אגם יוטה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אגם יוטה
אגם יוטה ועמק יוטה
אגם יוטה ועמק יוטה
אגם יוטה ועמק יוטה
מידע כללי
מיקום מחוז יוטה ביוטה שבארצות הברית
סוג אגם מלוח במקצת
מידות
שטח 392[1] קמ"ר
נפח 1.13 קמ"ק
גובה 1368 מטר מעל לפני הים
אורך מרבי 38.3 ק"מ
רוחב מרבי 20.4 ק"מ
עומק מרבי 4.27 מטר
‏עומק ממוצע 2.74 מטר
מידע נוסף
נהר מזין הנהרות פרובו וספניש פורק
מקור לנהר ג'ורדן
‏אגן ניקוז 9,962[2] קמ"ר
מדינות באגן הניקוז ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
אורך קו החוף 122.3 ק"מ
ערים פרובו
איים אי הציפור
תחלופת המים 1.5 שנים
קואורדינטות 40°14′42″N 111°47′51″W / 40.245°N 111.7975°W / 40.245; -111.7975

אגם יוטה (באנגלית: Utah Lake) הוא אגם מים מתוקים רדוד במדינת יוטה בארצות הברית האגם שוכן במחוז יוטה, כשהוא מוקף באזור המטרופוליטני של פרובו-אורם. המוצא היחיד מהאגם הוא הנהר ג'ורדן, יובל של ימת המלח הגדולה. התאדות אחראית ל-42% מאובדן המים של האגם, וגורמת למימיו להיות מלוחים במקצת. גובה פני האגם נשמרים בגובה 1,368 מעל פני הים. אם פני האגם עולים מעבר לכך פותחים את הסכרים בכניסה לנהר ג'ורדן.

האירופי הראשון שראה את האגם היה האב הפרנציסקני הספרדי סילבסטרה ולס דה אסקלנטה ב-1776. הוא שהה בחברת קבוצת הטימפנוגוטס (Timpanogots) של שבט היוט במשך שלושה ימים. הטימפנוגוטס עזבו או השתלבו עם המתיישבים המורמונים בין 1850 ל-1870. כמות הדגים המקומיים שבאגם הצטמצמה מאוד בשל דיג יתר ומלאי הדגים חודש באמצעות מינים שאינם מקומיים.

במקור היו באגם שלוש עשר מינים מקומיים של דגים ומהם שרדו רק המינים Catostomus ardens (באנגלית Utah sucker) ו-Chasmistes liorus‏ (June sucker) המצוי בסיכון גבוה. המין הדומיננטי באגם הוא קרפיון מצוי שהוחדר לראשונה למי האגם ב-1883 כתחליף לדגים המקומיים שהתמעטו בשל דיג יתר. הקרפיון מהווה כ-90% מהביומסה באגם ותורם להתדרדרות אוכלוסיות הדגים המקומיות על ידי שינויים מפליגים במערכת האקולוגית. גם זיהום גורם לפגיעה במערכת האקולוגית של האגם. שפכים שמקורם בביוב הוזרמו לאגם עד 1967. בעיות של זיהום מים עדיין קיימות. רמת הזרחות והמלחים באגם גבוהה בהרבה מעל למותר על פי חוק המים הנקיים.

גאוגרפיה

תמונת לוויין של אגם יוטה

אגם יוטה שוכן בתוך עמק יוטה בצפון-מרכז מדינת יוטה. הרים מקיפים את עמק יוטה משלושה צדדים: רכס ווסאץ' (Wasatch Range) ממזרח, הרי טראוורס (Traverse Mountains) מצפון והר לייק (Lake Mountain) ממערב. הר נבו (Mount Nebo) מתנשא לגובה של 3,616 מטרים, והר טימפאנוגוס (Mount Timpanogos) לגובה של 3,580 מטרים, כמעט 2,210 מטרים מעל לקרקעית העמק. הר וסט (West Mountain) בגובה 2,074 מטרים חודר לאגם ומחלק אותו בין מפרץ גושן (Goshen Bay) וחוף לינקולן. אגם יוטה שוכן בקצה המערבי של העמק ומשתרע על יותר מ-25% משטחו. אורכו 38.3 קילומטרים, אורך חופיו 122.3 קילומטרים, גובהו 1,368 מטרים מעל פני הים, עומקו המקסימלי 4.27 מטרים, שטח פניו 392 קמ"ר ונפח מימיו כ-1.13 מיליון קילומטרים מעוקבים. החוף המזרחי הוא מדרון מתון, בשל מיקומו של האגם בחלק המערבי של העמק, בעוד שבחוף המערבי מתנשא בתלילות הר לייק (Lake Mountain). אל החלק המרכזי של האגם מחוברים שני מפרצים גדולים רדודים: מפרץ גושן שהוזכר לעיל (צפון עמק גושן), בדרום ומפרץ פרובו (Provo Bay) במזרח. ערים גדולות דוגמת פרובו ואורם שוכנים בין חופו המזרחי של האגם והרי ווסאץ'.

