אין מקרא יוצא מידי פשוטו
אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא כלל תלמודי[1] הקובע שבמקרים בהם דרשו חז"ל פסוק מסוים שלא על פי פשוטו, אין מתעלמים לחלוטין מהבנתו הפשוטה בלי הכרח[2], וניתן ללמוד ממנו גם את מה שנראה מפשוטו.
הכלל
עיקרו של כלל זה בא להורות שניתן ללמוד ולהוציא דינים הלכתיים מפשט הכתוב, גם במקרים בהם חז"ל דרשו את הפסוק והסבו אותו ממשמעותו הפשוטה. כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, הוזכר בגמרא[3] בהתייחסות מפורשת לגזירה שווה. ואולם הדבר נכון ביחס לכל דרשות חז"ל שהתורה נדרשת בהם, י"ג מידות של רבי ישמעאל ול"ב מידות של רבי יוסי הגלילי[4].
כלל זה אינו נכון רק בדברי המצות ויסודות התורה לבד, אלא בכל התורה כולה, כי לא נתנה התורה דבריה לשיעורין[5]. ואכן בקרב מפרשי התורה מקובל להשתמש בביטוי זה לאו דווקא לגבי נפקותא הלכתית, אלא לגבי כל דרש, שם אין להתעלם מפשוטו של מקרא וניתן עדין להבין ולפרש את הפסוק גם בהבנתו המילולית הפשוטה[6]. גם בפסיקתא זוטרתא[7] נאמר הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שלא לגבי נפקותא הלכתית.
בכלל זה, אף האופנים שהמקרא מדבר דרך משל ודוגמה, גם לגבי זה נאמר "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" - שצריך ליישב הדוגמה על אופניה וסדריה[8]. הריא"ז[9] לומד מהכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שאין לעקור את התורה והמצוות מפשטם וללומדם בדרך משל, כמו שעשו הגויים: ”והפותר המקראות דרך משל ומוציאן ממשמעותן כופר בהן, ומבטל כל התורה, ודומה לאומר אין תורה מן השמים”.
מה שאמרו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", הוא רק במקום שאינו סותר את הדרשות[10]. עוד קבעו חז"ל כי אף הלכה מקובלת, במקום שהיא סותרת את משמעות הכתוב הפשוטה, מוציאה מידי פשוטו[11]. ובכל זאת, ההלכה עוקרת רק את המשמעות ההלכתית לפי פשוטו, ולא את המשמעות ההגיונית[12]. לצד זאת, ישנם מקראות שאין להם פירוש פשוט והדרש הוא הפשט שלהם, כי הכתוב אומר "דרשני"[13].
ההכרח מוציא מידי פשוטו
הרס"ג[14] מייסד כי כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, תקף בכל מקום, מלבד אם אחד מארבעה הכרחים מוציאו מידי פשוטו: הטבע, השכל, הכתוב והקבלה.
א. הטבע. הניסים הם חלק מטבע, הקדוש ברוך הוא שברא יש מאין, משנה טבעי העולם - כאשר מפורש בתורה ובנביאים ובכתובים. מי שסבור שהטבע מכחיש את הניסים, אין הוא אלא מהכופרים שאינם מאמינים בבריאת העולם ובתורה הקדושה.
ב. השכל. יש דברי הבל שהשכל מכריח שהם אינם, כמו החזרת יום האתמול ושימת מספר חמשה למעלה ממספר עשרה. ובכלל זה "המוחש", כאשר הכתוב האומר על חוה "היא הייתה אם כל חי", אינו כפשוטו שהיא אם היולדת כל חי – כי המוחש מכחיש את זה. וכן בכלל זה הגשמת הבורא, שהשכל מרחיקו, והכתוב האומר על הקב"ה "אש אוכלה" אינו אש גשמית.
ג. הקבלה. הכתוב אומר "ארבעים יכנו", וקבלה בידנו שהוא שלושים ותשע.
ד. הכתוב. כשכתוב אחר מכחישו, כמו הכתוב "ובחנוני נא", אחרי שכתוב "לא תנסו את ה' אלוקיכם".
מקור הכלל
בגמרא מצינו כלל זה במספר מקומות. אחד מהם הינו הפסוק בתורה[15] "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם", שאף על פי שחז"ל דורשים מן המילה "לנפש" הלכה נוספת, עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו שחייב רק אם שרט את גופו ל"נפש" (דהיינו על אדם שמת) אך לא על צער אחר כמו ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים.[16] דוגמא מפורסמת לגבי פסוק בתהילים, היא על דברי רבי אליעזר במשנה שקובע שכלי מלחמה ("כלי זיין") נחשבים תכשיטים לאדם הלובש אותם, ולפיכך מותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת. האמורא אביי מוצא את מקור דברי רבי אליעזר בפסוק (ספר תהלים, פרק מ"ה, פסוק ד') "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ", שממנו ניתן להבין שהפסוק מתייחס לכלי מלחמה ככלים המקשטים ומפארים את הנושאם. על פרשנות זו מקשה רב כהנא שהלא כלי המלחמה שבפסוק הן משל לדברי תורה[17] ולא לכלי מלחמה כפשוטו. ועל כך משיב לו מר בריה דרב הונא: ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו.”
