אולגה פיינברג
אולגה פיינברג (12 בספטמבר 1889 - 1 בספטמבר 1974[דרוש מקור]) הייתה רופאה ומנהלת של מחנה העולים "חאשד" הראשון שבפרוטקטורט עדן בין פברואר 1947 לפברואר 1949[1]. בתקופה זו החל השלב הראשון של מבצע "על כנפי נשרים"[2].
ביוגרפיה
נולדה כאולגה פיקמן בניקולאייב שברוסיה[1]. היגרה לארצות הברית בשנת 1916, הייתה לאזרחית ארצות הברית ולמדה רפואה. עבדה בבית החולים מייקל בול הוספיטל. נישאה לפיינברג והתאלמנה[1]. שירתה בצלב האדום האמריקאי כרופאה.
פועלה ביריחו ובהודו
ב-1927 עלתה לארץ ישראל ועברה להתגורר ביריחו, כיהודייה היחידה שם. היא הקימה בעיר סנטוריום ובית הבראה. רכשה את השפה הערבית וביתה היה לנקודת מפגש לאנשי ציבור יהודים, ערבים ובריטים[דרוש מקור]. איש הצבא הבריטי והמנהיג הציוני פרדריק קיש כתב עליה בספרו, 'יומן ארץ-ישראלי', שהיא "רכשה את האמון המלא של האפנדים והפלחים תושבי יריחו ובנותיה"[3]. ב-1938, כחלק מהטרור הערבי של המרד הערבי הגדול ולמרות שירותה את ערביי יריחו, נשרף כל רכושה[4] בשל יהדותה והטיפול שהעניקה לאנשי צבא בריטיים. פיינברג הספיקה לברוח מבעוד מועד[5].
פיינברג לא שבה ליריחו ובשנים הבאות סייעה בהודו לפליטים ולקהילות יהדות הודו, בקרבן הפיצה את הרעיון הציוני, ועזרה בייסוד מוסדות ויצ"ו לקידום החינוך והבריאות שם[6] ולאשראם נוצרי בלקנאו שם יצרה קשרים חמים עם אחותו של נהרו ואישים הודים אחרים. בשנות מלחמת העולם השנייה סייעה לכוחות הרפואה הבריטים בהודו.
ניהול מחנה "חאשד" בעדן
בדרכה מהודו לארץ ישראל בדצמבר 1946 עצרה לחניית ביניים בת 24 שעות בפרוטקטורט עדן שבתימן. עקב קשריה עם השלטון הבריטי והיותה רופאה בצבא הבריטי ובג'וינט ביקרה במחנה הפליטים "חאשד"-גאולה בניהול הג'וינט, שטיפל במועמדים לעלייה. נאמר לה כי אלפי פליטים מתימן ששהו בתנאים קשים ברובע היהודי בעדן ובמחנה מצעביין עתידים להיות מגורשים חזרה לתימן, משום שהם סובלים ממחלות מידבקות המסכנות את אוכלוסיית העיר. הפליטים התימנים הגיעו לעדן לאחר מסע מפרך של 3 שבועות במדבר חולים במחלות טרופיות וטיפוס.
פיינברג פנתה לד"ר יהודה לייב מאגנס יו"ר האוניברסיטה העברית שהיה פעיל בג'וינט בבקשה שיסייע במשלוח צוותים רפואיים נוספים להצלת התימנים, משום שבתימן כמעט שלא היו רופאים ולפליטים לא היו משאבים כספיים לקבל טיפול רפואי בעדן. מאגנס פנה אליה שתישאר בעדן ותנהל את מחנה חאשד במקום ד"ר דניאל אלקנה, לאחר שמועצת הפליטים התלוננה כי הוא פוגע בכבודם ובבריאותם. עקב ההכנות למלחמת השחרור לא נמצאו רופאים שיגיעו לתקופות ארוכות לעדן[7].
פיינברג הקימה בית חולים קטן בעדן[8], מהלך שהקטין את לחץ הבריטים לגירוש הפליטים מהעיר, והעבירה למחנה חאשד מאות פליטים המיועדים לעלייה. שליח הג'וינט הארי ויטלס כתב שהיא זוכה להערכה בקרב הבריטים והאמריקנים במקום[9].
כמנהלת המחנה יזמה את ביצורו במשך חודשים לקראת הכרזת המדינה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 עקב החשש לפרעות נגד היהודים בעיר עדן, חשש שהתממש כש-87 מיהודי העיר עדן נרצחו. עם תחילת הפרעות בעדן ברחו כל תושבי הרובע היהודי והפליטים, כ-1,000 במספר, למחנה חאשד-גאולה, ואליהם הצטרפו 1,000 פליטים מבוגרים ששהו בעיירה שייך עותמן הסמוכה. מספר האנשים במחנה עלה תוך לילה מ-1,500 לכמעט 4,000.
העימות עם ראשי מועצת המחנה
בקרב קהילת יהודי תימן, מוצגת פיינברג כמי שנהגה באוכלוסיית העולים ביד קשה[7].
לפליטים היהודים במחנה היו טענות קשות כלפי פיינברג, והם מתארים אותה כמי שלא היססה להכות צעירים וזקנים[10][7]. היא נכנסה לעימות עם מועצת המחנה, שהייתה מורכבת מ-17 רבני ומנהיגי קהילות תימן ובראשם הרב חיים סינוואני[11]. על פי מקורות של יהודי תימן היא כפתה אורח חיים חילוני על תושבי המחנה, ארגנה ריקודים מעורבים, עודדה נשים להתלבש באופן שנגד את כללי הצניעות שהיו מקובלים בעדה וקיצצה את הפיאות לילדים[12]. היא אסרה על הרבנים לקיים טקסי נישואים וגירושים ללא הסכמתה וללא הסכמת בית דין עדן ובפרט אסרה על קיום טקסי נישואין על בסיס כלכלי של זקנים וילדות תמורת תשלום ואסרה גירושי בזק שהיו נהוגים בתימן. סטייה מכללים אלו גררה עונשים קשים הכוללים מכות, הרעבה או גירוש. בהמשך היא ביטלה את מועצת המחנה ומינתה מנהיג דתי מטעמה, דרישות אלו פגעו בסמכות רבני תימן והביאו לתסיסה במחנה נגדה.
