מרד אן לושאן
 | ||||||||||||||||||||||
| שטח בשליטת שושלת טאנג בתחילת המרד | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 16 בדצמבר 755 – 17 בפברואר 763 (7 שנים ו־9 שבועות) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סין | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לשושלת טאנג | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מרד אן לושאן (בסינית: 安祿山之亂, בפין-יין: Ān Lùshān zhī luàn), מכונה לעיתים גם מרד אן-שי (בסינית: 安史之亂, בפין-יין: Ān Shǐ Zhīluàn), הוא מרד שהתעורר כנגד שושלת טאנג הסינית באמצע המאה השמינית לספירה. המרד החל כאשר אן לושאן, ממצביאיה הבכירים של השושלת, החליט לפנות כנגדה ולהקים שושלת חדשה - שושלת יאן; והסתיים בהתפוררות הדרגתית של המרד לאחר שהמורדים ספגו תבוסות. למרד היו השלכות משמעותיות: הוא גרם לנזק עצום בצפון סין וערער את היציבות של השושלת ואת האמון בין ההנהגה לבין הצבא. בנוסף, המרד אפשר לאויביה של סין לנצל את חולשתה ולכבוש ממנה שטחים משמעותיים. מרד אן לושאן נחשב לקו פרשת מים בתולדות שושלת טאנג, ומסמן את תחילת דעיכתה של השושלת, שנמשכה עד לנפילתה הסופית, כ-150 שנים מאוחר יותר.
יחסית לאוכלוסיית העולם, מרד לושאן היה האירוע הקטלני ביותר בהיסטוריה. כשני שלישים מאוכלוסיית סין, שישית מאוכלוסיית העולם, נהרגו במרד ובעקבות האנרכיה והרעב שפשו בעקבותיו.
רקע
מצב פוליטי, צבאי, חברתי וכלכלי לפני המרד
באמצע המאה השמינית הגיעה סין הקיסרית של שושלת טאנג לשיא זוהרה. הייתה זו תקופה של התפשטות טריטוריאלית מסיבית, טאנג השתלטה על אגן הטארים במערב וזכתה גם לניצחונות גם כנגד הטיבטים, הח'יתאנים וממלכת נאן ג'או. הייתה זו גם תקופה של פריחה כלכלית, עם התפתחות המסחר הבינלאומי בדרך המשי והצלחתה הגדולה של שיטת השדות השווים בחקלאות הסינית. סין כרתה בריתות עם שכניה, כמו האויגורים ומיקמה את עצמה כמעצמה הגדולה במזרח אסיה, ללא מתחרים של ממש.
עם זאת, כבר בשנות הארבעים של המאה השמינית ניתן היה לראות סדקים בכוחה של השושלת. שיטת הבחינות הקיסריות העניקה אז עדיפות לתושבי הבירה הקיסרית, צ'אנג אן (כיום שיאן), הללו העדיפו להישאר בבירה ובכך התרופפה השליטה של הקיסרים במחוזות המרוחקים. לעיתים הקיסר היה ממנה פקיד שסרח לתפקיד במחוז מרוחק כעונש. דבר זה סייע בהמשך לצמיחתו של המרד בפריפריה הקיסרית.
כמו כן, שיטת השדות השווים, לפיה האדמה היא של הקיסר ולפיכך לא ניתנת להורשה, הקיסר הוא המעניק אדמה באופן שוויוני לאיכרים והם חייבים בתשלום מס על אדמה זו, התבססה על כך שיש מספיק אדמה הניתנת לעיבוד בסין. עם הפריחה הכלכלית והעלייה בכמות האוכלוסין הצטמצמה האדמה הפנויה ורבים, שלא הייתה להם אדמה לעבד הפכו לנוודים ומובטלים. בבירה היה עושר רב, אך באזורים החקלאיים היו עוני רב שסייע בצמיחת המרד.
בשנות הארבעים נערכה בסין אף רפורמה צבאית. שושלת טאנג בתחילת דרכה, הסתמכה על שיטת חיילי המפקדות. לפיה ישנן משפחות של חיילים, החייבים באימונים צבאיים לעיתים ובשירות לפי הצורך, החיים ומנהלים משקים חקלאיים בקצוות של הקיסרות ובתמורה הם פטורים ממסים. עם התרחבות האימפריה שיטה זו לא הספיקה שכן נדרש כוח צבאי לתקופות שירות ארוכות. הוחלט להקים עשרה פיקודים אסטרטגיים בסין, להם מפקד קבוע לתקופה ארוכה וצבא קבוע המגויס מדלת העם הסינית, ומן הנוכרים, בעיקר הטורקים המזרחיים, ששולבו בסין בסוף המאה השביעית. חיילי הצבא החדש כונו "ג'יין-אר" שפירושו: "ברנשים איתנים". הרפורמה הביאה לנאמנות של החיילים למפקדיהם יותר מאשר לשושלת ולמפקדים עצמאיים וחזקים, הנמצאים עם צבא גדול במקומות מרוחקים שהחצר מיעטה להתערב בענייניהם.