לאחר ששמע את תשובתו ציין רב כהנא: ”כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה).”[18] בעל החתם סופר[19] קובע, כי רב כהנא לא היה יחיד בכך, אלא כך היה סדר הלימוד, ללמוד קודם הדרשות ואחר כך פשוטו של מקרא: ואין ספק שכן קבלו איש מפי איש וכן ראו אבותיהם ואבות אבותיהם מעולם, כלשונו. את הטעם להנהגה זו מסביר החתם סופר: ”וכן בנינו וזרעינו אם ילמדו בתחילת גידולם פשט המקראות והחכמות החיצונים שהם חוץ לתורה, אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהוא העיקר, טרם יגיעו לזה כבר בחרו בהפקירא וכפרו בה' ותורתו, כאשר עינינו רואות בדור הרע הזה מכמה מדינות שהפכו הסדר שקבעו ראשונים ונכשלו, ואין אחד מאלו הבנים שלא יצא מהדת בעוונותינו הרבים”.
יוצאים מן הכלל
יוצא מכלל זה הוא האמור בתורה לגבי מצוות יבום (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ו') "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת", שפשט הכתוב מורה לכאורה שיש לקרוא לשם הבן הראשון שיוולד למייבם כשמו של האח המת. אך חז"ל פירשו (על פי גזירה שוה) שהפסוק מתייחס לאח הבכור של המת, והכתוב מורה ש"גדול האחים מייבם".[20] בהקשר זה קובע רבא שאף על פי שבכל התורה כולה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן באה הגזירה שוה והוציאה את הפסוק ממשמעותו הפשוטה לחלוטין, ואין צורך לקרוא לבן הבכור על שם המת.[21] לפי רש"י רבא למד חריג זה מרבותיו. ועדיין, הגם שהפשט הנראה בפסוק זה נעקר לגמרי, אין הוא שפסוק זה אינו נלמד לפי הפשט כלל, אלא יש לו פשט הקרוב למשמעות המקרא, הגם שהוא אינו "הפשט הנראה"[22]. ועל כל פנים, הדבר עדיין אומר דרשני טעם מה הוציאה התורה את הכתוב בלשון זו, וצריך להסביר את הדבר[23].
יוצא מן הכלל השנוי במחלוקת, הוא המקרא "אחרי אשר הוטמאה" האמור בפרשת מחזיר גרושתו[24]. רבי יוסי בן כיפר מקיים מקרא זה במקומו, לגבי מחזיר גרושתו. ואילו רבנן עוקרים אותו ממקומו, ומעמידים את המקרא לגבי סוטה. היסוד להוציא פסוק זה מפשוטו הוא, כי לא מסתבר לקרוא לנישואי היתר של גרושה בשם "טומאה"[25]. בגמרא הובאה אבעיא (ספק) האם לרבנן היות ומקרא זה נעקר ממקומו, הרי הוא נעקר לגמרי ואינו שייך כלל במחזיר גרושתו. או, שגם במקרה זה נאמר הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". בהמשך מובאת שיטת איכא דאמרי (יש אומרים) לפיה אין ספק בדבר, ובוודאי מקרא זה נעקר לגמרי ממקומו.[26] התוספות[27] מלמדים כי גם אם נאמר לגבי מקרא זה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אין הוא שאינו יוצא מפשוטו לגמרי כאילו הוא אמור במקומו ממש, אלא שהוא שייך למקומו לאיזה עניין[28].
האם אוקימתא מוציאה מידי פשוטו
ישנו דיון בראשונים ובאחרונים במקום שהעמידו אוקימתא במקרא מיותר לעניין אחר, האם נאמר בזה הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". הכר לדיון, הינו דברי הברייתא[29] לגבי קרובין הפסולים לעדות: ”מנהני מילי? - דתנו רבנן: "לא יומתו אבות על בנים"[30], מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו". אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות.”
המקום לעיון הוא, כי לעומת דברי רז"ל המקיימים את תחילת הפסוק לעניין עדות, ישנו פסוק מפורש בנ"ך[31] המשתמע ממנו לכאורה כי מדובר לעניין מיתה בעוון אבות ובנים: ”וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּֽוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ (ימות) יוּמָֽת”.
