אמנת גביזון-מדן
אמנת גביזון-מדן היא הצעה לאמנה שתסדיר את יחסי דתיים-חילונים במדינת ישראל.
האמנה, שנכתבה על ידי הפרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן, יוצאת מנקודת ההנחה שיסודות הסטטוס קוו שנקבעו בין החזון איש ובין ראש הממשלה בזמנו דוד בן-גוריון איבדו ממשמעותם לאורך השנים, ולכן יש לקבוע כללים חדשים להסדרת דת ומדינה. כמו כן, על כללים אלו לנבוע מהסכמה ציבורית רחבה שתיווצר מדו-שיח ולא מתוך מאבקים פוליטיים וחברתיים.
הביקורת הציבורית על האמנה הגיעה משני צידי המתרס. היו שתקפו את האמנה "שבה הסכימה גביזון, 'בשם הציבור החילוני', לוותר על ההכרה במעמד ידועים בציבור". ומן העבר השני, המפלגות החרדיות מתנגדות לניסיון חקיקה בנושא השבת ברוח האמנה, בטענה שחוק כזה מכשיר וסולל את הדרך בפני חילול שבת בפרהסיה.
מחברי האמנה
רות גביזון – פרופ' בקתדרה לזכויות האדם ע"ש חיים כהן בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ממייסדי האגודה לזכויות האזרח בישראל, ונשיאת האגודה בשנים 1996–1999. בשנת 2005 ייסדה את מרכז מציל"ה, למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ועמדה בנשיאותו עד פטירתה בשנת 2020.
יעקב מדן – רב, מראשי ישיבת הר עציון. מלמד תלמוד, תנ"ך ומחשבת ישראל במכללה האקדמית הרצוג שבאלון שבות. בשנת 2000 היה חבר הנהלת בית הספר לגיור של ועדת נאמן.
רקע כללי
ההסדרה הראשונה שהונהגה במדינת ישראל בין דתיים לחילוניים הייתה "הסטטוס קוו" – מערכת כללית של הצהרת כוונות שנחתמה בין ראשי מפא"י והתנועות החילוניות לבין בכירי המגזר הדתי לאומי והמגזר חרדי. במסגרת זו הובטחו למגזר הדתי הבטחות כלליות בידי ראשי המדינה החילוניים, שמצידם רצו לשמור על מרב המגזרים כשותפים למשחק הפוליטי ולאחדות במדינה הצעירה.
הנושאים שעלו על הפרק היו: שבת, כשרות, אישות ואוטונומיה בחינוך למגזר הדתי. העיקרון המנחה של כל ההתמודדות עם נושאים אלו היה להגיע להסדרים ופשרות מבלי לבוא לידי הכרעה ברורה, ועל ידי כך לרצות את כל הנוגעים בדבר.[1] כל עוד נשמרה ההגמוניה השלטונית של מפא"י, ודוד בן-גוריון בראשה, הפשרות נשמרו.
החל מסוף שנות ה-70 השתנו חוקי המשחק והסטטוס קוו החל לאבד את מקומו, כאשר המערכת הפוליטית במדינת ישראל עברה ממערכת של מפלגה דומיננטית למערכת דו-גושית. שוויון זה בין הגושים הכריח את המפלגות הגדולות להיעזר במפלגות מהמגזרים האלה במטרה להקים קואליציה. תלות זו נתנה כוח רב בידי מפלגות האלה שהבינו שהן חיוניות ותבעו בהתאם. הפרה זו של האיזון בין דתיים וחילונים במגרש הפוליטי באה לידי ביטוי בפניה מוגברת לבית המשפט העליון שהחל להידרש לסוגיות דת ומדינה, והפך לגורם הדומיננטי בהכרעות אלו כחלק מהגנה על אורחות החיים של הציבור החילוני. המגזר הדתי, יחד עם גורמים נוספים, טענו שאין זה מסמכותו של בית המשפט להכריע בסוגיות עקרוניות אלו. מן העבר השני החלו בכנסת לחוקק חוקים בנושא דת ומדינה, דבר שיצר תחושה של כפייה במגזר החילוני, והשסע הדתי-חילוני הלך והעמיק.[2]
על רקע אי-ההסכמה וריבוי המחלוקות החלו לעלות קולות חילוניים שצידדו בהדברות עם האורתודוקסיה במקום מלחמה על ארחות חייהם [דרוש מקור], וטענו שההסכמה שתנבע מכך תוכל אף לחזק את הסולידריות. "הידברות של אמת, רב שיח בין הציבורים הדתיים לציבורים החופשיים וכיוצא באלה, יש בכוחם למתן את הקיטוב המאיים על כולנו, ולהוביל להסכמה במרב הנושאים השנויים במחלוקת".[3] מתוך כך קמו האמנות שהיוו פורום לשיח בין דתיים לחילונים בניסיון לפשר בין הצדדים ולהגיע להבנות.
