסתו של הניזוק העקיף למעגל הנפגעים הראשוני.
בכל הנוגע לעניין הנזק הריקושטי הכלכלי הטהור, אין בבתי-המשפט המחוזיים פסיקות המתייחסות ישירות לסוגיה. הרי כפי שכבר נאמר בסקירת הדין של בית-המשפט העליון, קיימת רתיעה מהכרה בנזק ישיר כלכלי טהור קל וחומר נזק ריקושט כלכלי טהור, ובתי-המשפט המחוזיים מנחים עצמם בהתאם. במקרים מסוימים יושמה ההלכה שנקבעה בעניין סחר ושירותי ים,[62] שכאמור לעיל קיים בכלל ספק אם אכן היה מדובר בנזק ריקושט כלכלי טהור.
היבטים רלוונטיים בהצעת הקודיפיקציה
בהצעת הקודיפיקציה (או בשמה הרשמי תזכיר חוק דיני ממונות), בכל הנוגע לעוולת הרשלנות המוגדרת בסעיף 461,[63] נראה שאין שינוי משמעותי שכן מבחן הצפיות עדיין נשאר המבחן לקביעת חובת הזהירות. אך ישנו שינוי שיכול להיות משמעותי לעניין הרחבת מעגל הניזוקים. סעיף 439 קובע את האחריות הכללית בנזיקין על-פי מבחן הסיכון (וכפי שהוסבר זהו מבחן רחב יותר ממבחן הצפיות), וזה נקבע על-פי מספר קריטריונים. כלומר, מבחן הסיכון ישמש לקביעת האחריות כמעט בכל העוולות. ואם נזק מסוים שנגרם לניזוק עקיף יהיה בתחום הסיכון, הניזוק יהיה זכאי לפיצוי.
על גבולות ההכרה בנזקי ריקושט
כפי שהצגנו לעיל, ההכרה בנזקי ריקושט בישראל מצומצמת ביותר. כיום, רק נזק ריקושט נפשי יהיה בר-פיצוי, וזאת רק בתנאי שנסיבות המקרה מתאימות לארבעת הקריטריונים שנקבעו בעניין אלסוחה. השימוש בקריטריונים אלו על ידי בתי-המשפט משקפים את הבעיה המרכזית של הכרה בנזקי ריקושט. מצד אחד, הגנה על נפגעי ריקושט, ומצד שני, האינטרס הציבורי למנוע הרחבת יתר של מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי.[64] המתנגדים להרחבת מעגל הזכאים לפיצוי טוענים שהרחבתו תפגע ביעילות המשפטית בכך שבתי-המשפט יוצפו בתביעות ויגרם עומס רב על המערכת; קיים חשש מפני תביעות סרק; לגבי נזקים משניים נפשיים קיים חשש מפני הגשת תביעות מופרזות עקב אופיו הספקולטיבי של נזק זה; הקושי בהערכת הנזק על ידי בתי-המשפט כאשר מדובר בנזקים בלתי ממוניים; ולבסוף, חשש להרתעת יתר של מזיקים פוטנציאלים מעשיית פעולות רצויות, שכן אם ימצאו חייבים הם אף עלולים להגיע למצב של פשיטת רגל. בהקשר זה נכנסת גם סוגיית הביטוח. גם אם אחריותו של המזיק תהיה מבוטחת, בהרחבת מעגל הזכאים לפיצוי יעלה מחיר הביטוח עקב הגדלת הסיכון, וייתכן שלחברות הביטוח כלל לא יהיה כדאי לספק ביטוח שכזה. מצב זה יביא לפגיעה חברתית ופעולות מועילות לא יבוצעו, מכיוון שלא יתקיים פיזור נזקים.