דג זהב
 דג זהב
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | מקריני סנפיר |
| סדרה: | קרפיונאים |
| משפחה: | קרפיוניים |
| סוג: | קרסיוס |
| מין: | דג זהב |
| שם מדעי | |
 Carassius auratus auratusליניאוס, 1758 | |
דג זהב או קָרַס זָהָב (שם מדעי: Carassius auratus) הוא דג ממשפחת הקרפיוניים (Cyprinidae), החי במים מתוקים. דג זה בוית למספר זנים ונפוץ כחיית מחמד באקווריומים ודג נוי בבריכות נוי.
מקורו של דג הזהב
מקורו של דג הזהב שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית. התאוריה המקובלת כיום היא שדג הזהב הוא מוטציה גנטית של קרס מצוי (Carassius carassius). התאוריה נסמכת על העובדה כי לשני הדגים אותו מספר כרומוזומים, 100, בעוד שבשאר בני משפחת הקרפיוניים מספר הכרומוזומים הוא 50 בלבד.
תאוריה נוספת רואה את מקור דג הזהב בקרפיון Carassius auratus gibelio.
תיאור
דג הזהב המצוי בטבע הוא דג בצבע אפור-כסוף בעל מבנה גוף פשוט, החי במים קרים. תת-המין השתנה משמעותית במשך השנים, בעיקר בעקבות התערבות חיצונית של האדם. דג הזהב המצוי הוא הזן הנפוץ ביותר של הדג. מבנה גופו שונה במקצת מהגזע הטבעי: גופו מוארך וסנפיריו וזנבו קצרים יחסית. הדג נוטה לגוון אדום-זהב אך יכול להופיע גם בצבע כחול, לבן ושחור. הוא יכול להגיע לאורך של עד 30–45 ס"מ ולשקול עד 3 ק"ג בטבע, אך מתקשה להגיע לגודל זה בצורתו המבויתת. הדג יכול להגיע לגיל של יותר מ-40 שנה בטבע, בעוד שבשבי הוא מגיע בדרך כלל לגיל של 6–8 שנים בלבד. בטבע הוא חי בנהרות ונחלים עד עומק מקסימלי של 20 מטר, וניזון מסרטנים, חרקים וחלקיקי אצות. דג הזהב מתרבה בתקופת האביב, כאשר חום המים עומד על 14 עד 16 מעלות. הזכר מגיע לבגרות בגיל שנתיים לערך, בעוד שהנקבה מגיעה לבגרות בגיל 3. הנקבות עגולות ומלאות יותר מהזכרים בתקופת הטלת הביצים (הביצים מוטלות בין צמחים מימיים).
בשרו של הדג אינו טעים ומלא בנימים, לכן הוא אינו משמש לאכילה בדרך כלל, ומוחזק בבתים ובגינות (פרטיות וציבוריות) לשם נוי בגלל מגוון צבעיו וצורותיו.
זיכרון
לפי מיתוס נפוץ, לדג הזהב זיכרון קצר מאוד (שלוש שניות בלבד לפי גרסה רווחת של המיתוס). אולם אין למיתוס ביסוס מדעי או אחר. מחקרים מצאו כי דגי זהב זוכרים אירועים למשך חודשים ושנים. כך, מחקר אחד גילה שדגי זהב לא התקשו לזכור מה צבע הכלי שהכיל מזון גם לאחר שנה שלמה שבה לא נחשפו אליו.[1] מחקרים גילו עוד, שדגי זהב מסוגלים להכליל על סמך זכרונות מרובים: כך למדו דגי זהב[2] (וקרפיונים,[3] בניסוי מוקדם יותר) להבחין בין יצירות מוזיקליות מז'אנרים שונים (קלאסית או בלוז).
זנים של דג הזהב
כיום ישנם זנים רבים של דג זהב עקב הכלאה וברירה מלאכותית. ההבדלים בין הזנים הם בעיקר בצבע ובמבנה הגוף. כיוון שכל זני דג הזהב מגיעים מאותו מין ניתן לבצע הכלאות וליצור זנים חדשים של דגי זהב. יש דגים רבים המושייכים לזן זה, ביניהם:
- שלייר - דג זהב בעל גוף מנופח וסנפירים כפולים. כשהוא נע כל גופו וסניפיריו נעים.
