רעיית יתר
רעיית יתר היא מצב בו צמחים נחשפים לרעייה אינטנסיבית למשך זמן ארוך, בו לא מספיקה הצמחייה להשתקם. התופעה יכולה להיגרם כתוצאה מגידול משמעותי של אוכלוסיית חיות בר באזור או כתוצאה מרעייה של חיות משק ללא תכנון, דהיינו ללא חלוקה שווה בין אזורי המרעה, או בזמן שאינו מתואם עם מחזור הצמיחה של העשב.
רעיית יתר מובילה לצמצום יעילות הקרקע ופריונה ולצמצום מגוון הצומח בה. כמו כן, היא תורמת למדבור ולסחיפת קרקע משום ששורשי הצמחים אינם מחזיקים את הקרקע והבהמות הרבות מהדקות אותה. תהליך זה גורם למי נגר מוגברים. כתוצאה מאי ספיגת משקעים בקרקע, מאגר הפחמן והחנקן בקרקע יורד והיא נעשית פוריה פחות. נטען גם שהיא מסייעת להתפתחות מינים פולשים של צמחים.
רעיית יתר היא הדוגמה העיקרית של הטרגדיה של נחלת הכלל.[1] פתרונות לרעיית יתר הם ויסות ותכנון הרעייה. התכנון יכול להיאכף על ידי חלוקה וגידור אזורים שונים שיאפשרו לצומח בהם לגדול. שיטות חקלאות בת קיימא כגון פרמקלצ'ר נותנות אף הן מענה לבעיה.
בניסיון להילחם ברעיית היתר נחקק בישראל ה"חוק להגנת הצומח (נזקי עזים)" בשנת 1950. מטרתו של החוק להגביל את מספר העזים הרועות בשטח קרקע נתון ובפרט באזורים מיוערים.[2] עם זאת, בשנות ה-90 חוקרים הבינו שהחוק היה טעות היסטורית ושהבעיה בישראל היא מחסור ברעיה ולא רעיית יתר.[3]. סיכום מחקרי הרעייה בישראל מראה שאין בישראל רעיית יתר ושרעייה הכרחית לשמירה על מגוון ביולוגי בישראל.[4]
ראו גם
הערות שוליים
22199032רעיית יתר