אמנות קודמות
בניסיון זה לצמצם את הקרע בשסע הדתי-חילוני בעזרת דיאלוג קדמו לאמנת גביזון-מדן מספר אמנות. המרכזיות שבהן היו: אמנת גביזון-בן נון (1986), וועדת צמרת (1996), שעסקו בעיקר בדמות השבת ובתחבורה הציבורית בשבת; אמנת הקיבוץ הדתי (1987), שהציגה יסודות וכיוונים כלליים לפתרון בנושאים כמו השבת, מעמד אישי, והזרמים הלא אורתודוקסים; אמנת מימד-לובוצקי-ביילין (1998), עסקה גם היא בשבת ובמעמד אישי, אך דנה גם בגיור, וברבנות הראשית. מעבר לאמנת גביזון-מדן, אמנה זו היא המגוונת ביותר מצד הנושאים בה עסקה, ואף ניסתה להביא רעיונות מעשיים ליישום האמנה. ובנוסף, אמנת כנרת (2001), שניסחה עקרונות יסוד ועמדות מוסכמות בדבר אופייה של מדינת ישראל.
אמנות אלו היו בחלקן ניירות עמדה, ובחלקן הכילו הצעות קונקרטיות, אך הן לא הגיעו לכדי חקיקה ולא השיגו את ההשפעה הציבורית לה קיוו.[2]
תהליך הכתיבה
על רקע זה, חברו יחד, בשנת 2000, פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן וחיברו אמנה חדשה. הם ראו צורך בגיבוש מסמך יסוד שיקיף את כל נקודות המחלוקת בין דתיים לחילונים, ויציע הצעות קונקרטיות להסדרת היחסים. העבודה, בחסות קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ארכה למעלה משנתיים. מגוון הנושאים שנידונו היה, כאמור, רחב בהיקפו מכל אמנה שקדמה להם, ומלבד השבת, הגיור והמעמד האישי, שנידונו באמנות קודמות, עלו גם נושאים כגון: הכשרות, חוק השבות, סדרי קבורה, תפילה ברחבת הכותל המערבי, ועוד.
שיטת העבודה בכתיבת האמנה הייתה שונה אף היא מאמנות קודמות. בתחילה ישבו גביזון ומדן זו עם זה וגיבשו טיוטה לאמנה, מתוך מחשבה לייעל בכך את תהליך ההתדיינות. לאחר מכן נשלחה טיוטה זו לאישים מן הקשת החברתית היהודית-ישראלית, על מנת שיעירו את הערותיהם על הטיוטה. בשלב הבא חזרו גביזון ומדן לפורום המצומצם ודנו בהערות, ועל פיהן גם עדכנו את האמנה. לבסוף פורסמה האמנה בספר שהכיל יותר מ-300 עמודים.[4]
מבנה האמנה
האמנה בנויה מ-5 פרקי בסיס, כאשר כל פרק פותח בדברי הסבר נפרדים של רות גביזון ויעקב מדן, בהם הם מרחיבים את הדיון על הנושא, ומעלים את שיקוליהם לפשרות שהושגו באותו הפרק. בהמשך מובאות ההצעות הקונקרטיות להסדר שמנוסחות כהצעות חוק. הפרקים על פי הסדר הם: שבות, מעמד אישי, שבת, סוגיות נוספות, וההסדרה המשפטית. כהקדמה לפרקים אלו מובאת 'רוח האמנה' ורקע לכתיבתה, ולסיום האמנה, כל אחד מהכותבים פורס את משנתו הכללית בצורה רחבה ומפורטת.