בתחילה, השיטה הצבאית החדשה זכתה להצלחות. מסעי מלחמה של מצביאים מוכשרים הביאו את שטחה של השושלת לשיא, כאמור, אולם בשנת 751 ספגו הכוחות הסיניים תבוסות כמעט בכל החזיתות, בדרום כנגד נאן ג'או; בצפון המערב המצביא הוותיק והמוערך, גאו סיין-גה, הפסיד לערבים בקרב טלאס, המסמל את שיא ההתפשטות הסינית מערבה; ובצפון המערב הפסיד המצביא אן לושאן בקרב כנגד הח'יתאנים.
הקיסר הסיני משנת 712 עד למרד, שואן-דזונג, שבתחילת דרכו היה פעלתן ונמרץ, עם הזדקנותו החל להזניח את ענייני הממשל. הוא הפקיד עוד ועוד תפקידים בידי ראש ממשלתו, לי לין-פו, ובעצמו פנה לעיסוק באמנות. פילגשו של הקיסר, יאנג גוי-פ'יי, שלטה בקיסר למעשה, ומינתה את מקורביה לתפקידים בכירים. כשהזדקן לי לין פו, מינתה יאנג את מקורבה יאנג גו-ג'ונג, שהיה פחות מוכשר, אך יותר יהיר ומושחת. במצב פוליטי וחברתי זה הכל היה מוכן למרד שיזעזע את השושלת.
המצביא אן לושאן
אן לושאן היה מצביא מוכשר, ממוצא טורקי מעורב. ההיסטוריה המסורתית, העוינת כלפיו מסיבות מובנות, מציגות אותו באופן נלעג ושלילי. הוא מתואר כאדם שמן במידה חריגה, כשקרן שהצלחותיו הצבאיות היו קטנות יחסית ורק דיווחיו השקריים לחצר הביאו אותו למעמד נכבד. עם זאת אין חולק על העובדה שהוא הצליח להגן על צפונה של השושלת במשך שנים ולזכות בניצחונות. אן היה חביבו של הקיסר והיה גם מקושר ליאנג גו-פ'יי, בביקוריו בבירה היה נפגש עם הקיסר רבות והיה נחשב לאחד הגנרלים המקושרים ביותר לקיסר. אן היה המפקד של שלושה פיקודים אסטרטגיים חשובים בצפון מערב המדינה, והיה אחראי למלחמה בח'יתאנים. תחת פיקודו היו למעלה מ-160,000 חיילים. הוא היה המפקד בזירה זו במשך 12 שנים, וזכה להצלחות.
לא ברור אם אן פתח במרד בשל אילוץ או שהוא תכנן את המרד מראש. בכל מקרה, מתנגדיו בחצר הקיסר טענו שהוא חותר תחת השלטון ומעוניין בהפיכה. לי לין-פו נתן בו אמון לכן תפיסות אלו לא קנו מהלכים בחצר בתחילה, אולם לאחר מותו של לי, בשנת 752, ומינויו של יאנג גו-ג'ונג, החלו להישמע קולות המאשימים אותו בבגידה. תבוסתו של אן בקרב כנגד החית'אנים בשנת 751 סייעה לסיעת מתנגדיו. ההתנגדות לאן הלכה והחריפה, והלה הבין שבקרוב הוא יודח ויוצא להורג באשמת בגידה. בשנת 755 החליט לצאת למסע עונשין כנגד יאנג, ויצא בראש כוחותיו לכיוון הבירה.
