אלכסנדר קדוגן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלכסנדר קדוגן
Sir Alexander Cadogan
צילום משנת 1933, כשכיהן כנציג בריטניה בחבר הלאומים
צילום משנת 1933, כשכיהן כנציג בריטניה בחבר הלאומים
לידה לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה וסטמינסטר, אנגליה, הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד
שם לידה Alexander George Montagu Cadogan

סר אלכסנדר ג'ורג' מונטגיו קדוגן GCMG, KCB, OM, PC (באנגלית: Sir Alexander George Montagu Cadogan;‏ 25 בנובמבר 1884 לונדון – 9 ביולי 1968 לונדון) היה דיפלומט ופקיד בריטי בכיר, שכיהן, בין היתר, כציר (1935-1934), אחר כך שגריר (1936-1935) של בריטניה בסין, בשנים 1938–1946 היה תת-מזכיר מדינה קבוע של הממלכה המאוחדת ובשנים 1946–1950 הנציג הקבוע הראשון של הממלכה המאוחדת באומות המאוחדות. בעת כהונתו במשרד החוץ הבריטי היה קדוגן אחת הדמויות המרכזיות של המדיניות הבריטית לפני ובמשך מלחמת העולם השנייה. יומניו שפורסמו ב-1971 היו למקור מידע היסטורי חשוב ושפכו אור על אישיותו ועל חייו. בדומה לפקידים בכירים אחרים של משרד החוץ הבריטי היו לקדוגן ספקות מסוימות לגבי מדיניות הפייסנות משנות ה-1930, עם זאת נחשב כאחד התומכים בה.[1][2] הוא סבר שעד להתקדמות החימוש מחדש של בריטניה לא היו הרבה ברירות. לדעתו ללא מחויבות אמריקאית להתגוננות משותפת נגד יפן, בריטניה הייתה חצויה בגישתה כלפי החזית המערבית לעומת זו המזרחית. סבר שסכסוך עם גרמניה יחשוף אוטומטית את האימפריה הבריטית באסיה בפני התוקפנות היפנית. בשנים 1952–1957 כיהן כיושב ראש מועצת המנהלים של ה-BBC.

קורות חייו

ילדות וצעירות

קדוגן נולד וגדל בלונדון בשנת 1884 במשפחה אנגלית אריסטוקרטית ואמידה שבעבר הרחוק הייתה בעלת שורשים ולשים. הוא היה הילד התשיעי ובן הזקונים של ג'ורג' קדוגן, רוזן קדוגן החמישי, ושל אשתו, ליידי ביאטריקס ג'יין קרייבן, בתו של ויליאם קרייבן, הרוזן קרייבן השני. אביו, סר ג'ורג' קדוגן, כיהן בשנים 1886–1892 כלורד צ'נסלור של הממלכה המאוחדת ובשנים 1895–1902 בלורד לוטננט של אירלנד. אחיו היו הנרי קדוגן, ויקונט צ'לסי, ג'רלד, הרוזן קדוגן השישי, ויליאם קדוגן וסר אדוארד קדוגן. אלכסנדר התחנך במכללת איטון (1903-1897) ובמכללת בייליול (1908-1903) באוקספורד, בה סיים תואר ראשון (B.A.) בהיסטוריה והשתלם בשפות זרות. [3]