עקרונות יסוד
בפתיחת האמנה מופיע פרק בשם "רוח האמנה" ובו מונים המחברים את העקרונות שהנחו אותם בכתיבתה: "במטרה לקדם את הסולידריות היהודית ואת תחושת האחדות ושותפות הגורל בין מרכיביו השונים של העם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט ואת הכבוד לכל אחד ממגזריו. מאמונה גמורה בשני העקרונות – שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי על המשתמע מכך, ושמדינת ישראל היא מדינה שהשוויון לכל אזרח והכבוד המלא לזכויותיו כאדם הם נשמת אפה...".[5]
כאמור, מתוקף ההנחות בדבר היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, האמנה דנה בתחומי הפרהסיה המשותפת לגווני החברה היהודית בישראל. האמנה, על פי המחברים, שוללת כפייה והכרעות חד-צדדיות בנושאים אלו, הן פוליטיות והן משפטיות, ומאמינה שדרך ההידברות וההסכמיות היא הטובה ביותר להכריע בסוגיות יסוד. מתוך כך, קוראים מחברי האמנה לציבור הרחב ולמנהיגיו ללמוד את האמנה ולאמץ אותה.
נושאים והצעות להסדר
שבות
הפרק על השבות כולל התייחסות לארבעה נושאים: חוק השבות, אזרחות, מרשם וגיור. בתחומים אלו ישנן מספר הצעות משמעותיות לשינוי מהמצב הנוכחי. ראשית, בבסיס חוק השבות עומדת השאלה "מיהו יהודי?". האמנה יוצרת הבחנה בין ההגדרה הדתית-הלכתית, שרואה כיהודי אך ורק מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר גיור מלא, לבין ההגדרה הלאומית. זו האחרונה, שהתקבלה באמנה, מדברת על כך שאף מי שנולד לאב יהודי ולאם שאיננה יהודייה יוכל להיעזר בחוק השבות ולהגר לישראל. בנוסף, מי שקשר את גורלו בעם היהודי, בין אם על ידי גיור למחצה או שהוא רואה בעצמו כקשור לעם ואף נרדף בשל כך, ייכלל אף הוא בחוק השבות. כדי למנוע בלבול מושגים שונתה ההגדרה הטרמינולוגית בחוק השבות המוצע ל"בן לעם היהודי" במקום ההגדרה "יהודי" ששימשה בעת כתיבת ההצעה. בנושא האזרחות, ההצעה המרכזית היא להקנות אזרחות רק לאחר תקופת הסתגלות וטמיעה בחברה, כנהוג ברוב המדינות. ההשלכה העיקרית תהיה על העולים מכוח חוק השבות, שלא יוכלו לקבל אזרחות אוטומטית. מטרתה המוצהרת של הצעה זו היא כפולה: ראשית, לנסות ליצור שוויון בין יהודים לשאינם יהודים בבואם לקבל אזרחות של מדינת ישראל. שנית, לנסות למנוע ניצול של חוק השבות בידי עולים הרוצים רק בשיפור מצבם הכלכלי. בנוגע לגיור האמנה מכירה בגיורים שאינם אורתודוקסים, אך במקביל מעלה את הצורך ליצור "שקיפות במרשם", כדי להבהיר מה מקור הגיור של כל מתגייר. כך גם בעניין המרשם, ההצעה היא שכל אחד יירשם על פי הצהרתו, אך תהיה שקיפות לגבי מקור גיורו. על נקודה זו (סעיף 2 בדבר מרשם וגיור) אמרו גביזון ומדן שהיא "...היחידה בכל האמנה שלא הצלחנו להגיע בה להסכמה".[6]
מעמד אישי
