נישואי בהלה
נישואי בהלה היו נישואים חפוזים שנערכו לקטינים יהודים באימפריה הרוסית בשנת 1835, בעקבות שמועות עקשניות על צו מלכותי שעומד להתפרסם בעניין העלאת גיל המינימום הנדרש לנישואים. הורים מיהרו להשיא את ילדיהם הקטינים, בגילאים מוקדמים מאוד, על מנת שיוכלו להקדים את יישומו של הצו, ולשמור על האוטונומיה המסורתית, שהייתה קיימת במנהגי הנישואים והשידוכים של התקופה.[1] גלים של "נישואי בהלה" עקב שמועות פרצו גם בשנת 1827 ברוסיה, בעקבות שמועות על גיוס נערים רווקים לצבא. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-18 פרצו גלים של נישואי בהלה גם בשטחי פולין, אך הגל המשמעותי ביותר היה ברוסיה בשנת 1835.[2]
תופעה דומה ארעה בתימן בעקבות גזירת היתומים.
הרקע ההיסטורי
בשנת 1835 נפוצו שמועות ברוסיה על כוונת הצאר ניקולאי הראשון לקבוע גיל מינימלי לנישואי היהודים: 18 לבנים ו-16 לבנות, וכל הנישא טרם הגיעו לגיל המינימום יוענש. בסופו של דבר הכוונה לא יצאה אל הפועל, אך השמועה עשתה את שלה. היהודים ראו כוונה זו בחומרה רבה. ראשית, הם התנגדו עקרונית להתערבות במנהגי המשפחה והמסורת שנהגו בקרבם, ושנית, הם חששו מאפשרות הגיוס של הנערים הרווקים לצבא הצאר.[1]
הקהילה היהודית נקטה מיד בפעולת מנע כדי לסכל את רוע הגזירה. היה זה הגל הגדול ביותר של נישואי בהלה בקרב הקהילה היהודית. המקורות הספרותיים מספרים על נישואים חפוזים שנקבעו ומומשו ביום אחד בין בנים שהיו בגילאי 10 ואילך, ובנות שהיו אף בגילאים מוקדמים יותר, החל מגיל 8 ואילך.[3] הילדים הקטנים הועמדו תחת החופה וקודשו על ידי רב, ולאחר מכן חזרו "בני הזוג" הצעירים מאוד לבית הוריהם, אך גילחו את ראשה של הילדה והיא חויבה לכסות את ראשה, ואילו הילד החל להתפלל בטלית, כמנהג הגברים הנשואים. רק בגיל מאוחר יותר הפגישו שוב ביניהם.
גם בשנת 1827 פרצו ברוסיה שמועות על גיוס של נערים רווקים לצבא, שתרמו לנישואי בהלה מוקדמים בקהילה, כדי להקדים תרופה למכה.[1]
מקורות ספרותיים
נישואי הבהלה הטביעו את חותמם על הזיכרון התרבותי של יהודי העיירה.
זכרונותיו של יחזקאל קוטיק מספקים תמונה חיה ומפורטת של נישואי הבהלה ברוסיה, 1835. קוטיק מביא את סיפורו של אייזיקל הקצב.[4]
לפתע פתאום התפשטה שמועה אודות צו חדש, שעל פיו אסור יהיה לילדים ולילדות להינשא לפני הגיעם לגיל עשרים. והצו הזה, אשר יצא בשנת תקצ"ב, 1842, גרם בכל רחבי ליטא וּווֹלין ל"בהלה" המפורסמת. כל מי שהיו לו בת או בן בגיל שמונה חיתן אותם, וכדי שהמשטרה לא תדע על כך, ערכו את החתונות בחשאי, בהיחבא, ללא שום גינוני טקס. המחותנים התכנסו והביאו את הילד והילדה לבית אחד מהם, העמידו חופה בחדר בנוכחות מניין יהודים, ולסיום שתו קצת יי"ש, קינחו בפרוסה של עוגת לעקעך – וזהו זה. לאחר מכן לקח עמו האב את הילד, קנה לו טלית, וכבר למחרת בבוקר התפלל הילד עטוף בטלית אך בלי תפילין. גם אבי הכלה לקח את ה"אישונת" עמו, גילח את שערותיה וחבש לראשה שביס עם סרט. ה"אישונת" וה"אישון" כלל לא ידעו כי הם מעתה זוג נשוי.