הקריירה הדיפלומטית

קדוגן עשה קריירה דיפלומטית מכובדת ושירת בשירות הדיפלומטי הבריטי בין השנים 1908–1950. בתפקידו הראשון שובץ בינואר 1909 כנספח ומאוקטובר 1910 כמזכיר שלישי בשגיגרות הבריטית באיסטנבול (קונסטנטינופול) ,[4][3] בה בילה שלוש שנים וחצי מאושרות שבהן למד את רזי הדיפלומטיה וכן את השפה הטורקית. הוחזר ללונדון ושרת בשנים 1912–1913 יחד עם ואנסיטארט במחלת המזרח של משרד החוץ תחת ניהולו של לואי מאלט.[5] שיבוצו הבא בחו"ל היה ב-1913 כמזכיר השגרירות בווינה אותה נאלץ לעזוב ב-14 באוגוסט 1914,[3] יומיים אחרי שבריטניה הכריזה על מלחמה נגד אוסטרו-הונגריה. בימי מלחמת העולם הראשונה עבד במשרד החוץ בלונדון במחלקה למסחר ובריאות. אחר כך צורף למחלקת מרכז אירופה (שטיפלה בקשרים עם גרמניה, אוסטריה, איטליה ו"מדינות הבלקן")[5] בתום מלחמת העולם הראשונה בינואר 1919 התמנה למזכיר פרטי אחר כך מזכיר ראשון של תת-המזכיר הפרלמנטרי של משרד החוץ, ססיל הארמסוורת'. נשלח, בין היתר, לועידת השלום בוורסאי וב-1924 הוצב בז'נבה למשך עשר שנים, קודם כעוזר, והחל מ-1930 כיועץ במשלחת הבריטית בחבר הלאומים .[5] היה די אופטימי לגבי עתיד החבר, אך פחות בטוח בנוגע להצלחתה של ועידת פירוק הנשק בז'נבה וחש תסכול מול חוסר היווצרות האמון הדרוש להשגת פירוק הנשק.[6] תוך כדי העבודה הפך מקורב לאנתוני אידן. הוא העריך מאוד את אידן שמצידו כיבד אותו גם כן וכתב פעם ש"קדוגן ביצע את משימותיו הכפויות טובה עם תערובת נדירה של אינטליגנציה, רגישות וסבלנות"

בשנים 1930–1933 עבד קדוגן כיועץ משרד החוץ בענייני חבר הלאומים ועל משימה זו זכה למינויו כעמית מסדר האמבט. ב-1933 אחרי עלייתו של היטלר לשלטון וכשגורל ועידת פירוק הנשק היה ברור, הסכים קדוגן להישלח לנהל את הצירות הבריטית בבייג'ינג במקום מוריס אינגרם. הוא נכנס לתפקיד ב-3 בספטמבר 1933 קודם בתור ציר. משפחתו הגיעה ב-1934, אחרי שהממשלה הסינית פינתה את בייג'ינג בגלל הפלישה היפנית. קדוגן, שהתמנה בינתיים כשגריר בריטי ראשון בסין, פגש את צ'יאנג קאי שק וניסה לשכנעו בתמיכת בריטניה. למרות העדרו של ממשל סיני ריאלי, עשה קדוגן את המיטב אולם ללא כל תמיכה ממשרד החוץ. ב-1935 נדחתה שוב המלצתו להרחיב הלוואה שנועדה לממשלה הסינית. "על אף טענותיהם שמתכוונים "להישאר בסין" הם "לא עושים דבר", כתב על ממוניו. ולהישאר זה אומר לגביהם לשלם מחיר כלשהו בכסף או איזשהו מאמץ או סיכון. לסינים נמאס מאיתנו. ואין כל טעם במגעים שלי איתם אם לא אוכל לתת להם עידוד כלשהו".[7] ב-23 בספטמבר 1936 הוחלף כשגריר בסין על ידי יוקנצ'בול-הוגסן. באותה שנה, 1936, התבקש קדוגן על ידי מזכיר המדינה החדש, אנתוני אידן, לשמש כסגן תת-מזכיר. הצטער לעזוב את סין באופן פתאומי כל כך אולם נענה להצעה ושב ללונדון. אחרי עזיבתו את סין הדברים הידרדרו עוד יותר. איטליה תקפה את אתיופיה וגרמניה כבשה את ריינלנד. תוך כדי הערכת מצד המליץ קדוגן לבחון מחדש את היסודות הנקמניים יותר שבחוזה ורסאי "שהיו יותר בסגנון של שביתת נשק.[8] עם זאת, הצעתו לא התקבלה על ידי רוברט ונסיטארט ועל ידי אידן. הייתה הרגשה ששינוי בחוזה רק יגביר את שאפתנותה של גרמניה. קדוגן לא סבר כך וכתב ביומנו: אני מאמין, שכל עוד מאפשרים לה לטפח את הטינה, תביעותיה רק תתגברנה יחד עם חימושה". הוא ביקש לקנות את לבה של גרמניה תוך מאמץ להעלות על הנייר את טרוניותיה ולא התרגש כמו עמיתיו מהאפשרות שגרמניה תשתלט על מרכז אירופה. קדוגן חש שאיבד את הסבלנות לגבי העדר הכיוון האסטרטגי במשרד החוץ. הוא קבל: "אי אפשר לומר ש"מדיניותנו" עד עכשיו צלחה. למעשה אין לנו מדיניות; אנחנו רק מחכים לאירועים הבאים".