אגם יוטה הוא שריד לימה גדולה בהרבה, ימת בונוויל (Lake Bonneville), שהתקיימה בין לפני אלפי שנים. בשיאה הגיעו פני ימת בונוויל לגובה של 1,550 מטרים מעל פני הים ושטחה היה 51,000 קילומטרים רבועים, כמעט כמו שטחה של ימת מישיגן. משקל מי הימה דחס חלקים מקרקעית הימה לעומק של עד 73 מטרים, ואלו חזרו לגובהם המקורי כשהימה התייבשה.[3] לפני שנים רבות האקלים באזור התחמם והפך צחיח יותר. שיעור ההתאדות היה גבוה משיעור כניסת המים לימה והימה החלה להתייבש, כשהיא מותירה מאחוריה כשרידים את ימת המלח הגדולה, אגם יוטה, אגם סווייר (Sevier Lake) ואגם ראש (Rush Lake).

מבט על הרי ווסאץ' שבו ניתן לראות את קו החוף הקדום של ימת בונוויל

במהלך השנים שבהן התקיימה ימת בונוויל הצטברו משקעים ויצרו מישור אגמי[א] בעמק יוטה. משום כך קרקעית העמק וקרקעית אגם יוטה שטוחים יחסית, ובשל כך האגם רדוד.[4] עומקו המקסימלי של האגם הוא 4.27 מטרים ועומקו הממוצע הוא 2.74 מטרים. רדידות זו מאפשרת לרוחות לנתק בקלות משקעים מקרקעית האגם, ובכך לתרום לעכירות וליצירת הרושם שיש זיהום במי אגם יוטה.

שלושה העתקים קיימים מתחת לאגם יוטה. כיוונו של אחד ההעתקים, העתק אי הציפור (Bird Island fault), הוא מתחת לקצה המזרחי של האגם, והוא מאפשר את קיומם של מעיינות חמים בסמוך לחוף לינקולן. המעיינות החמים המשמעותיים הנוספים הם בחוף הצפוני וקרויים סרטוגה ספרינגס (Saratoga Springs). המעיינות החמים הם בעיקר תוצאה מהתפתחות לחץ הידראולי כשמי התהום זורמים לכיוון מרכז האגם.

באגם שוכן אי קטן הקרוי אי הציפור (Bird Island), כ-3.5 קילומטרים צפונית למזח הסירות של חוף לינקולן, בסמוך לקצה הדרומי של האגם. על האי צומחים כמה עצים שניתן לראות מחוף לינקולן. בשנים שפני האגם מתרוממים האי מוצף לגמרי, והעצים הם הסימן היחיד להימצאותו שם. האי הוא יעד פופולרי לדייגים המחפשים את מיני הדגים Sander vitreus, בס לבן (Morone chrysops) ומין השפמנון Ictalurus punctatus.[5]

מערת נאטי פאטי נמצאת מערבית מהאגם.

הידרולוגיה

מפה של אגן הניקוז של הנהר ג'ורדן

אגן הניקוז של אגם יוטה משתרע על פני שטח של 9,962 קילומטרים,[1] שרובו הררי. הנקודה הגבוהה ביותר באגן הניקוז היא הר בולד (Bald Mountain) המתנשא לגובה 3,586 מטרים ברכס הרי יואינטה. 3,166 קילומטרים מתוך שטח אגן הניקוז (32%) מנוהלים על ידי שירות היערות של ארצות הברית, 1,009 קילומטרים רבועים (11%) מנוהלים על ידי רשויות ממשל אחרות, ורוב היתרה, 5,114 קילומטרים רבועים (51%), נמצאים בידיים פרטיות.[2]

שני יובלים עיקריים אחראים לכמעט 60% מהמים הנכנסים לאגם יוטה. פרובו (Provo) מספק 36% מהמים, וספניש פורק (Spanish Fork) מספק 24% מהמים.[6] יובלים אחרים כוללים את הנחלים אמריקן פורק (American Fork), קרנט קריק (Current Creek), דריי קריק (Dry Creek), הובל קריק (Hobble Creek) ומיל רייס קריק (Mill Race Creek). בנוסף, יש מעיינות חמים רבים וערוצים קטנים יותר הזורמים אל האגם. את אגם יוטה מנקז הנהר ג'ורדן, המתחיל בקצה הצפוני של האגם. הנהר מנקז 51% מסך כול המים היוצאים מהאגם. הוא זורם דרך המחוזות יוטה, סולט לייק ודייוויס ונשפך לחלקה הדרום-מזרחי של ימת המלח הגדולה. בשל האקלים הצחיח למחצה השורר באזור האגם, שטח הפנים הגדול שלו ורדידותו, ההתאדות אחראית ל-42% מהמים היוצאים מהאגם. 7% הנותרים מחלחלים לקרקע.[6]

