אוגר זהוב
 אוגר זהוב
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכרסמים |
| משפחה: | אוגריים |
| תת־משפחה: | אוגרים |
| סוג: | אוגר |
| מין: | אוגר זהוב |
| שם מדעי | |
 Mesocricetus auratus
| |
אוֹגֵר זָהוֹב או אוֹגֵר זָהֹב (שם מדעי: Mesocricetus auratus), הידוע גם כאוגר סורי, הוא מין מכרסם ממשפחת האוגריים.
מבנה הגוף
אורך גופו של האוגר הזהוב הוא כ-18 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 130 ל-180 גרם. הזכר קטן במעט מן הנקבה. חרטומו מוארך ומחודד, ובקצהו זיפי שיער, המשמשים כאברי חישה. בפיו זוג שיניים חותכות גדולות בכל לסת, שצומחות ללא הפסקה ומשמשות לחיתוך המזון שכותשות השיניים הטוחנות. שיני הלסת העליונה מושחזות בשיניים המקבילות בלסת התחתונה ואם נפגעת שן, צומחת השן המקבילה לה צמיחת יתר. הרגליים קצרות ובקצותיהן ציפורניים חזקות קהות. הרגליים הקדמיות משמשות לאחיזה המזון והגשתו לפה, וכן לנבירה באדמה כדי לחפש זרעים.
אורח חיים
בטבע אורח חייו יחידאי. האוגר פעיל לילה וביום הוא שוהה במחילתו. לכל פרט מחילה משלו, המסתעפת לחדרים, המשמשים למטרות מוגדרות כמו אגירת מזון לחורף, מגורים, חדר לגורים וקן המלטה.
שמו של האוגר ניתן לו על שום מנהגו לאגור מזון בכיסי לחייו הגדולים, המאפשר העברת מזון בכמות גדולה למחילתו ובכך גם חיסכון באנרגיה. את מנות המזון הוא מוציא מפיו בלחיצה בכפות רגליו הקדמיות על הלחיים.
תוחלת חייו היא 2 עד 3 שנים בממוצע אם כי תועדו מקרים נדירים של פרטים שחיו 8 שנים.
תזונה
מזונו בטבע הוא צמחים, לרוב זרעים, אותם הוא אוסף לתוך כיסי לחייו הגדולים, אשר עשויים להכיל כחופן זרעים, ואחר כך מעביר אותם אל מחסניו התת-קרקעיים.
רבייה
הנקבה ממליטה פעמים אחדות בשנה, וגודל השגר נע בין ארבעה לשבעה ולעיתים אפילו 12 ולדות שמשקלם כשני גרם. הגורים נולדים חסרי ישע, עיוורים וללא פרווה וגופם ורוד. הם יונקים כשלושה שבועות. עיניהם נפתחות בגיל שבועיים וגופם מתכסה בפרווה חומה. בגיל חודש עד חודשיים מגיע האוגר הזהוב לבגרות גופנית (בנקבות, לרוב, עד שישה שבועות), עוזבים את הקן, חופרים לעצמם מחילות משלהם ומתחילים להתרבות.
מוצא
מוצאו של האוגר הזהוב בסוריה (אף שייתכן כי נכחד באזור זה), שם נתגלה לראשונה בשנת 1839. בשנות ה-30 של המאה ה-20 נלכדה במדבר הסורי על ידי החוקר ישראל אהרוני נקבה מעוברת אחת. מקור כל האוגרים הזהובים בשבייה עד העשור האחרון הוא מאותה אם וגוריה.
בשנת 1971 יצא מסוריה משלוח של אוגרים זהובים שהיה אמור להעשיר את המאגר הגנטי של האוגרים בשבי, אך מחקרים אחרונים לא גילו שום שינוי משמעותי במגוון הגנטי. אחת הסברות גורסת כי אותם אוגרים שנשלחו מסוריה הם צאצאים של אותה האוגרת שנתפסה על ידי ישראל אהרוני.
בסוף שנות התשעים, משלחות לצפון סוריה ולדרום טורקיה איתרו פרטים של אוגר זהוב בטבע. אותן משלחות לכדו בסך הכל 19 פרטים והעבירו אותם לגרמניה, לחדש את המאגר הגנטי של האוגרים הזהובים בשבי.
יחסיו עם האדם
האוגרים שוכנים בשדות פתוחים כולל אדמות חקלאיות, שם הם גורמים נזקים לדגן שמזרעיו הם ניזונים, ולכן נחשבים כמזיקים.
האוגרים מסוגלים לנשוך בחוזקה ובתנאים של מרחב מחיה מצומצם מתפתחים ביניהם קרבות אכזריים. לעיתים טורפים הבוגרים את גוריהם. בעומדם מול אויב מתגוננים האוגרים בעוז. הצעירים משמיעים קולות צרודים צורמים ובהיתפסם הם נושכים, על כן יש לטפל בהם בזהירות ולהרגילם בהדרגה למגע יד אדם. אפשר להרימם בעור הרפוי שבעורפם.
בתרבות
ברחבי רוסיה נערך מדי שנה מרוץ הכרכרות של האוגרים. לגלגל הריצה המוכר מכל כלוב של מכרסמים מחובר בסיס בעל גלגלים, וכאשר מושם האוגר בתוך גלגל ריצה שכזה, הסגור משני עבריו, הוא מתחיל לרוץ והכרכרה דוהרת קדימה. התחרויות נערכות בתוך מסלולים שנוצקו במיוחד לשם כך.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ ישראל, כרך שני, עורך - עזריה אלון, משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1995
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אוגר זהוב |
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] אוגר זהוב23533971