תת-מזכיר מדינה קבוע

צילום מ-15 ביולי 1945 בדרך לועידת פוטסדם
קדוגן - הרביעי מימין בעמידה מאחורי המנהיגים של בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות בוועידת יאלטה ב-1945

ב-1 בינואר 1938 החליף קדוגן את רוברט ונסיטארט בתפקיד תת-מזכיר המדינה הקבוע. עמד במקביל בראש השירות הדיפלומטי של הוד מלכותו. (Head of HM diplomatic Service) הוא סבר שסגנון קודמו היה רגשי ולא מסודר בהשוואה לגישתו התמציתית והיעילה. עם זאת לא היו הבדלים משמעותיים במדיניותם, על אף שסלידתו של ונסיטארט כלפי הדיקטטורים הייתה מן המפורסמות. בימי משבר הסודטים היה קדוגן מודע לדבריו לחוסר מוכנותן של בריטניה וצרפת למלחמה ותמך במדיניות "הרגעתו" של היטלר. ב-28-2928-29 באפריל 1938 כשאדואר דאלאדייה ניסה לשכנע את הבריטים להתנגד לדירושתיו של היטלר לגבי צ'כוסלובקיה, אם צריך גם בשיתוף ברית המועצות, הריך קדוגן את הבקשה הצרפתית כ"דוגמה נהדרת אך איומה של טמטום". [9] בשלהי שנת 1938 נתגלה על ידי ה-M15 ניסיונו של ראש הממשלה צ'מברלין לפתוח ערוץ קשר עם היטלר בלי ידיעת משרד החוץ הבריטי באמצעות, מזכיר העיתונות שלו, ג'ורג' סטוארד וד"ר פריץ הסה, יועץ תקשורת של שגרירות גרמניה בלונדון, שהיה קשור ללשכתו של יואכים פון ריבנטרופ. קדוגן שחשש לעתיד היציבות הפוליטית במקרה של התפטרות של שר החוץ, יידע אחרי היסוסים את הליפקס ושניהם הצתליחו לשים קץ לניסיון בלתי חוקתי זה של צ'מברלין לחתור על ידי צעדים נוספים ל"פיוסו" של היטלר. [10] עם זאת כשבוועידת מינכן נענו ראש הממשלה נוויל צ'מברלין ושר החוץ הלורד הליפקס לדרישות הפיהרר על חשבון שטח צ'כוסלובקיה, התנגד קדוגן וניסה לשכנע את צ'מברלין לשנות את החלטתו. אך צ'מברלין השתכנע מנימוקי הליפקס. ב-29 במרץ 1939 הודיע קדוגן לשגריר צרפת בלונדון, שארל קורבן, שהממשלה הבריטית קוראת לממשלות צרפת, פולין וברית המועצות להצהיר ש"כל פעולה נגד עצמאותה של מדינה אירופית נחשבת לפגיעה בשלום אירופה כולה ובביטחונה והופכת עניין משותף" הנזקק להתיעצות מידית של ארבע הממשלות. פולין היססה להסכים להצהרה כזאת מחשש מפני ברית המועצות וכן מפני גרמניה מול העדר תוכנית ממשית שתלווה את ההצהרה. אז בריטניה ויצרה על הרעיון והבטיחה לפולין סיוע צבאי במקרה של תוקפנות גרמנית[11]