מהלך המרד
ההתקפה על צ'אנג אן
אן יצא מאזור בייג'ינג של ימינו, לכיוון דרום מערב. הוא בטענה שיש בידו צו סודי מהקיסר לעלות על הבירה ולסלק את ראש הממשלה יאנג. התקפתו של אן הפתיעה את השושלת והיא לא כשלה להעמיד מולו התנגדות משמעותית. אן הביס בקרבות קטנים כמה מצביאים אחרים, ובשל היחס הטוב שהפגין כלפיהם, רבים מהם הצטרפו אליו. אן השתלט על העיר החזקה ביותר במזרח סין, לוו-יאנג, שם העביר את החורף. לאחר כיבוש העיר הסיר אן כל מסווה של נאמנות לקיסר והכריז על עצמו כקיסר חדש, בשושלת שתקרא שושלת יאן. הקיסר שואן דזונג הזעיק את מצביאיו כדי להגן על השושלת, אך מכיוון שהוא חשש לתת בהם אמון, הוא פיצל אותם ואסר עליהם לתאם את המהלכים ביניהם, אלא רק בתיווך החצר הקיסרית. מצב זה הקשה על המצביאים הנאמנים לטאנג להתמודד ביעילות עם המורדים, והם הובסו שוב ושוב על ידי הפיקוד היעיל והמרוכז של המורדים.
באביב 756 חידש אן את התקפתו לכיוון הבירה צ'אנג אן, וההתנגדות של נאמני הקיסר לא הצליחה לבלום אותו. המצביא גאו סיין-ג'ה, שנחשב לאחד המצביאים המוערכים בסין בעקבות ניצחונותיו על הערבים והטיבטים, הוצא להורג בשל תבוסה שספג בקרב כנגד אן. המצביא גה-שו חאן החזיק במעבר טונג גואן האסטרטגי, אך בניגוד לדעתו קיבל פקודה לעזוב את עמדותיו ולהתקיף, לאחר שגה-שו הובס לא נשארו כוחות שהיה באפשרותם לעצור את המורדים מלהגיע לצ'אנג אן. בשלב זה של המלחמה המצביא היחיד שהצליח להגיע להישגים היה ג'אנג סון, שהצליח להגן על העיר שאנג צ'יו, ובכך למנוע מהמורדים לבצע התקפה גדולה דרומה.
הייתה זו נקודת השפל של שושלת טאנג. הקיסר וכמה ממקורביו ברחו מצ'אנג אן לכיוון סצ'ואן ובדרך רצחו כמה משומרי הראש שלו את הפילגש יאנג גו-פיי ואת ראש הממשלה יאנג גו-ג'ונג, שהיו שנואים במיוחד. יורש העצר, לי חנג, סירב להצטרף אל אביו בבריחתו, נשאר בצ'אנג אן והכריז על עצמו כקיסר החדש, סו-דזונג. אביו, הקיסר שואן-דזונג, נאלץ לוותר על שלטונו מרצון לטובת בנו, שכן בשל המצב החמור הוא איבד את אמונם של רבים בחצרו, הוא התגורר בצ'נגדו עד לפטירתו בשנת 762. בקיץ 756 נכנס אן לושאן לצ'אנג אן, השתלט עליה ובזז אותה, בשלב זה היה נראה ששושלת טאנג הגיעה אל קיצה.
הדיפת המורדים
ההצלה של שושלת טאנג לא הגיעה בעקבות מתקפה גדולה ויזומה, אלא בעקבות מלחמת התשה שניהלו נאמניה בעורף המורדים. בשנה שלאחר כיבוש צ'אנג אן נאלצו המורדים להילחם על נקודות מפתח רבות בשטחם שלהם, אותן תפסו נאמני השושלת. האירוע המפורסם ביותר בהקשר זה הוא קרב סוי-יאנג, שנערך בין כוחות גדולים של המורדים לבין כוח קטן יחסית הנאמן לטאנג, בפיקודו של ג'אנג סון. במהלך קרב זה הצליחו נאמני טאנג להחזיק בעיר סוי יאנג במשך עשרה חודשים, למרות מצור והתקפות קשות של המורדים. קרב זה התפרסם בשל מעשי הקניבליזם שהתרחשו בו, בשל המחסור במזון, ג'אנג וצבאו הרגו ואכלו את תושבי העיר (על פי מקורות מסורתיים: כ-20,000 איש). לבסוף הצליחו המורדים לכבוש את העיר, ימים ספורים לפני שהגיעו תגבורות של טאנג. עמידתם של ג'אנג ואנשיו בלמה את כוחות המורדים מלפלוש לעמק היאנגצה.
לטובת נאמני טאנג פעל גם חוסר הסדר במחנה המורדים. בשנת 757 חלה אן לושאן במחלת עור קשה וכנראה גם לקה בנפשו, הוא נרצח באותה השנה בידי בנו, אן צ'ינג סו', שהכתיר את עצמו לקיסר החדש של שושלת יאן. הוא היה חסר את היוקרה ואת הכישורים של אביו, ולא הצליח ללכד את מחנהו. מציאות זו נוצלה על ידי נאמני טאנג, שארגנו התקפת נגד גדולה, בפיקוד המצביאים פו-גו חואי-אן וגו דזה-יי. ההתקפה הייתה מוצלחת תוך זמן קצר הצליחו נאמני טאנג לכבוש את צ'אנג אן, ולאחר מכן את לוו יאנג.