בשלהי המאה ה-19, לאחר כמה שנים של בצורת פרצו ויכוחים בין חברות ההשקיה על חלקם במי אגם יוטה מהנהר ג'ורדן. השופט מורס (Morse) מבית המשפט המחוזי השלישי נתן פסק דין שכונה צו מורס מ-1901. הצו קבע שחברות ההשקיה "זכאיות לצו המעניק להם, כפוף להגבלות המוגדרות להלן, את הזכות להשתמש בכל מאזן מי הנהר ג'ורדן, למטרות עירוניות, השקיה, בישול ושימוש ביתי, עד לקיבולת של התעלות השונות שלהם, והזכות לסכור ולאגור את מי הנהר האמור באגם יוטה"[7] בתגובה לבצורת נבנה מתקן שאיבה ביציאה של הנהר ג'ורדן מאגם יוטה. היה זה מתקן השאיבה הגדול ביותר בארצות הברית בשעתו. המתקן כלל שבע משאבות בספיקה כללית של 20 מטרים מעוקבים בשנייה. לאחר הצו הפך אגם יוטה בפועל למאגר מים להשקיה וזרימת המים בנהר ג'ורדן הייתה תחת פיקוח הדוק.

כתוצאה מהשיטפונות בשנים 1983–1984, הוגשה תביעה לפיצוי בשל נזקי השיטפונות המבוססת על הפרת החוזה של רמת הפשרה הקודמת. ב-1985 הגיעו הצדדים להסכמה על רמת פשרה חדשה שקבעה את הרמה המקסימלית של פני האגם על 1,368 מטרים מעל פני הים. כאשר גובה המים באגם יוטה עובר רמה זו משאירים את השערים והמשאבות שבפתח הנהר ג'ורדן פתוחים, אלא אם פתיחת השערים תגרום לכך שספיקת מי הנהר ג'ורדן תעלה על המקסימום שנקבע בפשרה.[8] משמעות רמת הפשרה החדשה הייתה שגובה פני אגם יוטה הוא מתחת לגובה קרקעית הנהר ג'ורדן.

זיהום

מחקר מ-1948 הראה שאגם יוטה מזוהם בצורה רצינית. כתוצאה מכך החליטו ערי מחוז יוטה לתכנן כיצד והיכן לבנות מכונים לטיהור שפכים במקום להזרים את השפכים ישירות לאגם.[9] עד 1954 בנו ערים רבות מכוני טיהור שפכים, אבל המכון של פרובו היה עדיין בבנייה.[10] ב-1967 עדיין הוזרמו לאגם שפכים בלתי מטוהרים.[11]

תחנת השאיבה של הנהר ג'ורדן באגם יוטה

מחלקת איכות המים של יוטה (Utah Division of Water Quality) ומחלקת מי השתייה של יוטה (Utah Division of Drinking Water) הם הגופים האחראים במדינת יוטה על ניהול ופיקוח איכות המים. אגמים, נהרות ונחלים שחורגים מרמות התקן מוכנסים לרשימה על פי סעיף (d)‏303 לחוק המים הנקיים (Clean Water Act). חוק זה שנחקק ב-1972 בקונגרס של ארצות הברית, ועבר כמה שינויים משמעותיים מאז, מחייב מדינות לזהות מדי שנתיים גופי מים לקויים. המדינות מחויבות לפתח מדד המכונה עומס יומי כולל מקסימלי (total maximum daily load), בראשי תיבות TDML, לכמות המזהמים שגוף המים יכול להטמיע מבלי לגרום לגוף המים לחרוג מתקני איכות המים.[12] אגם יוטה הוכנס בשנים 2000 ו-2004 לרשימת (d)‏303 בשל זרחות ומוצקים מומסים (total dissolved solids בראשי תיבות TDS) בכמות העולה על הערכים המומלצים. רמות גבוהות של זרחן עלולות לגרום למטרד של פריחת אצות, רמה נמוכה של חמצן מומס, ורמות גבוהות של pH‏. TDS מודד את ריכוז מלחי המינרלים במים, שעלולים לגרום לבעיות בחקלאות ומי השתייה.[6] מחלקת איכות המים של יוטה הכינה תוכנית חומש לטיפול באגם בשנים 2019-2015.[13]

כריסי וילסון (Krissy Wilson) ממחלקת משאבי חיות הבר של יוטה (Utah's Division of Wildlife Resources), הצהירה ב-2010 שאיכות המים משתפרת, כשזרימות מים גדולות יותר, בין שאר הדברים, תורמות לשיפור. עם זאת, נוכחות ופעילות הקרפיונים, גורמים לערבול מוצקים במים, ומקשים בכך להעריך את השיפור מבלי לערוך מדידות מדעיות.[14]

היסטוריה

טרום הגעת האירופים

המתיישבים הראשונים באזור היה ציידים-לקטים מתרבות המדבר הארכאית.[15] אתר ארכאולוגי מתקופה זו שנחקר קרוי כפר סואונקהני (Soo'nkahni Village) בסמוך לנהר ג'ורדן בדרייפר (Draper). האתר מתוארך לפני 3,000 שנים ומעל 30,000 חפצים נמצאו באתר.[16] המתיישבים הבאים שתועדו באזור היו בני תרבות פרימונט שחיו באזור אגם יוטה מבערך שנת 400 לספירה עד סביב שנת 1350 לספירה. הם התגוררו בכפרים קטנים של ציידים וחקלאים. הם גידלו תירס, דלעת ושעועית.[4] שינוי התנאים האקלימיים גרם צרות לחקלאות. כמו כן, אבותיהם הקדומים של שבטי היוט, הפאיוט, והשושוני הצפון-מערביים עקרו לאזור. עקב כך עזבו בני תרבות פרימונט את האזור.

