אוטו באואר

אוטו באואר ב-1905

אוטו באואר (בגרמנית: Otto Bauer;‏ 5 בספטמבר 1881 – 4 ביולי 1938) היה מדינאי והוגה דעות סוציאל-דמוקרטי יהודי-אוסטרי, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית מ-1918 ועד 1934. באואר היה חדור אמונה ברצונם הטוב של הבריות לפעול למען טובת הכלל, בנכונותם הבסיסית לפעול לפי צו ההיגיון, ביכולתם לשאת ולתת ולנהל דיאלוג ומעל לכול היה חדור אמונה במדע ובמדענים ומומחים שיידעו לכוון ולהדריך את ההנהגה והציבור בשאלות בתחום התמחותם כמיטב יכולתם. רעיונותיו השפיעו על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית של ימיו. לאחר זמנו השפיעה הגותו על "השמאל החדש" משנות השישים, על הסוציאל-דמוקרטיה האוסטרית בהנהגת ברונו קרייסקי, על המודל הכלכלי השוודי ועל "הדרך השלישית" הבריטית של שנות התשעים.

תולדות חייו

באואר נולד בווינה בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית למשפחה יהודית מתבוללת אמידה שמוצאה היה מבוהמיה, שם היו בבעלות אביו מספר בתי חרושת. משפחתו הייתה מקורבת למשפחת פרויד (שהתגוררה באותו רחוב בווינה). אחותו, אידה באואר, שהייתה צעירה ממנו בשנה, עברה פסיכואנליזה אצל פרויד החל משנת 1900; על הטיפול שלה ביסס פרויד את "מקרה דורה". פרויד טיפל גם באביו של באואר, שסבל מקשיים נפשיים בעקבות מחלת העגבת. אמו של באואר תוארה על ידי פרויד, בהתאם לתיאורי האב, כלוקה בכפייתיות של ניקיון הבית.

באואר למד משפטים באוניברסיטת וינה והתוודע לרעיונות כלכליים מבית מדרשה של האסכולה האוסטרית, שאימצה שימוש בהיגיון כדרך להבין את הפעולה האנושית, בסמינר של אויגן פון בהם-באוורק. במקביל נחשף לרעיונותיו של קרל מרקס. בשנת 1906 סיים את הדוקטורט שלו, שעסק בסוגיית הלאומיות בהקשר להגות סוציאל-דמוקרטית. באותה עת הפך לחבר פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית.

ב-1907 ייסד את כתב העת התאורטי של המפלגה, Der Kampf ("המאבק"). בין השנים 1907–1914 כיהן כמזכיר המפלגה, והיה מקורב ביותר למנהיגהּ, ויקטור אדלר. בשנת 1914 נשא לאשה אלמנה מבוגרת ממנו ולה שלושה ילדים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נלחם בשורות צבא אוסטרו-הונגריה בחזית המזרחית. הוא נשבה לאחד זמן קצר, ובמשך שלוש שנים היה שבוי ברוסיה. ב-1917 שב לאוסטריה, ולאחר מותו של אדלר ב-1918 היה למנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. לאחר הבחירות של שנת 1918 חבר לממשלת קואליציה יחד עם המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית וכיהן בה כשר חוץ עד התפרקות הממשלה ב-1920. כמו כן נטל באואר באותה תקופה חלק בכתיבת החוקה של הרפובליקה האוסטרית הראשונה.

שיכון קרל מרקס בווינה (2015)

במהלך שנות העשרים הונהגה, בהשראתו של באואר, שמפלגתו זכתה לרוב משמעותי בעיריית וינה, מדיניות של יצירת "איים" של חברות-מופת סוציאליסטיות בתוך מרקם החיים העירוני של וינה. כך הוקם למשל ב-1927 "שיכון קרל מרקס", שלבד מהיותו שיכון מודרני למגורי פועלים היה גם חברה קואופרטיבית שנוהלה על ידי חבריה ברוח דמוקרטית. כמו כן הונהג בעיר ביטוח בריאות ושירותי טיפול בתינוקות בסגנון "טיפת חלב". הדגם החיובי לחברה סוציאליסטית משגשגת בתוך עיר בורגנית היה אמור להביא ל"מהפכת לבבות" של ההמון לקראת בחירות 1927. תנופה סוציאל-דמוקרטית זו זכתה לכינוי "וינה האדומה" (Rotes Wien). עם זאת, כבר מ-1927, וביתר שאת עקב המשבר הכלכלי העולמי של 1929, התעוררה תסיסה וברחובות התחוללו התפרעויות של גורמי ימין פשיסטיים. במהלך אירועים אלה נקטו באואר ומפלגתו מדיניות של מתינות. בניגוד למנהיגי הפועלים הקומוניסטים, שהתנגשו ברחובות עם הפשיסטים וראו בהתקוממויות צעד שיכול להוביל למהפכה מרקסיסטית, הסוציאל-דמוקרטים נרתעו מן האלימות ולא נתנו גיבוי להתקוממות-נגד של פועלים. עקב מדיניות פשרנית זו ספגו המפלגה ובאואר בראשה ביקורת קשה מן השמאל.