- כיפה אדומה - דג זהב ייחודי בדומה לשלייר בעל גוף מנופח בעל ראש אדום וגוף לבן.
- ראש אריה - דג זהב שראשו מנופח כמין רעמת אריה.
- נפוח לחי - דג זהב בעל עיניים בולטות ומעין לחיים בצידי עיניו.
- טלסקופ שחור - ממשפחת דגי הזהב עם סנפירים כפולים ועיניים בולטות, משם נגזר שמו.
קומט
הקומט (Comet) הוא זן שנתבדל מדג הזהב המצוי, והוא הקרוב ביותר למראהו המקורי מכל שאר הזנים, אך בהיר יותר מדג זהב מצוי בצבעו הצהבהב. ההבדלים בינו לבין דג הזהב המצוי, הם סנפיריו שאורכם לפחות כאורך הגוף של הדג. גופו דומה מאוד במבנהו לגוף דג הזהב המצוי, אך הוא דק יותר והידרודינמי (דבר המאפשר לו לשחות היטב במים). הקומט יכול להיות בצבע אדום או לבן-אדום (כיום ניתן למצוא גם גוונים אחרים של הדג). מוצא הקומט מאמריקה, והוא התקבל אחרי כ-10 שנים של הכלאות על ידי הוגו מולרט (Hugo Mullert) בשנת 1880 לערך.
שובונקין
מוצאו של הדג מיפן, ומקורו מזן דג זהב אחר הנקרא דמקין (Demekin). השובונקין (Shubunkin) דומה במבנה גופו לקומט וכמוהו בעל זנב יחיד וגוף במבנה הידרודינמי. ההבדל העיקרי בינו לבין הקומט הוא בצבע עורו, הקרוי נקרוס (nacreous). הנקרוס היא הגדרה להימצאות קשקשים חצי שקופים בצבע מתכתי או בצבע הפנינה, ומתחתם נמצא מרקם מלנין (בשכבת האפיתל התחתונה) שהוא הגורם לדג להבהיק בצבעים אדום, כחול, לבן ושחור. כיום קיימות 3 צורות שונות של דג השובונקין:
- השובונקין היפני - השובונקין המקורי, צורתו לא השתנתה כמעט במהלך ההיסטוריה.
- לונדון שובונקין - התקבל בצורתו הנוכחית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 באמצעות ניסוייה של פמלה וויטינגטון (Pamela Whittington) בלונדון. צבעיו אינם מתכתיים וזנבו מפוצל.
- בריסטול שובונקין - צבע גופו מנומר, סנפיריו מעוגלים יותר מהשובונקין היפני וראשו לרוב אדום.
וואקין
הוואקין (Wakin) הוא כיום דג הזהב הנפוץ ביותר ביפן. הוואקין דומה לדג זהב הבר, גופו רזה וארוך ובעל זנב קצר וכפול. צבעו בעל גוונים מתכתיים של לבן ואדום. מוצאו ביפן לפני כ-500 שנה, כנראה במוטציה של ה-Carassius carassius.
ג'יקין
הג'יקין (Jikin) דומה במראהו לוואקין, אך גופו וסנפיריו קצרים יותר. תכונתו הבולטת היא זנבו הקצר, המחולק לשני חלקים בעלי פינות מחודדות היוצרות כמעין "X" מאחור. בגלל זנבו המיוחד, הדג קרוי גם בשם "זנב טווס". צבעיו הם לבן ואדום אך קיימים גם דגים בעלי צבע כחול בגוון נקרוס. מוצאו ביפן באזור נגויה (Nagoya) כנראה מהדג וואקין (אך יש החולקים על כך).
פנטאיל וריוקין
יש רבים הרואים בפנטאיל (Fantail) ובריוקין (Ryukin) את אותו הדג אף על פי שמוצאם שונה וקיימים הבדלים בצורתם. זאת מכיוון שלשני הזנים הללו חסרות מספר חוליות בעמוד השדרה, המשותפות לכל שאר דגי הזהב. הריוקין בעל גוף קטן ומקומר, ויכול להופיע בכל גוני דג הזהב, דהיינו: אדום, כתום, לבן, שחור ועוד. מקור הריוקין הוא בסין המזרחית, באי ריוקין, ומשם הוא הגיע ליפן.
