אייל פיליפיני

אייל פיליפיני
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
תת־משפחה:	איילים
סוג:	אייל רוסה
מין:	אייל פיליפיני
שם מדעי
Rusa marianna

אייל פיליפיני (שם מדעי:Rusa marianna) הוא מין של אייל בנוני בסוג אייל רוסה המסווג במצב פגיע, ואחד משלושה איילים האנדמים לפיליפינים (השניים הנוספים:אייל אלפרד; אף הוא בסוג אייל רוסה, ואייל קאלאמיאן). מין זה מכונה גם סמבר פיליפיני בשל הדמיון בינו ובין אייל סמבר, או "אייל חום פיליפיני" כדי להבדילו מאייל האלפרד הקרוי גם "אייל נקוד פיליפיני.
מבין שלושת האיילים האנדמיים אייל זה הוא בעל התפוצה הרחבה ביותר בפיליפינים, ומסווג במצב הטוב ביותר מכל פרסתני הפיליפינים אף על פי שגם הוא איבד אזורים נרחבים מתפוצתו המקורית. החלק השני של שמו המדעי ("marianna") בא על שם גילויו לראשונה באיי מריאנה שבאוקיינוס השקט, שאליהם הובאה מהפיליפינים.

תיאור ותת-מינים

אייל פיליפיני זכר בגן חיות.

האייל הפיליפיני הוא אייל בינוני בעל מבנה גוף קומפקטי, וקטן בהרבה מקרובו האייל הסמבר. אורך ראשו וגופו: 151-100 ס"מ; גובהו בכתפיים: 70-55 ס"מ; ומשקלו: 60-40 ק"ג. באופן כללי, פרוותו של מין זה היא בצבע חום כהה לחלוטין פרט לחלק התחתון של הזנב שהוא לבן. עם זאת, ישנן וריאציות אזוריות בצבע הכוללות חום אפרפר חולי, חום בהיר, חום כהה, ושחור-שוקולד. רגליו וזנבו קצרים, עיניו ואפו קטנים, ואוזניו עגולות ובינוניות. לזכרים זוג קרניים קצרות יחסית בעלות שלושה סיעופים, המגיעות לאורך של 20–40 סנטימטר בלבד. אוכלוסיות מסוימות של איילים פיליפינים גם שונות באופן משמעותי בגודל הגוף, וכתוצאה מכך אייל זה פוצל על ידי רשויות השימור לארבעה תת-מינים:

• (Rusa marianna marianna), מצוי ב"לוזון" ובאיים הסמוכים אליו.
• (Rusa marianna barandana), מצוי ב"מינדורו".
• (Rusa marianna nigella), תת-המין הקטן ביותר, בעל פרווה חולית ומצוי באזורים הרריים ב"מינדנאו".
• (Rusa marianna nigricans), תת-המין הגדול והכהה מכולם, מצוי באזורי שפלה ב"מינדנאו" ובאיים הסמוכים.

תפוצה, אקולוגיה ומחזור חיים

נקבת אייל פיליפיני

האייל הפיליפיני נפוץ לאורך הפיליפינים ותפוצתו כוללת את האיים: "מינדורו", "לוזון", "סמר", "לייטה", "פולילאו", "קטנדואנס", "מינדנאו" ו"אסילן"; המין נכחד באי "יליראן" וכנראה גם ב"והול" ו"רינדוק". האיים שבהם הוא אינו מצוי הינם: "יגרסו", "פאלאוואן", "פאנאי", "סולו", "באבויאן", "דינאגאט", "סיארג'או" וקבוצת איי "באטאנס" ו"קאלאמיאן". בנוסף לתפוצתו המקורית, האייל הפיליפיני הובאה לגואם על ידי המושל הספרדי מריאנו טוביאס בין שנות 1770–1774 לשם ציד שעשוע. למרות המחסור בתפוצתו המקורית בפיליפינים, הוא מאוכלס יתר על מידה בתחומים רבים בגואם, וגורם נזקים רבים לצמחייה על ידי רעיית יתר. כמו כן האיילים הפיליפינים הובאו לאיים באוקיינוס השקט: "סאיפאן" ו"רוטה" באיי מריאנה הצפוניים, והאי "פוהנפיי" באיי קרוליין, אך הם לא התרבו בכזאת הצלחה כמו בגואם. במאה ה-19 אייל זה הובאה גם לאי היפני "בונין" על ידי ספינות ספרדיות, אך ניצוד שם עד הכחדה ב-1925; לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הובאה שוב לאי "בונין" מגואם אך כיום הוא אינו מצוי שם.
אייל זה תופס מגוון של בתי גידול מיוערים, החל משפלות וקרחות יער, ועד למדרונות הרים בגובה 2,900 מטר מעל פני הים. תת-המין במינדורו נפוץ גם במרעה פתוח.

האייל הפיליפיני נח במהלך היום מוסתר בצמחייה צפופה, ומתחיל את פעילותו מהערבים לאורך כל הלילה עד עלות שחר. פרוותו הכהה מספקת לו הסוואה מצוינת ביערות בשעות היום ובעיקר בשעות הלילה. במשך השנה הנקבות יכולות להתקבץ לעדרים של עד 8 פרטים, ואילו הזכרים נשארים בודדים ואגרסיבים. מין זה מעדיף בדרך כלל את קצה היער או קרחות יער, וניזון ממגוון רחב של צמחייה כגון: עשבים, עשבי תיבול, עלים ופרחים ופירות יער שנפלו. באזורים שאליהם הובאו, האיילים הפיליפינים גורמים נזק משמעותי למערכות אקולוגיות מקומיות, מונעים את התחדשות היער ואוכלים כמויות גדולות של יבולים.
עונת הרבייה מתרחשת בחודשי ספטמבר עד ינואר, ולאחר הריון של 220 ימים הנקבה ממליטה עופר אחד בעל פרווה כהה עם כתמים לבנים שנעלמים לאחרי מספר שבועות.

איומים ושימור

איילים אלה מסווגים במצב "פגיע" (VU) על ידי IUCN בשל אובדן מתמשך של בית גידול והסגת גבול אנושית לחקלאות או לכריית מינרלים. האיילים הפיליפינים ניצודים גם באינטנסיביות לאורך כל תפוצתם עבור בשרם ועורם, (כמו גם לפוחלצים וקרניים לקישוט). למרות שיש מספר אזורים מוגנים בפיליפינים, במרביתם חסרה אכיפה רצינית למניעת ציד כריתת יערות וכדומה; כתוצאה מאיומים אלה, האוכלוסייה של האייל הפיליפיני מאד מקוטעת ויורדת בחדות לכל אורך הטווח שלו. תת-המין במינדורו נחשב למאוים ביותר מבין תת-המינים ויחד עם הפרסתן השני באי (תאו הפיליפינים) סובל מבעיות דומות של גודל אוכלוסייה קטנה, ובעיקר בשל כריתת עצים נרחבת באי (למעלה מ-90% מהעצים באי נכרתו). דווקא באזורים שבהם האיילים לא היו מצויים באופן טבעי, יש חוקי ציד מחמירים (גואם ו"רוטה") או איסור ציד בכלל ("סאפיאן"). בטווח המקורי שלו, אין כרגע צעדים ספציפיים לשימורו מלבד חוות איילים בינוניות באי "לוזון".

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22111441אייל פיליפיני