בקיץ 1939 השתתף קדוגן בניסיונות המו"ם לשלום עם היטלר בתיווך הדיפלומט החובב השוודי בירגר דהלרוס. אולם לא קיבל את דעתו של השגריר הבריטי בברלין, נוויל הנדרסון שסבר שאפשר להוביל את היטלר בנקל. אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה התחזק מעמדו של קדוגן במשרד החוץ. גם הלורד הליפקס וכן אנטוני אידן כשחזר להיות שר החוץ בשנת 1940 הסכימו עם קו מחשבתו. קדוגן כיהן בתפקיד בין השנים 1938–1946. ב-22 ביוני 1941 העדיף ראש הממשלה צ'רצ'יל שלא להראות מראש לשר החוץ אידן ולקדוגן את טקסט נאומו ברדיו שבו הבטיח לעזור לברית המועצות שהותקפה על ידי הנאצים.[12] באוגוסט 1942 ליווה את צ'רצ'יל בפגישה הראשונה עם סטלין ובאותה שנה גם לפגישה עם רוזוולט. באוגוסט1941 לקח קדוגן חלק פעיל בהכנת האמנה האטלנטית שנחתמה על ידי צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית, רוזוולט. מאוחר יותר, קודגן ייצג את בריטניה בוועידת דמברטון אוקס ב-1944, בה התוודע לאדוארד סטטיניוס ולאנדריי גרומיקו. עבודתו זיכתה אותו בהערכה. וינסטון צ'רצ'יל אמר בפרלמנט "ממשלת הוד מלכותו לא יכלה למצוא נציג מוכשר יותר מסר אלכסנדר קדוגן ואין כל ספק שהושלמה משימה חשובה ביותר". ביומנו האישי לא חסך קדוגן לעיתים הערות שליליות לגבי תפקודו של צ'רצ'יל בזמן המלחמה. בהכנות לוועידת יאלטה עשה קדוגן מאמצים עילאים כדי לגרום ל"פולנים של לונדון" בראשות סטניסלב מיקולייצ'יק להשלים עם אבדן השטחים המזרחיים של פולין לטובת ברית המועצות. אחרי ש-22,000 קצינים ואקדמאים פולנים נטבחו ביריות על ידי הסובייטיים בקאטין, כתב קדוגן ביומנו ב-18 ביוני 1943 ש"שנים לפני קאטין נהגה הממשלה הסובייטית לטבוח ברבבות מאזרחיה, ואם יכולנו להשליך את עצמנו לזרועותיה ב-1941 אינני מוצא שקאטין הופך את עמדתנו לעדינה יותר. דמם של הרוסים זועק לשמיים בדיוק כמו זה של הפולנים. אבל זה מאוד מגעיל. איך יוכלו הפולנים לחיות אי פעם בידידות עם הרוסים ואיך נוכל לדון עם הרוסים על הוצאתם להורג של "פושעי מלחמה" גרמנים כשהתרגלנו עם כל זה?" קדוגן היה מעורב גם בדיונים על הרכב הממשלות הזמניות ביוגוסלביה וביוון. הוא ליווה את ראש הממשלה צ'רצ'יל לוועידת קוויבק השנייה וכן לוועידת יאלטה ב-4–11 בפברואר 1945. דייוויד דילקס, עורך יומניו, ציין שבעיני קדוגן יאלטה הייתה דומה למינכן. שני ההסכמים פגעו בצורה חמורה בזכויותיהן של מדינות שלא יכלו להתגונן מול שכניהם הגדולים והתוקפנים; שניהם שיקפו עובדות צבאיות וגאוגרפיות; אף אחד לא הייתה סיבה לגאווה או לחרטה עזה, מכיוון שלבריטניה לה היה בזמן אמיתי כוח מספיק לנהוג אחרת; שניהם נראו טובים יותר בזמן החתימה מאשר בכיבוי האורות. בינואר 1944 כתב קדוגן ביומנו:"הם (הדיפלומטים הסובייטים) הם הקבוצה המסריחה והמצמררת ביותר של יהודים שנתקלתי בה מעודי"

בשנים 1944–1946 תמכו קדוגן לצד אידן, מקמילן והארווי בברית בין הממלכה המאוחדת לצרפת של דה גול, בה ראו את בעלת הברית העיקרית של בריטניה באירופה שלאחר המלחמה. זאת מול רתיעתו של צ'רצ'יל שדאג לא לפגוע באינטרסים של ארצות הברית.[13]