הקבוצה השלישית שהתיישבה באזור היו היוט של מרכז יוטה ומזרח קולורדו. חבורת הטימפאנוגוט (קרויים גם טימפאנוגוס) מבני היוט יישבו את עמק יוטה.[17] הם היו הקבוצה הדומיננטית ביותר של היוט בשל הקלות היחסית בה אספו אספקת מזון בשפע. העמק היה נקודת מפגש קדושה עבור שבטי הטימפאנוגוס, חבורות יוט אחרות ושבטי שושוני.[18] בתקופת ההשרצה של הדגים באביב היו שבטים אלו נפגשים באגם יוטה לפסטיבל הדגים השנתיים. בפסטיבל נהגו לרקוד, לשיר, לסחור לערוך מרוצי סוסים, להמר ולהתפטם בשפע הדגים שהאגם סיפק. הייתה זו גם ההזדמנות למצוא בן זוג מחמולה אחרת.[19] ב-1826 ביקר ג'דדיה סמית מחנה לאורך הנהר ספניש פורק שבו היו 35 בקתות ובהן כ-175 תושבים.

מגלי ארצות אירופיים

בשלהי קיץ 1776 יצאה משלחת בראשות המיסיונר הפרנציסקני הספרדי סילבסטרה ולס דה אסקלנטה. והאב הפרנציסקני הספרדי פרנסיסקו אטנסיו דומינגס מסנטה פה שבניו מקסיקו במטרה להגיע למונטריי בקליפורניה. שני אינדיאנים מבני הטימפאנוגוט מעמק יוטה שימשו כמורי דרך. ב-23 בספטמבר 1776 ירדה החבורה בקניון ספניש פורק ונכנסה לעמק יוטה.[20] ביומנו של אסקלנטה הוא מתאר את אגם יוטה: "האגם, שרוחבו לפחות שש ליגות ואורכו חמש עשרה ליגות, משתרע הרחק עד אחד מעמקים אלו. כיוונו צפון-מערב, ועל פי מה שסיפרו לנו, הוא מקושר לאגמים אחרים גדולים עוד יותר. אגם זה של טימפאנוגוטסיס (Timpanogotzis) שופע כמה מינים של דגים טובים, אווזים, בונים ובעלי חיים אמפיביים אחרים שלא הייתה לנו ההזדמנות לראותם. סביב האגם יש את האינדיאנים החיים משפע הדגים שבאגם, ומסיבה זו קוראים להם היוטס סבואגאנס (Yutas Sabuaganas), "אוכלי דגים". מלבד זאת הם אוספים זרעים, והם משלימים את התזונה בארנבות, ועופות מים המצויים בשפע כאן". אסקלנטה קרא לאגם "אגם טימפאנוגוס", על שם השבט ששכן באזור. הרישומים ביומן של אסקלנטה מבחינים בבירור בין אגם טימפאנוגוס זה, גוף של מים מתוקים שאותו ראה ואת גודלו העריך, וימת המלח הגדולה, שאותה לא ראה ולא נתן לה שם, אבל תואר באוזניו שנהר "מקשר לאגמים אחרים גדולים יותר." המבקר האירופי הבא המתועד היה צייד הפרוות הצרפתי-קנדי אטיין פרובו (Étienne Provost‏; 1850-1785), שביקר באגם יוטה באוקטובר 1824. העיר פרובו והנהר פרובו קרויים על שמו.

התיישבות מורמונית מוקדמת

איור של פורט יוטה סביב 1850

ההתיישבות של המורמונים ביוטה החלה ביולי 1847, כאשר חלוצים נכנסו לעמק סולט לייק. תחת ניהלו של פארלי פראט (.Parley Parker Pratt Sr‏; 1857-1807) נחקר עמק יוטה. חבורת המחקר הביאה סירה קטנה שבאמצעותה חקרו את אגם יוטה ולכדו דגים ברשתות. הקרב הראשון בין המתיישבים לאינדיאנים התחולל במרץ 1849. חבורה של ארבעים גברים נשלחה לעמק יוטה לעצור את גנבת הבקר מעמק סולט לייק. החבורה נפגשה בכפרו של "הצ'יף הקטן" (Little Chief), שסיפר להם היכן שוכנים האנשים האחראים לגנבה. עימות התחולל במקום וארבעה מבני הטימפאנוגוט נהרגו. המתיישבים כינו את מקום העימות "בטל קריק" (Battle Creek – "נחל הקרב"), שמאוחר יותר שינה את שמו לפלזנט גרוב (Pleasant Grove – "חורשה נעימה").