ההצלחה של שה סה-מינג ודיכוי המרד
המורדים הצליחו להשיג הצלחות נוספות לאחר שאחד מבכירי מצביאיו של אן לושאן, שה סה-מינג, רצח את אן צ'ינג סו' ומינה את עצמו לקיסר. הוא הצליח לאחד סביבו את מחנה המורדים, ובשנת 759 להתקיף את לוו יאנג ולכבוש אותה שוב. הצלחתו של שה הביאה אותו להתארגן למתקפה נוספת בכיוון צ'אנג אן, אלא שאז נרצח על ידי בנו שלו, שה סה-אוי, ומחנה המורדים התפורר שוב.
לאחר מותו של שה לא היה מפקד מרכזי מוסכם על הנהגת המרד, שה הבן היה באופן רשמי הקיסר של שושלת יאן, אך בפועל כל אחד ממנהיגי המרד פעל לעצמו. מציאות זו הקלה על המצביאים הנאמנים לטאנג, המתוגברים בפרשים אויגורים, להביס את כוחות המורדים שוב ושוב. בשנת 762 כבשו כוחות נאמני טאנג את לוו יאנג בפעם האחרונה, שה הבן ברח צפונה ובפברואר 763 התאבד. מאז כיבוש לוו יאנג לא היו קרבות מכריעים כנגד המורדים והמרד התפוגג מעצמו באטיות, כאשר עוד ועוד מצביאים עברו לצד של שושלת טאנג.
השפעות
למרד אן לו שאן היו השלכות מרחיקות לכת. מספר ההרוגים היה עצום: מוערך בכ-36 מיליון, מה שעושה את המרד לאירוע הרצחני ביותר בתולדות האנושות ביחס לאוכלוסייה העולמית, כ-15%. להשוואה, יחס דומה בזמן מלחמות העולם של המאה ה-20 היה מביא לכ-300 מיליון קורבנות[1]. רוב הקורבנות לא מתו כתוצאה ישירה מהמלחמה, אלא במגפות וברעב שהתפרץ בעקבות הפגיעה בתעלות ההשקיה בסין, שבלעדיהן לא היה ניתן לעבד את כל חלקות האדמה. הנזק של המלחמה היה רב גם בתחום התשתיות, בפגיעה, כאמור, בתעלות, ובערים המרכזיות שנכבשו ונבזזו שוב ושוב. החבלים הצפון מזרחיים העשירים של סין: חביי וחנאן, נפגעו קשות והיה בהם הרס רב. בתקופת המרד השליטה המרכזית על סין התרופפה, ובמקומות רבים ניצלו עובדה זו פורעי חוק וגרמו לאי סדר. על נזקי המרד ניתן ללמוד ממפקד האוכלוסין, בו ירד מספר משקי הבית מ-9,000,000 לפני המרד ל-2,000,000 אחריו[2], עובדה זאת מבטאת גם את כמות ההרוגים וגם את חוסר היכולת של הקיסרות לפקוד את כל התושבים לאחר המרד.
את חולשתה של שושלת טאנג, בעקבות המרד, ניצלו אויביה. הטיבטים פלשו לסין בשנת 763, והצליחו אף לכבוש לזמן קצר את הבירה צ'אנג אן. הם גם ניתקו את פרוזדור גאן סו המוביל אל אגן הטארים, ובכך איבדה סין את השליטה באזור זה למשך 1000 שנים כמעט. יוקרתה של שושלת טאנג נפגעה אנושות, והשושלת לא הצליחה לשחזר את תקופת הזוהר שלה מאז המרד ועד לנפילתה במאה העשירית.
המרד גרם גם לחוסר אמון בין השלטון המרכזי הסיני לבין מפקדי הצבא וראשי החבלים. לאורך כל המשך תקופת טאנג הייתה מתיחות בין החצר לבין השלטון המקומי.
בשל כל התוצאות האלו, מרד אן לושאן מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של שושלת טאנג ומסמל את המעבר מתקופת הזוהר של תחילת ימי השושלת לדעיכתה בשלהי ימיה.
לקריאה נוספת
- יצחק שיחור (עורך), כל אשר מתחת לשמיים - תולדות הקיסרות הסינית, כרך ב' - סין הקיסרית המוקדמת, האוניברסיטה הפתוחה, 2013.
הערות שוליים
29797158מרד אן לושאן