האומות המאוחדות

בסוף המלחמה קיווה קדוגן להתמנות לשגריר בוושינגטון אבל הידע שלו על ארצות הברית היה מוגבל. בסופו של דבר התפקיד נלקח על ידי דיפלומט מוכשר אחר:סר ארצ'יבלד קלארק קר. ב-1946 הוחלף קדוגן כתת-מזכיר המדינה על ידי אורם סארג'נט במקום זאת, כנראה בעקבות ניסיונו בחבר הלאומים ותפקידו בדמברטון אוקס ומעורבותו במלאכת ניסוח אמנת האו"ם בסן פרנסיסקו ב-1945,[14] החליט שר החוץ החדש מטעם הלייבור, ארנסט בווין וראש הממשלה החדש קלמנט אטלי למנות אותו נציג קבוע ראשון של הממלכה המאוחדת באומות המאוחדות. קדוגן כיהן בתפקיד זה בשנים 1946–1950. בתוקף תפקיד זה היה מעורב קדוגן במשא ומתן בנושאי פירוק הנשק והשימוש באנרגיה הגרעינית, בדיונים לגבי התפשטות ברית המועצות במזרח אירופה וההסגר על ברלין, חלוקת הודו והסכסוך בין הרפובליקה של הודו ופקיסטן בקשמיר. עסק בתוכנית חלוקת ארץ ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי, בהשלכות המהפכה הקומוניסטית בסין, בקבלתן באו"ם של מדינות שונות, בעבודת וועדות האו"ם השונות ובפרוצדורות בירוקרטיות רבות.[14] באותה תקופה, מציין דייוויד דילקס, הרגיש קדוגן הרגיש תסכול רב מול חוסר גמישותו של הדיפלומטים הסובייטים, שהיה אסור להם להתערבב עם שאר המשלחות או להחליף דעות באופן בלתי פורמלי. בנקודה מסוימת שאל את עצמו: איך יכולים עשרה אנשים להתדיין עם בובה של פיתום? הוא ראה הקבלות רבות בין מעשי הסובייטיים בתחילת המלחמה הקרה ואלו של הגרמנים ערב מלחמת העולם השנייה. קדוגן העיר לצ'רצ'יל: "מה שבולט לעין הוא המידה שבה הכל משחק לידי הרשע, אם הוא מספיק בוטה. כל ממשלה ישרה נאבקת בזמן שלום כשידיה קשורות. את הבוטות המזהירה של הרוסים אנחנו יכולים להעריץ אך לא לחקות אותה. היא מעניקה להם יתרון גדול."

אף על פי שלא זכה מעולם לפרסום גדול כדמות ציבורית, נהנה קדוגן מיוקרה בתוך החוגים הדיפלומטיים. כיבדו אותו על בזכות המיומנות, האופי והניסיון. יחד עם אשתו הוקף בידידים רבים אותם אירח בביתם בהילנדייל, לונג איילנד. בזמן הפנוי שיחק גולף, קנסטה ואת משחק הרמי או הג'ין הקרוי "אוקלהומה ג'ין" ונהנה מאירועי תרבות ומסיבות בניו יורק, מטיולים בחיק הטבע בלונג איילנד ומקריאה מחדש של הספרות הקלאסית האנגלית[14]

בלקסיקון הדיפלומטי הסובייטי משנת 1948 חתום על ידי אנדריי וישינסקי וסולומון לוזובסקי, צוין כי "קדוגן היה נציג טיפוסי של הדיפלומטים המקצועיים הבריטים: מנוסה, בקיא, בעל דם קר, בלתי מפלגתי באופן רשמי, אך למעשה שמרן משוכנע, תומך בגוש האנגלו-אמריקאי ואויב ברית המועצות".

שנותיו האחרונות

אחרי פרישתו ממשרד החוץ בשנת 1950, בשנת 1951 כיהן קדוגן כמנהל "חברת תעלת סואץ" וכמנהל ה-National Provident Bank. ב-1952 צ'רצ'יל ששב לשלטון שנה קודם מינה את קדוגן ליושב ראש מועצת המנהלים של BBC. כשקדוגן אמר לו שהוא חסר את הכישורים הדרושים, השיב לו צ'רצ'יל: אין צורך בכישורים. כל מה צריך הוא להיות הוגן". "ורגיש, אני מניח" הוסיף קדוגן. צ'ר'ציל הנהן. בהתמנותו בתפקיד הודה קדוגן שמעולם לא ראה תוכנית טלוויזיונית של BBC ושמה שראה בטלוויזיה האמריקאית לא אהב. הוא כיהן בתפקיד עד שנת 1957. בעשור האחרון לחייו התחיל קדוגן להתמסר יותר ויותר לאהבתו המאוחרת לאמנות. בשנות ה-1950 לקח קדוגן חלק במפקשי הוועד האזורי של לונדון של איגוד האומות המאוחדות UNA (United Nations Association) ושל איחוד דוברי האנגלית (ESU - English Speaking Union), ארגון צדקה חינוכי ובינלאומי שקידם את הידידות בין אנגליה לארצות הברית. בזמן מלחמת העצמאות של ישראל ב-19 באוקטובר 1948, אחרי שכוחות צה"ל התקדמו בנגב קרא קדוגן באו"ם להטלת סנקציות על ישראל.