הפרק העוסק בנושא הנישואין והגירושין פותח בדיבור על כך שהמונופולין של הרבנות על הנישואין גורם לניכור הולך וגובר כלפיה, ומנגד ישנן מספר זכויות יסוד שנפגעות מ"חוק הנישואין". בין זכויות אלו ניתן למנות את "חופש הדת ומדת" שנפגע בגלל החיוב להינשא לפי היהדות האורתודוקסית. כמו כן ישנו ציבור גדול שאיננו יהודי, ואינו משתייך לשאר העדות בישראל, שהחוק לא מכיר בו ובכך נמנעת ממנו את האפשרות להתחתן. בגישתם אל הדיון מעידים המחברים כי ההצעה היא מהפכנית, וכי היא "מבוססת על העיקרון שבתחום הנישואין ילך הצד ה"דתי" לקראת רעהו עד קצה גבול יכולתו, ובתחום הגירושין, ילך הצד ה"חילוני" לקראת רעהו באותה מידה".[7]
הפתרונות המוצעים באמנה לעניין הנישואים מאפשרים לכל אדם להקים משפחה, ולקבל רישיון נישואים מהמדינה בהתאם להגבלות המוסכמות אוניברסלית (כגון גיל, מונוגמיה וכו'). מחזיקי הרישיון יוכלו להינשא בכל טקס שיבחרו, אורתודוקסי, לא אורתודוקסי ואזרחי. מן העבר השני, הגירושין יעשו על פי ההלכה האורתודוקסית, ורק על פיה יחשב אדם כ"פנוי" לנישואין עם אחר. הדבר נובע מהרצון להימנע ממצב שאישה, שלא נחשבת פנויה על פי ההלכה, תינשא בשנית, וילדיה יחשבו "ממזרים" על פי ההלכה. שני הצדדים מסכימים כי נושא מניעת ממזרות הוא קריטי, וימנע פיצול משמעותי בחברה היהודית. ההצעה גם מחדשת ישות משפטית בשם "התרת נישואין אזרחית" שתאפשר לאישה להיפרד מבעלה לכל דבר, אך לא תוכר כגירושין לצורך נישואין לאחר. וכמו בנושא הגיור, גם כאן תהיה "שקיפות" שתבטא את טיב הנישואין וסוג הטקס בו נישא הזוג.[7]
שבת
סוגיית השבת מהווה סלע מחלוקת בין דתיים וחילונים מימים ימימה. פרק זה פותח דווקא בהסכמה ברורה על כך שהשבת היא יום מנוחה, ושיש לחוקק זאת בחוק יסוד. השאלה בדבר אופיו של יום זה מביאה אל הדיון שני צדדים: מחד גיסא, זכותו של אדם לנוח כרצונו, ובכלל זה בילויים. מאידך גיסא, שני הצדדים מביעים דאגה רבה מהפיכת יום השבת ל"יום הקניות", אשר פוגע הן בעובדים הדתיים, שיקשה עליהם לעבוד במקום הפתוח בשבת, והן בעובדים החילוניים, שבעצם מאבדים את יום המנוחה ועוברים לשבוע עבודה בן 7 ימים. בנוסף, רבים בתי העסק שבבעלות דתית שמתקשים להתמודד מול בתי העסק שפתוחים בשבת ומושכים אליהם את הלקוחות גם בשאר השבוע. על כן, באמנה גובשה נוסחה לפיה יש להבדיל בין מוסדות בילוי לבין מוסדות מסחריים, ושאלו האחרונים יהיו סגורים בשבת גם בקיבוצים ועל אם הדרך. מנגד, מקומות הבילוי יהיו פתוחים על מנת לאפשר לציבור מקומות בילוי ביום השבת, ועל מנת שלא לפגוע בציבור שומרי השבת תינתן לוועדה ברמת הרשות המקומית הסמכות לקבוע את מיקומם של מקומות בילוי אלו. כמו כן, מתוך הכרה בציבור רחב שאין בבעלותו כלי רכב פרטיים, תחבורה ציבורית תפעל בשבת, אך באזוריים מסוימים ייתכן שתוגבל נסיעתה בשעות המתאימות, לפי החלטת אותה ועדה. וכדי לשמור על זכויות עובדים, תיעשה העבודה בשבת על בסיס משמרות, ולא יקופחו עובדים שרצונם שלא