[65] המצדדים בהרחבת מעגל הניזוקים דוחים את מרבית טענותיהם של המתנגדים. לגבי החשש מהצפת בתי-המשפט בתביעות בכלל ובתביעות סרק בפרט, הם טוענים שאינו מבוסס. במקרים דומים בהם הועלתה טענה זו החשש לא התממש, וחשש זה אינו ייחודי לסוגיית נזקי הריקושט. בנוסף, חשש זה אינו מצדיק שלילת פיצוי מאדם זכאי, וכדי לשלול פיצוי שכזה יש לתמוך זאת בשיקולים מהותיים לגופו של עניין. לגבי הטענה להפרזה בהערכת הנזק הבלתי ממוני על ידי התובע גם אין ייחוד בנזק ריקושט, שכן הערכה מופרזת יכולה להיות גם במקרים של ניזוקים ישירים; כך גם לגבי הערכת הנזק הבלתי ממוני על ידי בתי-המשפט (כמו נזק נפשי), שקשיי הערכתו מאפיינים גם נזקים ישירים מסוג זה. לגבי הפגיעה בתועלת החברתית, טוענים התומכים בהרחבת מעגל הזכאים שיש לצמצם פעולות החורגות מן הראוי כדי למנוע פעולות מזיקות.[66]
אין ספק שגם לתומכים בהרחבת מעגל הזכאים לפיצוי וגם ולמתנגדים טענות חזקות שמשקפות את הקושי בסוגית נזקי הריקושט. אך בכל מקרה, ישנה הסכמה כללית שיש להציב גבול ברור בקביעת הזכאים לפיצוי ולא ניתן לפצות את כל שרשרת הנפגעים העקיפים; הוויכוח הוא בשאלה היכן יעבור הגבול.
לקריאה נוספת
- רינת פילטר, זכויות הניזוק העקיף לפיצויי נזיקין - בעקבות יישום הלכת אלסוחה בדין הישראלי, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4 עמוד 170, 2011
הערות שוליים
- ^ תחילה במסגרת עבודת דוקטור שזו כותרתה ולאחר מכן בספר רונן פרי, ריקושטים כלכליים - נזקים כלכליים טהורים, הנובעים מפגיעה רשלנית בגופו או ברכושו של צד שלישי או ברכוש שאין לו בעלים (2002).
- ^ א' ריבלין, "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה" ספר שמגר - מאמרים ג', 34 (להלן: א' ריבלין, "מגמות הרחבה").
- ^ ע"א 3464/05 פז נ. מדינת ישראל, פדאור 06 (15) 584 (2006) (להלן: עניין פז).
- ^ ע"א 80 /862 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983).
- ^ ס' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין).
- ^ רע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397, פס' 18 לפסק דינו של השופט שמגר (1990) (להלן: עניין אלסוחה).
- ^ שם, פס' 19 לפסק דינו של השופט שמגר.
- ^ רונן פרי, ריקושטים כלכליים - נזקים כלכליים טהורים, הנובעים מפגיעה רשלנית בגופו או ברכושו של צד שלישי או ברכוש שאין לו בעלים (להלן: פרי, "ריקושטים כלכליים"), 172 (2002).
- ^ ראו עניין פז, לעיל ה"ש 2, פס' 7 לפסק דינו של השופט ריבלין.
- ^ פרי, "ריקושטים כלכליים", לעיל ה"ש 7, בעמ' 171-172.
- ^ רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000) (להלן: עניין סחר ושירותי ים).
- ^ א' ריבלין, "מגמות הרחבה", לעיל ה"ש 1, בעמ' 25.
- ^ שם, בעמ' 26.
- ^ פרי, "ריקושטים כלכליים", לעיל ה"ש 7, בעמ' 46.
- ^ שם.
- ^ (David Gruning, Pure Economic Loss in American Tort Law: An Unstable Consensus, 54 Am. J. Comp. L. 187 (2006 (להלן: Gruning, Pure Economic Loss).
- ^ (Stevenson v. East Ohio Gas Co, 73 N.E.2d 200 (Ohio Ct. App. 1946.
- ^ Gruning, Pure Economic Loss, לעיל ה"ש 15, בעמ' 3-4.
- ^ שם, בעמ' 6.
- ^ שם, בעמ' 9.