שיאו של המשבר היה כשהרבנים הורו לשחוט 5 פרות שנקנו על ידי הג'וינט כדי להאכיל את הפליטים הרעבים, למרות שאסרה על כך. פיינברג ראתה בכך שבירה מכוונת של סמכותה כמנהלת המחנה. היא הכריזה כי מי שייגע בבשר הפרות יסולק מהמחנה והורתה לראשי מועצת הפליטים לעבור מיד לעדן, הוראה שמשמעותה הייתה הוצאתם מרשימת הטסים לישראל דרך המחנה. הרבנים שכבר המתינו במחנה החל משנת 1945 סירבו לעזוב. פיינברג הזמינה את הצבא הבריטי וזה אסר את המנהיגים וכלא אותם בעדן. מהלך זה הקים עליה את אנשי המחנה. מנהיגי הפליטים שישבו בכלא פנו לבית המשפט הבריטי בעדן ולממשלת המנדט בלונדון בבקשה להכריח אותה להשיבם למחנה. לאחר משפט ממושך הושגה פשרה שלפיה מנהיגי מועצת הפליטים ישובו למחנה אך לא יתערבו במתנהל בו. ארבעה ממארגני המהומות במחנה הוגלו לתימן.
בפברואר 1949, סגרה פיינברג את המחנה הראשון במקום וכ-5000 יהודים, כולל מאות רבות של ניצולי גזירת היתומים, הגיעו לישראל בשלב הראשון של מבצע "על כנפי נשרים"[2].
לאחר שובה לישראל
בראשית שנות ה-50 ניהלה עבור מלב"ן את "בית הזקנים" בעין שמר שסעד את זקני העולים מתימן[13].
בערוב ימיה התגוררה בבית האבות "כרמל" בשכונת אחוזה שבחיפה[14].
לקריאה נוספת
- חיים סינוואני, מקום מקדש, עמ' 23–26
- עובדיה קרואני, "על ציפורני נשרים", פרק ב' "גאולה - געולה", ארגון תורת אבות ה'תשמ"ח, עמ' ס"ב-ס"ט
קישורים חיצוניים
- תיקי פיינברג, בארכיון המדינה
- פיינברג מתארת את קורותיה מרגע נחיתתה בעדן ועד פינוי מחנה חאשד ועליית היהודים שמצאו בו מקלט ארצה, תמליל הרצאה שנשאה פיינברג בארצות הברית ב-1949, בארכיון הג'וינט (באנגלית)
- על פיינברג ומחויבותה לדו קיום עם ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 כרטיס עובד, בארכיון הג'וינט
- ^ 2.0 2.1 פיינברג מתארת את קורותיה מרגע נחיתתה בעדן ועד פינוי מחנה חאשד ועליית היהודים שמצאו בו מקלט ארצה, תמליל הרצאה שנשאה פיינברג בארצות הברית ב-1949, בארכיון הג'וינט
- ^ פרדריק קיש, 'יומן ארץ ישראלי', מסדה, תרצ"ט, כרך ב' עמ' 417
- ^ נשרף ביתה של ד"ר אולגה פיינברג ביריחו, הצופה, 19 בספטמבר 1938
- ^ נדב שרגאי, יהודי בודד בלב העיר, באתר ישראל היום, 8 ביוני 2017
- ^ פדראציה של ויצ"ו בהודו, הצופה, 4 במרץ 1941
- ^ 7.0 7.1 7.2 בת ציון עראקי קלורמן, יהודי תימן: היסטוריה, חברה, תרבות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך 3, עמודים 370-372
- ^ נפתח בית חולים יהודי בעדן, המשקיף, 15 בפברואר 1948
- ^ הדוח בארכיון הג'וינט: "Dr. Olga Feinberg is the director of the camp. She is highly respcted and well thought of by government circles and the American Consulate". ויטלס היה הממונה מטעם הג'וינט על המזרח התיכון וביקר בעדן בינואר 1948
- ^ כך מתאר זאת ניסים בנימין גמליאלי בספרו "תימן ומחנה גאולה" (תל אביב ה'תשכ"ו) עמודים 226–227: "איש לא האמין שד"ר אולגה... תהיה כה זריזה להכות ולסטור בפני כל אדם, זקן ונער, תלמיד חכם ושאינו תלמיד חכם, ותהלך כל היום עם מקל כעגלון זה שאינו מפסיק להצליף בשוטו"... "שומרי ראש חמושים באלות היו מקיפים אותה ומי שהעז לגשת אליה ולדבר איתה הוכה קשות". תיאורים נוספים בספרו של שמעון אביזמר (שעאר), "אבק ומאבק", תל אביב 2000, עמוד 108, ובספר "דרך צדיקים" של אברהם לוי, ירושלים ה'תשמ"ח.
- ^ משה גברא, אנציקלופדיה לחכמי תימן, חלק א', עמ' 71
- ^ משה גברא, אנציקלופדיה לחכמי תימן, חלק א', עמ' 116
- ^ מרים שיר, "גן עדן" לזקני תימן בעין שמר, דבר, 9 באוקטובר 1951
- ^ מתוך מכתב לבן-גוריון, 1962, עמודים 11-13, באתר האינטרנט של ארכיון המדינה
24453815אולגה פיינברג