במרץ 1934, בעקבות מלחמת האזרחים האוסטרית, שבה ניצחו הפשיסטים שהחילו את האוסטרופשיזם, אולץ באואר, יחד עם עוד 1,500 פעילים פוליטיים שמאליים, לעזוב את אוסטריה. הוא עבר לעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה, וממנה נאלץ לגלות לפריז – שבה חי וכתב עד מותו – ארבעה חודשים לאחר האנשלוס, סיפוחהּ של אוסטריה לרייך השלישי. באואר נקבר באופן זמני בבית הקברות פר לשז בפריז. בשנת 1948 הועבר כד אפרו לווינה, והוא נקבר בטקס ממלכתי בנובמבר 1950 בבית הקברות המרכזי בעיר.

הגותו

באואר האמין באדם ובכוונותיו הטובות להתקדם לעולם שִוויוני וטוב לכולם, כל זאת תוך התעלמות משאלות של מאבקי כוחות, שיקולים אנוכיים או בלתי-רציונליים. הוא אמנם ראה במהפכה, כמרקסיסט, הכרח בל-יגונה, "הרף עין של אלימות"; רק על ידי מהפכה, טען, יוכלו הכוחות המתקדמים המייצגים את מעמד הפועלים, הפרולטריון, להגיע לשלטון – אולם ברגע שיתפסו את השלטון, עליהם להתחיל לפעול לשם תיקון חברתי כולל במסגרת דמוקרטית ותוך יצירת מארג מוסכם של איזונים ובלמים. במהלך השנים, ועם התפתחות הדמוקרטיה, זנח באואר את רעיון המהפכה, לפחות באופן מעשי, וניסה להביא את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לשלטון תוך השתתפות במשחק הדמוקרטי.

אחד ממאמריו הפרוגרמטיים, בהם הציג את עמדתו באופן סדור, היה "הדרך אל הסוציאליזם" ("Der Weg zum Sozialismus"), שהתפרסם ב-1919 (המאמר תורגם לעברית באותה שנה עבור כתב העת "האדמה" בעריכת יוסף חיים ברנר). באואר היה מושפע ומזועזע ממוראות מלחמת העולם הראשונה, אבל ראה בה גם סוג של הזדמנות; הוא האמין שלאחר שכה רבים חוו את הסכנות הנובעות מהיעדר דיאלוג ואחוות-פועלים הם יפנו עורף לגורמים שהזינו את המלחמה. גורמים אלה היו, לדבריו, אנוכיות ושאיפות לאומיות בלתי מרוסנות, לצד בעלי הון ושררה שגרמו למיליוני פועלים לצעוד אל מותם ושבאותה עת התעשרו מן המלחמה על ידי ספקולציות ועל ידי כך שלחצו על הנהגותיהם להימנע מהסכמי שלום רק על מנת למכור עוד ועוד נשק ותחמושת.

היסודות הראשונים לחברה צודקת הם, לכן, בראש ובראשונה שלום ודמוקרטיה. לכך הוסיף באואר גם מניעת אבטלה, תעסוקה, דיור וקיום פיזי (מזון ותרופות) לכל. הסוציאליזם שבאואר הטיף לו יתקיים מתוך הסדרים רציונליים, מדעיים ועל ידי דיאלוג. הוא הרחיק-לכת אף מעבר לכך לתמונה של "פדרציה של עמי הדונוי", כעין איחוד אירופי. על הפערים הלאומיים יחפו אחוות הפועלים וההגיון המעשי.

אין לבטל את סדרי הרכוש השוררים ביצירת צרכי החיים, אם לא יתכוננו בו בזמן סדרים סוציאליים כאלה, שביכולתם להמשיך את היצירה הזאת באופן משוכלל, שלכל הפחות לא תתמעט התוצרת. המהפכה המדינית הייתה תוצאת כח הזרוע, התמורה הסוציאלית יכולה להיות רק תוצאת פעולה שיטתית ומסודרת [לה קורא באואר "שינוי לטובה"]... פעולה נמרצה, אבל יחד עם זאת גם נבונה, במשך שנים לא מעטות... התמורה הסוציאלית דורשת קודם כל שהשלטון יהיה בידי הפרולטריון, והפרולטריון לא יכול, ואינו יכול, לתפוס את השלטון המדיני בלי מהפכה ביד חזקה! אבל לאחר השגת השלטון המדיני תעודה אחת לגמרי לפני מעמד העובדים [בניגוד למהפכה הבולשביקית שמשמעותה "גירוש בעלי הממון, המנהלים והממונים במלחמת דמים שתחריב חלק גדול מהתוצרת"]... בריאת החברה הסוציאלית על ידי כוחות העתיד האלה [שתוארו על ידי מרקס] היא תעודה שלא תתגשם על ידי מלחמה ברחובות העיר כי אם על ידי עבודת יצירה בחיקוק חוקים וסדור הנהלה.