- ^ שם, בעמ' 10.
- ^ ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985) (להלן: עניין גורדון).
- ^ שם, פס' 31-32 לפסק דינו של השופט ברק.
- ^ א' ריבלין, "מגמות הרחבה", לעיל ה"ש 1, בעמ' 33.
- ^ עניין גורדון, לעיל ה"ש 21, פס' 10 לפסק דינו של השופט ברק.
- ^ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ס"ח 780 (להלן: חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים).
- ^ ס' 5 לפקודת הנזיקין, לעיל ה"ש 4.
- ^ שם, ס' 68.
- ^ ע"א 294/54 צבי נ' שמיר, פ"ד יב 421 (1958) (להלן: עניין צבי).
- ^ שם, בעמ' 444.
- ^ ס' 2 לפקודת הנזיקין, לעיל ה"ש 2.
- ^ א' ריבלין, "מגמות הרחבה", לעיל ה"ש 1, בעמ' 32.
- ^ עניין גורדון', לעיל ה"ש 21, פס' 33 לפסק דינו של השופט ברק.
- ^ שם, פס' 32-35 לפסק דינו של השופט ברק.
- ^ ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה זל ואח', פ"ד לח(4) 785, פס' 7 (12.2.1985) (להלן: עניין ציון).
- ^ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לעיל ה"ש 25.
- ^ עניין גורדון, לעיל ה"ש 21.
- ^ עניין ציון, לעיל ה"ש 34, פס' 7.
- ^ שם.
- ^ עניין צבי, לעיל ה"ש 28.
- ^ עניין ציון, לעיל ה"ש 34, פס' 7.
- ^ ע"א 358/83 רחל שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988) (להלן: עניין שולמן).
- ^ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לעיל ה"ש 25.
- ^ עניין שולמן, לעיל ה"ש 41, פס' 20 לפסק דינו של השופט ברק.
- ^ שם, פס' 27 לפסק דינו של השופט ברק.
- ^ שם, לפסק דינו של השופט גולדברג.
- ^ א' ריבלין, "מגמות הרחבה", לעיל ה"ש 1, בעמ' 34.
- ^ עניין אלסוחה, לעיל ה"ש 5, פס' 20 לפסק דינו של השופט שמגר.
- ^ א' ריבלין, "מגמות הרחבה", לעיל ה"ש 1, בעמ' 35.
- ^ עניין סחר ושירותי ים, לעיל ה"ש 10, פס' 23 לפסק דינו של השופט מצא.
- ^ שם, פס' 2 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
- ^ שם, פס' 24 לפסק דינו של השופט מצא.
- ^ ראו בהקשר דומה ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169 (1987).
- ^ ת"א (י-ם) 583/66 קרדי נ' פלצגיין, פ"מ סא 161.
- ^ המ' (ב"ש) 109/78 פרץ נ' כרמי, פ"מ (1) 506 (1978); ת"א (נצ') 640/86 ג'זמאווי נ' ג'מאל, פ"מ תשמ"ט(3) 485.
- ^ שם.
- ^ ת"א (חי') 910/69 עזבון המנוחה יהודית חלב נ' חוף הכרמל בע"מ, פ"מ עב 161.
- ^ ע"א (חיפה) 1404/05 אילן ברונקש נ' זוהר מרקו קרן ו"אריה" חברה לביטוח בע"מ, פדאור 06 (20) 387 (2006).
- ^ שם, פס' 6.
- ^ חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, ס"ח 245.
- ^ ע"א 7836/95 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה קרן (און) תמי ז"ל, פ"ד נב(3), 199 (1998); ראו גם רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם, פ"ד נא(2) 267 (1997).
- ^ ראה למשל ת"א (ת"א) 3094/98 ז'אן קלוד מולר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"מ סג(2) 204 (2004).
- ^ תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006.
- ^ ט' שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני", ספר שמגר - מאמרים ג' 5, בעמ' 8.
- ^ שם, בעמ' 9.
- ^ שם, בעמ' 11.