באפריל 1849, הגיעה קבוצה של כשלושים משפחות לעמק יוטה והתיישבה על נהר פרובו, קרוב מאוד לכפר של הטימפאנוגוט על הנהר פרובו. המתיישבים בנו גדרה, מבצר המוקף בחומת גזעי עצים מחודדים שכונתה פורט יוטה וציידו אותו בתותח של שנים עשר ליטראות על מנת להפחיד את הטימפאנוגוט. באוגוסט נרצח מנהיג טימפאנוגוט שהלבנים כינו בשם "הבישוף הזקן" על ידי שלושה מתיישבים לאחר שהלה תפס אותם צדים בניגוד להסכם בין המורמונים לאינדיאנים.[21] בתגובה כמה מבני הטימפאנוגוט ירו בבקר או גנבו תירס. החורף היה קשה במיוחד והטימפאנוגוט גנבו בקר עבור מזון. בינואר 1850 דיווחו המתיישבים בפורט יוטה למרכז בסולט לייק סיטי שהמצב הופך למסוכן. הם דרשו שחבורה צבאית תתקיף את הטימפאנוגוט. המיליציה של המורמונים "לגיון נאוו" נשלחה מסולט לייק סיטי וב-8 וב-11 בפברואר הם נלחמו בטימפאנוגוט. ב-14 בפברואר נכנעו 11 לוחמים מהטימפאנוגוט, אבל מאוחר יותר הוצאו להורג בעוד בני משפחתם צופים. רופא ממשלתי נשלח לאתר ההוצאה להורג וכרת את ראשיהם של הטימפאנוגוט לבדיקה מאוחר יותר. בקרבות נהרג איש מיליציה אחד ו-102 מבני הטימפאנוגוט. בשנים אחר-כך התגוררו פחות ופחות בני טימפאנוגוט בעמק יוטה, ובהגיע 1872 כל בני הטימפאנוגוט עברו לשמורה האינדיאנית של יואינטה ויוראי. עם זאת, מדי פעם חזרו טימפאנוגוט לדוג באגם יוטה עד שלהי שנות ה-20 של המאה ה-20.

קפטן הווארד סטנסברי (Howard Stansbury‏; 1863-1806) מקורפוס המהנדסים הטופוגרפיים של צבא ארצות הברית נצטווה למפות, לסרוק ולחקור את עמקי יוטה וימת המלח. ב-1850 חקר סטנסברי את אגם יוטה ואת יוטה. ותיעד את חיות הבר במקום.

המערכת האקולוגית

במקור היו באגם ובסביבתו ארבעה מינים של דו-חיים, שנים עשר מינים של זוחלים, שלושה עשר מינים של דגים, 152 מינים של עופות ו-42 מינים של יונקים.[22] הזרמת שפכים בלתי מטוהרים, הרס בית הגידול הטבעי, ציד והחדרת מיני דגים גרים גבו מחיר מהמינים המקומיים באגם וסביבו.[23]

כמה ממיני היונקים השוכנים סביב האגם הם אפלול אמריקני, עטלף כסוף שיער (Lasionycteris noctivagans), אייל פרדי שחור-זנב, עכבר כיס בוטה (Thomomys bottae), חולדה סוחרת מדברית (Neotoma lepida) ובואש מפוספס. היו שבעה עשר מינים של רכיכות באגם יוטה. רק שלושה דווחו במערכת האקולוגית של האגם ב-1969, ומין אחד נכחד. הפרט החי האחרון של Stagnicola utahensis, שבלול של מים מתוקים, נראה לאחרונה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. ארבע דגימות נשלחו למוסד סמית'סוניאן ב-1911 והמקום היחיד שבו אותר השבלול הוא אגם יוטה.[24]

עופות

במהלך המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה ה-20 התייחסו לקטילת עופות אוכלי דגים כאמצעי לשימור הדגים. רשויות ממשל מקומיות נהגו לחלק פרסים למי שהביא גוויות של עופות כאלו.[25] דו"ח של צייד מציין: " היה פרס שחולק בגין עגורים ואנפות ב-1895. שני אנשים היו מסוגלים להרוויח עד 66 דולר ליום. כשהם משכשכים לתוך מושבות ההטלה בלא מכנסיהם הם יכולים לפצח את ראש האנפה במכה. כאשר שולם הפרס על שקנאי... תפסנו גם שחפים. כ-10,000 נשחטו. בתעלה הגדולה... ירינו בארבע מאות או חמש מאות שקנאים. ב-1928 הרגתי 1,240 אגמיות. היינו אוכלים את הלבבות וקיבות השרירים, לוקחים את הנוצות והשמן ונפטרים מהשאר.[25]