הר"ן[32] מציע שני דרכים ליישב את הסתירה-לכאורה. לפי דרך אחת, אכן תחילת הפסוק "לא יומתו אבות על בנים" יוצא מידי פשוטו, ונעמדת רק לעניין עדות בנים. והכתוב במלכים שהביא את הפסוק לעניין עוון בנים, מכוון לסיפא של הפסוק "איש בחטאו יומתו" אשר הוא המדבר לעניין עוון הבנים. בשיטה זו עמדו: הרמב"ם[33], התוספות[34], המהרש"א[35], וכן בחשק שלמה[36] ובשואל ומשיב[37]. וכן פירשו במקומו[38]: אונקלוס, רש"י, רבינו בחיי ואברבנאל, ובתורה תמימה. וכן כתב במשך חכמה דכפשוטו אינו מתפרש[39].
הר"ן מציע דרך נוספת, לפיה המקרא "לא יומתו אבות על בנים" אינו יוצא מידי פשוטו לעניין עוון בנים, והברייתא למדה את המקרא לעניין עדות בנים דרך דרש. בשיטה זו עמדו הרמב"ן[40], הריטב"א[41], המאירי[42],הרמ"ע מפאנו[43]. וכן פירשו את הפסוק במקומו[44]: הרשב"ם, האבן עזרא, חזקוני, וספורנו, בפנים יפות ,בהעמק דבר, ובהכתב והקבלה. וכן כתבו במלכים, המלבי"ם והמצודות ציון.
שיטה שלישית קיימת בנידון, לפיה כוונת הכתוב כוללת את שתי המשמעויות, הן את עניין עדות בנים והן עניין עוון בנים. כן פירשו במקומו[45] בתרגום יונתן ובפירושי רש"ר הירש והמלבי"ם, וכן כתב הרד"ק במלכים שם, וכן נקט בספר מגילת אסתר[46].
שיטה רביעית היא שיטת האברבנאל במלכים שם, לפיה אמציה הוא זה שפירש את הפסוק "לא יומתו אבות על בנים" בעוון בנים, ואילו חז"ל אכן פירשו את הפסוק בעדות בנים[47].
מניין תרי"ג המצוות
שיטת הרמב"ם
שיטת הרמב"ם[48] במניין המצוות, כי אין למנות מצווה במניין תרי"ג מצוות אלא אם כן היא נלמדת מפשט הכתוב, ובכפיפות לפשט הקבלה המסורה בידנו ממשה מסיני. מה שאין כן לגבי דרשות חז"ל שדרשו במידות שהתורה נדרשת, הגם שהם אמתיים בלי שום ספק, אינם נמנים במניין המצוות ונקראים "דברי סופרים" או "דקדוקי סופרים". ישנם פירושים מקובלים אשר חז"ל סמכו להם רמז מהכתוב בדרך דרש, ועליהם יציינו חז"ל בפירוש שהם "דאורייתא" או "גוף תורה". הרמב"ם מבסס שיטתו זו על ההנחה לפיה פשטי הכתוב הם השורשים, והדרשות הם הענפים היוצאים מהשורשים. יסוד הנחה זו נלמד מדברי הגמ' ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
יצויין, כי במקום אחר[49] קובע הרמב"ם כי י"ג מידות שדרשו חז"ל את התורה, נמסרו בסיני[50]. ואכן, הנושאי כלים של הרמב"ם[51] מבהירים כי אין כוונת הרמב"ם שתוקפם של אותם "דברי סופרים" הנדרשים בי"ג מידות, כגזירות ותקנות דרבנן. אלא תוקפם וכוחם כדברי תורה, ורק שנקראו בשם "דברי סופרים" להורות שלא נתפרשו בכתוב בצורה מפורשת. בכסף משנה[52] מביא יסוד לדרכו של הרמב"ם לכנות את הדרשות "דברי סופרים", הגם שהם דברי תורה, מדברי הגמ' בסנהדרין[53] לגבי זקן ממרא: ”חומר בדברי סופרים... האומר... 'חמש טוטפות' להוסיף על דברי סופרים חייב . אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים...” מכאן יש להוכיח, שדברי תורה מכונים "דברי סופרים", כי הלוא דין זקן ממרא אמור רק כלפיי דיני תורה.
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן בהשגותיו[54], מאריך להשיג על דברי הרמב"ם, כי יש למנות את המצוות הנדרשות במניין התרי"ג, וכך הוא מתייחס להשוואת שיטת הרמב"ם עם המונח "אין מקרא יוצא מידי פשוטו": ”ולא אמרו 'אין מקרא אלא כפשוטו', אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם. אבל יסבול הכתוב את הכול יהיו שניהם אמת.” המלבים מבטא גישה זאת[55] שדרשות חז"ל מוטבעים בפשט הכתוב ומוכרחים בעומק הלשון, והדרש הוא הפשט הפשוט והמיוסד כפי חוקי הלשון האמתיים והברורים, כלשונו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", באתר ויקישיבה
- אין מקרא יוצא מידי פשוטו - מקורות
- הרב לייב מינצברג "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" בן מלך בראשית ח"א מאמר ט
הערות שוליים
- ^ שבת סג א
- ^ מור וקציעה סימן קב. וראה עוד להלן דברי רס"ג באריכות.