קדוגן והיהודים. הסכסוך בארץ ישראל

קדוגן היה כמו רבים מבני האצולה הבריטית בעל דעות שליליות למדי כלפי היהודים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהערתו לגבי מוצאם היהודי של הדיפלומטים הסובייטים שאיתם ניהל מגעים. בשנת 1940 התפטר שר ההגנה של בריטניה, לסלי הור-בלישה היהודי, לדבריו, גם בגלל הרגשות האנטי-יהודיים של עמיתיו השרים. הלורד הליפקס וסגנו, קדוגן, הביעו התנגדות למינויו של הור בלישה כשר ההסברה בטענה ש"שליטה יהודית על התעמולה שלנו תהיה אסון גדול". [15]

כנציג מדיניות בריטניה באו"ם פעל נגד תוכנית החלוקה של ארץ ישראל ונמנע בהצבעה ב-כ"ט בנובמבר 1947 בעצרת הכללית של האו"ם. בהמשך התמנה לאיש הקשר של בריטניה ביחס ל"ועדת ארץ ישראל", וועדת האו"ם ליישום החלטת החלוקה. התנגד בשם ממשלת בריטניה להיווצרות כוח צבאי יהודי בארץ ישראל לפני סיום המנדט הבריטי[16] וכן לכל התערבות של "ועדת ארץ ישראל" של האו"ם בניהול חלק כלשהו של ארץ ישראל לפני סיום המנדט הבריטי.[17][18] ב-14 בינואר 1948 הזהיר קדוגן את וועדת ארץ ישראל של האו"ם כי "הערבים הבהירו שכוונתם להתנגד בכל הכוח שברשותם ליישום תוכנית החלוקה של פלסטין." .ב-21 בינואר הזהיר ש"הוועדה תיאלץ להתמודד עם השאלה איך למנוע שפיכות דמים בהיקף הרבה יותר רחב מזה של היום". לדבריו "למעמד הבינלאומי של הוועדה תהיה בעיני הערבים משמעות קטנה אם הכלל, בעוד שהרג יהודים יעמוד כעת מעבר לכל שיקול אחר".[19] אחרי סיום המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערבים לארץ ישראל ב-28 במאי 1948 הציע קדוגן שביתת נשק של ארבעה שבועות שבזמנה תיאסר כניסת אנשים כשירים ללחימה וציוד רפואי עבור שני הצדדים.[20] מועצת הביטחון של האו"ם אישרה החלטה ברוח זו תוך שינויים לגבי הצדדים שיילקחו במקרה הפרות תנאי שביתת הנשק.[21]

חייו הפרטיים

קדוגן התחתן בשנת 1912 עם ליידי תאודוזיה אצ'סון, ב-28 שנים צעירה ממנו, בתו של הרוזן גוספורד הרביעי, ארצ'יבלד אצ'סון. נולדו להם בן, אמברוז, ושלוש בנות:פטרישה, סינתיה וגיליאן.[3]

אלכסנדר קדוגן מת בווסטמינסטר בשנת 1968 בשנת 83. אלמנתו, ליידי תאודוזיה, מתה באוקטובר 1977.