לעבוד בשבת. ישנם סעיפים נוספים באמנה, אך הכיוון הכללי של כולם זהה – לדון במרחב הציבורי של השבת, תוך ניסיון לשמור על רגישות כלפי ציבור שומרי המסורת, ובמקביל לאפשר למי שרוצה בכך לבלות. כמו כן, להישמר מפני אובדן הצביון התרבותי של השבת לטובת מסחור יתר של יום זה. וכדברי הרב מדן: "ויתור הדדי בתחום השבת, שהיה מאז ומעולם סלע מחלוקת בין הדתיים והחילוניים, עשוי להיות דווקא פתח לאיחוי מחודש של החברה הישראלית".[8]
סוגיות נוספות
באמנה גם נידונו נושאים כדוגמת: הקמת בתי קברות אזרחיים שיאפשרו לנקברים לבחור בטקס קבורה על פי בחירתם, עיסוק בנושא גיוס בני ישיבות ושילוב נשים בצה"ל, שמירה על כשרות של המטבחים הציבוריים בישראל ויצירת רשות כשרות ארצית, העלאה לדיון של תפילה ברחבת הכותל לקבוצות השונות, והתייחסות לסוגיית המועצות הדתיות.[9]
יישום האמנה
בשנת 2003, לאחר פרסום האמנה, הוקם, בסיוע קרן אבי חי, המטה ליישום אמנת גביזון-מדן. מטרתו הייתה לפרסם את האמנה בציבור הרחב באמצעות חשיפתם של מעצבי דעת קהל ואנשי מפתח לאמנה, ובאמצעות פעולות חינוכיות, בדמות כנסים והרצאות. בנוסף, המטה ניסה לקדם חקיקה בנושאי מפתח. משנת 2005 ועד סיום פעולתו פעל המטה במסגרת מלי"ץ (מכונים לחינוך יהודי ציוני).[10] בנוסף לפעילות החינוכית, ועל מנת להנגיש את האמנה לציבור הרחב, הוכן תקציר של האמנה, ונפתח אתר אינטרנט המוקדש לאמנה ולפעילות שסביבה. בשנת 2013 הקימו חברי הכנסת ציפי לבני, יצחק הרצוג, ואלעזר שטרן שדולה בכנסת תחת הכותרת "עם דת ומדינה", ששמה לה למטרה לקדם את אמנת גביזון-מדן, בין היתר על ידי שילוב לימוד האמנה בשיעורי אזרחות. [11] מפלגת "ירושלמים", שיש לה נציגים במועצת עיריית ירושלים, ציינה במצע שלה שתשאף "לאפשר לכל ירושלמי חילוני ודתי כאחד לקיים את השבת לפי דרכו על פי מתווה אמנת גביזון-מדן".[12] ב-2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הודיעה איילת שקד כי מפלגת הימין החדש תנהג בסוגיות דת ומדינה על פי אמנת גביזון-מדן.
הערכת האמנה
העובדה שעל האמנה עבדו שני אישים אפשרה ליצור שיח ענייני ויעיל. בעזרת קבוצת הדיון הרחבה שהעירה את הערותיה על המסמך, ביקשו המחברים לחפות על החיסרון שבעבודה מצומצמת, ולהגיב על הביקורת האפשרית שהם אינם מייצגים את המגזרים שבשמם הם מדברים, ואף לא הוסמכו לכך. כבר הוזכר היקף העבודה שנעשתה (כשנתיים), היקף התוצר (כ-300 עמ'), וכן מגוון הנושאים – שבכך עלתה האמנה על הקודמות לה. מעבר לכך, האמנה מכילה פרק שלם הדן בהסדרה המשפטית והחוקית של האמנה, ולכל אורך הדרך המחברים מסבירים בפירוט רב את השיקולים שעמדו מול עיניהם. כמו כן, תקציר האמנה השווה לכל נפש, אתר האינטרנט שנפתח, והמטה ליישום האמנה, הם בגדר 'חידוש בעולם האמנות', והעלה את האפשרות שאמנה זו, שלא כקודמותיה, תגיע אל הציבור ולא תשקע לתהום הנשייה.