- ^ יבמות כד, א
- ^ רשב"ם וישב לז, ב
- ^ שו"ת חכם צבי סימן עז.
- ^ הרב עדין שטיינזלץ, פשוטו של מקרא, באתר דעת
- ^ פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), בראשית א, כז; וישלח לה, ח; מקץ מא, ב; חוקת דף קכג, ב; וזאת הברכה סז, א. ועוד.
- ^ רש"י שיר השירים א, א. רמב"ן בהשגות על ספר המצוות להרמב"ם שורש השני.
- ^ סנהדרין צ, א
- ^ רשב"א יבמות כד, א, הכתב והקבלה נשא ה, כו וחוקת יט, יז.
- ^ סוטה טז, א
- ^ מלבי"ם כי תצא כה, ו
- ^ חידושי הרי"ם תחילת בראשית, אמרי אמת בראשית פרשת מקץ שנה תרעה.
- ^ ספר האמונות והדעות, מאמר ז
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ' עמוד ב' ורש"י ד"ה הא אפיקתיה.
- ^ הערה: "הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין, להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך". רש"י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג עמוד א'
- ^ תורת משה יג, יז. וראה עוד שבט הלוי חלק יא סי' רכו.
- ^ רש"י דברים שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ"ד עמוד א'
- ^ תוספות יום טוב, מסכת יבמות, פרק ב משנה ח, בדעת הרמב"ם
- ^ אמת ליעקב וישב לח, ז. ויצויין שפרשני התורה עמדו על ניסוח התורה, ראה להרמב"ן שם ועוד. וכן רשב"ם וראב"ע פירשו פסוק זה כצורתו שמורה שיש לקרוא לבן היילוד כשם האח המת. וראה ערך פרשנות הפשט למקרא פרק צורת החותם.
- ^ כי תצא כד, ד.
- ^ תוס' יבמות יא, ב ד"ה לרבות. וראה באופן אחר למהרש"ל בביאורו על הסמ"ג (לאוין פ"ב) בשם מהר"ח ורידבורג.
- ^ יבמות יא, ב.
- ^ שם ד"ה צרתה.
- ^ ולכן חולצת ולא מתייבמת.
- ^ סנהדרין כז, ב
- ^ כי תצא כד, יז.
- ^ מלכים ב יד, ו. וכעין זה בדברי הימים ב כה, ד.
- ^ סנהדרין שם
- ^ ספר המצוות, שורש השני, שהוא הפירוש המקובל. וראה השגות הרמב"ן שם
- ^ כתובות כט, א. וראה שם כנ"ל לעניין הפסוק "לא תתחתן בם"
- ^ יבמות עט, א.
- ^ סנהדרין שם.
- ^ שו"ת שואל ומשיב מהדורה שתיתאה סימן כט
- ^ כי תצא שם
- ^ אולם בסוף דבריו הביא את דעת המלבי"ם בעניין, יעוי"ש
- ^ בחוקותי כז, כט. וכן בהשגות הרמב"ן על ספר המצוות להרמב"ם, השורש השני.
- ^ יבמות עט, א
- ^ סנהדרין שם
- ^ עשרה מאמרות מאמר חקור דין פי"ג.
- ^ כי תצא שם
- ^ כי תצא שם
- ^ על ספר המצוות שורש ב, דף יח.
- ^ השווה לדברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה: "ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלוש עשרה מידות, אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בעניין העיון והסברא, הוא שיעשה רבינא ורב אשי".
- ^ ספר המצוות להרמב"ם, השורש השני
- ^ הקדמה לפירוש המשנה. וכן כתב רש"י פסחים כד, א
- ^ השווה לדברי חז"ל (סנהדרין צט, א): ”תניא אידך: 'כי דבר ה' בזה', זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו, זהו 'כי דבר ה' בזה'. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים. חוץ מדקדוק זה. מקל וחומר זה. מגזרה שוה זו, זה הוא 'כי דבר ה' בזה'.”
- ^ מגיד משנה, כסף משנה ומשנה למלך בפ"א מהלכות אישות הלכה ב. וכן הנושאי כלים בספר המצוות על אתר.
- ^ הלכות אישות שם
- ^ דף פח
- ^ ספר המצוות שורש השני
- ^ הקדמתו לספר ויקרא