שקנאים וברווזים באגם יוטה

כ-226 מינים של עופות משתמשים כיום באגם כביתם הקבוע או כתחנת ביניים בעת נדידתם. שמורת ביצות אגם יוטה (Utah Lake Wetland Preserve) הוקמה בקצה הדרומי של אגם יוטה. היא כוללת שתי יחידות, האחת במפרץ גושן, משתרעת על שטח של 88 קילומטרים רבועים, והשנייה בביצת בנג'מין (Benjamin Slough).[26] בין העופות שניתן לראות באגם יוטה כלולים: עגור קנדי, קורמורן מצויץ (Phalacrocorax auritus), אוח וירג'יניה, קתרטס תרנגולי, עיט זהוב, ברווז קינמון וברכייה.[27]

דגים

פארלי פראט ביקר בפורט יוטה ביוני 1849 וראה אלפי דגים שנלכדו על ידי המתיישבים והטימפאנוגוט. הוא העריך שניתן לדוג בבטחה 5,000 חביות של דגים. בחורף של 1885–1886 מתו מרבית חיות המשק של המתיישבים המורמונים ביוטה. מנהיגי הכנסייה המורמונית שלחו חברי כנסייה מעמק סולט לייק לאגם יוטה להביא דגים, והם הביאו 44 טון של דגים בחזרה.[28] ענף הדיג המסחרי החל באותה שנה. בכינוס הכללי של הכנסייה המורמונית ב-1870 מונתה ועדה לפתח גידול דגים בשל הירידה ביבול הדגים מאגם יוטה. החל משנת 1904 נאסר בחוק דיג מסחרי של דגים, מלבד דגים גרים, באגם יוטה.

לפחות 25 מינים של דגים הוכנסו למי אגם יוטה. 13 מתוכם לא נקלטו. קרפיון, בס גדול-לוע, בס לבן (Morone chrysops), Ameiurus melas ממשפחת האיכטלוריים, שמפנון תעלות (Ictalurus punctatus)‏, Sander vitreus ממשפחת הפרקיים, דג זהב, אוקונוס צהוב (Perca flavescens), כחול-זים (Lepomis macrochirus) ו-Pomoxis שחור מצויים בשפע. לעומת זאת, גבנון זהוב (Notemigonus crysoleucas) ו-Pimephales promelas נדירים למדי.[27]

מ-13 מיני הדגים המקוריים של אגם יוטה, מין אחד נכחד (Cottus echinatus, באנגלית Utah Lake sculpin), מין אחד כבר לא חי באגם (Iotichthys phlegethontis, June sucker) ונבחן האם הוא עונה על הדרישות להגדרתו כמין המוגן על פי חוק המינים בסכנת הכחדה,[29] מין אחד כבר מוגדר בסיכון (Chasmistes liorus), ואחד מצוי בשפע יחסי ברחבי יוטה (Catostomus ardens). כל שאר המינים המקוריים לא קיימים באגם.

היסטורית הייתה טרוטת קלארק יוטה (Oncorhynchus clarki utah) הדג הטורף הראשי במערכת האקולוגית, אבל כעת תפוצתה מוגבלת ליובלים המובילים לאגם. סקירה ב-2008 ציינה שאוכלוסיות בנות קיימא מפוזרות בכל רחבי תחום המחייה ההיסטורי של הדג ואין הצדקה לסווגו כמין מאוים או מין בסיכון.[30]

הפעם האחרונה שנראה ה-Utah Lake sculpin באגם הייתה ב-1928, וככל הנראה נכחד בשנות ה-30 של המאה ה-20 לאחר שבצורת חמורה גרמה לירידה ברמת פני האגם, ואפשרה לרוב מימיו לקפוא בחורף וכל הדגים הצטופפו בחלקים שלא קפאו. צפיפות זו וזיהום שמקורו במי נגר עילי מקובלים כגורמים הסבירים להיכחדות הדג.[31]

המינים: Richardsonius balteatus hydrophlox (באנגלית Bonneville redside shiner), Cottus bairdii‏ (באנגלית mottled sculpin), Snyderichthys copei‏ (באנגלית leatherside chub), Gila atraria‏ (באנגלית Utah chub), Rhinichthys osculus‏ (באנגלית speckled dace), Rhinichthys cataractae‏ (באנגלית longnose dace), Prosopium williamsoni‏ (mountain whitefish) ו-Catostomus platyrhynchus‏ (mountain sucker) לא מצויים יותר באגם, אבל מתקיימים עדיין ביובלים המובילים אליו.

ה-June sucker הוגדר ב-1986 רשמית על ידי הממשל הפדרלי כמין בסיכון.[32] 8 הקילומטרים האחרונים של הנהר פרובו הם המקום היחיד הידוע המשמש כאתר הטלה למין. ביולוגים גידלו את המין במאגר רד ביוט (Red Butte Reservoir) ושיחררו אותם באגם יוטה במטרה לעזור לאושש את האוכלוסייה. במהלך קיץ 2005 שוחררו למעלה מ-8,000 June sucker באגם יוטה. תוכנית יישום התאוששות ה-June sucker‏ (June Sucker Recovery Implementation Program) מתאמת ומיישמת פעילות התאוששות של ה-June sucker.