דוד אסף מסביר שקוטיק טעה טעות כפולה בציון השנה, ועל כך גם העיר דובנוב; השנה העברית הייתה תקצ"ה, והאזרחית – 1835. קוטיק ממשיך ומספר מפיו של הקצב, כיצד העירה אותו אימו באמצע הלילה, כשהיה בן 8 בלבד תוך כדי איומים לעונש, משום שהוא סירב לקום, ושלחה אותו לחופה עם ילדה, שיום קודם לכן הוא משך בשערותיה. באותו היום, מוסיף הקצב לספר, חיתנו את כל ילדי קמניץ.
אייזיק מאיר דיק מספר בסאטירה "הבהלה אשר הייתה בעיר ההרס בשנת תקצ"ה" על יהודי בפלך וילנה, שבא לבית הכנסת בבוקר תשעה באב ומודיע על הצו של הגבלת הנישואים. עד הערב, מעיד דיק, היו כבר עשרות נישואים של ילדים ללא הקפדה על כללי שידוך רגילים כמו תיאום, ייחוס, משתה, נדוניה וכדומה. בעקבות זאת נפוץ השיר ביידיש: "אינגעלעך מיט מיידעלעך / האבן זיך צו נומען / תשעה באב די חתונה / קיינער איז ניט געקומען" [בתרגום חופשי: ילדים וילדות / חותנו בידי אם ואב / איש לא בא לחתונה / שהתקיימה בתשעה באב][2]
ישראל אקסנפלד, הסופר היידי, מספר בספרו "הגיוס היהודי הראשון" על נישואי הבהלה בשנת 1827, לאחר שנפוצו שמועות על גיוס יהודים רווקים לצבא הצאר.[5] היילפרין מסיק ממחזהו של אקסנפלד וממקורות אחרים שהיהודים זכרו לרעה שמועות דומות בפולין שהיו בשנות השישים של המאה ה-18 וגררו אחריהן נישואי בהלה דומים.[2]
הנישואים החפוזים לא הבטיחו זיווג מושלם, ואליעזר צבי צווייפל, למשל, מספר באוטוביוגרפיה הקצרה שלו, שאביו "השיאני אשתי הראשונה בשנת הבהלה (עת יצאה הגזרה הרעה שבן שמונה עשרה הוא ראוי לחופה לא קודם) שהייתה לא כלבבי והוכרחתי לנוע ולנוד שנים רבות עדי נרצתה לקבל גט פיטורין וספר כריתות ממני"[6] המוסדות הרבניים גם הם נאלצו להתמודד מדי פעם עם תוצאותיהם של נישואים חפוזים אלו, מאחר שהיו מקרים רבים של עגונות ונתעוררו גם שאלות הלכתיות שונות לגבי כשרות הנישואים ויישומם.[2][7]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ישראל היילפרין, "נישואי בהלה במזרח אירופה", ציון, כרך 1, (ינואר 1962), עמ' 36 - 58 (ראו פרטים היסטוריים וספרותיים במאמר על גלי הבהלה בפולין)
קישורים חיצוניים
- זכרונות קוטיק, פרק שלישי (פרויקט בן יהודה)
- אייזיק מאיר דיק, "הבהלה אשר הייתה בעיר ההרס בשנת תקצ"ה", המגיד, 31 באוקטובר 1867 (בהמשכים)
- "נשואי בהלה", החרות ירושלים, 8 באפריל 1915
- י.א. האנדלזאלץ, "הבהלה" (פיליטון קטן), הצפירה, 14 בינואר 1916
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות, אחיאסף, 1960, כר' ו', עמ' 13
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ישראל היילפרין, "נישואי בהלה במזרח אירופה", ציון, כרך 1, (ינואר 1962), עמ' 36 - 58
- ^ שירן פריז, נישואים וגירושים בחברה היהודית באימפריה הרוסית, מרכז זלמן שזר, 2013 (הסעיף: נישואי בהלה)
- ^ יחזקאל קוטיק, זכרונותיו של יחזקאל קוטיק, מהד' מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, המכון לחקר התפוצות, 2005, פרק שלישי
- ^ ישראל אקסנפלד, דער ערשטער יודישע רעקרוט: אין רוסלאנד בשנת התקפ"ז, לייפציג, 1861
- ^ אוצר הספרות, כר' ב', עמ' 274
- ^ אברהם חיים פריימן, סדר קידושין ונישואין אחרי חתימת התלמוד, מוסד הרב קוק, תש"ה, עמ' שי-שיב