לעומתו, גופו של הפנטאיל ישר יותר, ומוצאו מסין המערבית. אף הוא, בדומה לריוקין, יכול להימצא בכל צבעי דג הזהב. ההבדל העיקרי בין הריוקין לבין הפנטאיל הוא בצורת הזנב: בעוד שזנבו של הריוקין יכול להגיע עד לגודל גופו, זנבו של הפנטאיל גדול בהרבה ומסתיים בקצוות צרים מאוד המזכירים סרטים. מקורו אינו ברור, יש הטוענים שהוא נוצר מהכלאה בין הוואקין ובין הריוקין, מנגד, יש הטוענים שמקורו ישירות מדג הזהב הבר.
טוסאקין
הטוסקין (Tosakin) בעל מבנה גוף עגלגל, ויכול להימצא, בדומה לריוקין, בכל גוני דג הזהב. תכונתו הבולטת היא זנבו המפותח מאוד, הנפתח למעין מניפה רחבה. הזנב מונע מהטוסאקין את האפשרות להתרבות, ולכן על מגדליו לבצע הפריה במבחנה (in vitro) על מנת להרבותו. כמו כן הזנב לא מאפשר לדג לבצע תנועות מסוימות, ומעייף את שרירי הגב ועמוד השדרה. מוצאו של הדג מהעיר קוצ'י שביפן.
בחברת בני האדם ובתרבות
העדויות הראשונות לקיומו של דג הזהב הן מלפני כ-1000 שנה בסין בזמן שושלת סונג (960-1127). למרות שגם קודם לכן בזמן שושלת ג'ין (265–420) נמצאו אזכורים לקרפיונים שצבעם נוטה לאדום-צהוב יותר מאשר לאפור.
לפי האגדה, הדג נמצא לראשונה בהאנגג'ואו שבמחוז ג'ג'יאנג. הדג נחשב לחיה קדושה בגלל צבעו הזהוב, ולכן השלטונות הסינים אסרו את לכידתו.
בגלל מעמדו המיוחד, הורה קיסר סין לבנות בריכה בארמונו בהאנגג'ואו ולגדל בה מספר רב של דגים אלו. עם הזמן, מנהג זה פשט גם בקרב האצולה הסינית, והדג הגיע בהדרגה לכל מחוזות סין. בתקופת שושלת מינג (1368–1644) כתב הרופא הסיני לי שיה צ'אן (1518–1593) בסיפרו "הספר הגדול של מדע הרפואה" שהנוהג לגדל דגי זהב פשט בקרב כל העם בסין.
בשנת 1502 הדג הגיע לראשונה מסין ליפן הסמוכה. הדג הגיע מסין לפורטוגל בשנת 1611, ומשם לשאר אירופה. שמו הנפוץ ניתן לו על ידי קארולוס ליניאוס בשנת 1758. בשנת 1850 לערך הדג הגיע לצפון אמריקה ועד מהרה הפך לנפוץ בכל שטחי ארצות הברית.
דג הזהב הוא האמצעי המניע את עלילת האגדה של אלכסנדר פושקין "הדייג ודג הזהב", המבוססת על האגדה "הדייג ואשתו" של האחים גרים. על פיה כתב המלחין לודוויג מינקוס את הבלט "דג הזהב".
קישורים חיצוניים
- דג זהב, באתר ITIS (באנגלית)
- דג זהב, באתר NCBI (באנגלית)
- דג זהב, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- דג זהב, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- דג זהב, באתר FishBase (באנגלית)
- דג זהב, באתר GBIF (באנגלית)
- דג זהב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Stéphan G. Reebs, memory.pdf Long-term memory in fishes, Retrieved 9 July 2014(הקישור אינו פעיל)
- ^ Makali Haines, Sophia Hallam, Human Music Genre Recognition in Goldfish, 25.4.2019
- ^ Ava R. Chase, Music discriminations by carp (Cyprinus carpio), Animal Learning & Behavior 29, 2001-11, עמ' 336–353 doi: 10.3758/bf03192900
דג זהב32647552Q123141