קרפיון מצוי, דוגמת אלו באגם פאוול, הוא המין הדומיננטי באגם

הקרפיון המצוי הוכנס לאגם ב-1883 כמקור למזון לאחר שהמינים המקומיים הידלדלו בשל דיג יתר. כיום הוא הדג הנפוץ ביותר באגם יוטה.[33] הקרפיון מהווה כ-90% מהביומסה באגם, כשאוכלוסיית הדגים הבוגרים מונה סביב 7.5 מיליון פרטים. משקלו של קרפיון ממוצע באגם הוא כ-2.4 קילוגרם ולכן המשקל הכללי של הדגים באגם מוערך ב-18 טון.[34]

כבר ב-1901 ציינו נציגים של רשויות הדגה וחיות הבר שהקרפיון גורם להתמוטטות אוכלוסיית הטרוטה באגם. בשל מנהגו לחטט במשקעים שבקרקעית האגם בחיפוש אחר מזון, הקרפיון מערבל את המשקעים במים ומגביר את העכירות של המים. בנוסף, הם משמידים את הצמחייה התת-מימית שאוחזת את המשקעים במקומם ומשמשת הגנה לאוכלוסיות הדגים המקומיים. בלא צמחייה יכולות רוחות לנתק משקעים מהקרקעית הרדודה של האגם ולערבל אותם, ולהחמיר בכך את העכירות ולמנוע מאור שמש להגיע לצמחייה שנותרה. בלא מחסה לדגיגים נופלים דגים מקומיים דוגמת ה-June sucker קורבן לטורפים מקומיים דוגמת בס לבן.

נעשים מאמצים לצמצם את אוכלוסיית הקרפיון באגם יוטה בעזרת דייגים מקצועיים מקומיים במטרה לסלק קרפיונים במשקל כולל של 2.25 טון מדי שנה, כחלק ממאמצי תוכנית יישום התאוששות ה-June sucker להשיב את בית הגידול, כפי שאגם יוטה היה פעם, שבו יוכל ה-June sucker לשרוד. המטרה היא לגרום להתמוטטות אוכלוסיית הקרפיון שתאפשר למערכת האקולוגית להיבנות מחדש ול-June sucker להפוך מחדש למין הדומיננטי באגם.[35]

פעילויות נופש

אגם יוטה הוא יעד פופולרי בשל קרבתו למטרופולין של פרובו-אורם. בין שנות ה-80 של המאה ה-19 לשנות ה-30 של המאה ה-20 שירתו את הנופשים שנים עשר אתרי נופש שהציעו השכרת סירות, מתקני פיקניק, אולמות ריקודים, בריכות שחייה ומרחצאות.[4] האתר הפופולרי ביותר ששרד את הזמן הארוך ביותר היה סרטוגה ספרינגס (Saratoga Springs) בחוף הצפוני. סרטוגה ספרינגס היה ידוע בשל המעיינות החמים הטבעיים, אבל היו בו גם מגלשות מים ומתקנים של פארק שעשועים. האתר פעל משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד השיטפונות של 1984.[27] הפעילויות הפופולריות ביותר בקיץ הן: דיג, סקי מים, שיט, מחנאות ופיקניק. במהלך החורף הפעילויות הפופולריות ביותר הן: דיג קרח, הוקי קרח והחלקה על הקרח בייחוד בפארק המדינתי אגם יוטה (Utah Lake State Park), ובחוף לינקולן (Lincoln Beach). המרינה הראשית באגם יוטה היא בפארק המדינתי אגם יוטה בחוף המזרחי של האגם. מרינות נוספות קיימות בסרטוגה ספרינגס, אמריקן פורק (American Fork), לינדון (Lindon) וחוף לינקולן.[27]

סוגיות משפטיות

הבעלות על האדמות לאורך חופיו של אגם יוטה שנויה במחלוקת בין מדינת יוטה לחקלאים במשך שנים רבות. הקרקעית של אגם יוטה, יחד עם אגמים טבעיים נוספים, ניתנה למדינה עם כניסתה לאיחוד ב-1896. עם זאת, בשל חוסר בהגדרה מדויקת ושינויים משמעותיים תכופים בגובה פני המים באגם, עובדו אזורים המתנדנדים בין קרקע יבשה לאדמת ביצה לסירוגין, כולל כל מפרץ פרובו, על ידי בעלי קרקעות סמוכות שתבעו חזקה על שטחים אלו.[36] בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע ב-1987 שלמדינת יוטה יש בעלות על הקרקע שמתחת לאגם יוטה.[37]