— "הדרך אל הסוציאליזם" חלק א', "האדמה" ד'

דוגמאות לבניין החברה העתידית

תעשייה

אמצעי הייצור וענפי הכלכלה התשתיתיים (מסילות ברזל, טחנות קמח ומחלבות למשל) יולאמו מידי בעליהם (בעלי ההון, בני האצולה והכנסייה) ויועברו לניהול קואופרטיבי. עם זאת, באואר התנגד להלאמת כל התעשיות, מאחר שהדבר יגרום לפגיעה בדמוקרטיה. הוא מציע, לחלופין, שמועצות המנהלים של הארגונים הכלכליים יהיו בעלי הרכב של שליש פועלים ומומחים בתחום, שליש נציגות צרכנים ושליש נציגים שלטוניים שחלקם ייבחר על ידי הממשלה וחלקם על ידי בית הנבחרים. האיזונים בין מרכיבי מועצת כל מפעל ובין מועצות המנהלים של הענף הכלכלי כולו יקבעו את המחירים בענף לטובת הכלל. באואר הביע אמונה בידע וביושר המומחים המדעיים שייעצו למועצות לגבי מינוי המנהלים המקצועיים בכל ענף תעשייתי. הרווח מכל מפעל יחולק, לאחר השקעה במפעל עצמו ומס לממשלה (מס שלא יושת על הצרכן אלא על היצרן), בין הפועלים וכך "ירבה חשק עבודתם ותגדל איכותה".

בכל בית חרושת יהיה ועד פועלים (הסתדרות) שידאג לקידום מקצועי של הפועל, לתנאי עבודתו ובטיחותו. באואר מקפיד להדגיש את האיזון בין כוחם של ועדי הפועלים לדרוש דרישות לבין כוח הידע של המומחים המקצועיים המדעיים להגביל כוח זה כדי ש"לא ייגרם הפסד לתוצרת", ואת יסוד קבלת החלטות מתוך דיאלוג. הבחירות לוועדי הפועלים חייבות להיות דמוקרטיות, ולנציגים לא תצמח מפעילותם לא טובה מיוחדת ולא רעה מיוחדת.

קרקע

הקרקע תופקע מבעליה, תמורת כופר. הקרקעות החקלאיות ינוהלו כאחוזות על ידי מועצות שיורכבו באופן דומה למועצות התעשייה, תחת עינם הפקוחה של מומחים חקלאיים בקיאים ומנוסים. חלק מהקרקעות יימסרו לעיבוד פרטי לאיכרים בהסדרי חכירה. כך לא יהיה מסחר פרטי וספקולציות בקרקעות.

המבנים העירוניים, שיופקעו גם הם תמורת כופר לבעליהם, יוקצו על ידי מועצות עירוניות שיורכבו מנציגי המדינה, ממומחים ומנציגי צרכנים, לכל איש לפי צרכיו. שכר הדירה יועבר למועצה העירונית. הניהול השוטף של הבתים יהיה במתכונת בית משותף שוועדו ייבחר באופן דמוקרטי, וכך תגיע הסוציאליזציה לרמת משק-הבית. המגרשים הפנויים יוקצו לאגודות-בנייה שיבנו דירות לפי הצרכים. שכר הדירות העתידיות יועבר אליהן.

בנקים

כל הבנקים יאוחדו לבנק מרכזי גדול, שינוהל על ידי "אנשי המקצוע היותר-מצוינים תחת בקרת הכלל". מוסד זה ינהל את "משק העם". מס גבוה ייגבה מכל הכנסה שאינה באמצעות עבודה; מס זה יממן השקעות בתשתית.

כתביו שתורגמו לעברית

• אוטו באואר, "הדרך אל הסוציאליזם", האדמה ד', ה', תר"פ.
• אוטו באואר, קפיטאליזם וסוציאליזם אחרי מלחמת העולם, תרגם: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת "חברה", תרצ"ג-1932.
• אוטו באואר, בין שתי מלחמות עולם: המשבר של המשק העולמי, של הדימוקראטיה והסוציאליזם (תרגם: מ’ דורמן), [עין חרוד]: הקיבוץ המאוחד, 1940.
• אוטו באואר, הסוציאליזם במחתרת (מגרמנית: אברהם כהן), תל אביב: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1940.
• אוטו באואר, השאלה הלאומית (מגרמנית: אברהם כהן), מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1940.

לקריאה נוספת

• דֶרֶק יונתן פנסלר (עורך), זמן יהודי חדש, כרך ב': תנועות לאומיות וחברתיות, כתר ספרים

• Austro-Marxism, Oxford University Press, 1978 מסת"ב 978-0198272304

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוטו באואר בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25313671אוטו באואר