כביקורת פנימית, העלו המחברים את הבעיה שישנם ציבורים שלא שותפו באופן מלא, הן בתוך החברה היהודית (כדוגמת החרדים והרפורמים) והן מחוצה לה (כציבור הערבי). כמו כן, מנסים המחברים להקדים תרופה למכה, בכך שכל אחד מהם פורס את משנתו ומגוון שיקוליו בנוגע לאמנה בכלל ולכל נושא בנפרד.[13]
הביקורת הציבורית על האמנה הגיעה משני צידי המתרס. היו שתקפו את האמנה "שבה הסכימה גביזון, 'בשם הציבור החילוני', לוותר על ההכרה במעמד 'ידועים בציבור'. ומן העבר בשני, המפלגות החרדיות מתנגדות לניסיון חקיקה בנושא השבת ברוח האמנה, בטענה שחוק כזה מכשיר וסולל את הדרך בפני חילול שבת בפרהסיה.
קולות אחרים שעלו דיברו על האמנה כ"מרחיקת לכת יותר מכל האמנות מבחינת מרכיביה המעשיים... והיחידה שסביבה רוחשת פעילות ענפה בניסיון להסדיר את השסע הדתי-חילוני".[2] "כאמור, אין ספק כי מדובר במסמך יסוד, המציע תשתית חדשה ליחסי חילונים-דתיים בישראל, והוא חשוב ומקיף מאין כמותו".[1]
בקרב קולות התומכים באמנה היו טענו שעקרונות האמנה נכונים, אך מכיוון שנכתבה לפני שנים רבות, הרי שהיא מחייבת עדכון והתאמה לאור התמורות הרבות שקרו בשנים אלו.[14]
ראו גם
לקריאה נוספת
- גלעד מלאך, כיצד מולידים סטטוס-קוו, ארץ אחרת ינואר-פברואר 2009, גיליון 49
- משה שנר וגידי ספיר, בעקבות אמנת גביזון-מדן, ארץ אחרת ינואר-פברואר 2005, גיליון 26
קישורים חיצוניים
- דף הבית של אמנת גביזון-מדן (אורכב 12.02.2019 בארכיון Wayback Machine)
- "אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות" – חיבור המתמצת את עיקרי האמנה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 צ. צמרת, "אמנות חברתיות בין חילונים לדתיים"; בתוך "אמנות בישראל – ניסיונות להסדרת יחסי חילונים ודתיים", בהוצאת מועצת יח"ד, ירושלים, תשס"ה.
- ^ 2.0 2.1 2.2 א. כהן, "אמנות להסדרת יחסי חילונים ודתיים – ניסיונות הסדרה ציבוריים לנוכח כישלון פוליטי", בתוך "שבת אחים – יחסי חילונים-דתיים: עמדות, הצעות, אמנות" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2005.
- ^ אמנת הקיבוץ הדתי (ארכיון), חלק ב' סעיף 5
- ^ ר. גביזון וי. מדן, "מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי המצוות וחופשיים בישראל", בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2003.
- ^ מתוך הפרק 'רוח האמנה'
- ^ מתוך הפרק הראשון באמנה הדן בשבות וגיור
- ^ 7.0 7.1 מתוך הפרק השני באמנה "מעמד אישי"
- ^ מתוך הפרק השלישי באמנה על השבת
- ^ הפרק הרביעי מוקדש לנושאים אלו
- ^ אתר אמנת גביזון-מדן, הנחלת האמנה
- ^ חזקי עזרא, "הממסד לא מתמודד עם סוגיות דת ומדינה", באתר ערוץ 7, 17 ביוני 2013
- ^ דת ועיר בירושלים, באתר "ירושלמים"
- ^ ”סיפא זה אינו קל עבור הציבור החופשי (ואף עבור חלק משומרי המצוות). יש שאמרו כי הוא אף מרע את המצב לעומת המצב הקיים בנושא זה. שתי סיבות לכך: ראשית, הכפייה הדתית 'חוזרת' בגירושין; שנית, נגרמות פגיעות בשוויון נוכח ההשפלה והקושי המעשי הנלווים לקבלת גט. למרות חששות אלו, אני עומדת מאחורי ההסדר.” (מדברי ההסבר של רות גביזון לפרק המדבר על הנישואין והגירושין)
- ^ תני פרנק, עדכונים מוצעים לאמנת גביזון-מדן, באתר נאמני תורה ועבודה, 2019
32532225אמנת גביזון-מדן