פרסים ואותות הוקרה

ציטוטים

הברירות היחידות הן:א. להילחם בגרמניה, ב. להמשיך לא לעשות כלום. הראשונה , אני מניח, תוביל לאסון, האחרונה, הסתבר שאיננה מובילה לשום מקום אחר

[5]

ספרים

  • The Diaries of Sir Alexander Cadogan, 1938-1945. Edited by David Dilks. Cassell, London, 1971

יומן. 1945-1938 בעריכת דייוויד דילקס לאורך השנים, בין 1933–1968, ניהל קדוגן פנקסי יומן אישי שמעטים ידעו על קיומם. פרסומו בשנת 1971 על ידי ההיסטוריון דייוויד דילקס עשה סנסציה אחד הקטעים מיומן זה התפרסם במיוחד הודות לספרו של ז'אן לקוטיר על שארל דה גול. בו מתוארים הריבים והחרמות בין מנהיגי בעלות הברית ב-5 ביוני 1944 ערב הפלישה לנורמנדי, קטע שנרשם אחרי שיחה סוערת במיוחד בין צ'רצ'יל לדה גול: "זה ממש פנסיון של בנות. רוזוולט, ראש הממשלה ו- יש להודות גם דה גול - מתנהגים כמו בנות בהתחלת ההתבגרות. פשוט אין מה לעשות." לקוטיר העיר על כך: נראה שלקדוגן הייתה דעה פסימית לגבי הבנות המתגברות". [23]

לקריאה נוספת

  • David Dilks, (ed) The Diaries of Sir Alexander Cadogan, 1938-1945 /G. P. Putnam's Sons, New York 1972
  • А. Я. Вышинский, С. А. Лозовский. Кaдoгaн, Александр Джордж Монтэгю, // Дипломатический словарь. — Государственное издательство политической литературы (рус.). — М., 1948.

(אנדריי וישינסקי, סולומון לוזובסקי - הערך אלכסנדר ג'ור' מנטגיו קדוגן - בלקסיקון הדיפלומטי, בהוצאה הממלכתית לספרות פוליטית, מוסקבה 1948)

Bruce Strand - Sir Alexander Cadogan and the Steward-Hesse Affair:British Cabinet Politics and Future British Policy december 2019

  • The Permanent Under-Secretary for Foreign Affairs, 1854-1946 T.G. Otte ,Keith Neilson

Routledge, New York, Oxford 2009

  • 1999 Colette Barbier - Henri Hoppenot -diplomate Direction des Archives du Ministère des Affaires étrangères
  • Petr Falaleev Les relations franco-britanniques janvier 1944-janvier 1946 Histoire 2014 עמ' 11, 41

(עבודה באוניברסיטת סורבון בהדרכתו של אוליבייה וייביורקה)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר קדוגן בוויקישיתוף

«Un autre récit des accords de Munich 1er octobre 2018 Le Monde diplomatique

גבריאל גורודצקי - "נרטיב אחר של הסכמי מינכן" בכתב העת הצרפתי לה מונד דיפלומטיק

Publications de l'École Française de Rome Année 1984 54-2 pp. 165-186

הערות שוליים

  1. ^ D.Dutton 2004
  2. ^ D.Dilks 1984 עמ' 83
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 פנקסי מכללת בליול, שנת 1904-1903
  4. ^ 1972 David Dilks עמ' 3
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Otte, Neilson 2009 עמ' 234
  6. ^ David Dilks 1972 עמ' 4-8
  7. ^ David Dilks 1972 עמ' 10
  8. ^ David Dilks 1972 עמ' 13
  9. ^ G.Gorodetzki 2018
  10. ^ ברוס סטרנג - באתר אוניברסיטת ברנדון
  11. ^ Colette Barbier עמ' 130
  12. ^ D.Dilks1984, עמ' 173 הערה 12
  13. ^ P.Falaleev 2014
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 2016 Heidi Egginton
  15. ^ באתר holocaustchronicle
  16. ^ ניו יורק טיימס, 10.1.1948
  17. ^ דיונים בבית הלורדים
  18. ^ מסמכי מחלקת המדינה 1948 כרך 5 חלק 2, מסמך 25
  19. ^ Sarah Honig in Jerusalem Post 27/11/2014
  20. ^ דיווח סוכנות הידיעות היהודית JTA
  21. ^ לפי העיתון האוסטרלי "ארגוס"
  22. ^ The Gazette
  23. ^ Jean Lacouture. De Gaulle : (1) Le rebelle, 1890-1944. Le Seuil, Paris 1984, עמ' 772
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34028316אלכסנדר קדוגן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אלכסנדר_קדוגן&oldid=2077572"