לקריאה נוספת

ספרים

  • Bancroft, Hubert Howe (1889), History of Utah: 1540-1886, San Francisco: The History Company, ISBN 0-913814-49-0
  • Farmer, Jared (2008), On Zion's Mount: Mormons, Indians, and the American Landscape, Boston: Harvard University Press, ISBN 978-0-674-02767-1
  • Janetski, Joel C. (1990), The Ute of Utah Lake, Salt Lake City: University of Utah Press, ISBN 978-0-87480-343-3
  • Jensen, Jens Marinus (1924), History of Provo, Utah, Provo, Utah: New Century Press, ISBN 0-9601656-1-4
  • Madsen, David B. (2002), Exploring the Fremont, Salt Lake City: Utah Museum Natural History, ISBN 978-0-940378-35-3
  • Stansbury, Howard (1852), Exploration and Survey of the valley of the Great Salt Lake of Utah, United States Senate

כתבות

מסמכי PDF

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אגם יוטה בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ באנגלית lacustrine plain, מישור שאדמתו נוצרה ממשקעים בקרקעית אגם שהתייבש

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 כל הנתונים להלן נלקחו מ-Utah Lake
  2. ^ 2.0 2.1 Utah Lake Watershed
  3. ^ major levels of great salt lake and lake bonneville – Utah
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Physical and cultural environment of Utah lake and adjacent areas
  5. ^ Utah Lake Walleye Fishing
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Loading Assessment and Designated Beneficial Use Impairment Assessment
  7. ^ Utah Lake and Jordan River water rights and management plan
  8. ^ Utah Lake interim water distribution plan, Utah Division of Water Rights, 16 באפריל 1993 {{citation}}: (עזרה)
  9. ^ "Probe Slated In Pollution Of Utah Lake", Deseret News, Salt Lake City, 21 ביולי 1948 {{citation}}: (עזרה)
  10. ^ "Storage Project, Sewage Disposal Would Aid The Future Of Utah Lake", Deseret News, Salt Lake City, 20 במאי 1954 {{citation}}: (עזרה)
  11. ^ "Sewage Fouls Utah Lake", Deseret News, Salt Lake City, 2 בנובמבר 1967 {{citation}}: (עזרה)
  12. ^ Total Maximum Daily Loads (TMDL), Utah Division of Water Quality
  13. ^ Utah Lake Water Quality Work Plan
  14. ^ Haddock, Marc (26 בספטמבר 2010). "Save the June sucker, save Utah Lake?". Deseret News. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Jennings, Jesse D. (1960), "The Aboriginal Peoples", Utah Historical Quarterly, 28 (5)
  16. ^ "Tribal leaders say UTA 'ignores' them", Salt Lake Tribune, 4 במרץ 2010, אורכב מ-המקור ב-2016-03-03, נבדק ב-2016-12-23 {{citation}}: (עזרה)
  17. ^ Joel C. Janetski ,The Ute of Utah Lake
  18. ^ Fort Utah and Battle Creek 1849-50
  19. ^ History of the Timpanogos Tribe
  20. ^ Dominguez-Escalante Expedition
  21. ^ "Murdered Ute's Ghost Haunts Utah History", Salt Lake Tribune, 5 בנובמבר 2000 {{citation}}: (עזרה)
  22. ^ Terrestrial vertebrates in the environs of Utah Lake
  23. ^ Terrestrial vertebrates in the environs of Utah Lake
  24. ^ Rare, Imperiled, and Recently Extinct or Extirpated Mollusks of Utah: A Literature Review
  25. ^ 25.0 25.1 Terrestrial vertebrates in the environs of Utah Lake
  26. ^ Utah Lake Wetlands Preserve, Utah Reclamation Mitigation Conservation Commission, אורכב מ-המקור ב-2006-09-30, נבדק ב-2016-12-23
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 Utah Lake Comprehensive Management Plan Resource
  28. ^ In hungry times, Utah Lake was a Savior
  29. ^ 90-Day Finding on a Petition To List the Least Chub (Iotichthys phlegethontis) as Threatened or Endangered With Critical Habitat
  30. ^ Bonneville trout isn't endangered
  31. ^ Utah Lake sculpin, Utah Conservation Data Center
  32. ^ Final Rule - US Environmental Protection Agency
  33. ^ "Isciculture in Utah", Deseret News, Salt Lake City, 9 בנובמבר 1889 {{citation}}: (עזרה)
  34. ^ Utah Lake is overrun with carp, Salt Lake City: Deseret News, 22 בספטמבר 2005 {{citation}}: (עזרה)
  35. ^ Utah Lake's carp catch could reach 6 million pounds, Salt Lake City: Deseret News, 10 באוקטובר 2009 {{citation}}: (עזרה)
  36. ^ Supreme Court to decide who owns Utah Lake bed, Salt Lake City: Deseret News, 15 באוקטובר 1986 {{citation}}: (עזרה)
  37. ^ 482 US 193 Utah Division of State Lands v. United States, Open Jurist

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35455982אגם יוטה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אגם_יוטה&oldid=2278110"